הילד השובב שהפך למפקד גיבור: סיפורו של רס"ן אייל אבניאון
ישנם אנשים שהנוכחות שלהם בחדר משרה ביטחון מיידי. כזה היה רס"ן אייל אבניאון. אייל, שנפל ב-1 ביולי 2024 בקרב בציר נצרים בעזה והוא בן 25 בנופלו, הותיר אחריו משפחה כואבת, מורשת עמוקה של פיקוד, ויומנים אישיים המעידים על נפש של מנהיג שהקדים את זמנו.
1 / 4
הילד השובב שהפך לבוגר ואחראי
"אייל נולד בלידה לא קלה, בשלב מסוים ואקום", מספר אביו, אבי. אמו, שרון, נזכרת בחיוך בילדותו התוססת: "היה ילד שובב מאוד כשהיה קטן, עם המון מרץ, ילד שמח. כולם היו עושים בלאגן ואותו תמיד תפסו".
אייל גדל לצד אחיו אופיר, הגדול ממנו בשנתיים, ואחותו הקטנה נטע. "באזור היסודי, אני כבר מרגיש שיש בינינו איזה תקשורת וחיבור כזה שהוא חברים אחים", מספר אופיר. עבור נטע, אייל ואופיר היו העוגן: "אח מגן, ממש שני האחים הגדולים ומגוננים. תחושת הערצה של אחות קטנה לאח גדול וגם תחושת ביטחון".
נקודת המפנה המשמעותית בחייו הגיעה בתיכון, כאשר הוחלט להעבירו כיתה. האקט הזה, שהיה יכול לשבור נערים רבים, דווקא ביגר אותו. שרון זוכרת את הצער הגדול שלו על הכאב שגרם לה, ואופיר מסביר: "זה גרם לו להבין שאם אני לא לוקח עכשיו את האחריות על עצמי, אז אני ממשיך להידרדר. הוא היה צריך רגע להתאפס". אייל אכן התאפס. בסוף כיתה י"ב כתב מכתב מרגש למחנך שלו על הדרך המשמעותית שעברו יחד. הוא הפך לבחור חזק, חדור מטרה, שכל הזמן שואף להשתפר.
מגיבוש בשייטת למפקד נערץ בנח"ל
הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו של אייל ומהקשר המשפחתי. הוא אהב לרוץ, לקח את האימונים ברצינות רבה והציב לעצמו יעד ברור: להתקבל לשייטת 13. הוא הפסיק לשחק כדורגל בכיתה י"א, החל להתאמן בקבוצת הכנה לצבא, ובהמשך פנה למכינה הקדם-צבאית "מיצר" בצפון.
החלום הגדול התגשם כשאייל עבר את הגיבוש המפרך והתקבל ליחידה היוקרתית. אך אז הגיע המשבר הגדול. במהלך אימון נפגע עצב השמיעה שלו, והוא איבד את שמיעתו באופן כמעט מוחלט, בליווי טינטון קשה. הפרופיל הרפואי שלו ירד והוא נאלץ לעזוב את היחידה. המשפחה מתארת זאת כ"משבר מטורף", אך אייל לא ויתר.
"התחילה שם מלחמת חורמה על 'אין מצב שאני לא לוחם בצבא'", משחזר אופיר. אייל עבר למסלול מהיר בחטיבת הנח"ל, יצא לקורס מ"כים ולקורס קצינים, וסיים את כולם כמצטיין. כאן התעצב כמפקד ייחודי: מצד אחד קשוח ודורש המון מחייליו, ומצד שני רגיש ואנושי בצורה יוצאת דופן.
ה-7 באוקטובר: "האקשן בדרום, אני בא"
לאחר שחרורו, יצא אייל לטיול הגדול בדרום אמריקה, ארצות הברית ואלסקה. הוא תכנן לשוב ארצה לחתונה של אחיו אופיר, שנועדה להתקיים ב-13 באוקטובר. אלא שבשבעה באוקטובר הכל השתנה.
אייל התגייס מיד בצפון, אך הבין במהירות שמרכז הכובד נמצא במקום אחר. הוא התקשר לאנשים, הגיע למ"פ בנח"ל ואמר לו: "אני בא". למחרת בבוקר הוא כבר פתח את האוהל של המ"פ והודיע: "הגעתי". בהמשך המלחמה יצא לקורס מפקדי פלוגות במילואים, סיים אותו, וקיבל את הפיקוד על הפלוגה שלו.
בסבב הלחימה האחרון שלו בעזה, משהו בתחושות השתנה. המשפחה חגגה לו יום הולדת עצובה בבית, באיחור קל. "הוא התבאס לחזור כי הוא התחיל ללמוד", מספר אופיר, "אף פעם לא ראיתי אותו ככה מתבאס לחזור". החששות התאמתו ב-1 ביולי 2024, כאשר הפלוגה שלו עלתה על מטען בציר נצרים, ואייל נהרג במקום.
צוואה בכתב יד ומורשת לעתיד
אייל היה אדם של סדר, תכנון ותיעוד. ביומניו האישיים, אותם ניהל מדי יום ביומו, תכנן את חייו לפרטי פרטים: מתי יתחיל ללמוד, מתי יתחתן ומתי ייוולדו לו ילדים. פעם אחת, כשראה חייל מפוזר, אייל אמר לו לרשום הכל והראה לו את תוכנית החיים שכתב לעצמו עד גיל מסוים, כשהוא מבקש מהחייל לשמור אותה בכיס ולבדוק אותו לאורך השנים.
הכאב של המשפחה הוא אינסופי. שרון אמו מספרת בגעגוע: "אני מבשלת לפעמים במטבח, ולפעמים אני מרגישה שהוא פשוט יושב איתי שם". אביו מוסיף: "אני מתגעגע מאוד מאוד לילד שלי, ואני מנסה לחיות את החיים בדרך שלו".
כדי להנציח את דמותו הייחודית, הקימה המשפחה עמותה לזכרו. אבי מעביר הרצאות על דמותו, ובימים אלו הם עומדים להוציא לאור יומן מודרך בהשראתו, שישלב קטעים שכתב אייל ויעניק השראה לאחרים לתכנן, לכתוב ולהשתפר. "אייל השאיר לי חתיכת מורשת, ואני חייב להעביר אותה לדור הצעיר". המשפחה כולה יודעת שאייל, שאהב את החיים והיה חדור מטרה, היה מצפה מהם לדבר אחד: להמשיך לחיות, לצד הכאב, בדיוק בדרך העוצמתית שבה הוא חי.
רס"ן אייל אבניאון ז"ל, חיל שריון, נפל בתאריך 1.7.2024, בן 25 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
רס"ן
אייל אבניאון
