רבות דובר בכהונתו הראשונה של דונלד טראמפ על "כפתור הדיאט קולה" הסודי על שולחנו של הנשיא בחדר הסגלגל, שעליו לחץ כמו מכור להימורים בקזינו בלאס-וגאס כדי לקבל מנה מהמשקה החביב עליו. אותו טראמפ, שהבטיח במסע הבחירות שלו ב-2015 להגיש המבורגר לנשיא הרפובליקה העממית של סין, שי ג'ינפינג, כשזה יבוא לבקר בארצות-הברית.
בפועל הוגש למזכיר המפלגה סטייק מובחר מיושן, סלט קיסר וסורבה שוקולד. אחרי הכל, הנשיא שמגזין "הניו-יורקר" כינה "נשיא הפאסט פוד", מי שנשבע שהאוכל החביב עליו הוא מקדונלדס ("אוכל נהדר") וקנטאקי פרייד צ'יקן, היה פעם בעליה של רשת טראמפ סטייקס - שאותם טרף צלויים היטב ועם הרבה קטשופ. אחד מעוזריו סיפר פעם ל-CNN שהוא מעולם לא ראה אותו נוגע בירק. הוא גם לא שותה אלכוהול.
לרוע מזלו של הנשיא, המנסה להצטייר כעממי, יש את העניין הלא נעים הזה של הארוחות בעת הביקורים הרשמיים. שם הוא נאלץ לבלוע צפרדעים כמו פואה גראה, קוויאר, סלמון וסלט מגינת הירק של הבית הלבן. בכל אשר יסעד בעולם, מבריטניה ועד ישראל, רודפת אותו השמפניה הצרפתית שהוא נאלץ להניף לצורך הפרוטוקול.
אפשר לדמיין שאחת ההנאות הגדולות ביותר ממלחמת המכסים שהכריז טראמפ על אירופה היא המחשבה שכל השיקוצים היומרניים הללו ייתקעו ליבשת הישנה בגרון. האירופאים, מצידם, לא מפיקים שום הנאה מיוזמת הנשיא האמריקאי, וכצפוי זועמים על המכסים הגבוהים. חברת סווטש השווייצרית הוציאה לפני שבועות אחדים מהדורה מיוחדת של שעון בשם WHAT IF… TARIFFS? בשעון, העולה 139 פרנק שווייצרי, החליפו הספרות 3 ו-9 מקום, וכך מראה השעון את אחוז המס שהטילה ארה"ב על שווייץ: 39 אחוז. ההטרלה המוצלחת נמכרה תוך ימים. דובר החברה מסר ש"מדובר בפרובוקציה חיובית ודחיפה קלה לממשלת שווייץ להשיג עסקה טובה יותר עם ארה"ב".
לא מוותרים על סנט-אמיליון
אבל בינתיים אין עסקה כזו, ויצואני הקולינריה והיין בצרפת המייצאים לארה"ב מנסים להבין איך ממשיכים מכאן. טיירי פארז' הוא יצרן חמאה, גבינות ורטבים בסגנון צרפתי בארה"ב. לחברה שלו, הקיימת כבר כמה עשרות שנים, קוראים Aux délices des Bois. בניגוד לתפיסת העולם של טראמפ, לדעתו עשירי אמריקה לא ממהרים לוותר על בקבוק הסנט-אמיליון שלהם או על פטריות היער. "ייבאתי מראש כמות של חומרי גלם יקרים, שתספיק לשנה. למשל שמן כמהין. אני לא מתכוון להעלות מחירים השנה. ניתן לדברים להתייצב ואחליט עוד שנה", אומר פארז'.
דני קרספו, מנהל ויינן ראשי מדרום צרפת: "לפני 15 שנה אנשים קנו ארגז בשבוע. היום זה יותר בכיוון שניים–שלושה בקבוקים פחות יקרים. אנחנו עושים הכל כדי שאלו יהיו הבקבוקים שלנו"
"מי שקונה בקבוק ב-100 דולר לא יתרגש לשלם עליו 110 דולר. יצרני הבקבוקים ב-20 דולר יסבלו", מסביר רולאן ז'אקאר, יבואן של יין צרפתי לקליפורניה. ז'אקאר הוא יבואן נישה הבוחר בקפידה בקבוקים צרפתיים, אבל גם מספק אותם לרשת הסופרמרקטים הענקית קוֹסטקו. בכובע אחר הוא משמש כמתווך בין כורמים צרפתים ליבואנים אחרים בארה"ב. מובן שככל שיותר מתווכים גוזרים קופון, כך עולה מחיר היין. אלו שפונים לקהל המחפש בקבוק טוב במחיר שפוי הם אלו שמתקשים למכור.
המכשול העיקרי הוא דווקא בשיטת המשא ומתן של הנשיא חובב המשקאות הקלים, שמשגעת את השוק אפילו יותר מעליית המחירים. "כולם ידעו שטראמפ יעלה את המסים, השאלה הייתה בכמה", משחזר ז'אקאר את החודשים הראשונים לאחר בחירתו של הנשיא. "כשאני סוגר על מחיר עם רשת גדולה, אני לא יכול לשנות אותו יותר, ולא חשוב בכמה יעלה המס. טראמפ דיבר על 50 אחוז ואז על 30 אחוז ואחר כך על 200 אחוז. יש לי יין שהיה מוכן למשלוח בדצמבר ונשלח רק באוגוסט, כשהמיסוי התייצב. התוצאה הבלתי צפויה היא שגם יצרני היין קיבלו תשלום מאוחר, ולכן היה להם קשה כלכלית להכין את הבקבוקים למכירה בשוק הצרפתי והאירופי. הם הפסידו מכל הכיוונים".
הבקבוקים נשארו ביקב
לצרות של האירופאים נוספה עוד צרה אחת - התנודה בערך הדולר. במקום מס של 15 אחוז מקבלים היצרים בפועל 20 אחוז פחות מבשנה שעברה. רולאן ז'אקאר, בדיוק כמו דני קרספו, המנהל והיינן הראשי של קואופרטיב יצרני יין הקאיירן בעמק הרון שבדרום צרפת, הימרו על 10 אחוז מס. טראמפ הציב את המחוג, בינתיים, על 15 אחוז. "במשך ארבעה חודשים לא קרה דבר. פגשתי אנשים בירידי היין, אבל אף אחד לא קנה כלום", מספר קרספו. "בקבוקים שיועדו ללקוחות ספציפיים חיכו להם ביקב, ואי-אפשר היה לשלוח אותם כי לא היה להם מחיר. יש לנו מזל שהתמחור שלנו נמוך יחסית, והניקוד שלנו בתחרויות ובביקורת נעים באזור ה-96 מתוך מאה. נבחרנו כקואופרטיב היין הטוב ביותר בצרפת ב-2024 במגזין הנחשב La Revue de Vin de France. זה בדיוק מה שאנשים מחפשים היום".
הצרפתים, מסתבר, לא פראיירים. לטירות היוקרתיות יש רשת של "סוכנים רדומים" ברחבי ארה"ב. "הם פשוט הפעילו מחדש סניפים מקומיים, וכך הם תיפקדו כעסק אמריקאי", מסביר קרספו.
רולאן ז'אקאר מספר על טכניקה אחרת, שהגו הכוכבים של שוק היין והיבוא לארה"ב: "מי שיכול היה להשקיע, שלח במכולה מלאי ענק, לפני שהעלאת המס נכנסה לתוקפה". אלא שהלחץ על המכס האמריקאי היה כה גדול, מספר טיירי פארז' מ"דליס דה בּוּאה", "שהיבואנים לא הספיקו לשחרר את המכולות בזמן, ובסופו של דבר שילמו עליהן מסים בדיוק כמו האחרים".
הישועה, לדעתו של טיירי פארז', תבוא דווקא מהאמריקאים עצמם. "חזרתי עכשיו מקנדה. אני מחפש להקים מפעל כי חלק מחומרי הגלם מגיעים משם, אבל גם בגלל שטראמפ מנהל מסע ציד אחרי מהגרים, גם החוקיים, וחלק ניכר מהעובדים בחקלאות ובמפעלים הם כאלו. אף אמריקאי לא רוצה להחליף אותם. אנשים שהצביעו עבור טראמפ מתחילים להתפקח כשהם רואים את ההשפעה על העסקים שהם מנהלים. כשישלמו דולר על חולצת טריקו שעלתה 5-4 דולר, זה לא ימצא חן בעיניהם. דוגמה נוספת: אני קונה מכסים ופקקים מאלומיניום לאריזות שלי. המלאי האמריקאי מוגבל ואי-אפשר להימנע מיבוא. המחירים מתחילים לעלות בחדות".
הקרב על הפואה-גרא
הנתונים מראים שצרפת מייבאת מארה"ב יותר משהיא מייצאת, אבל ארה"ב גם אינה יכולה לוותר על ההשקעות של הרפובליקה. צרפת היא המשקיעה הזרה החמישית בגודלה בשוק ההון האמריקאי (אחרי יפן, קנדה, גרמניה ובריטניה) בסכום של 370 מיליארד דולר, מתוכם 191 מיליארד מושקעים ביצרנים. אנחנו מדברים על 768 אלף משרות בשוק האמריקאי רק ב-2022. הבריטים והגרמנים אחראים ליותר משני מיליון משרות, ועדיין לא אמרנו כלום על שאר אירופה והיפנים. אבטלה אינה משהו שבוחרי טראמפ אוהבים.
רולאן ז'אקאר, יבואן של יין צרפתי לקליפורניה: "כולם ידעו שטראמפ יעלה את המסים, השאלה הייתה בכמה. כשאני סוגר על מחיר עם רשת גדולה, אני לא יכול לשנות אותו, ולא חשוב בכמה יעלה המס"
אם נשוב רגע לתוגת יצרני הגסטרונומיה הצרפתית, צריך להודות שהיא לא החלה עם חזרתו של טראמפ לבית הלבן. קדמו לה המאבקים לאיסור מכירת הפואה-גרא בקליפורניה ובניו-יורק, בשל התאכזרות לבעלי חיים. ברחבי הערים צצו מועדונים סודיים בסגנון תקופת היובש, כי אין דבר יותר כיפי מלהרגיש עבריין רק כשאתה אוכל טוסט. היום כבר אפשר לקנות פואה-גרא, אבל היצוא לארה"ב מעולם לא התאושש.
אחרי תקופה מטורפת, ששיאה ב-2013-2010, התמוטט גם שוק היינות ועימו שאר מטעמי החיים של הצרפתים. בבלוז הזה אשמים הצעירים ברחבי העולם, המעדיפים אפרול שפריץ, מוחיטו או בירה על פני בקבוק יין אדום בארוחת צהריים. אפילו מהרוזה נמאס להם והשנה, לראשונה זה ארבע שנים, חלה ירידה משמעותית בצריכת היין הוורדרד.
סבסטיאן לה קוּארק הוא מנהל הייצוא בקואופרטיב היין הגדול ביותר של אזור סן אמיליון היוקרתי בחבל בורדו. הם מייצגים 13 אחוז מהכורמים באזור, המייצרים כשלושה מיליון בקבוקי יין בשנה. 40 אחוז מהיין נמכר בצרפת והשאר מיועד ליצוא, הקנדים הם הלקוחות הגדולים ביותר בחו"ל והאמריקאים אחריהם. את מחירי הבקבוקים שכבר נרכשו הם, כאמור, לא יכולים לשנות. ולכן הם חולקים עם היבואנים את נטל המסים החדש בגובה 7.5 אחוז כל אחד.
הצעירים לא שותים
המסים כואבים, אבל לא כמו נטישת הדור הצעיר את היין האדום ואת הארוחות המסורתיות. "צריכת היין האדום בצניחה כבר כמה זמן. אולי זו אופנה והוא יחזור להיות פופולרי", לה קוארק נעצב. "בני ה-20 עד 35 כמעט לא שותים אותו. אנשים מהדור שלי, בסביבות גיל 60, כבר לא בראש טבלת הצרכנים ואין התחדשות. גם בצרפת הולכת ואובדת התרבות הזו, שבה כולם הלכו למסעדה ב-12:00 בצהריים ועל כל שולחן מונח היה בקבוק. עכשיו זה בקושי כוס. כשאנחנו הלכנו למסעדה בערב, שתינו בקבוק ולא הייתה שום בעיה, אלא אם כן המשטרה תפסה אותך. הצעירים של היום לא רגילים לנהוג ולשתות. זה חיובי, אבל זו בכל זאת תרבות קולינרית שהולכת ונעלמת".
הסטטיסטיקה לא משקרת. צריכת היין העולמית של אדם מבוגר צנחה מאז 1960 ב-60 אחוז. האמריקאים לא מעוניינים בכל המניירות הצרפתיות הללו, הכוללות אזורים, שמות יקבים, סוגי קרקע וענבים. הצעירים רוצים משקאות קרים, לא מסובכים ולשתייה מיידית. "הלקוח הצעיר שותה בעיקר יין לבן. אם הוא בוחר באדום הוא צריך להיות קריר, בטעם פירות אדומים, שאפשר להוציא מהמקרר וקל לשתות אותו עם חברים", מסביר דני קרספו. "הם קונים פחות אבל גם רוצים שירעילו אותם פחות עם חומרים כימיים ושהיינות יהיו יותר ויותר אורגניים. לפני 15 שנה אנשים קנו ארגז בשבוע. היום זה יותר בכיוון שניים-שלושה בקבוקים פחות יקרים. אנחנו עושים הכל כדי שאלו יהיו הבקבוקים שלנו", הוא מחייך.
בין השנים 2013-2010 הופיעו בצרפת מאמרים אפוקליפטיים שחזו כי בקרוב לא יהיה מספיק יין לתושבי כל כדור הארץ. הסינים התאהבו ביין ומחירי בקבוקים מבורדו ומבורגון הרקיעו שחקים. ב-2022 השיתה ממשלת סין פיקוח נוקשה על המתעשרים החדשים. הם רכשו יין במחיר שערורייתי לצורך שופוני וגם שילמו בו שוחד. החגיגה הזו נגמרה והסינים גילו שענף היין המקומי ההולך ומתפתח מספיק טעים להם.
משוחררים מכבלי עשיית הרושם, הודה סוף-סוף המעמד הבינוני שהוא מעדיף בעצם אלכוהול על בסיס אורז ובירה על פני בקבוק מחבל בורגון הנחשק. גל השיגעון הסיני הסווה את האמת המרה: יותר ויותר גפנים, בעיקר מאיכות ירודה, נעקרו, והקרקעות הופשרו לבנייה או לחקלאות אחרת. בקיץ 2024 התפרסמו מאמרים המהללים את הפוטנציאל של שימוש בענבים כבסיס ליצירת אתנול - תחליף דלק חסכוני למכוניות. אפילו טראמפ לא יכול היה לחשוב על עלבון כזה.
