רסיס מטיל RPG ננעץ בעמוד השדרה שלו והותיר אותו משותק בארבעת גפיו. בימים הראשונים הוא הצליח להזיז רק את העיניים. כשהבן שלי סיפר לי שהמ"פ - ומי שהיה בעבר חניך שלו - נפצע קשה בג'באליה, אף אחד עוד לא האמין שהוא יחזור להזיז את הגפיים. הדרך שעשה המפקד והלוחם הנערץ מהימים הראשונים היא מדהימה. הוא נחוש, הוא אופטימי, הוא מלא כוחות. מדי פעם הייתי שואלת את בני, אחרי שביקר את חברו במחלקת השיקום בביה"ח, מה מצבו: "הוא מצליח להזיז את הרגליים", "הוא מצליח לאחוז", "הוא מצליח לעמוד", הוא סיפר בהתרגשות. לפני כמה שבועות ביקר בני את חברו בדירתו החדשה, המונגשת, שאליה עבר עם חברתו אחרי תקופת שיקום של כמעט שנה.
אבל הנושא שלשמו התכנסתי הוא לא הבחור ולא סיפור הגבורה שלו. אשמור זאת להזדמנות אחרת. הפעם רציתי לכתוב על שיקום. רציתי להבין מה מסתתר מאחורי המילה שמשתרבבת בטבעיות כזו, בשכיחות כזו, בכל פעם שמצבם של הפצועים, כמו גם של החטופים ששבים אלינו מהמנהרות, מתווך על ידי התקשורת: "הועבר לשיקום", "צפויה לו תקופת שיקום ארוכה", "שלמה ארצי הגיע אל מחלקת השיקום וניגן בפני..."
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
וחשבתי גם על השכחה. אם לא יקרה משהו דרמטי - סיכול ממוקד של העסקה, התחרפנות מוחלטת של הממשלה או של חמאס - המלחמה הזו תסתיים על אפו ועל חמתו של סמוטריץ'. אט-אט נחזור, מוכים וחבולים, לשגרה. אט-אט נשכח. אנחנו כבר. ורציתי לאחוז בזווית הרחבה, להבין בצורה מפוכחת מה אנחנו עומדים לשכוח. רציתי להבין מה זה אומר, שיקום של למעלה מ-15 אלף פצועים שהותירה המלחמה. והמספר עוד יעלה (הלומי קרב מתווספים כל הזמן; בניגוד לפציעה פיזית, הם לא תמיד מזוהים מיד. לפעמים זה לוקח חודשים. לפעמים שנים).
פרופ' אבי עורי הוא פדוי שבי ממלחמת יום כיפור. הוא נשלח למעוזי קו בר-לב כעתודאי, חודש לפני פרוץ המלחמה. עשן הלהביורים שהתפוצצו בתוך המעוז ששאף גרם נזק בלתי הפיך לריאותיו. לאחר שנפל בשבי ונחקר, הוא הועבר לאגף החולים והפצועים בכלא עבאסייה, שם נאבק על חייו. 44 יום שהה בכלא המצרי עד שהוחזר.
עורי, 76, נשוי ואב לשתי בנות, הוא שותף בכיר לעיצוב היסודות שעליהם מבוסס הטיפול המוסדי בפדויי שבי. הוא נודע בפעילותו לעידוד ספורט נכים בישראל ובמאבקים לקבלת הכרה וזכויות נכים. בנוסף, מתופף ג'ז. בנוסף, ידען עצום בתחומים הנושקים להיסטוריה ולפילוסופיה של הרפואה וההשפעות ארוכות הטווח של נכות ושהייה בשבי. אנחנו נפגשים בביתו. מימיני מערכת תופים, משמאלי ספרייה עמוסת ספרים.
מה זה שיקום?
"שיקום מתייחס לתהליך הרפואי, הטיפולי והתפקודי שמטרתו לעזור לאדם להשיב או לפצות על יכולות פיזיות, נפשיות או קוגניטיביות שאבדו או נפגעו בעקבות מחלה, פציעה או מצב בריאותי כרוני. צריך לזכור שהמודל השיקומי נבנה עבור כלל האוכלוסייה: נפגעי תאונות דרכים, תאונות עבודה או חולים. נכי צה"ל הם אחוז קטן מכלל הנכים, ומהווים עד עשרה אחוזים מהם. המילה 'שיקום' הומצאה בשנות ה-40, נגזרת מהשורש קו"מ (לקום) כתרגום למונח הלועזי Rehabilitation. משמעותה, החזרת דבר למצבו הקודם או הטוב יותר".
תחום השיקום בישראל התפתח בעקבות מלחמת העצמאות והצורך לטפל בנכי צה"ל, מה שהוביל להקמת אגף השיקום במשרד הביטחון ומחלקות ייעודיות בבתי החולים. בהמשך, גלי העלייה הגדולים בשנות ה-50 וייסוד הביטוח הלאומי הרחיבו את השירותים גם לכיוון השיקום התעסוקתי. ששת הימים ויום כיפור הביאו להתפתחות נוספת בתחום, כולל הקמת מרכזים כמו בית לוינשטיין והתמקצעות בתחומי הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק. בשנות ה-80 וה-90 התפתחו השיקום הקהילתי והנפשי, במיוחד לאחר חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, וכיום התחום בישראל נחשב למתקדם ומקיף. אני שואלת את פרופ' עורי כמה מתוך הנפגעים הם הלומי קרב, ומופתעת לגלות שסביב המחצית, "ואל תשכחי שיש רבים שהם גם וגם". אני מתחילה עם שאלות קצרות וילדותיות.
היית מדרג פוסט-טראומה כפציעה קשה?
"תלוי. זאת אבחנה עם ספקטרום רחב".
מה עדיף, להיות קטוע יד או פוסט-טראומטי?
"פוסט-טראומטי קל, עדיף".
כשאומרים בחדשות פצוע קל, בינוני, קשה, למה מתכוונים?
"לסיכוייו של הפצוע להיוותר בחיים, לא לאחוזי נכות. רוב הפצועים, אגב, הם לא בהכרח לוחמים. טעות לחשוב שכל נכי צה"ל הם לוחמים".
מה מייחד את פצועי המלחמה הנוכחית?
"ישנה כמות גדולה של מילואימניקים, גם מבוגרים-מבוגרים. אנשים הלכו לשדה הקרב גם בעשור הרביעי, החמישי ואפילו השישי לחייהם".
מה עוד?
"אחוז גדול מבין הפצועים - עקב הימצאותם הקרובה של חובשים, פרמדיקים ורופאים, ועקב השיפור ביכולת לתת מענה ופינוי מהיר ויעיל - הם פצועים קשה שבעבר לא היו שורדים".
כשמגיע אליכם פצוע לשיקום, אתם יכולים לצפות מה תהיה תקרת הזכוכית?
"כן, אבל תמיד יש הפתעות".
מתי גרף השיקום מתייצב על "זה מה יש ועם זה נעבוד"?
"פחות או יותר שנתיים בפגיעות נוירולוגיות. אחרי, נדיר לגלות יכולות חדשות. ראיתי מקרה אחד או שניים כאלה בימי חיי, שגם אחרי שנתיים פתאום מתעורר איזה שריר או שמתעוררת תחושה".
ואז?
"אנחנו 'מתנפלים' עליו. מנצלים אותו ומשפרים תפקוד".
מה התפקיד שלך כרופא שיקום?
"הרופא השיקומי הוא כמו מנצח על תזמורת, ואני לא אומר את זה בגלל שאני מתופף ג'ז. זה באמת התפקיד: לנצח על צוות רב-מקצועי".
אוקיי, אז מי בתזמורת?
"מומחי הרפואה השונים, רופאי שיקום, יועצים (מנתח, פסיכיאטר ועוד), פיזיותרפיסטים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, טכנאים, ויש את כל הפן הסיעודי. הסיעוד הוא נדבך מרכזי. קריטי. הוא הבסיס. בלי סיעוד אין שיקום".
אני ממשיכה עם משל התזמורת. איזה כלי תמיד חסר?
"מומחים לפוסט-טראומה. במיוחד בפריפריה. צריך לזכור שעד 73' הייתה התעלמות מוחלטת של הממסד הרפואי מהנושא. לא שלא ידעו, ידעו. אבל התעלמו. כולל, אגב, פגועי ראש. פגועי ראש כמעט שלא קיבלו מענה פסיכולוגי, רגשי, סוציאלי כוללני".
אמא שלי הייתה פגועת ראש. היא חטפה אירוע מוחי בעשור השביעי לחייה. כשאני חושבת על השנים שעברו בין הרגע שחטפה סטרוק, שנחטפו חייה, שהתהפכו חיינו, ועד שנפטרה, אני לא יודעת אם יש לי זכות לחשוב עליה כמשתקמת עצלה, או כמי שיכלה לשפר את מצבה. ואולי לא יכלה? אולי צדקה בכך שבתנועת יד מזלזלת סירבה לכל שידולי ההעמדה וההליכה?
הייתי רוצה להאמין שלמרות שאמא שלי לא השתקמה - אלא דווקא הלכה והידרדרה - זה לא אומר שאי-אפשר. אני רוצה להאמין, אמונה ילדותית, שהצעירים היפים האלה שנשלחו אל הקרב ונותרו פצועים בגופם ובנפשם, כמו גם פדויי השבי - הנדמים כאילו נאספו בפינצטה כדי להראות לנו את פניה היפות של הישראליות - ישתקמו ועוד איך. אני רוצה להאמין שאנחנו.
מה הופך משתקם למשתקם מצטיין?
"סוג הפציעה כמובן, והחוסן הנפשי".
החוסן הוא באמת כזה קריטי?
"ודאי. אנשים נכנסים לדיכאון. הם המומים, הם מדוכאים, הם מבינים מהר מאוד מה נלקח מהם. היום יש להם אינטרנט, הם קוראים הכל עוד לפני שהם יורדים מהמיטה".
מניסיונך, מה הכי קשה לאבד?
"זה מאוד אינדיבידואלי, אבל ברור שכל הנושא של תפקוד מיני הוא עניין קריטי עבור בחורים צעירים. לפעמים זו השאלה הראשונה שהם שואלים. זוכרת את הסרט 'לא שם זין'"?
של שמואל אימברמן, בעקבות הספר של דן בן אמוץ?
"כן. הסרט יצא בשנת 1987. אימברמן הבמאי לקח אותי לשחק את עצמי בסרט. אני יודע על מי הדמות נכתבה, אבל מי ששיחק את הנכה היה איקה זוהר. והסצנה הזו, שאני בודק אותו, והוא אומר לי לפתע 'דוקטור, אני רוצה לשאול אותך...' היא לגמרי אחד לאחד החיים".
מה הוא שואל?
"זיונים? מה יהיה עם זיונים?"
ומה אתה עונה – לא בסרט – בחיים האמיתיים?
"שזה יהיה, אבל לא כמו מקודם. בסרט, זה רגע מפנה. כל האישיות של הגיבור משתנה. הוא נעשה דיכאוני ותוקפני, נפרד מהחברה שלו וצולל מטה".
אבל בסוף הוא חוזר אליה.
"נכון. בסוף, אם יש מוטיבציה ורצון, אנשים מתגברים גם על קשיים בתפקוד המיני, גם על קשיי פוריות שמגיעים אחר כך. לומדים לתפקד בתנאים החדשים".
מניסיונך, מה הכי קשה לאבד? "זה מאוד אינדיבידואלי, אבל ברור שכל הנושא של תפקוד מיני הוא עניין קריטי עבור בחורים צעירים. לפעמים זו השאלה הראשונה שהם שואלים". ומה אתה עונה? "שזה יהיה, אבל לא כמו מקודם"
עד כמה הטיפול מותאם אישית? אתה יכול לראות פצוע ולהגיד "הכי חשוב זה להצמיד לו עכשיו פסיכולוגית" או "הוא עם מוטיבציית שיא, 'תקרעו' אותו בפיזיותרפיה"?
"בוודאי. אני משתמש במונח 'טיילור מייד'. אנחנו תופרים לאדם את החליפה או את הביגוד המתאימים לו לאור הפציעה, לאור הטראומה, לאור הרקע והאישיות".
יש ראיון אישי?
"כל אחד מחברי הצוות נפגש עם הפצוע תוך יום-יומיים מרגע ההגעה. אפשר להעמיד, אי-אפשר להעמיד? אפשר להוציא מהמיטה, אי-אפשר? כמה זמן עד שהזיהום יעבור? פצעים, כירורגיה. מצב נפשי. יש התייעצויות, בוודאי".
כמי שמאמינה במאבק על אופייה הדמוקרטי של ישראל, כמפגינת קפלן עיקשת, אין לי הרבה אשמה על השסע. לתפיסתי, אין מקום לפשרה כשמדובר בלבני היסוד המצדיקות את קיומנו כאן. אני לא "יחד" ולא מרגישה יחד. אני זועמת. רק מול משפחות השכול ומול הפצועים אני חשה אשמה איומה. אני מתביישת בכך שלא השכלנו להעניק את נחמת הקונצנזוס. הייתי רוצה שיהיו עטופים ואהובים. לא מגיע להם שיריבו להם מעל הראש.
האם ל"רוח העם", כלומר, לתחושה שמלווה את הפצוע שהמלחמה מוצדקת, שההקרבה שלו הייתה מוצדקת, יש השפעה על השיקום? האם הלכידות החברתית חשובה?
"אני מבין את השאלה, אבל אני לא יכול לתת לך תשובה מוסמכת. זאת התרשמות אישית. אני מאמין שכן. שיש לזה חשיבות. היחס של המעטפת הקרובה והחברתית הוא קריטי. ההצדקה היא חשובה. בארה"ב, לוחמי מלחמת וייטנאם, לא רק שלא חובקו, חלקם ספגו התנכלויות, צעקו להם 'על מה אתם נלחמים?' אני לא יודע עד כמה זה קיים פה. ישראל מחבקת את הפצועים שלה. היא מכירה תודה".
במה זה בא לידי ביטוי?
"יש מודעות לצרכים, יש שוויון הזדמנויות, יש הרבה יותר תשומת לב להיבט הנפשי. יש גם כסף. כסף לא חסר".
גם היום לא? המדינה במצב קטסטרופלי, תקציבים מקוצצים, יהיה לנו כסף לשקם כמות כזו של פצועים?
"כן. לא ייגעו בזה. יורידו לצערי בחינוך, בתחבורה, בתרבות, במה שאת לא רוצה, גם בבריאות של כולם - אבל לא בתקציבי השיקום. את סדר הקדימויות קובעת הממשלה, אבל אני לא מאמין שהיא תקצץ".
נשמע מצוין. אז מה אין?
"אין מספיק מיטות שיקום בארץ. זה משפיע על העבודה. צריך לעבוד מהר ולשחרר מהר. פעם אפשר היה להחזיק פצועים הרבה יותר זמן במחלקות השיקום. יכולנו להחזיק פצועים כמה שרצינו. היום זה לא ככה. ואין מספיק התייחסות לנגישות. במיוחד בסביבה האורבנית. אם העולם לא נגיש, מה עשינו? אם הנכה עם כיסא הגלגלים יושב מול בית קפה שהוא לא יכול להיכנס אליו, או האוניברסיטה לא נגישה או בית הקולנוע, מה זה עוזר שיש לו כיסא גלגלים משוכלל?"
ישראל היא לא מדינה מונגשת?
"המצב רחוק מלהיות משביע רצון. יש בנייה מתחשבת, יש חוקים, במלונות חדשים אחוזים מסוימים מהחדרים צריכים להיות מותאמים לנכים. אבל המרחב הציבורי מפגר אחריהם. הנקודה הזו מאוד חשובה. אם הנכה סגור בבית כי המרחב הציבורי לא נגיש לו והוא רק יושב ומזפזפ ומשמין ולא פעיל, זה קריטי לשלומו".
מה עושה חייל שנפצע ברגליו וגר בקומה שלישית בלי מעלית?
"אין דבר כזה, הוא לא ישתחרר מבית החולים למקום כזה".
אבל זה הבית שלו, זה בית ההורים שלו.
"אז יחליפו. יעשו לו, ימצאו לו. גם כשיש מעלית אבל היא לא ברוחב שמאפשר כניסה עם כיסא גלגלים..."
ברצינות? מעבירים משפחות שלמות לדירות?
"ברור. לא פשוט, אך מחויב המציאות".
מה לגבי הבדלים בין פריפריה מול מרכז?
"רוב מיטות השיקום מצויות בין ירושלים לרעננה. בדרום, בצפון המצב פחות טוב. מאז ומתמיד. מי שגר בפריפריה, נדרש ליותר נסיעות, ליותר עמידה בפקקים. זה בהחלט עושה הבדל".
אפרופו זמן שנלקח, אני חושבת על הזמן שלוקח לאדם נכה להתארגן. אני קמה מהמיטה והולכת לצחצח שיניים. אבל נכים, כל פעולה הכי פשוטה גוזלת זמן, לעבור לכיסא, להרכיב פרוטזה.
"נכון. ויש עוד תופעות שלא נותנים את הדעת עליהן. פציעה יכולה להוביל לפגיעה נוספת. אני לא קורא לזה כדור שלג, אני אומר 'ביליארד'. כדור פוגע בכדור פוגע בכדור. תגובת שרשרת. למשל, יש הרבה מאוד מחקרים על הזדקנות מואצת. אם נפצעת בגיל 20, בגיל 40 יהיו לך קרוב לוודאי יותר בעיות קרדיולוגיות, יותר בעיות כמו יתר לחץ דם וסוכרת. במצב של נכות בגפיים, עמוד השדרה משלם מחיר. כל המערכות הפנימיות משלמות מחיר. גם הסטרס משפיע על המצב הפיזי".
איך מצמצמים סטרס?
"זה לא מספיק להיות מסודרים מבחינה כלכלית או לקבל את התותבות הכי טובות בעולם. זה לא שיקום. זה חשוב מאוד, אין ספק. עדיף להיות נכה עם כסף מאשר נכה עני, אבל הנקודה הכי חשובה בשיקום היא השאלה מה אני עושה עם החיים שלי, איך אני מתאים את השאיפות למגבלות".
ואין כזו פונקציה?
"יש. אני בטוח שבאגף השיקום יגידו לך שיש, אבל בעיניי זה לא מספיק".
"זה לא מספיק להיות מסודרים מבחינה כלכלית או לקבל את התותבות הכי טובות בעולם. זה לא שיקום. אין ספק, עדיף להיות נכה עם כסף מאשר נכה עני, אבל הנקודה הכי חשובה בשיקום היא השאלה מה אני עושה עם החיים שלי, איך אני מתאים את השאיפות למגבלות"
אתה מדבר בעצם על משמעות.
"נכון. ואותם אלה שאיבדו אותה לא יגיעו לבית החולים כשמתגלות בעיות נוספות עם הזמן. הם תקועים בבית, והם צריכים דחיפה. הם צריכים הכוונה מקצועית, הם צריכים למצות את הפוטנציאל שקיים בהם".
אולי זו שאלה מופרכת, אבל יש כאלה שיכולים למצוא משמעות מתוך הפציעה?
"כן. בהחלט. יש כאלה שהפציעה מדרבנת אותם למצות את החיים. יש כאלה שבעקבות הפציעה זכו להשכלה חינם, למכונית, לאפשרויות חדשות, וידעו להמריא משם".
גם פדויי שבי?
"גם פדויי שבי. אני הכרתי את רוברט דסה, השורד האחרון מפרשת עסק הביש, שנפטר בספטמבר האחרון בגיל 91. הוא ישב בכלא המצרי 14 שנים. עבר עינויים אכזריים. והוא חזר, והוא התחתן, והוא הקים משפחה. ג'ון מקיין? זוכרת? מי שהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית בארה"ב ב-2008?"
שישב בכלא הווייטנאמי.
"ארבע שנים וחצי בכלא הווייטנאמי, ושם זה באמת גיהינום. חקרתי. מקריאת עדויות למדתי שאין כמו האכזריות של המזרח. הם באמת השובים הגרועים בעולם. הוא עונה עד אובדן הכרה. חזר עם נכות, עם ידיים שבורות - והשתקם. גם אחרי השואה יש אנשים שחזרו לחיים. אתה תמיד חוזר מהשבי גם עם הפרה-פוזיציה שלך. יש אפילו מושג כזה בטראומה שנקרא: צמיחה פוסט-טראומטית (Post traumatic growth). אולי גם אני כזה, קשה לי לדעת. אבל זו בהחלט שאלה. בניתי בית, גידלתי בנות, יש לי המון עיסוקים, תחביבים, סקרנות עצומה. רצתי נורא מהר. לפני גיל 40 כבר הייתי פרופסור. האם החיים שלי היו נראים כך אילולא השבי והפציעה? אני לא בטוח בכלל. בדבר אחד אני כן בטוח: אילולא זוגתי, לא הייתי מגיע למה שהגעתי. התמיכה המשפחתית היא קריטית".
זה אופטימי ומעורר תקווה. נסיים כאן.
