בוקר אחד, בשלהי הקיץ האחרון, התעורר השף מושיק רוט לתוך כאוס: מבול של 200 הודעות באינסטגרם ועוד מספר דומה בפייסבוק מנשים וגברים שהוא לא מכיר, שבכולן חוזרות אותן שאלות על כדורי הרזיה ומינון נכון לשימוש. מהר מאוד התבהר לו שמדובר בהונאה - קמפיין דיפ-פייק שלם בכיכובו, מבוסס AI, שרץ ברשתות, שבו הפרצוף שלו מרוטש ומודבק בצורה חובבנית על גוף חטוב אחר, כולל סרטונים שבהם הוא משבח כדורי פלא להרזיה. דמות מזויפת, המלצה פיקטיבית והולכת שולל, בשמו, של אלפי אנשים תמימים שרק רוצים לרזות.
המודעות בזו הלשון הציפו את הרשת: "השף מושיק רוט חושף את סוד ההרזיה שלו: המתכון הזה הפך לוויראלי ברשתות החברתיות! ניסיתי אותו בעצמי ועכשיו אני שוקל 20 ק"ג פחות". חלק מהקורבנות התמימים שנפלו בפח ורכשו את הכדורים שעליהם "ממליץ" השף, לא קיבלו שום דבר בתמורה.
בעידן שבו ה-AI יודע לחקות הכל, מצא את עצמו רוט במלחמת התשה מול התופעה המדאיגה של פרסומות דיפ-פייק ברשתות.
"פתאום הוצפתי בהודעות ושאלות באינסטגרם, איפה קונים את הכדורים והאם הם באמת עזרו לי לרזות. לא הבנתי מה קורה, אני לא פעיל בפייסבוק. הבנתי שעולות שם פרסומות AI עם הדמות שלי ממליצה על כדור הרזיה, ושם אני כאילו מייצג את החברה שמספקת את הכדורים האלה".
ומה ענית לכולם? מלחיץ שיש דמות דיגיטלית שמתחזה לך.
"שזה חד-משמעית לא היה ולא נברא. אני לא משתמש בכדורים להרזיה. אם אתם רוצים קמפיין איתי ‑ תפנו אליי, מה זה הדבר הזה? עורך הדין שלי על זה, אבל תתפלאי לדעת שזה עדיין ממשיך לרוץ. דרשנו מפייסבוק להוריד פרסומת אחת ולמחרת צצו ארבע אחרות. אנשים תמימים נופלים בפח הזה. יש עדיין גם כאלה שמתקשרים למסעדה ורוצים לדבר איתי על הכדורים ושואלים שאלות. המארחות כבר יודעות להסביר לכולם שזה לא אמיתי".
איך הרגשת כשגילית שמפרסמים משהו מפוקפק בשמך?
"קשה לי עם זה מאוד והיה לי חשוב להוציא את האמת - זה לא אני, זה AI. גם בחיים לא הייתי ממליץ על משהו כזה, כי אורח חיים והרזיה זה עניין אינדיווידואלי, ומה שעובד לי סביר להניח שלא יעבוד למישהו אחר, לכל אחד יש גם מטבוליזם שונה. כאישיות וכבן אדם שנחשב משפיע, לעולם לא אסכים לעשות פרסומת בסגנון הזה. שאני אמליץ על משהו רפואי? קטונתי. זה לא שאני מפרסם רכב או מטבח, זה לא שאני פרזנטור של בנק או של חברת ביטוח. הכדורים האלה הם באזור האפור ואני הבן אדם הכי לא אפור שקיים. אני חנון, ואני אוהב להיות כזה".
× × ×
חנון חנון, אבל רזה. מאוד. השף, שמככב בימים אלה בצוות השופטים בעונה החדשה של "משחקי השף" ברשת 13 (ימי שני, רביעי ושבת), כבר לא נראה כמו הדמות על המסך. התוכנית צולמה לפני כחצי שנה, אבל רוט המשיך לרדת מאז: ממשקל של 208 קילו בשיא, שנפרסו על גובה של 193 ס"מ ‑ הוא שוקל היום 104 קילו. חצי מושיק.
את יותר מ-100 הקילוגרמים קילף מעצמו כמו בצל בתהליך ארוך ומורכב, גם נפשית. ההצלחה, האדרנלין והקריירה התובענית, שדרשה ממנו להחזיק הכל על הכתפיים, הולידו אכילה רגשית. האהבה לאוכל טישטשה את ההיגיון, גרמה לו להאמין שנולד להיות איש שמן, שלא תמיד יודע איפה ומתי צריך לעצור, והפכה את חייו לצונאמי של קלוריות.
בניגוד להבטחות בקמפיין הפייק, בחיים עצמם הירידה במשקל הייתה תהליך מורכב. זה התחיל מניתוח מעקף לקיבה, המשיך בטיפול פסיכולוגי ועבר לגיבוש של אורח חיים חדש ומאוזן. התאווה לביס המושלם לא נעלמה, אלא שינתה פורמט. במקום לטרוף ולבלוע את החיים, הוא פשוט טועם אותם, בנחת. היום הוא חי בתוך הגוף החדש שלו, ונהנה מכל רגע – הוא יכול לרוץ, לקפוץ, לסחוב את הילדים שלו, לעמוד לבשל במטבח שעות, מבלי לחשוב על כל תזוזה.
"לפני ארבע שנים וחצי עשיתי ניתוח מעקף לקיבה, ומיד אחריו התחיל תהליך דרסטי של ירידה במשקל", הוא מספר. "אחרי שנה וחצי הורדתי 50 קילוגרם, אבל אז פתאום הייתה עצירה. ואחרי העצירה התחילה שוב עלייה במשקל. שם התחלתי לחשוש. בתקופה הזאת המדדים שלי היו מעולים, בדיקות הדם מצוינות. ההחלמה מהניתוח הייתה טובה, הכל עבד פיקס".
ממה חששת?
"מסיפורים על אנשים שנותחו, רזו ואז חזרו למשקל שלהם לפני הניתוח. פתאום אני מתחיל להבין שהניתוח זה לא הפתרון. הוא אולי הטריגר להרזיה, הוא עוזר לעשות את הפוש הראשון, אבל לצד הניתוח צריך לעשות גם שינויים בהרגלי האכילה. במקביל גם התחלתי בטיפול פסיכולוגי, לראשונה בחיי".
איך היה?
"אני מכיר את עצמי טוב ומודע לעצמי והבנתי שהטיפול הפסיכולוגי זה לא מה ששם אותי במקום הנכון. הרגשתי שאני מדבר המון, אבל זה לא פותר לי בעיות ולא משחרר אותי. מהר מאוד הפסקתי את זה".
מה זה המקום הנכון, מבחינתך?
"המקום הנכון זה להסתכל על עצמך ולשאול איפה אתה רוצה להיות בעוד 20-10 שנה מבחינה רפואית ומבחינת יכולות. פשוט שאלתי את עצמי מה הלאה. הבנתי שיש לי ילדים קטנים שאני רוצה לרוץ איתם בים ורוצה לעמוד על הרגליים במטבח שלי. כל זה מצריך דבר אחד – ללמוד לאכול פחות".
תמיד היית שמן?
"לא, רק אחרי הצבא התחלתי להשמין. עד אז הכל היה בסדר. האכילה הרגשית כנראה התחילה באמסטרדם בגיל 23. היו לי חיים מאושרים, אבל הייתי רחוק מהמשפחה והקדשתי את כל כולי למסעדה. לא הייתי מאוזן. אגב, לא הייתי בעניין של מתוקים, הייתה בי תאווה לאוכל-אוכל ולא היו לי מעצורים. כף אחת של פירה טוב נניח, זה בסדר, אבל עוד כף ועוד כף ועוד כף זו כבר בעיה. זה לא הגיוני, ובטח שלא ביום-יום".
ואיך משנים את זה?
"בהתחלה אחרי הניתוח אי-אפשר לאכול, אבל לאט-לאט הכל נפתח כי בסוף זה שרירים שמתרחבים ואז אפשר לאכול עוד ועוד. הניתוח גרם לי להבין שצריך שינוי מהותי במיינדסט, ואותו פירה עדיין יהיה הכי טעים בעולם אם אסתפק בכף אחת. הבנתי שאם לא אתחיל לחשוב אחרת אחזור לאט-לאט למשקל שבו הייתי".
ואיך התחושה עכשיו, להיות חצי מושיק?
"וואו, זה מטורף. אני נתקל לפעמים בתמונות שלי מפעם ולא זוכר את עצמי כזה. אף פעם לא הרגשתי שמן, גם לא כששקלתי 208 קילו, אבל היום אני יכול לשרוך שרוכים ולעשות פעולות בסיסיות כמו למשל להגיע לכל מקום בגוף כשאתה מתקלח. היום כששירן אשתי מחבקת אותי, היא יכולה לעטוף אותי עם הזרועות שלה. היום אני גם יכול לאכול מבלי להתלכלך, כי אנשים עם עודף משקל יושבים רחוק מהשולחן ואז תמיד הכל נשפך עליהם ונוזל.
"אלה בעיקר הדברים הקטנים והבנאליים שאתה לא חושב עליהם. אני יכול ללכת, לרוץ, להתכופף, לקום ולעמוד. כל הדברים היומיומיים שקשה לאנשים עם עודף משקל לעשות. אני גאה באיך שאני נראה, אני בנוי טוב, אני יכול אולי להתאמן עוד קצת ולהזיז את הגוף, אבל אין מה להשוות למה שהייתי. אני נראה טוב, אני יודע את זה ואני גאה בזה ממש. אשמח לעשות פרסומת לקסטרו או לחברת אופנה אחרת".
נשמע שאתה מאושר.
"תמיד הרגשתי שאלוהים נגע בי, והיום אני מבין שהוא בירך אותי באיזון. החיים שלי כבר לא מורכבים רק מבישול כמו באמסטרדם, אלא גם מהמשפחה. וכן, כשאתה מאוזן אתה גם יותר מאושר".
ומה עם אגו טריפ? אתה גם מככב על המסך ב"משחקי השף" בפריים-טיים.
"אין לי כזה. בסופו של יום אני טבח, לא שחקן. אני גם תמיד מוכן לסלפי עם כל מי שמבקש, הילדים שלי כבר מבינים ומקבלים את זה. לפעמים בבית הם צוחקים עליי בגלל זה. האגו הוביל אותי למקום חיובי ולא שלילי, כי בסוף פתחתי את המסעדה שחלמתי עליה, ואני יוצר הרבה ומאכיל הרבה אנשים כל יום. עשרות אלפי אנשים, אולי קצת יותר מ-10,000 איש כל יום".
איך זה לעשות את "משחקי השף" כבר בפעם השמינית?
"’משחקי השף’ החזירו אותי לפרופורציה, והקריירה הטלוויזיונית שלי החזירה אותי לישראל, אחרי הרבה שנים באמסטרדם. בכל שנה הייתי מגיע לחודשיים לצלם תוכנית, וככה נולד הגעגוע לישראל, עד שבקורונה החלטתי לחזור ולגדל את הילדים שלי בארץ. 'משחקי השף' הפגישה אותי עם הרצון שלי גם לילדים וגם לישראל".
בעקבות השינוי המהפכני בלוק, אתה מקבל גם יותר תשומת לב מנשים?
"אני נשוי כבר עשר שנים לשירן והעולם יודע שאני אוהב את אשתי מאוד ושהיא המצפן שלי והדבר הכי חשוב בחיים שלי. ברגע שכולם מבינים את זה, הם עוזבים אותך לנפשך. שירן נמצאת אצלי עמוק בלב והילדים והמשפחה זה משהו פרטי שלי שחשוב לי ואני מגן עליו ושומר עליו מכל משמר".
× × ×
הוא ושירן (40) גרים ברמת-השרון עם שלושת ילדיהם - שייה בת התשע, ארי בן השבע ואורי בן השנתיים. חוץ ממסעדת השף מושיק בשרונה, יש עוד לא מעט מיזמים קולינריים שהוא אחראי עליהם: התפריט של מסעדת קומראן בתל-אביב, התפריט של גן האירועים קאי, מערך ההסעדה להייטק ולחברות גדולות במשק כמו אמדוקס, בנק דיסקונט, בנק מזרחי ואחרים, וגם שותפות בקייטרינג ובדוכני אוכל לאירועי קונספט ופסטיבלים.
את המסעדה שלו בשרונה הקים לפני שנה: 20 מקומות ישיבה, אינטימיות מקסימלית, וחלל קטן ומחבק שבו הוא מגשים חלום ומספר את הסיפור שלו. ההשראה למנות, האנקדוטות הקטנות וסיפור המסגרת של תחנות בחייו של השף, כולם מתגייסים למען החוויה של הסועד.
"להגיד שלא אכפת לי מה שרושפלד אמר זו תהיה צביעות, ברור שאכפת לי. וגם חשוב לי מה כל אורח ואורח חושב עליי, בכל בוקר אני בודק את הפידבקים מהלקוחות. אולי טעיתי? אולי באמת לא הייתי טוב מספיק? ואני תמיד מנסה להשתפר, אני לא יכול להיות כל יום מאה אחוז"
בשבועות האחרונים החליט רוט, במהלך מפתיע, להוציא את הבשר מהתפריט, ולהפוך את המסעדה לחלבית, על טהרת הדגים ופירות הים. יש גם אפשרות לארוחה נטולת פירות ים, "כושר סטייל" ‑ מונח המתאר מסעדות לא כשרות באופן רשמי, אבל ידידותיות לאוכלי כשר. ההחלטה החריגה, להסיר את כל מנות העוף, הטלה והבקר, הגיעה כשגילה שבלתי אפשרי לייצר איכות עקבית עם חומר הגלם הזה, והחליט להפסיק להתעקש להגיש סטייק "בכל מחיר". ולמרות זאת, המחיר הסנסציוני שתפס כותרות עם הפתיחה ועומד היום על 950 שקל לסועד, נשאר בשלב זה כמו שהיה.
"בהתחלה דיברו הרבה על המחיר, אבל כשהוא מצדיק את עצמו אין על מה להתנצל", מצהיר רוט. "אני לא חושב שיותר יקר אצלי מבמקומות אחרים, ואני בטוח נותן חוויה ששווה הרבה יותר ממה שהיא עולה. בגוגל וברשתות הביקורות שקיימות טובות, אז אני מבין שהצלחתי לייצר חוויה מיוחדת וטובה".
יתר חומרי הגלם נבחרים בקפידה. פירות הים מגיעים חיים מאירופה – סקאלופ, לובסטר, לנגוסטין, יפים כמו כלה. הירקות נקטפים בבוקר ובערב כבר מוגשים בצלחת של האורחים. וכן, זה עולה כסף, ולא מעט. המטבח שלו הוא לא צרפתי, לא הולנדי, אלא מושיק קלאסי, עם כל סל הכלים, הטכניקות והידע שצבר עם השנים. זו אולי לא המסעדה הכי משתלמת בתל-אביב, אבל הכי מדויקת עבורו. בתוך כלכלה רועדת, לו"ז של מלחמה, צילומי טלוויזיה וחיי משפחה – שם בדיוק נמצאת נקודת האיזון שלו.
רוט יודע בדיוק על איזה צד מרוחה החמאה ושהכסף הגדול נמצא בכלל בפעילות העסקית הנוספת שהוא עושה, מחוץ למסעדה – בחברות הייטק, בקייטרינג, בייעוצים. אבל המסעדה היא הלב, היא החלום, היא המשמעות.
"אני נתקל לפעמים בתמונות שלי מפעם ולא זוכר את עצמי כזה. אף פעם לא הרגשתי שמן, גם לא כששקלתי 208 קילו, אבל היום אני יכול לשרוך שרוכים, להגיע לכל מקום בגוף כשאני מתקלח וכששירן אשתי מחבקת אותי, היא יכולה לעטוף אותי עם הזרועות שלה"
השאלה הגדולה שנשאלת בהקשר של המסעדה שלך היא המודל העסקי. אפשר להרוויח מזה בתקופת מלחמה ופוסט-מלחמה?
"המודל העסקי של המסעדה נבנה בזמן המלחמה, בהבנה מלאה שאנחנו חיים במדינה שבה הקרקע יכולה להישמט לנו כל רגע מתחת לרגליים. אין כאן קרקע יציבה, זה כמו להתהלך על טרמפולינה. התלבטנו המון בהקמה איך לעשות את זה רווחי, האם 40 מקומות ישיבה יהיה כלכלי יותר? בסוף בנינו מודל עסקי נכון, למרות שזו הייתה שנה של הישרדות לכולם.
"אני זוכר גם שהפעילות החוץ-מסעדנית שלי היא רווחית ויודע שהמסעדה הזאת לא נועדה להפוך אותי לאדם עשיר. היא כן תהפוך אותי לעשיר בחוויות ולמלא סיפוק, אבל לא בכסף. כשף תפעולי או יועץ בהייטק הגבולות ברורים, אבל המסעדה שלי זה ריזיקה, מושקעים שם שישה מיליון שקלים. התוכנית העסקית אומרת שהמסעדה צריכה להיות רווחית מהיום הראשון. לא לקחנו הלוואות מהבנק בשביל לפתוח את המקום".
× × ×
בתקופת הקורונה נסגרה מסעדת המישלן שלו באמסטרדם, שני כוכבים ששמר עליהם מכל משמר. הוא חזר לארץ והתחיל לעשות מיזמים שונים, כשאחד הראשונים בהם היה שותפות בגן האירועים קאי באזור עמק חפר. "היה משבר לא פשוט לסגור את המסעדה באמסטרדם, בכל זאת חייתי שם 20 שנה והייתה לי מסעדה מצליחה. ההתחלה בישראל הייתה קשה. התגעגעתי לפיין דיינינג וגם הייתי צריך להצטמצם ולרדת ברמת החיים, והיה גם את ההיבט הנפשי כי הייתי שף בינלאומי ופתאום לא הייתה לי מסעדה".
איך היה המעבר ממסעדת שני כוכבי מישלן למטבח של אולם אירועים שאמור להאכיל 500 אורחים בערב?
"יש בי שני צדדים, הצד הפרוע והמסיבתי, הצד החברתי שאוהב בלגן, והצד השני של הפיין דיינינג. חשבתי שאפשר להתנתק ממנו ולעשות דברים אחרים, אבל הנה בסופו של דבר חזרתי אליו ופתחתי שוב מסעדה ברמה של מישלן. לזה אני קורא איזון".
מה הסיפור של הבשר? למה להוציא חומר גלם משמעותי כל כך מהתפריט?
"באמסטרדם עבדתי עם בשר ציד, כאן אין את זה. איך שלא נסתכל על זה, רוב הבשר שלנו מגיע מהצד השני של העולם. אני משתמש בפירות ים שמגיעים חיים ויש לי איכות שלא נראתה עדיין בארץ, ואני גאה בזה. כשהורדתי את הבשר מהתפריט הרגשתי שאני שולט טוב יותר בחוויה ובחומר הגלם. זו לא מחווה אופנתית, אני עדיין אוכל בשר".
אז מה זה?
"אני מאמין ביכולת הגבוהה שלנו לבשל אוכל ברמה גבוהה מאוד ולהגיש ארוחה ‘כושר-סטייל’ חלבית ברמה של כוכבי מישלן. יש מלחמות שבהן אני יכול לנצח ויש כאלה שלא. הרגשתי שאיכות הבשר כאן לא מספיק עקבית".
מה עם בשר מרמת הגולן?
"אני מכיר חוואים שמגדלים פה בשר נהדר ומכיר מסעדות שמוכרות פה בשר מדהים ויודעות ליישן אותו ולעבוד איתו ולנצל את כל החלקים שלו. אני מסעדה של 20 מקומות ישיבה. היכולות שלי לקנות ולמכור מצומצמות. אם אני רוצה לעבוד עם החלקים המובחרים, אז פעם יהיה לי ופעם לא. פירות ים טריים מגיעים אליי פעמיים בשבוע".
הצהרת שאתה לא מבשל אוכל ישראלי, למה בעצם?
"כי אוכל ישראלי זה לא אני, למרות שאני חי פה. רוב חומרי הגלם מגיעים מפה כולל הירקות, הפירות והדגים, אבל אני מבשל 'מושיק', כמו שתמיד בישלתי. הבנתי את זה כשהייתי בטוטו וניסיתי לבשל אוכל ישראלי. אני כן עושה את זה בקומראן ובקאי, אבל כשאני מנסה לעשות את 'מושיק' באוכל ישראלי ‑ זה לא יוצא טוב מספיק, אני לא מאושר מזה. כשאני מבשל אותי אני מבשל את הדרך שלי, אני כובש את האורח".
אגב טוטו, בחודשיים שהיית השף של המסעדה חטפת הרבה ביקורת על האוכל שלך.
"היום אני פחות פגיע מבעבר".
הייתה ביקורת אכזרית במיוחד של קולגה, יונתן רושפלד, שאכל אצלך בטוטו ורץ לכתוב באינסטגרם שאתה חי בסרט ומבשל כמו בביסטרו בפתח-תקווה. נעלבת ממנו?
"כשיש לך משהו להגיד לקולגה, אפשר לומר לו את זה באופן אישי. לימים עשינו יחד תוכנית טלוויזיה ולמדתי להכיר את יונתן והוא גילה את האני האמיתי שלי. ולהגיד לך את האמת, כנראה שהוא צדק אז בביקורת שלו".
הוא ביקש סליחה?
"סליחה ממש הוא לא ביקש, אבל הוא כן פירגן מאוד אחרי שאכל פה, במושיק. להגיד שלא אכפת לי מה שרושפלד אמר, זו תהיה צביעות, ברור שאכפת לי. וגם חשוב לי מה כל אורח ואורח חושב עליי, בכל בוקר אני בודק את הפידבקים מהלקוחות. אולי טעיתי? אולי באמת לא הייתי טוב מספיק? ואני תמיד מנסה להשתפר, אני לא יכול להיות כל יום מאה אחוז. כואב לי ששגיא כהן עוד לא אכל פה, גם אם הוא יכתוב עליי ביקורת זוועה. הוא אכל אצלי במקומות אחרים בעבר, אז שיבוא עכשיו, שיראה מי זה מושיק. גם אם הוא לא ייהנה, שיבוא. אני כן חושב שבסופו של דבר אנחנו יכולים לצמוח רק מביקורות – גם טובות וגם לא טובות".
"עורך הדין שלי על זה, אבל הפרסומות המזויפות ב'כיכובי' ממשיכות לרוץ. דרשנו מפייסבוק להוריד אחת ולמחרת צצו ארבע אחרות. אנשים תמימים נופלים בפח הזה. יש עדיין כאלה שמתקשרים למסעדה ושואלים על כדורי ההרזיה. המארחות כבר יודעות להסביר שזה לא אמיתי"
באחת הביקורות על מושיק נטען שהסיפור האישי לפני כל מנה קצת מתיש וקצת מגלומני. באנו לאכול, לא לשמוע סיפורים.
"המסעדה, האוכל והסיפור סובבים סביב החיים שלי, זה על שירן והמקומות שחוויתי אותם. אני מעביר את הסועד מסע דרך העיניים שלי. אם לא יהיה את הסיפור לא תהיה החוויה ואז אין הצדקה לקיום שלנו כי אנשים יישבו לאכול וזהו. זה כמו להסתכל בסדרה טובה בנטפליקס ולחכות לעונה הבאה או לפרק הבא, וכשזה נגמר אתה בבאסה. יש מקומות שפשוט באים לאכול בהם, בלי סיפור, אבל זו לא המסעדה הזאת".
× × ×
איך אתה מרגיש בתוך המיליה של השפים הישראלים?
"שפים כמו חיים כהן, ישראל אהרוני, יונתן רושפלד, ארז קומרובסקי, אסף גרניט, מאיר אדוני, יוסי שטרית, ויש עוד עשרה לפחות, כולל מיכל אנסקי ורותי ברודו – אלה אנשים שעיצבו את הקולינריה הישראלית לאורך השנים. אני אאוטסיידר, אין לי חלק בזה. אולי עוד 20 שנה כן יהיה לי, אבל היום אני לא שייך לדור הזה".
ומה עם לפתוח מסעדה בחו"ל? אתה חושב על זה לפעמים?
"אני רוצה עוד מסעדות פה. פה הילדים שלי הולכים לבית הספר ולגן ומדברים בעברית. פה אני קם בבוקר ונהנה להיכנס למטבחים. נכון, החיים פה לא תותים אבל הם טובים יותר מכל מקום אחר בעולם, ואת זה אני אומר כמי שחי הרבה שנים בחו"ל. אין לי פה הורים, הם נפטרו, אבל יש לי אחות ויש לי את המשפחה של אשתי, ופה אני מאוזן ומרגיש שאלוהים נוגע בי. מה שרציתי כל החיים זה להיות השף הכי טוב בעולם, ואני מרגיש שיום אחד אהיה כזה. זה היה החלום שלי, להיות השף הכי טוב בעולם".
ומה קרה לחלום?
"נולדו לי ילדים והחלום נבנה עכשיו מחדש. אני אהיה השף הכי טוב בעולם אבל אני מרגיש שאצליח בזה רק אם אהיה גם האבא הכי טוב בעולם. תמיד משהו בא על חשבון משהו אחר. אני עושה מה שאני אוהב, אני קם מוקדם בבוקר והולך לישון מאוחר בלילה. לפעמים אני תופס תנומה של שעה ברכב בין לבין, באמצע היום. ככה זה כשאתה קם בחמש בבוקר והולך לישון בשתיים. אושר פנימי זה פרייסלס, והיום אני מאושר מבפנים. אני אומר תודה לאלוהים, אבל באמת מתכוון לזה".
