בחודשים האחרונים הפכה עדן בן זקן למטרה קלה עבור הייטרים מעולם האופנה. קצב החלפות הסטייליסטים והסטייליסטיות סביבה היה מסחרר, והביקורות כלפי לבושה נעו בין מיזוגיניות ארסית לדרך נוספת לחבוט בה על האופן שבו היא מתלבשת. עכשיו היא החליטה לקחת את המושכות לידיה ולהתלבש בעצמה, או לפחות זה הנרטיב שהיא ומנהליה מפיצים. ואם כך הדבר, בן זקן עושה כאן מהלך של עצמאות ומשנה את חוקי המשחק בעולם הבידור, האופנה והמוזיקה.
בשנים האחרונות התרגלנו שלכל כוכבת, זמרת ושחקנית מפורסמת מוצמדים סטייליסט או סטייליסטית. לא מדובר רק בעזרה מקצועית, אלא בסמל סטטוס. אנשי המקצוע נבחרים לא רק בזכות הסגנון האישי שהם מביאים, אלא גם בגלל רשימת הכוכבות המקיפות אותם. אז איך קרה שעם שוק רווי בסטייליסטים ובכישרונות מקומיים בתחום העיצוב, בן זקן לא הצליחה למצוא מישהו שיוציא אותה מהאוברול המנומר ב-30 שקל?
עדן בן זקן בחליפת מכנסיים שחורה והכיתוב: "סטיילינג: אני"
סטיילינג הוא מקצוע חדש יחסית בענף האופנה, שהתגבש בעולם במהלך שנות ה-70 וה-80. אם בעבר היו אלה מעצבי אופנה, עורכי מגזינים וצלמים שקבעו כיצד ייראה דימוי אופנתי או מה תלבש שחקנית לפרמיירת הסרט – הרי שהסטייליסט הפך לגורם המחבר בין כל המרכיבים: בחירת הבגדים, האביזרים, השיער והאיפור, ולעיתים גם האווירה סביב המראה הכולל, לרבות אופי הצילום בהפקות. כיום פועלים סטייליסטים לכוכבות שהפכו למפורסמים יותר מהן – ע"ע לאו רואץ' העובד, בין היתר, עם זנדאיה.
רק בתחילת שנות ה-90 התאזרח מקצוע הסטיילינג בישראל והתבסס כאן עם סטייליסטים שעבדו בפרסומות, בקמפיינים, בתוכניות טלוויזיה ובהפקות אופנה. בשני העשורים האחרונים התחזקה המגמה וכיום כל מפורסם ומפורסמת לא מעלים סטורי באינסטגרם בלי הנהון חיובי מסטייליסט צמוד. הסטייליסטים הבולטים בישראל הם איתי בצלאלי, מזל חסון, סיון חימי, אור לוזון, אייל ג'רבי ועוד, שמדלגים בין הכוכבות ומעצבים אותן בדיאלוג משותף.
כמו תמיד בישראל, הכול חייב להיות דביק, והליווי המקצועי הפך לחיבוק דב. במקום שהבגד ידבר, נדרש הקהל לצרוך חבילת יחסי ציבור שלמה, שבה הסטייליסט מתפקד ככוכב בפני עצמו. ככל שהרשתות החברתיות העצימו את תרבות הקרדיטים והמיתוג האישי, כך התרחבו גם הגבולות של המקצוע: ממי שפועל מאחורי הקלעים למי שלעיתים מבקש לחלוק את אור הזרקורים עם הלקוחה שלו. ובחלק מהמקרים זה גם בא על חשבון איכות העבודה.
מכנסיים לבנים בגזרה רחבה עם גופיית סטרפלס בצורת צדפה כסופה
לפני קצת יותר משבוע פרסמה בן זקן תמונה מצילומי התוכנית "דה ווייס", שבה היא מתפקדת כשופטת, לבושה חליפת מכנסיים שחורה שכללה ז'קט אוברסייז עם חזייה מבצבצת מתחתיו וחגורת עור שלופפה ברישול סביב מותניה. בכיתוב בצד כתבה – "סטיילינג: אני", והוסיפה אימוג'י מחויך. למרות חוסר האיזון והבלגן הכללי, בן זקן נראתה נינוחה – מה שאי אפשר היה לומר על הופעותיה הקודמות והלוחצות. כזה היה גם המראה השני שלבשה: מכנסיים לבנים בגזרה רחבה עם גופיית סטרפלס בצורת צדפה כסופה.
בלי סרטוני וידאו ותמונות שמשוגרות בשעת לילה מאוחרת לכתבי אופנה, רכילות ובידור עם רשימה אינסופית של תיוגים; בלי סטייליסטים צמודים שנדחפים לפריים עם הסברים על "הסיפור מאחורי הלוק" ועוד – בן זקן החליטה להתלבש כמו שהיא אוהבת, לכתוב את הסיפור שלה בעצמה, גם אם לאחרים זה נראה יפה פחות. בעידן שבו "אותנטיות" היא ערך, בן זקן מאמצת אותה וממנפת אותה לאקסטרים.
מבקריה יגידו שהיא לא נראית אופנתית ברוב המקרים, והם צודקים. אבל היא גם לא צריכה להיות כזו. הביטחון העצמי של בן זקן על במה אף פעם לא היה בנוי על איך שהיא נראית, אלא על הקול המחשמל שלה, והקהל שבא לצרוח איתה "צועקת אבל לא תשמע אותי" מתוך "רולקס וקסקט". פחות משנה לו אם היא תעשה את זה במכנסי ג'ינס או באוברול פאייטים קטנטן.
מבין הכוכבות בנות דורה, בן זקן הבינה ראשונה שהגיע הזמן לשנות את מאזן הכוחות ולהחזיר את הפוקוס למה שחשוב באמת. בעידן שבו יותר מדי מפורסמות נראות כמו וריאציות זו של זו, לובשות את אותם המותגים ומאמצות את אותה שפה אסתטית – הבחירה בקול עצמאי היא אולי המהלך האופנתי הנועז ביותר. עכשיו נותר לראות אם גם אחרות ילכו בעקבותיה.
