אסף, 39, בכיר בחברת הייטק, לא מעשן כבר שנה וחודשיים. יו-הו. "היה איזה ערב שישבתי במרפסת", הוא נזכר, "הייתה אזעקה - בסוף זו בכלל הייתה אזעקת שווא - ופשוט הרגשתי מתח שבחיים לא הרגשתי. זה דחף אותי לקצה. חוויתי את הרגשות האלה בצורה הרבה יותר מוגברת בגלל הקנאביס. המלחמה הגבירה את הצריכה שלי. מצאתי את עצמי יותר בבית מבדרך כלל, מעשן יותר. אני לא חושב שעברתי התקפי חרדה, אבל עברתי רגשות מאוד לא טובים".
ב"לא מעשן" הכוונה, כמובן, לקנאביס. וויד. מריחואנה. ירוק. תקראו לו איך שתרצו, יש לו שמות רבים. לאסקימואים יש 50 דרכים שונות לתאר שלג, ולישראלים – כמות דומה כדי לתאר קנאביס. כמה משתמשים יש בדיוק? קשה לדעת. אף אחד לא ספר עד אחרון המגלגלים. מיליון? שני מיליון? דבר אחד בטוח - בשנים האחרונות הוא הפך לסם פאן-ישראלי, צמח ירוק-כחול-לבן, חוצה שכבות אוכלוסייה ומעמדות סוציו-אקונומיים.
בחברה מקוטבת, המחולקת לקנטונים כלכליים, אזרחיים ופוליטיים, הוא אולי המכנה המשותף הרחב ביותר. הוא קוסם לחילונים ודתיים, עשירים ועניים, ימנים ושמאלנים, צעירים ומבוגרים. ממסך, מרגיע, לופת, חוצץ טבעי בין האדם למציאות שלא חסרות סיבות לנסות ולהציב חומה מפניה. ככל שיש יותר משתמשים, על פי היגיון בריא, כך יש גם יותר נגמלים. זהו עידן המעשנים, אבל גם עידן המפסיקים. אי-אפשר לומר שעל כל אחד שמתחיל לעשן יש אחד שמפסיק – השימוש בוויד עולה באופן אקספוננציאלי – אבל או-הו, כמה כאלו שמפסיקים ישנם. מחולל התיוגים יכנה אותם "סאחים", מילת גנאי מימי ילדותנו הנובעת מתדמיתו המגניבה-היפסטרית של הוויד. אם כך, אסף הוא סאחי גאה.
בשנת 1990, כשזו הייתה פעילות מחתרתית הידועה רק למעטים, אולי היה צריך להרחיב על האופן שבו החומר משפיע. בימינו, רבים כבר מכירים זאת בעצמם. אם אתם קוראים את השורות הללו, סביר להניח שבסופו של יום תשתמשו בדף הזה כדי לפורר עליו חומר ירוק מגורר ישירות מהגריינדר. גם אופני הצריכה מגוונים. יש שלוקחים שאכטה "אחת ל-", תדירות שימוש נמוכה שלפחות על פי עדויות הנגמלים והגומלים קשה לדבוק בה. כמו כל חומר מועד להתמכרות, גם הוויד – וכך נקרא לו מעתה ואילך לצורכי אחידות – הוא פתיין לא קטן. הוא פיתה גם את אסף. "אני הייתי מעשן כתיכוניסט וחזרתי לעשן אחרי הצבא. עישנתי קרוב ל-20 שנה", הוא מתַארך. אסף ובני גילו עברו עם הצמח את כל שלבי ההתפתחות התרבותית שלו – מפעילות לא חוקית המבוצעת במחשכים ועד לנורמליזציה כמעט מלאה, עבירה-בכאילו שהממסד מעלים ממנה עין. כיום ניתן להשיג חומר בעזרת אפליקציות שמדוורות אותו עד הבית משל היה המבורגר או פיצה. אחד מכל שלושה שובלי עשן המיתמרים מחלון חצי פתוח של מכונית בפקק, מקורו בג'וינט ולא בסיגריה.
מדריך הגמילה שחר גל: "עם אלכוהול אתה קם בבוקר ואומר: פאק, מה עשיתי אתמול. עם קנאביס אתה קם יום אחד ואומר: פאק, מה עשיתי ב–20 השנים האחרונות. הוא גורם לך לחיות ליד. עוברות לפעמים שנים ארוכות עד שבן אדם אומר לעצמו 'וואלה, יש לי פה בעיה'"
ממקומו היום, במבט מפוכח מצידה השני של ההתמכרות, ברור לאסף מה משך אותו לזה. הוא לא מנהל מסע צלב נגד הוויד. הוא מודע לקסם שיש בו, לכך שלזמנים מסוימים בחיים הוא בן לוויה כמעט טבעי. איך אומרים בעניין אחר? "אם לא היית סוציאליסט כשהיית צעיר, סימן שאין לך לב. אם לא הפכת לקפיטליסט כשהתבגרת, סימן שאין לך שכל". בלי להיכנס לאידיאות חברתיות-כלכליות, אפשר לשאול את הרטוריקה בשביל לתאר את היחס לוויד. אסף ואחרים התקשו לעשות את האדפטציה שתאפשר להם להמשיך ולצרוך את החומר גם אחרי שהקוקו מימי התיכון התחלף בקרחת. "כל החיים אני סטלן. זה מגניב באיזשהו שלב בחיים, אבל בסופו של דבר אפשר שיהיו קלילות, הומור ופאן בחיים בלי זה", הוא אומר מניסיון.
"זה היה כיף ומשהו סוציאלי נחמד, אבל זה יצר לי תלות בחיים", הוא מסביר, "זה גרם לי לוותר על המון דברים. קירקע אותי, הפך אותי ללא נוכח. יש אנשים שמסוגלים 'לשאת' את זה, אבל אני לא נחשפתי להרבה כאלה. אין הרבה אנשים שמעשנים שאכטה בשבועיים. כל בן אדם שמעשן הרבה זמן, זה הופך לחלק מהלו"ז שלו. גם אנשים שמעשנים פייסל לפני השינה בכל ערב, קשה למצוא בזה איזון. אני התקשיתי. החיים בלי זה מדהימים. תמיד אומרים שקנאביס זה צ'יל, אבל ההפך הוא הנכון. כשצורכים את זה באיזון זה מדהים, אבל זה משהו שקשה לשמר לאורך זמן. כשמעשנים הרבה זה מטלטל את מצב הרוח, אתה מייצר תלות ובריחה באופן קבוע מהחיים. כל אחד מתמודד עם השיט שלו. ברגע שאתה מכור לקנאביס אתה לא מתעסק בלפתור את השיט שלך. הקנאביס מרחיק אותך מזה, מקרקע אותך, מונע ממך לעשות. מערכות היחסים שלי עם בני משפחה וחברים השתפרו ואני בנקודה הכי טובה שהייתי בה אי פעם. זה נשמע מצחיק, אבל קרוב לגיל 40 אני מכיר את עצמי מחדש".
"איך אני יכול לדעת איך לטפל בבעיות שלי אם אני עסוק בלהימנע מהן?"
אסף נגמל מקנאביס באמצעות שחר גל, 42, המוכּר לרבים מהופעתו בעונה האחרונה של "חתונה ממבט ראשון". לאחרים שחר מוכּר בזכות "נקודת יציאה", תוכנית הגמילה שפיתח. יש כמה דברים שהופכים אדם לגומל טוב. אחד מהם הוא להיגמל בעצמו. "עד לפני חמש שנים הייתי נשוי במשך עשור, עובד בעבודה שאני שונא, החיים שלי היו די תחת באופן כללי", הוא אומר, "אני רחוק מלהאשים את הוויד בכל הצרות שלי. הוא בהחלט ייצר כמה בעיות בפני עצמן, אבל אני לא תולה את כל מה שהיה לי בחיים בעישון וויד או בשימוש בסמים אחרים. עשיתי שינויים בכל תחומי החיים – התגרשתי, התפטרתי מהעבודה, הפסקתי לעשן קנאביס".
לשיטתו של גל הוויד הוא סימפטום, לא הבעיה. "הימנעות מעישון קנאביס לא יכולה להיות הנושא", הוא אומר, "אם המטרה המרכזית שלי היא להפסיק לעשן וויד, אני אהיה אותו אידיוט, רק בדודא. אני לא נגד צמחים, זה צמח נפלא - הוא משכך כאבים נפשיים, שזה לאו דווקא שלילי. בשנים מסוימות בצעירותי זה שירת אותי. בשלב מסוים, כשהבנתי שזה ממש מחסום ביני לבין שמחה, סיפוק והגשמה עצמית - פעלתי בנושא. השיט הזה יכול להיות מאוד ממכר. אם יש בן אדם שאומר לי שהוא חי חיים מאושרים ומספקים, אמליץ לו להמשיך לעשות את מה שהוא עושה גם אם הוא מעשן מהבוקר עד הערב. במקרה שלי העישון עשה לי פירה מהמוח. אותי זה דפק, חבל על הזמן. העישון לא היה הגורם לבעיות שלי, אבל הוא בהחלט מנע ממני לטפל בהן. ההשפעה של קנאביס בקרב אנשים מסוימים יכולה להתבטא בבלבול ובעייפות – הימעכות, בקיצור. אתה מעוך, וגם לא מחובר לרגשות ולצרכים שלך. איך אני יכול לדעת איך לטפל בבעיות שלי אם אני עסוק בלהימנע מהן?"
עוד ייחקר מה 7 באוקטובר והמלחמה הבלתי נגמרת עשו לפסיכולוגיה של החברה הישראלית. ייתכן שקרוב לשנתיים לא מספקות פרספקטיבה רחבה דיה כדי לאמוד את השינויים. הוויד, כמקום מפלט נגיש להתמודדות עם רגשות קלאסיים שמתעוררים במצבי דחק, הוא אחד המראות הבהירות ביותר לחיים הנפשיים בישראל 2025. "הרבה אנשים שכבר עשו תהליכים מטורפים והפסיקו לפני שלוש או ארבע שנים, חזרו מן הסתם לעשן בעקבות המלחמה", אומר גל, "המלחמה עם איראן החזירה אלפי אנשים לשימוש בסמים. רבים צורכים קנאביס לא בשביל הפאן, אלא כדי לשכך כאבים ולשחרר מתחים. לא הייתי אומר שעישון קנאביס זה טרנד, אם זה טרנד הוא הכי ארוך ועקבי בהיסטוריה, אבל חשוב להבין שמה שלא עקבי זה הצמח עצמו. הקנאביס שאנחנו מעשנים זה כבר לא הצמח הטבעי שעישנו בסיקסטיז, זה משהו שעבר הנדוס גנטי ובשל כך גם דפוסי השימוש לא דומים בשום צורה לאלו של ילדי הפרחים בסיקסטיז".
שמוליק רוזנטל, מנהל מרכז טיפול למכורים: "אתה מתחיל בגלל האפקט החברתי, בתוך זמן קצר אתה מוצא את עצמך רק עם שניים–שלושה חבר'ה, ואז אתה מוצא את עצמך לבד בחדר, ולאט–לאט אתה אוכל חרא, וכשאתה מבין שאתה אוכל חרא אתה כבר עמוק–עמוק בתוכו"
למרות הפיתוי שבדבר, גל מבקש להרחיק בין הצרות הספציפיות של החיים בישראל לאופן האוניברסלי שבו הוויד משפיע על בני האדם: "אנחנו לא בתנועה. יושבים כפופים מול מסכים, אין לנו דרייב לחפש קשר. כל החבר'ה שנוטים להתמכרויות אלו אנשים עם בעיות קשב וריכוז שבעולם הישן היו מובילים את השבט. אתה יודע מה קורה אם אני לוקח עכשיו שאכטה? אני נכנס להתקפי חרדה וצריך שמונה שעות שתחזיק לי את היד. אני מצטמרר רק מלחשוב על זה. מספיק כמה שאכטות ויש לי כמה שעות של סטלה חרבות שלא נופלת משום סטלה פסיכדלית אחרת. העניין הוא שהגוף מתרגל לזה מהר מאוד, אז מי שמעשן על בסיס יומיומי מהר מאוד מתרגל לסטלה הזאת ולא שם לב עד כמה היא משפיעה עליו. אתה לא משלם מחיר כבד במזומן אחרי סטלה של וויד. אם בן אדם עכשיו נכנס להתמכרות של קוקאין, תוך שנה-שנתיים הוא בתחתית התחתיות, נפשית וכלכלית. אם תשתה קצת יותר מדי אתה תרגיש למחרת בבוקר כאילו דרסה אותך רכבת. עם אלכוהול אתה קם בבוקר ואומר: פאק, מה עשיתי אתמול. עם קנאביס אתה קם יום אחד ואומר: פאק, מה עשיתי ב-20 השנים האחרונות. הוא גורם לך לחיות ליד. עוברות לפעמים שנים ארוכות עד שבן אדם אומר לעצמו 'וואלה, יש לי פה בעיה'".
ההנגאובר הכי נוראי בעולם
לאלדד שטרית, 39, סטנדאפיסט ונשוי פלוס שניים, לא נדרשו יותר מדי שנים כדי להבין. בתקופת הקורונה התפרצה אצלו פוסט-טראומה מימי מלחמת לבנון השנייה. "עד אז הייתי די תפקודי בסך הכל. הקורונה וההורות לשני ילדים צמודים הובילו אותי לקנות וויד. בשלב מסוים היו לי בעיות שינה שכבר הייתי צריך כדורים, וויד, אלכוהול או שניים מהשלושה ביחד כדי להירדם ולישון ברצף. הייתי דופק את הראש עם ג'וינט נקי כדי להבטיח שאני נרדם. זה היה השלב הראשון. ברגע שראיתי שאני צריך כבר חצי ג'וינט או ג'וינט, נכנסתי לעולם האידוי.
"כשעברתי לשמן הכל השתנה. השמן ניהל אותי. בשביל ללכת לישון בחצות הייתי צריך לקחת את השמן בשבע כדי שיתחיל להשפיע כעבור חצי שעה-שעה. אם הייתי לוקח קצת יותר מדי שמן הייתי יומיים לא מתפקד אחרי זה. זה ההנגאובר הכי נוראי בעולם, באמת. זה כמו אחרי לילה של מלא אלכוהול, כפול עשר. השמן הביא אותי לתחתית, למצב שאני לא רוצה לצאת להופיע, שכל הקשרים שלי בחיים נפגעו. יש לי מצד אחד תלות בזה כי אני מחכה ללילה בשביל החומר, מצד שני המחיר שאני משלם בבוקר הוא איום ונורא. השתמשתי בזה כבריחה. על הבמה כבר הייתי מחשב עוד כמה זמן אני בבית, בשביל החומר. הקנאביס עיכב אותי. רק ב-11 החודשים מאז שהפסקתי השתנו בחיים שלי המון דברים. בסוף אני יוצר, אני לא רק סטנדאפיסט, אני כותב סיפורים ארוכים, כותב על טכנולוגיה. פתאום כל תחומי העניין והצדדים של האישיות שהיו כבויים קמו לתחייה. אין עוד גורם שאני יכול להוציא מהמשוואה. זה הדבר היחידי שהשתנה, הקנאביס".
בניגוד לנגמלים אחרים שזקוקים לליווי מקצועי, שטרית חתך את המתווך ופשוט נגמל בעצמו, בבת אחת. מבחינתו לא הייתה ברירה. "אמרתי לעצמי שאין יותר נמוך מזה מבחינת המצב הנפשי שלי, אז קיבלתי החלטה שאני מפסיק. הייתי בתור טלפוני עם פסיכיאטר. הוא אמר שכל מה שאני חווה זה רק הוויד, לא הדברים האחרים כמו נוגדי דיכאון וחרדה, דברים ממשפחת הציפרלקס. הוא אמר: תפסיק עם הוויד ותראה אם אתה מרגיש יותר טוב. חמש שנים לא נתתי צ'אנס לגוף. תוך שלושה ימים הרגשתי שנולדתי מחדש. התחלתי לחוות מוטיבציה ואדרנלין כלשהם. לימים הבנתי שזה מה שנקרא 'הענן הוורוד'; יש מין היי שנמשך אצלי כמה חודשים - פרץ של טקסטים, סיפורים קצרים, קטעי סטנד-אפ. פתאום החייתי קשרים חברתיים, אני עושה ספורט, כל הדברים שדמיינתי שאני יכול לחזור אליהם והוויד עצר אותי. פתאום חזרתי לחלום בלילה, אחרי יותר מחמש שנים".
כמו אחרים, גם שטרית מבקש למתוח קו ברור בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. הוא מדבר על עצמו ועל מה שטוב לו, ולא על מה שאולי טוב לאחרים. "יש אנשים שהוויד לא מנהל אותם", הוא מעיד, "אם אני הייתי נשאר עם האידוי - הייתי ממשיך כל החיים כנראה. ההשפעות השליליות של וויד על מי שמעשן כזה פה ושם, בקטנה, סבירות. אתה לא דופק את הראש. אם אתה משתמש כל לילה ונמחק, זה משהו אחר. אני חושב שזה יפגע לך ביצירתיות, בקשרים החברתיים, במוטיבציה, בחיי המין, בכל מה שקשור לתודעה. אני לגמרי מבין איך במצב הנוכחי במדינה אנשים משתמשים בוויד כפתרון מאוד זמין ונוח לבריחה מכל מה שקורה פה, וקורה פה המון. אני גם ממש לא שופט. מי שלא מתמכר למשהו במדינה הזאת - או שיש לו נפש מאוד חזקה, או שאין לו ציפיות מהקיום, או שהוא מאוד שטחי. לחיות פה במדינה בלי משככים זה מטורף".
בעולם של בדיחות שטרית הפך את עצמו לבדיחה, אבל אחת טובה. היא לא על חשבונו, הוויד היה על חשבונו. "בחדר אמנים רואים אותי עם תמרים ותפוח אז צוחקים עליי", הוא מספר, "אין מה לעשות, אתה בסביבת קומיקאים. פתאום הייתי צריך להגדיר את עצמי מחדש - אני הסאחי שעושה ספורט. אני לא רגיל לפוזיציה הזאת. הרבה שואלים אותי אם אני מתגעגע לזה, והתשובה היא חד-משמעית כן. יש המון רגעים שהייתי מת לזה, לברוח מהכלא של התודעה המאוד ספציפי שלי, אבל אז אני נזכר מה אני מפסיד".
ילדים בני 11 מכורים
אחד האנשים שיודעים יותר טוב מהרבה אחרים מה מפסידים אנשים בגלל שימוש בקנאביס הוא סנ"צ בדימוס שמוליק רוזנטל, 62, בעברו ראש מיפקד המודיעין של היאחב"ל. "אני מגיע מהסרטים שאתה רואה בערב בקולנוע", הוא אומר בשיחה מתאילנד. רוזנטל מדבר על עולם הביבים של החברה הישראלית בתשוקה של שחיין ובפיוטיות של משורר. "32 שנים מטורפות בזרמים התת-קרקעיים של החברה הישראלית", כלשונו, "ראיתי הכל, חוויתי הכל. חתול רחוב. החלטתי בפרק ב' שלי, בעקבות הפרישה, לצאת להציל ילדים מהסמים". רוזנטל הוא הבעלים של "ללא פילטרים", מרכז לטיפול במכורים, שבו עובדות גם אשתו ובתו. הוא פגש ילדים בני 11 ו-12 שנמצאים כבר מזמן אחרי שלב החשיפה לוויד. הם כבר מכורים.
"אף אחד לא חשב שמהשאכטה הראשונה הוא יגיע לביב שופכין", מספר רוזנטל, "התמכרות זה מצב שבו הראש אומר לא והיד עושה כן. קנאביס זה סם שקרן. סם עם יחסי ציבור. סם שבאבולוציה שלו קרה משהו לעומת שנים עברו. הסם הזה היה בישראל מאז ומעולם, אבל ברבות השנים אנשים הינדסו אותו, הפכו אותו למקור כלכלי מן הסתם, ובעצם הפכו אותו עאלק לתרופה. אג'נדות מהרחוב, שהן מחורטטות מהתחת, יצרו אשליה, בעיקר בקרב הדור הצעיר, שמדובר בפתרון קל, נוח וסבבה. אם כל החטאים זה צמד המילים 'קנאביס רפואי'. צמד המילים הזה אומלל. מה שקורה אסוציאטיבית לחבר'ה הצעירים, הם חושבים ש'רפואי' זה טוב, 'רפואי' זה בריא, אז בואו נעשה רפואה מונעת וניתן בפייסלים. בעצם אין להם מושג לאן הם מכניסים את עצמם. היום הגיל הממוצע להדליק את הפייסל הראשון הוא 12-13. זה אומר שיש כאלה שטועמים את הטעימה הראשונה לפני. זה לא מתלבש על כולם, זה מתלבש על הפצועים שמחפשים פתרון שמתאים כמו כפפה ליד. בעצם, מה שיוצא עם החרא הזה של הקנאביס זה שהוא מוריד את הווליום של הכאב. הוא מוריד הכל. הוא לא יודע מה טוב ומה לא טוב. הוא מוריד את הווליום, אבל בתוך כך גם את המוטיבציה, האמביציה, היכולות, הכישורים, והופך להיות משקולת כבדה על החיים.
"עקרון העונג הוא עיקרון חזק מאוד בחיים שלנו כבני אנוש. אנחנו נולדנו במטרה להתענג. זו תכלית הקיום שלנו. דופמין זה אנזים העונג והגמול. התפקיד שלו בגוף האדם הוא ליצור מצב של המשכיות האנושות. אני אוכל, אני נהנה, אני מתקיים. אני מקיים יחסי מין, אני נהנה, אני מתרבה. כשאני אוכל הדופמין עולה באחוז וחצי. כשאני מקיים יחסי מין הוא עולה ב-%3.5-4%. כשאני משתמש בסמים, העונג מתעצם. הקנאביס מגיע למשהו בסביבות 7%. קוקאין מגיע ל-11%. ואז בעצם המוח שלנו, שיודע לעבד אחוזי דופמין ברמות של גג 4%, מקבל פתאום עוד 7%, אז הוא מתחיל להתלהב, 'בוא’נה, איזה יופי, איזה כיף', והרי המדרון החלקלק שמוביל להתמכרות. עכשיו, יצא שנירמלו בחברה הישראלית את השימוש בקנאביס. מישהו נירמל לתקן חברתי של תרבות פנאי את הנושא של הקנאביס. בסוף יוצא שקנאביס זה טוב, ומי שלא עושה לא גבר, ומי שלא עושה לא בחבר'ה. מתחיל להיות ריגוש, מתחילה להתפתח טקסיות שמעצימה את האירוע. זה לוקח שאכטה, וההוא לוקח שאכטה, הפייסל עובר מיד ליד, מתחילים לאט-לאט להתמסטל. אחד אומר 'אה' וכולם צוחקים, והשני אומר 'בה' וכולם צוחקים, ואיזה כיף ואיזה יופי. זה חיבור של שתי תודעות. הראשונה היא תודעה חברתית - עכשיו אני מרגיש שייך לחבורה המקובלת באמצעות הקנאביס. השנייה היא תודעה מנטלית – איזה כיף, איזו סטלה, תביא לי עוד. שתי החוויות הללו נפגשות וקורה משהו במוח. אתה מתחיל בגלל האפקט החברתי, ובתוך זמן קצר אתה מוצא את עצמך רק עם שניים-שלושה חבר'ה, ואז אתה מוצא את עצמך לבד בחדר, ולאט-לאט אתה אוכל חרא, וכשאתה מבין שאתה אוכל חרא אתה כבר עמוק-עמוק בתוך החרא. מכור לא ייצא לדרך של החלמה אלמלא חווה משבר. תחתית כואבת, סבל בלתי נסבל, שאתה מבין בדרך הקשה שאתה במצב שלא רצית להגיע אליו. זה לא קורה ביום. בעיקר בקנאביס, שזה משהו שהחברה סובלת ומקבלת בהכלה את העישון שלו, אבל אתה מבין שאתה נמצא בבעיה גדולה".
חומר מעורר פסיכוזות
סלבה קוברדינסקי, 52, הוא פסיכותרפיסט, מומחה בטיפול בהתמכרויות ומכשיר מטפלים בכל מיני התמכרויות בארץ. הוא מגיע לעולם הגמילה ממקומות שונים מגל, בעברו משתמש, או מרוזנטל, בעברו קצין מודיעין. כמו אחרים, גם הוא מצביע על הצדדים הנלווים לשימוש בקנאביס – תודעה חברתית, אמיתית או מדומיינת, ביטוי נדיר לתרבות-נגד בעולם צייתני – כחלק ממקורות הקסם והקושי בהפניית הגב אליו. "התחושה שקנאביס מספק וגם הדימוי שלו מאוד קורצים", אומר קוברדינסקי, "זה נון-קונפורמיסטי עבור אנשים קונפורמיסטים. בניגוד להרואין, ששייך לקצוות האוכלוסייה ואין כמעט ממנו בארץ כיום, זה הדבר שדרכו פורקים עול".
אותו נון-קונפורמיזם והחיבור האסוציאטיבי או הממשי עם סוגיות כמו חירות הפרט יצרו מכבש לגליזציה, שגם אם לא צלח לחלוטין, לכל הפחות נירמל על הדרך את הצריכה של החומר. "זה חומר שכאילו לא צריך לדבר עליו, והוא כאילו לא מסוכן, וכל אחד יכול להתמודד עם זה", מתייחס קוברדינסקי, "ואפשר לעצור מתי שרוצים. אבל זה לא בדיוק הסיפור. מה שקרה הוא שבלי שיח ציבורי או מקצועי, החומר עבר נורמליזציה בלי שאנחנו באמת יודעים שהוא חומר בטוח לשימוש. ממה שאנחנו יודעים להגיד, הוא לא בטוח לשימוש עבור חלק מהאנשים".
קוברדינסקי מזהה עלייה במגמת הנגמלים בשלוש-ארבע השנים האחרונות. "אצל רבים מתפתחת הרגשה של פגיעות בחיים, הבנה שלא מצליחים לפרוץ איזשהו סף, לייצר תחושת התקדמות או שייכות. אלו אולי בעיות אוניברסליות, אבל הקנאביס קשור לזה. בהתחלה הוא מווסת את הרגשות האלה. הוא נותן תחושה של היי, ממסך דברים לא נעימים, מקל על כאב כזה או אחר, פה ושם מצליח להוריד חרדה. לאט-לאט, ככל שאתה מסתמך עליו לייצר עבורך את ההשפעות האלה, הוא מתחיל לפעול כנגדך. הבעיה היא לא בשימוש בחומר כמו בהסתמכות עליו כמקור יחידי לפתרון של כל מיני בעיות. ברגע שאין לך סל כלים נורמטיבי להתמודד עם החיים, אז אתה תסתמך יותר על החומר. מדובר באחת ההתמכרויות הכי נפוצות שיש. הסכנה של קנאביס היא שבכמויות שימוש ובתקופות שימוש יחסית גדולות, אפשר עדיין לקיים חזות של חיים נורמטיביים, כי הם לא תמיד נורמטיביים.
הסטנדאפיסט אלדד שטרית: "רק ב–11 החודשים מאז שהפסקתי השתנו בחיים שלי המון דברים. פתאום כל תחומי העניין והצדדים של האישיות שהיו כבויים קמו לתחייה. אין עוד גורם שאני יכול להוציא מהמשוואה, זה הדבר היחידי שהשתנה, קנאביס"
"אנחנו יודעים להגיד שבסביבות 15% ממשתמשי קנאביס יחוו בעיות כאלה ואחרות על רקע השימוש, שזה לא מעט. באלכוהול אנחנו יודעים להגיד שזה קצת פחות. אולי אנשים שותים יותר, אבל פחות אנשים יפתחו מערכת יחסים בעייתית עם אלכוהול. אני לא רוצה להפחיד יותר מדי, אבל קנאביס הוא בין החומרים שיודעים לעורר אצל אנשים פסיכוזות. אנחנו מניחים שפסיכוזה זה משהו שיכול לקרות לכל אחד, מצד שני מניחים שמישהו שנולד עם גנטיקה מסוימת שמאפשרת להגיע למצב פסיכוטי, הקנאביס עלול לדחוף אותו לשם. בסביבות 8% ממשתמשי קנאביס יחווה מצב פסיכוטי בעקבות השימוש. הם לא יהפכו להיות חולי נפש דווקא, אבל הם יחוו מצב פסיכוטי. ממה שאני יודע זה הרבה יותר מכל חומר אחר פרט לחומרים הזייתיים מובהקים. גם קנאביס היה מסווג בעבר כחומר הזייתי, היום הוא מסווג כקבוצה בפני עצמה בגלל שהוא נפוץ ויש לו השפעות נוספות, אבל אם חומר מכניס 8% מהמשתמשים שלו לפסיכוזות, האם זה באמת חומר בטוח? האם זה חומר שיש בו רק טוב? מצד שני, אנחנו כן מכירים בזה שיש גם שימוש נרחב וחיובי בקנאביס רפואי – שיפור תיאבון, סיוע בשינה – גם זה חלק מהמהפכה".
כמו כל שדרה בחברה הישראלית, גם השימוש בוויד או הגמילה ממנו קשורים בעבותות ל-7 באוקטובר. שימוש, כמו גם גמילה, הוא חלק ממעגל הקסמים של החיים – אנשים מאבדים שליטה וכתוצאה מכך שואפים להשיב אותה. מי שלא משתמש ומרגיש שהחיים לא לטובתו, ינסה להשיב את השליטה באמצעות השימוש. מי שמשתמש ומרגיש שהחיים לא לטובתו, ינסה להשיב את השליטה בכך שיפסיק. גמילה היא הצל של השימוש שהוא הצל של הגמילה, ובימים אלו כולנו חיים תחת צל אחד גדול.
"יש עדויות מחקריות על כך שבעקבות 7 באוקטובר נכנסו אוכלוסיות חדשות למעגל המשתמשים, גם בקנאביס, אבל לא רק. אם וכאשר המלחמה תיגמר, וכולי תקווה שזה יקרה, אנחנו נראה עלייה בשימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים. זה יהיה הדבר שדרכו נוכל לראות את הנזק של התקופה הזאת".
דווקא אחרי המלחמה?
"למה אנשים מתמכרים? יש בעיה רגשית או נפשית, והם עושים ריפוי עצמי באמצעות חומרים אסורים. בהתחלה אתה פותר לעצמך את הבעיות, ובהמשך אתה נשאר עם ארסנל מאוד מצומצם של כלים להתמודד עם החיים. הרבה יותר נגיש לבן אדם להדליק ג'וינט מאשר ללכת לשלושה טיפולים בשבוע. חלק מהאנשים יעדיפו להיכנס למעגל השימוש או להגביר את השימוש. אנחנו נראה עלייה מאוד גדולה. קנאביס מסוכן בגלל שעבור חלק מהאנשים ההשפעה שלו מיטיבה – זה לא חומר שמפלפ אותך מיד או משתלט לך על החיים. בכמויות קטנות הוא יכול להיות חומר מאוד נעים. יש בו לא מעט יכולת להיטיב איתנו. הבעיה היא שאנשים מסוימים יפתחו מערכת יחסים אובססיבית עם החומר. האם בדרך ליצירת ההיי לא העפת דברים אחרים שגרמו לך להיי בעבר? האם תלך לפגוש אנשים או לבלות עם בת הזוג, או שתדליק ג'וינט?"
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
