מעצבת האופנה נעמה בצלאל מסכמת שלושה עשורים של קריירה כאחת המעצבות המקוריות שפעלו בישראל בתערוכה חדשה הנפתחת הערב (חמישי). על קירות חלל הגלריה החברתית בטרמינל העיצוב בת ים, תלויים אנסמבלים של שמלות ומעילים – שני פריטי לבוש המזוהים עם בצלאל – בפרץ צבעוניות נוסטלגית. תלייתם על הקיר באופן דו-ממדי מייצרת תחושה משחקית, כמו שמלות נייר שניתן להדביק על בובות – בחירה שמתאימה לאופי עיצוביה של בצלאל.
שם התערוכה "בין נוסטלגיה לעכשוויות | נעמה בצלאל – רטרוספקטיבה לשלושה עשורים של יצירה" (אוצרת: אילנה כרמלי לנר; נעילה: 3 באוגוסט) עלול מעט להטעות. זוהי לא רטרוספקטיבה מקיפה, אלא מכתב פרידה המאזכר את צירי העלילה המרכיבים את העבודה של בצלאל יותר מאשר מסכם אותה, כפועל יוצא מהחלל הקטן של הגלריה.
גבולות הגזרה המצומצמים האלה היו מאתגרים עבור כרמלי לנר, שנדרשה לקבל החלטות אוצרותיות ולזקק את עשייתה של בצלאל, שמצידה שמרה ארכיון עשיר של יצירותיה לאורך 30 שנה. "היה לי קשה מאוד לתמצת את העשייה שלי לחלל אחד", מודה בצלאל, שניהלה דיאלוג ממושך עם כרמלי לנר.
"נעמה בצלאל זה מעילים ושמלות – זו המהות של המותג", מוסיפה כרמלי לנר, "וזה מה שעשינו כאן, יצרנו אווירה".
המבקרים בגלריה יפגשו ארון בגדים שבו עיצובי עבר של בצלאל, חפצים שליקטה במשך שנים בשווקי פשפשים (אלמנט המעצים את התחושה כי מדובר יותר בחנות וינטג' מאשר בתערוכה של מעצבת אופנה), ולוח מודעות המוצב בחלל הגלריה שעליו מודבקים קטעי עיתונות המסקרים את פועלה מאז סיימה את לימודיה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר בשנת 1990 ועד היום.
על קיר הכניסה החיצוני תלויים תצלומי הקטלוגים היפהפיים שיצרה בצלאל בעבודה משותפת עם צלמים וארט דירקטורים כמו אופיר דהן, איתן טל, תום מרשק ואחרים. כל אחד מהם מרכיב פרק מגובש בסיפור הוויזואלי שלה. יותר מכך, הם מעידים על כך שנעמה בצלאל אינה רק מעצבת בגדים – אלא יצרה עולם עם זהויות, דמויות וסיפורים נוסטלגיים, שמהווה תזכורת לכך שאופנה יכולה להיות אמנות, ושעיצוב יכול להיות מעשה התנגדות.
למעשה, אפשר לקרוא את עיצוביה של בצלאל כבחירה סגנונית המתנגדת בזרותה למקום שבו היא פועלת. אל מול הנונשלנטיות המקומית והסגנון ה"אורבני" שמעצבות צעירות רבות הדהדו בתחילת שנות האלפיים – דלות חומר אופנתית, פרקטית ונטולת זהות – הציעה בצלאל הידור, אלגנטיות, איפוק ונוסטלגיה. כל מה שתל אביב בחודש יולי לעולם לא תהיה.
בצלאל עצמה לא מקבלת את הפרשנות הזו באופן מלא. "הזרות היא כי יש בעיצובים שלי משהו אירופאי", היא אומרת. "מתחילת הדרך הבנתי שאני רוצה לעשות את מה שאני אוהבת, מה שמרגיש לי נכון", היא מוסיפה, "לא עבדתי לפי טרנדים ותכתיבים, ולכן הצלחתי ליצור אופנה על-זמנית עם התאמה לצבעוניות עונתית".
"אני שלמה עם ההחלטה שלי לסגור"
נעמה בצלאל הייתה מהאחרונות שהחזיקו מעמד מול צונאמי האופנה המהירה. "כשהודעתי שאני סוגרת, היו אינסוף תגובות, בכי של לקוחות, כאלה שמבוהלות שאין להן איפה לקנות יותר בגדים בארץ", היא משתפת. "אבל אני שלמה עם ההחלטה שלי לסגור. לפעמים אתה צריך לדעת מתי לעצור. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי עוסקת בשיווק, שלא נדרשתי אליו בעבר. הלוואי שהייתי רק מעצבת".
"אני רוצה קודם כל לנוח", היא משתפת בתוכניותיה לעתיד. "עבדתי במשך שלושה עשורים בטירוף יום ולילה, ובמקביל גידלתי שלושה ילדים. בהמשך יש לי מחשבות על שיתופי פעולה, חנות פופ-אפ, לא משהו מחייב. אני לא יכולה להפסיק, כי העיצוב הוא חלק בלתי נפרד ממני. אני כן רוצה לעשות דברים ברוגע. אני מעצבת בנשמה שלי. אם אני אעשה משהו זה יהיה כנראה בתחום הזה, אבל אני צריכה לעשות את זה בלי לחץ ומחויבות. המרוץ הזה הסתיים".
בעידן שבו אופנה נמדדת בלייקים ועמודי אקסל של מכירות – התערוכה בטרמינל לעיצוב אינה רק פרידה מבצלאל, היא מסמנת נקודת ציון לסופה של תקופה שבה האופנה הישראלית האמינה שהיא יכולה להיות גם מקומית וגם מתוחכמת, גם נוסטלגית וגם רלוונטית. השאלה שהיא משאירה תלויה באוויר, כמו השמלות על הקירות, היא אם יש עתיד לסוג זה של עיצוב בישראל, או שהוא נדון להיעלם יחד עם דמויות כמו נעמה בצלאל. במובן הזה, "בין נוסטלגיה לעכשוויות" אינה רק תערוכה על העבר, היא גם מציפה שאלה כואבת על העתיד.
