בשנת 2019 הגיעה הראפרית קארדי בי לערב הגאלה של מוזיאון המטרופוליטן, שנערך תחת התמה Camp: Notes on Fashion. הזמרת שגובהה מסתכם ב-155 סנטימטרים, נבלעה בתוך שמלה פיסולית בגוון בורגונדי בעיצובו של טום בראון, עשויה משי, נוצות וחרוזים, שנבנתה כשכבות על שכבות של טול וריפוד שעטפו את גופה בצורה של לב פועם. "רציתי ליצור בגד שמייצג את הלב, תרתי משמע, של האישה. משהו שנוגע בפיזי, ברגשי ובגופני בצורה מוחשית אך גם פואטית", הסביר בראון את השמלה, שרחוקה שנות אור מחליפות הגברים האפורות שהוא מעצב עונה אחר עונה בשני העשורים האחרונים.
השמלה שנתפרה במשך יותר מאלפיים שעות, והייתה אמירה על תשוקה, עוצמה נשית והדרך שבה הופך גוף אישה לפסל אמנות מהלך – מופיעה בסרט התיעודי החדש "טום בראון: האיש שתופר חלומות", שיוקרן בשבוע הבא בפסטיבל דוקאביב בסינמטק תל אביב. זהו סרטו השלישי על מעצבי אופנה של הבמאי הגרמני ריינר הולצמר, שמתארח זו הפעם השלישית בפסטיבל. שני סרטיו הקודמים הוקדשו למעצבי אופנה בלגים: "דריס" (2017) על המעצב דריס ואן נוטן; ו"מרטין מרג'יאלה: במילותיו שלו" (2019), שמגיש דיוקן אינטימי של אחד המעצבים האניגמטיים במאה ה-20. בחודש הבא יציג הולצמר בפסטיבל טרייבקה בניו יורק דוקו אופנתי נוסף, הפעם על בית האופנה השוויצרי אקריס.
27 צפייה בגלריה
"אני לא מומחה לאופנה. אני במאי דוקומנטרי ואני מתעניין באנשים". ריינר הולצמר
(צילום: Frank Bauer)
"לא היו לי חששות לגבי הצגת הסרט החדש בישראל", הוא מתייחס לשאלה אם עלו אצלו ספקות סביב ההקרנה בארץ בימים אלו, בזמן שבמאים אחרים שהוזמנו לפסטיבל בחרו להתעלם ממנו. "אני מאוד שמח להציג את הסרט בפסטיבל והייתי שמח לו היו מזמינים אותי אליו. בכל פסטיבל שאליו הגעתי הקהל תמיד שונה, ואני אוהב להרגיש את הקהל באולם בזמן הצפייה, לראות לאיזה קטעים מסוימים הוא מגיב יותר או פחות, ולשמוע ממנו רשמים לאחר מכן. לפעמים אני מגיע במצב רגשי שונה, לפעמים הקהל עם דמעות בעיניים כי נגעת בהם עמוקות. זה משתנה ממקום למקום, ואתה, כבמאי, מרגיש כאילו נחתת לתוך הרגע מכוכב אחר".
27 צפייה בגלריה
דמי מור בעיצוב של טום בראון בגאלה של המטרופוליטן, 2025
(צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
בהשוואה למרג'יאלה או ואן נוטן – טום בראון האמריקני הוא טכנוקרט עם רגש. אין בו את הפיוטיות ושילובי הצבעים הנהדרים של ון נוטן או את האינטלקטואליות, חדות המחשבה וההומור של מרג'יאלה. יצירותיו מציגות דיוק טכני ודקדקנות הנדסית, אך בה בעת מביעות אלמנט אנושי עמוק ורגשי.
הבגדים שהוא מעצב מאז 2001 מתאפיינים בשילוב בין אלגנטיות לאוונגרדיות, תוך שיבוץ קודים מהמלתחה הגברית לצד בחינה מחודשת של גבריות בעידן של נזילות מגדרית. לא פלא שתצוגות האופנה שלו – בין אם הם מתקיימות בשבוע האופנה של ניו יורק או כאורח של שבוע אופנת ההוט קוטור לנשים בפריז – הפכו לכרטיס החם בתעשייה, וזאת בזכות המופעים הבימתיים, ספקטקל שמספר סיפור רחב יותר על עשייתו ועל התרבות העכשווית.
(תצוגת אופנה של טום בראון)
27 צפייה בגלריה
ג'אנל מונה בעיצוב של טום בראון בגאלה של המטרופוליטן, 2025
(צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
תצוגת סתיו-חורף 2023-24, שנערכה באולם אופרה גרנייה בפריז, פותחת את הסרט תוך שהיא מדגימה את עולמו האסתטי. התצוגה התקיימה על במת האופרה עצמה, מול אולם ריק, כשהאורחים ישבו מאחורי הקלעים, מביטים על המתרחש מהכיוון ההפוך. כמו תמיד, גם הפעם העניק בראון פרשנות משלו לחליפת העסקים האפורה ומתח את גבולות עיצוביו.
(תצוגת סתיו-חורף 2023-24 של טום בראון)
עונה קודם לכן הוא לקח את הצופים למסע במערב אמריקה בשילוב אלמנטים מעולמות הפאנק ליצירת אחת התצוגות הסקסיות והפרובוקטיביות שלו. אחד המראות הבלתי נשכחים היה של הקומיקאי והדוגמן פלוריאן דה-בריאנדאס, שעלה לבמה בתחתוני ג'וקסטראפ חושפי ישבן מפאייטים כחולים וקודפיס – מעין כיסוי של אזור המפשעה שהיה נפוץ בבגדי גברים באירופה בתקופת הרנסנס – במראה של עוגן בולט וזקור.
"עם טום יכולתי לצלם כל מה שרציתי, אפילו בחדר השינה"
הרעיון לסרט התבשל אצל הולצמר (67) בתום העבודה על "דריס". ברזומה שלו סרטים על צלמים כמו יורגן טלר ואנטון קורבין, במאים כמו דיוויד לינץ' ואחרים, והעבודה מול המעצב הבלגי פתחה לו את התיאבון לתעד יוצרים נוספים מהתחום. המליצו לו להיפגש עם טום בראון והאחרון הזמין אותו לתצוגה בהוטל דה ויל, שם הוקסם הולצמר מעיצוביו של האמריקני בפריז ומהביוגרפיה האישית כמי שהגיע בכלל מחוץ לעולם האופנה.
במקביל נחשף הולצמר לתערוכה המצוינת Margiela: The Hermès Years שהוצגה באותה שנה ב- MoMu, המוזיאון לאופנה באנטוורפן, אשר סקרה את תקופתו של מרטין מרג'יאלה כמעצב הראשי של קולקציות הנשים להרמס בשנים 2003-1997 – תקופה שנחשבת עד היום לתור הזהב של השניים. "העבודה שלו עבור הרמס היא אלגנטיות נצחית. 20 שנה לאחר שנוצרה, היא עדיין אופנתית וניתנת ללבישה", אומר הולצמר בריאיון ל-ynet בשיחת זום מהסטודיו שלו במינכן, גרמניה.
27 צפייה בגלריה
קורטני קרדשיאן וטרוויס בארקר בעיצובים של טום בראון בגאלה של המטרופוליטן, 2022
(צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
באופן טבעי, השיחה איתו נעה בין עבר להווה, תוך השוואה בין שלושת המעצבים העצמאיים. "אני לא מומחה לאופנה. אני במאי דוקומנטרי ואני מתעניין באנשים. באותו זמן לא ידעתי כלום על מרטין וחשבתי שיהיה מעניין לעשות עליו סרט, אבל אז כולם אמרו 'כן, תמשיך לחלום. זה לעולם לא יקרה, כי לא תוכל להשיג אותו, לא תראה אותו, הוא לא נותן ראיונות'. ירדתי מהסיפור, ואז הגיע דוא"ל ממרטין שבו כתב ששמע כי אני רוצה לעשות סרט עליו, ואנחנו יכולים להיפגש ולדבר. כך התחיל סיפור מרג'יאלה".
מאז פרץ לעולם האופנה בסוף שנות ה-80, גזר על עצמו מרג'יאלה אנונימיות. הוא מעולם לא התראיין בפנים גלויות, וגם כאשר בחר להתראיין, עשה זאת דרך פקס או דוא"ל. הוא גם סירב לצאת ולהשתחוות מול אורחיו בתצוגות האופנה בפריז – כל זאת מתוך רצון לשמור את הפוקוס על עיצוביו ולא על אישיותו, כפי שמעצבים רבים אחרים מעדיפים עד היום. זו הסיבה שלאורך כל הסרט התיעודי שיצר הולצמר, נשמע רק קולו של מרג'יאלה כרוח רפאים החולשת על פני חדרי הסטודיו.
מאחורי הקלעים התקיים משא ומתן ארוך מול מרג'יאלה על גבולות החשיפה, כאשר המגבלה לא להראות את פניו הובילה למבע קולנועי מעניין שמלווה את הסרט. "צילמנו סצנה בסטודיו ועל הרצפה מרטין הניח בד קנבס גדול. אהבתי את הקומפוזיציה וניהלנו שיחה מעניינת. רציתי לכלול אותה בסרט, אבל רואים בתמונה את מרטין מהבטן ומטה", נזכר הולצמר. "הוא סירב שאכניס אותה לסרט בטענה כי זה מזוהה מדי. הסברתי לו שאף אחד לא יזהה אותו מלראות את המכנסיים או את הנעליים, אבל הוא לא אהב את הרעיון ופשוט אמר 'זה נגד הרצון שלי להישאר אנונימי'".
בניגוד למרג'יאלה וגם ואן נוטן, שהיה חרד לפרטיותו לא פחות – בראון פתח עבור הולצמר את חדרי הסטודיו ואת ביתו הפרטי במנהטן, שבו הוא מתגורר עם בן זוגו, אוצר האופנה אנדרו בולטון, שמשמש מאז 2015 כאוצר הראשי של תערוכות האופנה במכון לתלבושות של מוזיאון המטרופוליטן.
"זאת חלק מהגישה האמריקנית", מהרהר הולצמר ומשתף מהצילומים שנערכו לאורך שנתיים. "כשצילמתי סרטים על אנשים מפורסמים באירופה, הם ניסו להסתיר את החיים הפרטיים שלהם כי יש הרבה קנאה. אנשים חושבים 'הוא כל כך עשיר, עושה כל כך הרבה כסף'. מנגד, האמריקנים גאים להראות את זה, הם אומרים: 'כן, אני מצליח'. וזו הסיבה שביליתי ימים שלמים לבד עם טום ויכולתי לצלם כל מה שרציתי, אפילו בחדר השינה".
ואן נוטן ומרג'יאלה אירופאים, בראון אמריקני. זיהית גישה שונה שלו לאופנה?
"טום למד כלכלה באוניברסיטת נוטרדאם (באינדיאנה, ארצות הברית, א"י) ואז הפך למעצב אופנה, אז הייתה לי תחושה שזה קצת יותר קשור לכסף ולמסחריות. לעומת זאת, דריס הוא גם איש עסקים, אבל לדעתי הוא אסון כאיש עסקים, הוא אמן אמיתי – וזה ההבדל הגדול. חשבתי שגם יש קשר מסוים בין טום לבין מרג'יאלה. מצד אחד, הוא עושה חליפות קלאסיות מעט שונות, שלא תמיד קל להבין בהתחלה. מצד שני, בתצוגות ובכמה מהקולקציות בחנויות שלו, יש הרבה פירוק והרכבה מחדש, שמזכירים במובנים רבים את מרג'יאלה".
"בסופו של דבר, כשערכתי את השיחות עם טום לסרט, גיליתי שהוא אדם לא מתפשר. מאז העולם קצת השתנה, אמריקה השתנתה הרבה, תעשיית היוקרה כבר לא במצב כל כך טוב, אז אולי הוא יצטרך לשנות קצת את הגישה שלו. אבל כשעשיתי את הסרט לפני שנתיים-שלוש, הוא אמר שהוא לעולם לא יעשה פשרות בקולקציות מסיבות עסקיות או מסחריות. לפחות כך הוא אומר".
הצלחת לקבל גישה לכל מה שרצית בסטודיו של טום בראון?
"בהחלט. תמיד יש קצת מגבלות, ואני מכבד את זה. לא רק בסרטים על מעצבי אופנה, אבל אופנה היא תחום מורכב יותר ותהליך ארוך יותר. כשעשיתי את הסרט על דריס, הוא סיפר כמה היה קשה לו לאפשר לי להיחשף לתהליך היצירה שלו. במאים תיעודיים תמיד רוצים לראות את כל התהליך – מהסקיצה הראשונה, הטוואל ועד הקולקציה הסופית. אבל דריס סיפר לי שבאקדמיה באנטוורפן שבה למד, הנחו אותם להציג את העבודה רק כשהיא מושלמת. לכן אני מאוד שמח שדריס סמך עליי. בהתחלה זה היה מאוד לא נוח לו ולבן זוגו פטריק ואנהלווה (שעבד לצידו, א"י), אשר חששו שאחפש רק טעויות ובעיות. הסברתי שאני רוצה לראות איך הדברים נוצרים, איך הם מתפתחים. כשיש לך סרט שהצליח בתעשייה הזו, אנשים סומכים עליך כי הם אוהבים את העבודה שלך. זה כנראה גם מה שעזר לטום להאמין בי".
27 צפייה בגלריה
וופי גולדברג בעיצוב של טום בראון בגאלה של המטרופוליטן, 2025
(צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
איך הכרת את דריס?
"פגשתי אותו לראשונה כשעשיתי סרט על יורגן טלר (מצלמי האופנה החשובים הפועלים כיום, א"י), והצילום נערך בגינה שלו עם דקוטה פנינג. המצלמה לא הורשתה להיכנס לבית, רק לגינה. כשטום ראה את הסרט הוא אמר לי שהגינה כל כך יפה, ושהוא ואנדרו מחפשים לקנות בית. באותה תקופה הם גרו בדירה מאוד פשוטה, וחיפשו את הבית שבו הם גרים היום ומופיע בסרט.
"במהלך הצילומים טום היה מודאג איך הוא נראה, אם הוא נראה טוב או עייף – זה משהו שדריס לעולם לא התעסק בו. הוא היה יותר עסוק בהתמודדות עם עצמו בפעם הראשונה. בסרט על דריס יש שני רגעים במטבח ובגינה שבהם הוא מדבר בצורה יותר פרטית על חייו ועל המחסור בחופש. לא אחת הוא ביקש אם אפשר לחתוך את זה מהסרט, כי הוא הרגיש שזה כל כך אישי. אמרתי לו שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים. אנשים לא רוצים לראות על המסך מכונה או רובוט, הם רוצים לראות בן אדם – והשיחות הפרטיות האלה חשובות.
"יש רגע בדוקומנטרי החדש על אקריס, שהוקם בשנת 1922 וכיום מנוהל ומעוצב על ידי שני נכדים של המייסדת, שבו האח הגדול רואה אבק על הז'קט של האח הצעיר ומנקה אותו, והאח הקטן שואל בפליאה 'מה אתה עושה?' – וזה בעיניי רגע אינטימי שהצופים אוהבים, בעוד המעצבים עצמם לא תמיד מודעים לרגעים האלה".
"אמנים רוצים שתקשיב להם, שתקבל אותם כבני אדם"
טום בראון נולד בשנת 1965 באלנטאון, פנסילבניה, למשפחה קתולית מהמעמד הבינוני-גבוה לצד שישה אחים ואחיות. אביו היה מהנדס ואימו הייתה עורכת דין שבשלב מסוים אף נשקלה מועמדותה לשופטת בבית המשפט העליון בארצות הברית. כבר בצעירותו גילה בראון עניין יוצא דופן בפרטים, מבנה וסדר – אלמנטים שהפכו לחותם עיצובו המזוהה: חליפות מותאמות בקפדנות, פרופורציות לא שגרתיות ומשחק בין קונספט פורמלי לדמיון תיאטרלי.
לאחר שהשלים תואר בכלכלה, חלם להפוך לשחקן ועבר ללוס אנג'לס. הפנטזיה להיות טום קרוז הבא לא צלחה, ובסוף שנות ה-90 עבר לניו יורק. תחילה עבד כמוכר בבוטיקים, ובמקביל כמעצב במותג פולו ראלף לורן. בשנת 2001 השיק את המותג הנושא את שמו, שנמצא מאז 2018 בשליטת תאגיד האופנה האיטלקי זניה שמחזיק ב-85 אחוז מהשליטה בו.
מינואר 2023 הוא משמש כיו"ר מועצת מעצבי האופנה האמריקנים (CFDA), תפקיד שמעניק לו בולטות וכוח בתעשייה. באותה שנה גם נבחר לרשימת 100 האנשים המשפיעים של מגזין TIME. בטקסט הנלווה לבחירה, שעליו חתומה הציירת איימי שרלד, נכתב: "טום בראון הוא יוצר של עולמות. הוא משנה ללא הרף את נקודת המבט על אופנת גברים ונשים. דרך העיצובים שלו, הפרופורציות והסיפור שהוא מספר, הוא ממציא מחדש את השפה האופנתית – גם בתוך הגבולות של המדים האפורים הקלאסיים שלו".
27 צפייה בגלריה
אנוק יאי בעיצוב של טום בראון בגאלה של המטרופוליטן, 2025
(צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
בתוך הסגנון הקפדני, מצליח בראון להפגין ורסטיליות וחזון אסתטי ברור. אבל האם במהלך הצילומים גילה הולצמר צדדים שונים או מפתיעים באישיות שלו? "יש מעצבים, ואני לא אכנס לשמות, שמשנים את דעתם ברגע האחרון. כבר ראיתי צוותים שלמים שעובדים כל הלילה כדי לשנות. טום אדם מסודר ומקבל החלטות שלושה חודשים מראש ונשאר איתן עד לתצוגה, וזה מאוד טוב עבור הצוות", מספר הולצמר. "הוא אוהב כל מה שהוא רואה, את כל העיצובים שלו, את כל הבגדים, את התנועה של הדוגמניות. לרוב תצוגת אופנה נמשכת עשר דקות, ולו זה היה תלוי בו, היא הייתה נמשכת שלוש שעות ואולי אפילו יותר, אבל אף אחד חוץ ממנו כנראה לא היה צופה בה כל כך הרבה זמן.
"מבחינת אישיות, הוא פרפקציוניסט כמו כולם בתחום הזה. להרבה אמנים יש אגו, וכמובן שיש לטום אגו גדול והוא רוצה שהדברים ייעשו כפי שהוא חושב לנכון, אבל כשפוגשים אותו ומנהלים איתו שיחה מגלים אדם מאוד אדיב שמתעניין בצד השני, באדם שמולו, וזה קצת יוצא דופן".
איך טום בראון הגיב לגרסה הסופית של הסרט?
"הייתה לנו הקרנה ב-Doc NYC ובסיום ההקרנה הוא אמר מילים מאוד יפות עליי ועל העבודה המשותפת. זה היה מאוד מרגש. אתה יודע, לפעמים אמריקנים אומרים 'זה מדהים' ומאחורי הגב אומרים דברים אחרים, אבל במקרה שלו אני באמת מאמין שהוא אהב את מה שראה. תמיד קצת קשה לראות את עצמך על מסך גדול. אני יודע שדריס היה מאוד עצבני כשהראיתי לו את הסרט לראשונה, והוא אמר שהוא צריך זמן לעכל כי הוא מתמודד עם איך הוא נראה, איך הוא מתנהג, תנועות הפנים וההבעות. אני חושב שעם טום זה היה קצת דומה, כי הוא היה קצת מודאג אם הוא מושלם, אם הוא נראה טוב, או אם הוא נראה קצת עייף".
27 צפייה בגלריה
ג'אנל מונה בעיצוב של טום בראון בפסטיבל הקולנוע בלונדון, 2022
(צילום: Tristan Fewings/Getty Images for BFI)
אתה מתעד אנשים שיוצרים בעצמם נרטיבים ויזואליים, האם אתה רואה הקבלה בין העבודה שלך כבמאי לעבודה של מעצב?
"למדתי שכאשר עובדים עם אמנים, הדיאלוג ביניכם יעבוד רק כשיש תקשורת. הם רוצים שתקשיב להם, שתקבל אותם כבני אדם. אם הם מרגישים שהגעת עם חזון מקובע על איך הסרט ייראה, זה לא יעבוד. צריך לזכור שאנשים מתפתחים, והם מצפים ממך שתראה אותם באמת, לא שתיתקע על דימוי שלהם מאיזה מאמר שקראת עליהם לפני 15 שנה או מסרט שהם השתתפו בו. לכן הרעיון הבסיסי של הסרט תמיד נשאר פתוח במקצת, ובמהלך הצילומים והעריכה אני משתדל לדייק אותו. זה כמו עריכה של קולקציה. תמיד צריך לצמצם, כי אי אפשר לשמור הכול, ולפעמים זה הרגע הכואב שבו צריך לקבל החלטות".
