בזמן שהמדינה כולה עוצרת את נשימתה בציפייה לחזרת החטופים שלנו מעזה, ובתי החולים החלו להיערך במרץ לקראת הלא-נודע – מי ישובו אלינו בחיים ומאילו מחלות יסבלו – יש אדם אחד בישראל שכבר יודע להעריך, פחות או יותר, מה יהיה מצבם של מי שהוחזקו בשבי שנה ורבע. האיש הזה הוא סא"ל (מיל') ד"ר אמיר בלומנפלד, מי שמונה על ידי צה"ל להיות רופא החטופים מיד לאחר 7 באוקטובר, ומה שיש לו לומר על מי שעתידים לחזור אלינו ממחילות חמאס ועל מה שמצפה להם בהמשך – הוא מטלטל ומזעזע.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"מי שיחזרו אלינו יהיו מאוד-מאוד פגועים, גם גופנית וגם נפשית", אומר ד"ר בלומנפלד. "מדובר באנשים מאוד חולים, שחלקם הגדול גם פצועים, שבורים ברמות הקשות ביותר. עצם השהייה במנהרות במשך תקופה כל כך ארוכה משפיעה על כל מערכות הגוף. זה לפני שבכלל התחלנו לדבר על טראומה, על פציעות, על התעללות מינית, על התעללות פסיכולוגית, על מניעת תרופות למחלות קשות.
"אחת הבעיות המרכזיות היא המזון שהם מקבלים שם, או יותר נכון היעדרו. מכיוון שהחטופים נמצאים בהרעבה מתמשכת – הם מקבלים משהו כמו 300 קלוריות ביום, שזה חמישית ממה שצריך בן אדם מבוגר במנוחה – הם כל כך מדולדלים, אין להם שום רזרבות. לא של שומן, לא של חלבון, לא של ויטמינים, לא של מינרלים. כלום".
אתה אומר: מצב המשוחררים שהכרנו מהעסקה הקודמת הוא לא מה שנראה עכשיו.
"ממש לא. וגם אז, המראות הראשונים של השבים במפגשים המאושרים שלהם עם בני המשפחות היו מטעים. מה שראינו וכולנו זוכרים היה רק קצה הקרחון. הם חזרו באופוריה. המדינה נשטפה בשמחה גדולה, אבל כעבור זמן קצר מאוד הופיעה נפילה אדירה. גם אצל המבוגרים וגם אצל הילדים הייתה סוג של נסיגה נפשית, ולעיתים גם גופנית, שאצל חלקם נמשכת עד היום.
"מה שנראה בימים הראשונים הוא רק התחלה של תהליך מאוד-מאוד ארוך, שיימשך כנראה עד סוף חייהם. רובם לא יחיו חיים מלאים, כפי שנועדו לחיות אותם מלכתחילה. פרופ' זהבה סולומון, שחקרה את מצבם של פדויי שבי ממלחמות ישראל, מצאה שהם חולים יותר במחלות כרוניות כמו סוכרת ויתר לחץ דם, ומתים בגיל צעיר יותר. וזה נראה על מי שחזרו משבי של חודשים ספורים במצרים ובסוריה.
"אני צופה שתהיה להם בעיה קשה של התאוששות וחזרה לשגרה. הדברים ייקחו זמן, וחייבים להיערך לקראת זה. חזרת החטופים לישראל היא רק ההתחלה. היא לא הסוף. השיקום של אותם אנשים יארך הרבה מאוד שנים וידרוש התאמות. אני אומר, אם פישלנו בהחזרה שלהם, בואו נשתפר ונפצה אותם בשיקום הכי טוב".
ומה יעלה בגורלם של הגברים הצעירים שלא יחזרו בשלב הראשון של העסקה?
"העסקה הזו חייבת לכלול את כולם משום שכולם במצב שנהוג להגדיר 'הומניטרי', וכולם בסכנת חיים מיידית. לא משנה אם הם חיילים, או בוגרים יותר, נשים או גברים. ההבדל הזה היה אולי נכון לפני שנה. היום כולם נמצאים בדיוק באותו מצב, ולכן כולם חייבים לצאת משם במהירות האפשרית.
"במצב שבו הם נמצאים, כל חיידק יכול לגמור אותם. במנהרות, כל וירוס קטן יכול להפוך לגזר דין מוות. דלקת ריאות לא מטופלת והופ, זה נגמר. לכן בעסקה הזו, שמתיימרת להיות כוללת, חייבים להגיע להבנה של מתי ואיך ישוחרר אחרון החטופים, וזה חייב לקרות בקרוב מאוד. הזמן שלהם אזל. מי שלא יחזור עכשיו, סיכוייו להינצל מאוד-מאוד קטנים".
כבר חודשים רבים שד"ר בלומנפלד (63), הפעיל במערך הבריאות של מטה המשפחות, לומד מרחוק את מצבם של החטופים. מחבר פיסה אחר פיסה לפאזל מצמית, בניסיון לשרטט תמונה רפואית מהימנה. זה אתגר לא פשוט, בעיקר כשאין, לדבריו, שום תקדים שיאפשר לדעת בדיוק מה עובר על עשרות שבויים בגילים ובמצבים בריאותיים שונים, בשהייה ממושכת כל כך בשבי.
"כשנשאלתי מה קורה לאנשים במנהרות, והתחלתי לחפש תשובות בספרות הרפואית, התברר לי שאין מקרה כזה בעולם", הוא אומר. "חטפו פה, חטפו שם, לרוב מדובר באדם בודד. יש מקרה אחד בבוקו חראם של נערות שנחטפו בניגריה, אבל הן מעולם לא שוחררו, וזה גם לא המקום שיעשה מעקב רציני על מצבן.
"מה שמצאתי זה ספרות חלופית, בעיקר מחקרים מתחום האייר-ספייס מדיסין, רפואת החלל והאוויר, שבדקו מצבים שבהם אנשים נמצאים בבידוד ממושך ובתנאים פיזיולוגיים לא רגילים. מרבית האבחנות או הבעיות שאני מתאר ברשימת המכולת האינסופית של התופעות שמהן הם סובלים, קרוב לוודאי, נלקחו משם.
"לאורך הזמן קיוויתי שבחלק מהדברים טעיתי, אבל כשהשבים הראשונים חזרו לארץ, ראינו על חלקם את כל מה שממנו חששנו: מחלות לב, רזון קיצוני, סימנים להתעללות. השבים הראשונים חזרו אחרי 55 ימים. אנחנו כבר הרבה אחרי 455 ימים. אני מעריך שמה שראינו עליהם אז בצורה קלה יהיה גרוע בהרבה בגל הבא של השבים".
מה לגבי גלעד שליט, שחזר במצב יחסית טוב והמשיך בחייו על אף שהיה חמש שנים וחצי בשבי?
"גלעד שליט הוחזק מעל הקרקע. הוא היה נכס אסטרטגי יחיד ומיוחד במינו, ששמרו עליו מכל משמר. ויש גם את ההבדל הבסיסי ביותר: גלעד היה חייל קרבי. הכושר הגופני שלו היה תקין, הוא לא סבל ממחלות קשות וגם המבנה הנפשי שלו איפשר לו לשרוד בתנאים שבהם הוחזק.
"היום אין שליטה מאוד מדוקדקת על החטופים. אנשי חמאס אומרים את זה בעצמם. התינוקות של משפחת ביבס אולי טובים כקלף מיקוח, אבל לטפל בהם זה עניין לא פשוט. כל התנאים השתנו, לכן מצבם של החטופים היום הרבה יותר גרוע מכל מה שהכרנו".
בלומנפלד יודע לתאר בדיוק מצמרר מה עבר על החטופים, מבחינה פיזית ונפשית, מאז 7 באוקטובר. אף על פי שמעולם לא בדק אותם, הוא מכיר אותם מספיק כדי לדעת איך הם מרגישים, ממה הם סובלים ומה מאיים בכל רגע על בריאותם.
"אנשים ששבו בעסקה הראשונה נקלעו למצבים נפשיים מאוד קשים .חלקם הביעו לא פעם ולא פעמיים רצון לאובדנות. תחושת ייאוש, אשמת הניצול, דאגה למי שנותרו מאחור, הכרה במציאות של מה בעצם קרה כאן באותו יום נורא ומה קרה מאז במדינה"
מהמחקר שערך עולה כי כל מערכות גופם נפגעו: הם סובלים מפגיעות במערכת העצבים, כולל בזיכרון, בריכוז ובתפקוד הקוגנטיבי; הם נפגעו בכבד ובכליות כתוצאה מתזונה לקויה והתייבשות, מערכת הנשימה שלהם ניזוקה כתוצאה מחשיפה לזיהומים ומכשל חיסוני, והפעילות ההורמונלית משובשת כתוצאה משינויים ברמות הורמוני הדחק, הרבייה וההורמונים המטאבוליים; השרירים והשלד סבלו מאיבוד מסת שריר וירידה בצפיפות העצם; מערכת העיכול נפגעה כתוצאה מתת-תזונה, ירידה במשקל, עצירויות ושלשולים; השהייה הממושכת בחושך פגעה בראייה ובשמיעה. נוסף על כל אלה ישנן גם טראומה, פגיעות מיניות והתעללות פסיכולוגית, העלולות לגרום לדיכאון וחרדה, תחושת ייאוש ושחיקה נפשית, וסיכון מוגבר לאובדנות.
"היכולת שלהם להתגבר היום על מחלה בנאלית, על זיהום קטן, ירודה מאוד", הוא אומר. "המערכת החיסונית שלהם פגועה באופן קשה. על זה תוסיפי את הטראומה ואת הפציעות ואת היעדר התרופות, שמחמירים את מצבם. והדבר האחרון, כולם נמצאים להערכתי במצב נפשי ירוד, מיואש. ראינו את זה בכל הסרטונים האחרונים ששוחררו. מתן צנגאוקר נראה סופר-מדוכא, עידן אלכסנדר נראה מדוכא, לירי אלבג, קשה לי אפילו להסביר כמה היא נראית מדוכאת וחסרת תקווה".
משך הבידוד והכליאה, מבהיר בלומנפלד, משפיע בהכרח על התגובות הפיזיולוגיות והנפשיות: בטווח הקצר, ימים עד שבועות, יופיעו הפרעות שינה, שינויים במערכת החיסון ושינויים הורמונליים. בתוך שבועות ספורים יגיעו השינויים במערכת השלד והשריר, ואחרי חודשים תדוכא מערכת החיסון ותגדיל את הסיכון לזיהומים קטלניים, לחץ הדם שלהם ישתנה, וכך גם פרופיל השומנים והרגישות לאינסולין. איתם יופיעו הדיכאון והחרדה. ויש פגיעות בנאליות יותר, אבל לא פחות מייסרות, כמו בעיות קשות בשיניים, שנצפו אצל חלק לא מבוטל מהשבים.
"יש דברים יותר מוסברים וצפויים, ויש פחות", אומר בלומנפלד. "מחסור בוויטמין די כתוצאה מחוסר חשיפה לשמש הוא צפוי וידוע. ידוע גם שאנשים שלא עושים פעילות גופנית מינימלית, הכושר הגופני שלהם נפגע ממש ברמה של קושי בהליכה, וגם את זה ראינו אצל השבים. כשאדם לא הולך יש קשיון מפרקים, יש דלדול שרירים, דלדול עצמות.
"על זה צריך להוסיף את ההידרדרות הנפשית, שקיימת אצל מרביתם. כשאתה מבודד מהעולם ולא מקבל גירויים חיצוניים, ובעיקר כשאין לך תקווה, כי כל מי שהיה איתך נעלם, אתה הופך יותר פגיע. יש מקבץ שלם של מחלות והפרעות יחסית קלות, מכינים עד סקביאס, שגורמות לזיהומי עור משניים. לך תדע איזה חיידק התיישב בתוך הפצעים המגרדים האלה. אני לא יודע בדיוק ממה כל אחד מהחטופים סובל, אבל ללא טיפול הסיכוי שהמצב הזה יכניע אותם הוא גדול מאוד".
בוא נדבר על לירי אלבג. כל מי שראה אותה בסרטון נחרד מאיך שהיא נראית ומדברת. מה זיהית אצלה, כרופא?
"ההורים שלה אמרו שהם לא מזהים אותה, שזו לא לירי שלהם, והם צודקים לחלוטין. עם כל הכאב, זו לא לירי שהם שלחו לצבא. זו לירי אחרת לחלוטין, ששרדה תקופה ממושכת של תופת. מבחינת המצב הכללי שלה אני רואה רזון, אני רואה חיוורון. יש משהו איטי בהתנהגות שלה, שיכול לנבוע מהרבה מאוד סיבות, החל בסיבות נפשיות וכלה בסימום. יכול להיות שנתנו לה משהו לפני הצילום.
"ברמה הנפשית אין ספק – מדובר בנערה שבורה, שנמצאת בחרדת מוות יומיומית. אין לי ספק שכל החטופים האחרים נראים בדיוק כמוה, או גרוע ממנה. סביר להניח שחמאס בחרו לסרטונים את אלה שנראים הכי טוב".
אם יש אירוע אחד שניתן ללמוד ממנו באופן מוגבל על השפעות השבי בעזה, זוהי עסקת החטופים הקודמת. דוח משרד הבריאות שפורסם לאחרונה תיאר שורה של מחלות וסיבוכים שנוצרו כתוצאה מהשבי, ממחלות לב ויתר לחץ דם, דרך אפילפסיה ועד תופעות נפשיות חמורות. אחד מלקחי העסקה האחרונה, שייושם כעת, הוא שיתוף פעולה הדוק עם מערך בריאות הנפש בכל בית חולים, ומעקב צמוד אחר מצבם הנפשי של השבים. על פי הנחיות צה"ל ומשרד הבריאות, הוכנו חדרים מיוחדים עבור שבים שיגלו מצוקה נפשית קשה.
"אנשים ששבו בעסקה הראשונה נקלעו למצבים נפשיים מאוד קשים", אומר בלומנפלד בזהירות. "חלקם הביעו לא פעם ולא פעמיים רצון לאובדנות. תחושת ייאוש, אשמת הניצול, דאגה למי שנותרו מאחור, הכרה במציאות של מה בעצם קרה כאן באותו יום נורא ומה קרה מאז במדינה. כל אחד מהשבים היה צריך להתמודד עם החיים החדשים שלו אחרי 7 באוקטובר וזה גרם לדיכאון, למחשבות קשות ולהרבה מאוד תופעות נפשיות, שחלקן לא חלפו.
"אירועי השבי ממשיכים להשפיע עליהם בכל תחומי החיים: יש זוגות שנמצאים במשבר, יש אנשים שמתקשים לחזור לעבודה. הילדים במצב נפשי לא טוב. יש ימים טובים ויש ימים של נסיגה. יש המון התעסקות עם האוכל, החבאה של מזון. חלקם מתקשים להסתגל בחזרה למסגרת הלימודית. יש ילד קטן שהפסיק ללכת לבית הספר כי הוא פוחד. התפקוד שלהם נפגע בכל היבט. המשפחות של השבים מתארות רכבת הרים של רגשות. שלושה ימים למעלה, שמונה ימים למטה. זה לא פסח על אף אחד. כולם פגועים".
הקושי, מדגיש בלומנפלד, הוא לא רק של השבים עצמם, אלא גם של המשפחות הקרובות, ולעיתים המורחבות. לאחרונה התאבד דודה של מייה שם, אסף בן דוד ז"ל, שיצא לחפש אותה בנובה ולא התאושש ממה שראה שם.
"הסיכוי להחלמה ולהתאוששות בתחום הנפשי יותר קטן. התופעות הנפשיות עלולות להופיע יום אחרי החזרה, בעוד שנה, או 20 שנה אחריה. זה מחייב את המערכת הרפואית להבין שהאנשים האלה יזדקקו לסיוע לא רק בחודש או בחודשיים הראשונים אחרי שיחזרו, אלא למעקב וטיפול של שנים, כנראה כל החיים"
"ילד שמחכה לאבא שלו שנותר בשבי, סובל אם הוא צעיר או מבוגר. כולם מתגעגעים באותה מידה. המשפחות חיות על רכבת הרים קיצונית. יש עסקה, אין עסקה, כמה ישתחררו? יש תחלואה ויש כבר תמותה במשפחות הללו. זה מטורף. חלקן במצב נפשי נורא, וזה לא בהכרח רק האמא או האבא או בן הזוג. לפעמים זה דוד או בן דוד. מדובר במעגלים אדירים, של אלפי אנשים, שיוכלו להתחיל את תהליך הריפוי שלהם רק כשהחטופים יחזרו.
"יש תופעה שהפסיכולוגים קוראים לה אובדן עמום. אתה לא יודע מה אבד לך ומה נשאר. האם הקרובים שלך פצועים, האם הילדות נאנסו. אני מנסה להרגיע ואומר שהמערכת ההורמונלית כל כך פגומה, שהסיכוי שלהן להיכנס להיריון ולשאת אותו עד הסוף הוא יחסית קטן, אבל אני לא באמת יודע. הכל יכול להיות.
"המשפחות האלה חיות את האובדן העמום הזה מדי יום, שלא לדבר על כך שגם כאן מתעללים בהן. חלק מהציבור סבור שלמען הישגים פוליטיים כאלה ואחרים יש לוותר על החטופים, ותוקף אותן ברשתות וברחובות. הזובור הציבורי הזה הוא איום ונורא. לא ייאמן עד כמה לא אנושיים יכולים בני אדם להיות".
למרות התמונה הקשה המצטיירת, טוען בלומנפלד כי בחלק גדול מהמצבים הקשים שהוא מתאר כאן ניתן לטפל בהצלחה.
"הבשורות הטובות הן שיש לנו לא מעט ניסיון בטיפול ובשיקום של מצבים מורכבים. בפציעות הפיזיות בוודאי אנחנו יודעים לטפל. אין רופא בישראל שלא יעשה למענם את המקסימום. מבחינה פיזית, רוב האנשים יחזרו לתפקוד. קחי לדוגמה את אלמה אברהם, שהגיעה במצב קשה מאוד לגבול, נלקחה מיד במסוק לסורוקה, והייתה חמישה חודשים בטיפול נמרץ. אישה בת 84, עם מחלה כרונית ידועה שלא טופלה בשבי. היו ימים שצפו שהיא לא תשרוד. היום בהרצאות שלי אני מראה אותה רוקדת עם הפיזיותרפיסטית שלה".
וברמה הנפשית?
"כאן הדברים יותר מורכבים. הסיכוי להחלמה ולהתאוששות בתחום הזה יותר קטן. התופעות הנפשיות עלולות להופיע יום אחרי החזרה, בעוד שנה, או 20 שנה אחריה. זה מחייב את המערכת הרפואית להבין שהאנשים האלה יזדקקו לסיוע לא רק בחודש או בחודשיים הראשונים אחרי שיחזרו, אלא למעקב וטיפול של שנים, כנראה כל החיים.
"גם ברמה הסוציאלית הם יזדקקו לעזרה. יהיה צריך לסייע להם בדברים הכי קטנים, מלעדכן ולגייס את היועצת בבית הספר של הילדים עד למצוא להם עבודה. יידרש כאן שיקום רפואי, שיקום תעסוקתי ושיקום חברתי וקהילתי. זו תורה חדשה לחלוטין, אנחנו רק מתחילים ללמוד אותה היום".
זה יעבוד?
"אני חושב שעם השיקום הנפשי, מעקב ארוך טווח ותמיכה נרחבת ומקיפה, חד-משמעית נראה שיפור. האם תהיה חזרה למצב של לפני החטיפה? אני מעריך שלא".
בלומנפלד למד רפואה כעתודאי. הוא התמחה בכירורגיית ילדים, ובתפקידו האחרון בצה"ל היה ראש ענף טראומה במפקדת קצין רפואה ראשי בשתי תקופות סוערות: באינתפיאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה. כמי שהיה אחראי על תחום הפציעות הפיזיות בצבא, התבקש לקראת סוף הקדנציה שלו לתת חוות דעת מקצועית על מצבם של חיילים שנפגעו בשני אירועים דרמטיים ולא היה ברור אם הם חיים או מתים: גלעד שליט, שנחטף לעזה ביוני 2006, ואהוד גולדווסר ואלדד רגב, שנחטפו ללבנון שבועיים וחצי לאחר מכן.
"המטרה הייתה להבין אם הם בחיים או לא, ואם הם פצועים – מאיזו פציעה הם סובלים", הוא מספר. "במקרה של שליט, גייסתי את מי שעמד אז בראש המכון לרפואה משפטית, פרופ' יהודה היס, ויחד עם המז"פ של המשטרה הכנו דוח עב כרס ומאוד מפורט שקבע שגלעד בחיים אבל פצוע. כשהוא חזר וידאתי עם הרופאה שלו שאכן דייקנו בהערכתנו.
"שבוע אחרי זה נחטפו גולדווסר ורגב והמערכת שבנינו, כולל המכון והמז"פ, כבר התחילה מיד לעבוד. בנינו מודל שלם של אזור החטיפה, בדקנו את האפודים שלהם ועל סמך כל הדברים האלה כתבנו חוות דעת, שעל פי הממצאים החמורים בשטח הם כנראה לא שרדו.
"היו חילוקי דעות במקרה הזה, לגבי אחד מהם כתבתי בוודאות שהוא מת ולגבי השני חשבתי שאולי היה לו סיכוי להינצל אם טופל בבית חולים טוב. כעבור שנתיים, כשהם הוחזרו, התפללתי שאצא אידיוט וששניהם בחיים, אבל כשראינו בטלוויזיה את הארונות שלהם מורדים מהקומנדקר, הבנתי לצערי שצדקנו".
כשהשתחרר מצה"ל עשה סיבוב ארוך בשוק הפרטי, תחילה בסטארט-אפ ולאחר מכן בחברה אמריקאית גדולה לציוד רפואי. בשנים האחרונות הוא עוסק ביזמות חברתית. כיום הוא משמש כיו"ר סהר, לסיוע והקשבה ברשת, המעניקה סיוע נפשי מיידי באמצעות האינטרנט.
באוקטובר 2023 הצטרף למטה משפחות החטופים. "היה ברור לי שעם הניסיון שצברתי בוועדות של שליט, גולדווסר ורגב יש לי מה לתת", הוא אומר. "בהמשך קיבלתי שיחה מקצין רפואה ראשי שהציע לי להיות רופא החטופים. הקמנו ארכיון רפואי של החטופים בעברית ובאנגלית, למקרה שנצטרך להעביר את הנתונים הללו. הכנו רשימות של תרופות, ירדנו לפרטים הכי קטנים, אבל כידוע, זה מעולם לא התממש".
בשבועות האחרונים הוא מרצה על מצבם הקריטי של החטופים, יחד עם הפסיכולוגית ד"ר הילי כוכבי. בין השאר הם מופיעים בפני הצוותים הרפואיים בבתי החולים. גם אנשי המקצוע, מספר בלומנפלד, נותרים המומים לנוכח הנתונים הקשים שהוא מציג בפניהם על זוועות השבי. "הם אומרים לי, 'לא ידענו שהמצב עד כדי כך גרוע'.
"אני אומר להם: זו אחריותנו כרופאים לפעול בכל דרך על מנת להחזיר אותם לישראל. אין כאן שום דבר פוליטי. ימין או שמאל, זה לא משנה. שבועת הרופא מחייבת אותנו לפעול למען החולים. אם לא נפעל להחזיר את כל החטופים מיד, אנחנו בוגדים במקצוע שלנו".
