דלתות האטלייה של מעצבת האופנה הצ'כוסלובקית הדי סטרנד מקבלות את פני הבאים לתערוכה "גיבורות" (אוצרת: יערה קידר, נעילה: ינואר 2026), שתיפתח מחר בבוקר לקהל הרחב במוזיאון העיצוב חולון. ישובה לשולחן העבודה מארחת סטרנד את המבקרים, שנחשפים לעיצוביה של מי שמצאה את עצמה, כמו יהודים נוספים מהעיר פראג, נשלחת לגטו טרזיינשטט ומשם אל מחנות ההשמדה. בחדר האחורי של האטלייה ניצבות על במה עגולה בובות עם דגמים בעיצוביה של סטרנד, ששוחזרו ונתפרו מחדש לתערוכה מבדי וינטג' על ידי מעצב התלבושות מוני מנדיק, כשהמבקרים מוזמנים לשבת סביבן ולצפות כמעין תצוגת אופנה. אל מול המכונה להשמדת המונים, עיצוביה של סטרנד מנכיחים את החיים. עדות לכישרונה, עדות לגורלה הטרגי.
סיפורה של סטרנד, המוצג בתערוכה תחת התמה "לתפור היסטוריה מתוך השואה", מלווה את יערה קידר מזה עשור בעקבות תערוכה באותו השם שהוצגה ב-2015 במוזיאון היהודי במילווקי, ארצות הברית (שמשתף פעולה עם המוזיאון החולוני בפרק זה). התערוכה במילווקי נולדה בעקבות גילוי יוצא דופן ב-1997: תושב העיר, שפינה את בית הוריו לאחר מותם, מצא במרתף מכתב ישן בתוך מעטפה אדומה וגדולה הנושאת חותמת צלב קרס. המכתב, שנשלח לאביו בשנת 1939 מקרוב משפחה בצ'כוסלובקיה, היה מאת פול סטרנד, שניסה להימלט יחד עם אשתו, מעצבת האופנה הדי סטרנד. במכתב ביקש סטרנד את עזרת משפחתו בארצות הברית, ואליו צורפו שמונה איורי אופנה צבעוניים בתקווה שיסייעו להם להשיג אשרת כניסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
פיסת ההיסטוריה האישית הזו היא אחת מיני רבים שאוגדו תחת "גיבורות" – תערוכת האופנה הרביעית שאוצרת קידר במוזיאון העיצוב חולון. קדמו לה התערוכות "ז'ה טם: רונית אלקבץ" (2017), "הנשף: אופנה ואסקפיזם" (2021) ו"אלבר אלבז: מפעל החלומות" (2022), שעסקו בדמויות מפתח ובתעשיית הפנטזיה של עולם האופנה הישראלי.
"גיבורות" היא התערוכה האישית ביותר עד כה של קידר, נכדה של ניצולי שואה שנשלחו לאושוויץ, שקושרת בין ההיסטוריה המשפחתית ללאומית ורוקמת סיפור שנע בין זיכרון, היסטוריה, לבוש ואופנה. "ההיסטוריה המשפחתית שלי תמיד גרמה לי לחשוב שמלחמת העולם השנייה אינה נושא שצריך לעסוק בו בתחום שלי, אך החיים לקחו אותי אל מסע בעקבות גיבורות מעוררות השראה, שראו באופנה ובלבוש דרך להיאחז בחיים ובאופטימיות ברגעים הקשים ביותר של האנושות", היא אומרת.
העבודה על התערוכה החלה לפני שלוש שנים, תוך כדי העבודה על התערוכה שהוקדשה לאלבר אלבז. אחד המוצגים שם, אצבעון שהיה שייך למרגיט רכניץ, תופרת באחד ממחנות העבודה בתוך זוועת אושוויץ, שכנע את קידר לאזור אומץ ולעסוק בנושא של אופנה ומלחמה. ועדיין, חשוב לומר: זו לא תערוכת אופנה רטרוספקטיבית על לבוש ותעשיית האופנה האירופאית במלחמת העולם השנייה, גם לא תערוכה על נשים ששרדו את השואה – על אף שזהו הנרטיב שמוביל את הצופה לאורך כל התערוכה, שבנויה כמעין מסע בזמן של סיפורי גבורה של נשים בעורף, בחזית, כאלה שניסו למלט את עצמן ואת משפחתן באמצעות כישרונן.
בניגוד לתערוכות קודמות שאצרה קידר במוזיאון, שהתמקדו בסיפור אחד – "גיבורות", שעוצבה על ידי שמואל בן שלום, מורכבת מקבצי סיפורים שאותם בוחרת קידר לתאר בכל פעם בשפה ויזואלית שונה. לדוגמה, במסדרון ההיקפי של הגלריה התחתונה, תחת תת-הנושא "לוחמות ללא נשק", מוצגים סיפורים אישיים של נשים שגילו תושייה וכושר אלתור בזמן המלחמה. כך, "זירת האופנה, שלרוב מקושרת עם אסקפיזם, יוקרה וזוהר, חשפה פן אחר והתגייסה לחיזוק העורף", כפי שנכתב בטקסט הנלווה למוצגים.
צפו: הצצה לתערוכה "גיבורות"
(צילום: ערן לוי)
מאחורי ויטרינות זכוכית מוצגים אובייקטים רבים, חלקם כשחזור מדויק, עליהם הופקדה המעצבת עדית ברק. ביניהם פרסומות אופנה מתקופת המלחמה המציגות את צלליות התקופה, כרזת הגיוס הנודעת לנשים We Can Do It שעיצב האמריקני ג'יי הווארד מילר בשנת 1943, סיכות לבגד, כפפות בצורת אות הניצחון V ועוד – חלקם מאוספה הפרטי של קידר, שבולשת אחריהם באתרי מכירות כמו eBay.
אחד הסיפורים המתוארים שם הוא "מדד הליפסטיק", המצביע על תופעה חברתית מרתקת. בזמנים של אי-ודאות כלכלית, אנשים מצאו נחמה בפריטים קטנים שמעניקים תחושת פינוק ומרוממים את הרוח. אחד מהם הוא הליפסטיק, שמספק שינוי עדין אך משמעותי אפילו בתקופות קשות. לצד זה מוצגים בגלריה התחתונה 14 פריטים אישיים מאוסף "יד ושם", כמו חזייה מאולתרת שנתפרה מבטנת מעיל, תליון שפוסל מלחם וחגורה מחוטי חשמל.
שמלות ממפות בריחה והגברת עם החרציות
התערוכה אינה מתבוססת בזיכרון השואה הטרגי, אלא גם מאפשרת פתח לתקווה – לא רק כבחירה להמשיך הלאה, אלא גם באופן שבו התגייסה תעשיית האופנה להפיח חיים מתוך ההריסות. גם ברגעים החשוכים ביותר, אנשים ביקשו לשמור על צלם אנוש. הגלריה העליונה של התערוכה מציעה למבקרים שיטוט בין סיפורים שונים, צבעוניים ברובם, כמו המיצב בכניסה לחלל שנוצר בשיתוף חברת קורנית שהדפיסה "שקי קמח" צבעוניים עם הדפסים אופטימיים, אשר נשים היו תופרות מהם את בגדיהן בשל מחסור בטקסטיל.
התוצאה היא אוסף הדפסים אקלקטי המזכיר בשפתו את עיצוביו של ריצ'רד קווין הבריטי. בהמשך מוצג אוסף שמלות כלה שנתפרו מבדי מצנח; ושמלות חדשות בסגנון שנות ה-40 שנוצרו ממפות בריחה ממשי, שצוותו לחיילים בחזית, קופלו לגודל קטן וניתן היה להחביא אותן בעקב הנעל או בחלק פנימי של הבגד.
התערוכה ננעלת בסיפורה של "גיבורה" הונגרייה-ישראלית, מהאימהות המייסדות של האופנה בארץ: הגב' לאה גוטליב, שייסדה בשנת 1956 יחד עם בעלה ארמין את מותג בגדי הים גוטקס. בחלל שעוצב כבריכת שחייה גדולה, מוצגים זה לצד זה בגדי ים היסטוריים של המותג, אשר נמצאים באוסף המוזיאון מאז התערוכה "הגברת עם החרציות" שאצרה היסטוריונית האופנה אילה רז ב-2012.
קידר, יחד עם המעצב ויקטור (ויוי) בלאיש, שאחראי על ההצבה האמנותית ופיסול הבובות, העניקו לאוסף חיים מחודשים, כמו הבחירה להציג מחדש את הקולקציה האייקונית "ירושלים של זהב" מ-1992 (שעיצב למותג ירון מינקובסקי) לצד קלאסיקות חייתיות, לרבות בגד הים בדוגמת נחש שלבשה תמי בן עמי בצילום בלתי נשכח של בן לם, ובגד הים המנומר של הנסיכה דיאנה, שתמונה שלה עם גב' גוטליב מוצגת בתערוכה.
סיפורה האישי של גוטליב מופיע בלב החלל, עם דגמים של בגד ים במראה "חרציות" (דגם שנלבש בעבר על ידי דוגמנית-העל קלאודיה שיפר), סיפור שליווה את גוטליב לאורך חייה. בעדות שהעניקה גוטליב ל"יד ושם", היא סיפרה כי נהגה לבקר את בעלה שהיה עצור במחנה עבודת כפייה, וכדי שלא יזהו אותה כיהודייה, הייתה לוקחת איתה זר פרחים ענק שמאחוריו הסתירה את "הפרצוף היהודי שלי", כפי שאמרה.
16 צפייה בגלריה
בגדי ים מהקולקציה האייקונית "ירושלים של זהב" שעיצב ירון מינקובסקי לגוטקס
(צילום: איתי יעקב)
באפריל 2013 פרסמה רז טקסט שבו הטילה ספק בסיפור של גוטליב. על פניו, כתבה רז, הסיפור נשמע הגיוני, אלא שגוטליב מספרת את האירועים כאילו קרו לאחר הולדת בתה השנייה, יהודית, באוגוסט 1944, בעוד ארמין גוטליב שוחרר ממחנה עבודת הכפייה כבר בשנת 1941 באמצעות מסמכים מזויפים, וב-1944 נרשמה גוטליב במסמכים מזויפים בשם אידה קריסטין, ויחד עם בעלה ושתי בנותיהם הם הסתתרו בבתיהם של נוצרים תמורת תשלום.
"סיפור החיים שסופר לחביבה פלד-כרמלי ב'יד ושם' על ידי לאה גוטליב, מבוסס על זיכרון סלקטיבי שהמוח שלה קיבע בצורה המתאימה לאופייה ולאישיותה", כתבה רז תוך התייחסות לשאלת התוקף של עדויות. "ואף על פי כן, אני משוכנעת שהיא האמינה בכל לבה שהסיפור על החרציות שהצילו את חייה הוא אמיתי ואכן קרה במציאות, מכיוון שהוא תאם את רגשותיה ואת אישיותה. היא רצתה לשכוח את התקופה האיומה ביותר שעברה עליה, כשהיא ובני משפחתה נאלצו להימלט ממקום למקום כדי לשרוד, והעדיפה לאמץ במקומה את הסיפור על החרציות, אשר בו באו לידי ביטוי תעוזה, יצירתיות ורומנטיקה – שלוש תכונות המאפיינות את אישיותה. היא סיפרה למראיינת בכנות את מה שזכרה, אבל זיכרון סלקטיבי אינו בלעדי ללאה גוטליב והוא מוכר לנו ממחקרים רבים".
זיכרון השואה נוכח מתמיד במציאות של היום
החיבור בין אופנה לזיכרון השואה ולמלחמת העולם השנייה אינו מהלך טבעי, וקולקציות שנוצרו בהתייחסות לזכר השואה בעבר חטפו ביקורת נוקבת והואשמו בבנליזציה של הטרגדיה. כך, לדוגמה, ב-27 בינואר 1995, יום השנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, הציגה מעצבת האופנה ריי קוואקובו מהמותג היפני קום דה גרסון את קולקציית Sleep – קולקציה שנויה במחלוקת שהיו מי שכינו אותה "קולקציית השואה", כשעל המסלול צעדו דוגמנים עם שיער מגולח לבושים בפיג'מות פסים. קוואקובו הואשמה בגריפת הון מרציחתם של שישה מיליון יהודים בשואה, מה שגרם לה להסיר את הדגמים מהקולקציה.
המקרה של "גיבורות" שונה. לא תמצאו כאן חליפות פסים או אוסף נעליים של קורבנות. גם ארובות הקרמטוריום אינן חלק מהמסע שעוברים המבקרים בתערוכה שחוגגת את רוח החיים. ממרחק של 80 שנה מתום המלחמה, התערוכה מזכירה לנו את גלגלי החורבן והתקומה ואת זיכרונם של מיליוני הנרצחים, יהודים ולא-יהודים, במלחמת העולם השנייה, תוך שהיא עושה זאת בעטיפה צבעונית ולא-דידקטית.
המהלך האוצרותי הזה מאפשר קירבה והזדהות עם הנושא, ובכך גם מציע להישיר מבט אמיץ אל המציאות הנוכחית. "גיבורות" היא תערוכה אקטואלית, שטופחת על פנינו כמו סטירה מצלצלת. קשה לנתק את הסיור בין הבגדים מהמציאות שבחוץ. אופנה, כאספקלריה למציאות, מאפשרת להתבונן בתהליכים חברתיים באמצעות הלבוש, ולראות את השינויים שחלו מימי המלחמה הראשונים בשנות ה-30 של המאה ה-20 ועד לשיקום שעברו אירופה ותעשיית האופנה בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50.
בזיכרון הקולקטיבי כאומה וכחברה, לשואה מקום מרכזי בעיצוב הזהות הישראלית. גם היום. אל מול סיפורי הזוועות והעדויות האינסופיות ממלחמת העולם השנייה – "גיבורות" מבקשת להציע נקודת מבט חיונית החוגגת את החיים. הקהל הישראלי-יהודי, בטח אחרי ה-7 באוקטובר, צפוי לנהל דיאלוג של יחסים מורכבים עם התערוכה שמצביעה על פעולות אנטי-פשיסטיות של יחידים ויחידות.
עוד מוקדם לעסוק בסיפורי הגבורה של ה-7 באוקטובר, מאחר שאנחנו עוד בעיצומה של המלחמה ו-59 חטופים עוד נמקים במנהרות חמאס בעזה. עם זאת, במוזיאון חברו ל"מרכז שלהבת" בגני תקווה, בית שיקומי לנכי צה"ל, עם איורים שנוצרו במחווה לגיבורות של המלחמה האחרונה, ביניהן רחל אדרי מאופקים; סרן ד"ר בר, הרופאה של גדוד 53 של השריון; סגן ד"ר שי שרגא, קצינת הרפואה של סיירת צנחנים והאישה הראשונה בתפקיד; שורדת השבי יוכבד ליפשיץ, ששוחררה משבי חמאס כשבועיים וחצי אחרי חטיפתה ב-7 באוקטובר. לצידם מוצגים סיפורים ודמויות נוספות, וגיבורות נוספות ממשיכות וימשיכו להתגלות.
