טל מורד, הפרזנטור של אל על ורנואר, נראה כמו אייקון של חופשי ומאושר. בן 24, 1.84 מ', חטוב ומסוקס. זקנקן מעוצב ובלורית עם שפיץ שובב. ועיניים כחולות של חצי עיראקי-חצי מרוקאי. מקום שלישי ב"הישרדות" ומקום רביעי ב"רוקדים עם כוכבים". ורווק למהדרין. בואו נרים להתגלמות החיים היפים!
דליט, דליט, דליט. אחד מסימני הזיהוי של מורד הוא צלקת מפותלת במורד המצח, בין שתי העיניים, על גשר האף. אני מרשה לעצמי להניח שהרופא הצבאי שתפר אותו באמצע הלילה לא מרשה לעצמו להתגאות במעשה ידיו.
צפו: טל מורד בצילומים
(צילום, ראיון ועריכה: מיכל עמר שוורץ)
"בחיים לא יימצא הרופא שיסכים לקחת אחריות על יצירת האמנות הזאת", הוא מתלוצץ, "אבל התרגלתי אליה, אני כבר לא זוכר איך נראיתי בלעדיה, לפעמים אני אפילו אוהב אותה. זו צלקת עם סיפור. מזכרת מהסדיר, ממעצר באיזשהו כפר. סיירת צנחנים. יצאנו מהסמטה ורצנו בטירוף, בחושך, לעבר ההאמרים שחיכו לנו בצומת. באתי להאמר מצד ימין ונתקעתי במשהו גבוה עם איזה מוט ברזל. הרגשתי דקירה, אבל המשכתי לרוץ ברבאק, נגעתי באף ולא ראיתי כלום. איך שהתיישבנו, חבר שלי אמר 'מורד, כל הפרצוף שלך דם'. הרופא הסביר שהוא יתפור את המקום, מפני שאם יסתפק בהדבקה עלולה להישאר לי צלקת לכל החיים".
נכון לעכשיו, לשבוע הנוכחי, הוא אחרי 184 ימי מילואים. רובם בעזה, גיחה אחת ללבנון. "קשה, לא פשוט", הוא נראה כמי שמשטה באש, מתקרב ומתרחק. "מצד אחד, הכי בא לי להיפתח ולתאר מה זה להילחם בעזה, הדיבור על הזוועות דווקא עושה לי טוב, לשחרר זה קצת עוזר. לפני שלושה שבועות יצאתי מעזה בפעם האחרונה והלב שלי עדיין שם. ברור שאני מטופל, איך לא. התחלתי עם 12 שיחות עם פסיכולוג שכל לוחם מקבל חינם, והחלטתי להמשיך. אני חייב את הטיפול הזה. ה-7 באוקטובר שינה אותי לגמרי, עברתי דברים, איבדתי חברים. יש כאלה שנהרגו לידי ויש כאלה ששמעתי בקשר על נפילתם. זה כאב שלא עוזב".
אז למה אתה כל כך מתלבט אם לשתף?
"כל המילואימניקים שיוצאים מעזה מתמודדים עם עזה שלא יוצאת מתוכם. יכול להיות שההתמודדות שלי יותר קשה מזו של לוחם שחוזר לשגרה של עבודה בנגרייה או במוסך, מפני שההצלחה המקצועית שלי, כדוגמן וכשחקן, נקבעת גם לפי רמת הפאן שאני מקרין למצלמה או לקהל".
וקשה לך לזייף.
מורד מושך בכתף בהבעה של "בואי נדפדף".
"לפני שלושה שבועות יצאתי מעזה בפעם האחרונה והלב שלי עדיין שם. ברור שאני מטופל, איך לא. התחלתי עם 12 שיחות עם פסיכולוג שכל לוחם מקבל חינם, והחלטתי להמשיך. אני חייב את הטיפול. ה-7 באוקטובר שינה אותי לגמרי, עברתי דברים, איבדתי חברים"
כשרקדת את "כאב של לוחמים", דמיינת שעזה מחסלת לך את הקריירה?
"לא מחסלת, אבל משתקת, מעכבת, מזיזה לכיוונים אחרים. זה לא בשליטתך, זה קורה, חוסר האונים שלך הוא חלק מהפוסט-טראומה שתמשיך ללוות אותך אולי עד סוף החיים. ברגעים מסויימים אתה לא מזהה את עצמך וכבר לא זוכר מי היית לפני אותה השבת. עכשיו אני בשלב של להתניע מחדש ואני במקום הרבה יותר טוב, ברוך השם. אני יותר בשל לצאת לחיים הרגילים, שעוד לא הצלחתי להתרגל אליהם".
למה?
"תגידי, את קולטת שברגע זה, כשאני יושב איתך במרכז תל אביב ושותה קפה בשמש, החברים שלי אוכלים חרא במנהרות של עזה? את מדמיינת אותי חוזר לחרא של עזה אם יקראו לי לעוד סבב? כי זה מה שיהיה".
5 צפייה בגלריה
"ברגעים מסויימים אתה לא מזהה את עצמך". טל מורד לאחר שגויס בצו 8
(צילום: מהאלבום הפרטי)
מפעם לפעם זה קל יותר?
"להפך, כל סבב מרגיש לי יותר קשה מזה שהיה לפניו, דווקא בגלל שאתה עוד רואה את הגופות על הרצפה ועוד מריח את הדם. חברים שלנו נהרגים, ואנחנו לא אוכלים ולא ישנים, עושים צרכים בשקיות, ובמרחק כך וכך מאיתנו אנשים בני גילנו יושבים במסעדות וטסים לחו"ל ונהנים מהחיים. יש לי חברים סטודנטים שפספסו מלא חומר בגלל מילואים ולא מתחשבים בהם מספיק. מהרגע שגוייסתי, הפכתי ללא רלוונטי באינסטגרם. במשך כמה וכמה חודשי מילואים ירדו לי מלא-מלא עוקבים, הטראפיק שלי צנח, התדמית שלי קצת דהתה, כבר לא הייתי זה שעובד 24/7, כאילו שבחרתי לצאת לחופשה ארוכה".
משפחה של לוחמים
קשיי ההתאקלמות שלו החריפו לאור העובדה ששבועיים אחרי היציאה שלו מעזה, הוא התבקש לפנות את דירתו השכורה. "הכול התבלגן לי, הייתי בבלבול טוטאלי, פחות מסודר ולא מספיק אחראי. תקופה קשה מסוג אחר. אבל בשבוע שעבר כבר היו לי צילומים. אני מתחיל לעבוד עם סמסונג, יום צילום זה מחמש בבוקר עד חמש אחר הצהריים".
וזה מה שאתה אוהב?
"כן, למדתי לאהוב את המקצוע הזה. הגעתי אליו משומקום, אחרי הצבא, במקרה. דווקא בשנה האחרונה התחלתי לאהוב אותו באמת".
זה היה חלום חייך?
"מה פתאום", הוא מגחך. "מעולם לא חלמתי להתפרסם. גדלתי במושבת כנרת ולא כל כך נחשפתי לעולם הגדול. החלומות שלי היו צנועים. היינו די אאוטסיידרים, כאילו שאנחנו גרים בפלנטה אחרת, יפה ושלווה, בבית נחמד, עם עץ לימון בגינה וילדים ומשפחה וכנרת וסירה. אלה היו החיים שראיתי מול עיניי, אפילו לא העליתי בדעתי שיש צורות חיים אחרות. במושבת כנרת כולם לוחמים, והיה ברור שאמשיך את השושלת".
"מעולם לא חלמתי להתפרסם. גדלתי במושבת כנרת ולא כל כך נחשפתי לעולם הגדול. החלומות שלי היו צנועים. היינו די אאוטסיידרים, כאילו שאנחנו גרים בפלנטה אחרת, יפה ושלווה, בבית נחמד, עם עץ לימון בגינה וילדים ומשפחה וכנרת וסירה. אפילו לא העליתי בדעתי שיש צורות חיים אחרות"
כל שושלת מורד מעוגנת בחיק הכנרת. "סבא שלי, אבא שלי, הדודות והדודים, כולם גדלו בטבריה ויש להם חברה לעבודות עפר ותשתיות. לקראת סוף ההיריון הראשון, אמא שלי – קראתי לה ממו, במבטא צרפתי – תפסה את אבא שלי ואמרה לו, 'בוא הנה, את המשפחה שלנו נגדל בכנרת'. וככה היה. אני הבכור. יש לי אח, טום (20), ואחות, גילי (15). אבא, אורן, עוסק בנדל"ן, והאמא האהובה שלי, מרים (מירי) נפטרה כשהייתי בן 19 אחרי שש שנים של מאבק בסרטן שד גרורתי. כשאיתרו את הסרטן, הוא כבר היה בדרגה 4, גבוהה מאוד, והיא נפטרה בגיל 41, נורא צעירה".
הוא היה אז חייל בסדיר שתיכנן לצאת לקצונה ולהמשיך בקריירה צבאית. "ככה זה אצלנו, במושבת כנרת מגדלים לוחמים- לוחמים. סיירות, טיס, שייטת. ברור שידעתי שאמא חולה, אבל בתיכון עוד היה לה שיער שופע והיא עשתה כביסות ובישלה. אחרי שהתגייסתי היא התחילה כימותרפיה והמצב שלה הידרדר, אבל היא עודדה אותי להמשיך בקרבי. כשיצאתי הביתה נסעתי ישר אליה, לבילינסון, והיא הסתכלה על המדים שלי בגאווה. לטקס של מסע כומתה היא כבר הגיעה עם פאה. כדי להתעודד, אמרתי לעצמי שאני עושה בדיוק את מה שאמא רצתה שאעשה".
5 צפייה בגלריה
"אפילו אינסטגרם לא היה לי עד שהמראתי לאי, והרגשתי כמו ילד שמגלה את העולם"
(צילום: דנה לביא)
עד לשבוע הניווטים שמתקיים לקראת סוף המסלול. "ביום השלישי לניווט, המפקד שלי עלה בקשר ושאל איפה אני. כשהגעתי לנקודה, הוא חיכה לי שם וחיבק אותי חזק. הלב שלי נעצר. אמא? הוא אמר 'אמא עדיין חיה, סע הביתה'. היה לנו שבוע אחרון איתה, ימים קסומים. דיברנו המון, צחקנו, התחבקנו. אמא הייתה זאת שאמרה 'עכשיו חיבוק אחרון' ועצמה את עיניה בבית, כמו שרצתה שיהיה. היא נפטרה ביום חמישי אחרי שאמרה לכולנו 'בשישי בערב תעשו כאן ארוחה משפחתית עם יין אדום, כמו שאני אוהבת, ותשירו ביחד את אריק איינשטיין'. בלוויה שלה כל כך רציתי לבכות ואף דמעה לא יצאה ממני. ב'רוקדים' עשיתי את השיר של חנן בן ארי 'אמא, אם הייתי יכול רק לרפא את הגעגוע'. זה גם מה שרשום לה על המצבה, על הקבר".
"ידעתי שאמא חולה, אבל בתיכון עוד היה לה שיער שופע והיא עשתה כביסות ובישלה. אחרי שהתגייסתי היא התחילה כימותרפיה והמצב שלה הידרדר, אבל היא עודדה אותי להמשיך בקרבי. כשיצאתי הביתה נסעתי ישר אליה, והיא הסתכלה על המדים שלי בגאווה. לטקס של מסע כומתה היא כבר הגיעה עם פאה"
הזמן שעובר מצליח לרפא?
"זה מה שנהוג לומר. בעיניי זה בדיוק להפך, הזמן שעובר רק מחריף את הגעגועים עד לרמה שהם חלק בלתי נפרד ממך. זה המצב שלי עכשיו. בהתחלה הייתי במצב אבוד. בחודש הראשון נטרקתי בבית וסגרתי את עצמי במיטה ובכיתי בלי סוף. לא חזרתי לצבא ולא הסכמתי לראות את החברים שבאו לבקר אותי. אבא היה אומר לי, 'טלטול, תחזור לצבא, המסגרת תעשה לך טוב' ולא הסכמתי לשמוע מזה. יום אחד, אחר הצהריים, הייתה דפיקה בדלת. פתחתי וראיתי את מפקד סיירת צנחנים, רס"ן אליהו אסבן, בכבודו ובעצמו. היכרתי אותו בתור המפקד, לא באופן אישי. עד אז לא החלפתי איתו מילה בחיים. הוא נכנס הביתה, התיישב ואמר לי 'מורד, יש לך רק שבועיים להשלים, אל תוותר'. הסתכלתי לו בעיניים, הלכתי לחדר השני וחזרתי עם מדים".
לא ייאמן.
"אמיתי. נסעתי איתו לבסיס, הצוות שלי היה באיזה נוהל קרב לקראת מעצר, אף אחד לא ידע שאני מגיע. רציתי להפתיע. וזו הייתה ההפתעה של החיים, צרחות, שמחה. ארבעה חודשים אחרי זה היה טקס מצטיינים וקיבלתי סיכה. בגלל הנסיבות, לא יצאתי לקצונה ולא המשכתי את השושלת הצבאית, אבל סיימתי שנתיים ושמונה חודשים, גזרתי חוגר וכמו כולם יצאתי לטייל. ארבעה חודשים בדרום אמריקה, פרו וקולומביה. הייתי חייב לראות, לשמוע, להכיר. כשחזרתי ארצה, הבנתי שאני צריך לבנות לי עתיד חדש. נרשמתי למכינה להנדסת בניין במכללת אריאל בשאיפה להצטרף לעסק של המשפחה המורחבת, עברתי לגור אצל דוד שלי ברמת השרון ועבדתי באיזה בר כדי להתפרנס. בסוף השבוע חזרתי לצפון, ישבתי אצל חבר עם בירה, ופתאום, באחת בלילה, אחותו הגדולה הגיעה מהמרכז והתיישבה איתנו, מלא זמן לא התראינו. היא שאלה מה אני עושה בחיים וסיפרה שהיא מלהקת ב'הישרדות'. למחרת כבר הייתי בדרך לאודישן".
ויתרת על המכינה, הלימודים והתואר לטובת "הישרדות"?
"כן. אמרתי לעצמי 'אני רק בן 21, הלימודים יכולים לחכות שנה, מה בוער?' עברתי את האודישן, יצאתי לאי וזו הייתה חוויה אדירה. לא ידעתי מה זה טלוויזיה, אפילו אינסטגרם לא היה לי עד שהמראתי לאי, והרגשתי כמו ילד שמגלה את העולם. הראיתי את כל הצבעים והרבדים של עצמי וחזרתי עם זוגיות מדהימה. מאיה. בחמשת החודשים של ההמתנה, מהשיבה ארצה ועד שהסדרה עלתה, התחילו לרוץ עליי דיבורים. הייתי אנונימי לחלוטין, אבל בתעשייה ידעו שאגיע לגמר וכל הסוכנים התחילו לרוץ אחריי ולהבטיח לי הרים וגבעות. חתמתי אצל עומרי יערי, בגלל שהוא היה היחיד שלא ניפח אותי בהבטחות על מיליונים. הוא אמר לי 'עכשיו אתה מניה חמה, תן לי לעבוד איתה' וזה מה ששיכנע אותי".
"התחילו לאפר אותי, להלביש אותי, ומישהו מההפקה לקח לי את היד, הוציא אותי מהמערה וקרא 'חברים, תגידו שלום לפרזנטור החדש'. כולם מחאו לי כפיים. מה זה? מה אני אמור לעשות? אני לא יודע להצטלם, לאיפה להסתכל? עדן פינס הייתה הראשונה שנתנה לי טיפים לקפיצת ראש"
שבועיים אחרי שחתם עם יערי, הוא הפך לפרזנטור החדש של רנואר. "הזמינו אותי לפגישה במשרדי החברה בנווה צדק, ביקשו ממני לספר קצת על עצמי, והזמינו אותי לסט, מערות בית גוברין. נסעתי, הגעתי ואת מי אני רואה שם? את כולם, יעל שלביה ועדן פינס ועומר נודלמן ורן דנקר. כל הטופ-מודל של ישראל. שאלתי את עומרי 'לאן הבאת אותי?' והוא אמר לי 'יאללה, יאללה, תן בראש, אני סומך עליך'. הוא פשוט זרק אותי לתוך המים העמוקים. התחילו לאפר אותי, להלביש אותי, ומישהו מההפקה לקח לי את היד, הוציא אותי מהמערה וקרא 'חברים, תגידו שלום לפרזנטור החדש'. כולם מחאו לי כפיים כשהעמידו אותי בתוך הפריים. מה זה? מה אני אמור לעשות? אני לא יודע להצטלם, לאיפה להסתכל? עדן פינס הייתה הראשונה שנתנה לי טיפים לקפיצת ראש".
לא הרגשת קצת מוזר?
"קצת? זה היה מאוד-מאוד מוזר ובאותה הנשימה גם נחמד וקליל. הבנתי שכנראה יש בי יכולות שלא הייתי מודע לקיומן ושרק עיניים מקצועיות הבחינו בהן. מצד שני, הבנתי שאם בא לי להמשיך בזה, אז מצפה לי המון-המון עבודה. הלימודים במכינה להנדסת בניין התחילו להתרחק ממני כשהתחלתי להתרוצץ בין אודישנים לפגישות. כשראיתי את החוזה של רנואר, לא האמנתי שזה מה שמשלמים לי. מה בסך הכול עשיתי? כולה הצטלמתי. מצד שני, אם זה מה שאני מסוגל להרוויח, אז למה לא עוד? למדתי משחק מול מצלמה אצל גל אמיתי, התקבלתי ל'מברוכ', מחזמר ים-תיכוני של מאור זגורי, עשיתי קמפיינים בדוגמנות לצד קמפיינים שיווקיים באינסטגרם, במקביל עשיתי מכינה של מתמטיקה ואנגלית כי רציתי להתחיל מינהל עסקים ויזמות באוניברסיטת רייכמן. זו הייתה תקופה של מרוץ לא נורמלי והיה לי טוב. הרגשתי שיש לי אופק, שיש לי עוד מלא תוכניות, עד שבא השביעי באוקטובר".
5 צפייה בגלריה
"כשראיתי את החוזה, לא האמנתי שזה מה שמשלמים לי". טל מורד בקמפיין לרנואר
(צילום: עדי שנפיק)
השבוע הוא נכנס לדירה חדשה, שמסמלת עבורו התחלה חדשה. לדירתו הקודמת הוא נכנס ב-1 באוקטובר וכשחזר אליה, בפברואר, היא עוד הייתה בארגזים. להתניע מחדש, הוא מגלה על בשרו, זה לא פחות קשה מלפרוץ למפה, אבל עבודה קשה לא מרתיעה אותו. "יצאתי למילואים אחרי 40 הצגות של 'מברוכ', שממשיכה בלעדיי. לא ציפיתי שיחכו לשובי מעזה. על רוב האודישנים אני מקבל תשובות שליליות והמנהל שלי, עמית חומצאני, מסביר לי שבמקצוע הזה נדיר לקבל כן. אין הרבה גברים בסושיאל ואני לומד עריכת וידאו ומשתף את הקהל בשגרת הבוקר שלי, בתזונה, בספורט, בפגישות, בחלומות".
גם באהבה?
"מה, את באמת רוצה לדבר על הרכילויות מ'רוקדים'? מאיה קיי או רומי פרנקל או סנה סוקול? נו, באמת. אין לי מה להגיד. הגעתי לרחבת הריקודים מעזה, הריקוד עזר לי לשחרר קצת ממה שספגתי בעזה. עכשיו סיימתי זוגיות של שלושה חודשים. מבחינה רגשית אני עדיין חסום, אבל אני מאמין שהזמן יעשה את שלו ולא רק בתחום הלב. אני צריך לעבוד על עצמי כדי להיות יותר סבלני. ברגעים של פלאשבקים אני פקעת עצבים. ואני חייב להיות יותר מאורגן. לפני המלחמה לא הייתי כזה בלגניסט. עכשיו לקחתי מנהלת עסקית שעובדת איתי על הרצאות, אני רוצה להגיע לתיכוניסטים ולהכין אותם להתמודדות עם סוגים שונים של משברים, ממוות במשפחה ועד מוות במדים. מי מכין אותנו לחיים האמיתיים?"
דרך אגב, אתה לא פוחד שמישהו בחו"ל יזהה אותך כדוגמן שיצא מעזה ויאשים אותך בפשעי מלחמה?
"אני בכלל לא חושב על זה", הוא מחליק על הבלורית עם שפיץ. "להיות בעזה זה יותר מפחיד. להילחם בעזה זה הכי מפחיד".
