במשך שנתיים אמרתי 'אנחנו עדיין במלחמה, יש חטופים בעזה, רק ביום שאחרי אפשר יהיה באמת להתחיל להחלים'", מספרת מעיין די ששרדה את הנובה. "אולי זה היה המגן שלי ושל אחרים. במצב הישרדותי אין זמן לחשוב. עכשיו, ביום שאחרי, כשאין את המלחמה להסתתר מאחוריה, הכל מאוד צף ונוכח. את פוגשת את השדים שלך, את הדברים שקברת עמוק. היום שחיכית לו נעשה יום שאת פוחדת ממנו.
"עכשיו", היא אומרת, "אנחנו מבינים את מה שאמרו לנו ממש בהתחלה: שלא נחזור להיות מי שהיינו. לוקח זמן עד שזה מכה בך. את מרגישה שונה, קצת עוף מוזר, יש תחושת בדידות גדולה. אנחנו מרגישים תקועים באותו יום, בטח סביב התאריך. אין ציפייה שיעצרו הכל בשבילנו, אבל הרבה שורדים מרגישים שנשארנו מאחור".
מבחינה אחת איומה לפחות, שורדי הנובה אכן נותרו מאחור: בעוד אצל כלל אזרחי ישראל הולכת ונרשמת מגמה של התאוששות נפשית - שיעורי התסמינים החמורים של פוסט-טראומה ירדו לרמה (הגבוהה מאוד כשלעצמה) של כ-16 אחוזים - אחוז הסובלים מתסמינים חמורים של פוסט-טראומה בקרב שורדי הנובה הוא כ-55 אחוזים, יותר מפי שלושה מאשר בכלל האוכלוסייה. כשהם אומרים שהם מרגישים תקועים ביום ההוא, זו לא הגזמה. בעוד רבים מאיתנו חוזרים לשגרה, רבים משורדי הנובה מגלים שאין שגרה לחזור אליה.
מבלי לקחת מהכאב של אף אחד - יש מספיק לכולם - החודש הזה, אוקטובר, היה חודש קשה במיוחד עבור השורדים, חודש של טריגרים בלתי פוסקים: יום השנה השני לטבח, האזכרות הרבות, הפסקת המלחמה, עסקת החטופים האחרונה שבה חזרו כל חטופי וחללי הנובה, 11 בחיים ושלושה מתים, ההתאבדות הכואבת של רועי שלו, וההתאבדות הטרגית של ילנה גילר, אמו של סלבה גילר שנרצח בנובה - לקהילה שגם ככה חיה על הקצה, זה היה כמעט יותר מדי. עמותת "לב בטוח" שמטפלת בכאלף שורדים (מתוך כ-4,000 בסך הכל) מדווחת על עלייה של כ-150 אחוזים בפניות לעמותה החודש, ופי שלושה פניות לקבלת טיפול פסיכיאטרי משורדים שכבר מטופלים בעמותה.
בנוסף, רבים מהמטופלים בעמותות לשורדי הנובה (לפי הערכות, אחד מכל תשעה שורדים) - סובלים מהחרפה במצבם ונחשבים למקרי קצה: מחשבות אובדניות, גלישה למצבים פסיכוטיים, התמכרויות ועוד, וזקוקים למסגרת מיוחדת שהעמותות לא יכולות לספק. גם בתוך אוכלוסיית מקרי הקצה האלה חלה החמרה, לעיתים קיצונית. מספר השורדים המאושפזים במצוקה גבוהה במסגרות שונות גדל בשבועות האחרונים.
"זוהי זעקה לעזרה", כתבה העמותה לוועדת הצעירים של הכנסת שקיימה דיון בעניין שורדי הנובה ביום ראשון השבוע, "מדובר באירוע לאומי חסר תקדים. אלפי צעירים שחוו טראומה קיצונית מאין כמותה.... עם סיום המלחמה הגענו לשלב הקשה והמסוכן ביותר עבורם. העלייה החדה במקרי הקצה והחירום היא צעד ראשון, ואנחנו צופים כי הנתונים רק יחריפו בזמן הקרוב".
"יש לי תחושה, וזה דבר קשה להגיד, שהמקרה של רועי לא יהיה המקרה האחרון", אומרת מעיין די. "שמעתי הרבה שורדים שאומרים 'הבנתי אותו'".
× × ×
הנתון המדהים של 55 אחוזים מהשורדים הסובלים מתסמינים חריפים של פוסט-טראומה, הוא אחד מממצאי הביניים העיקריים של מחקר גדול, מקיף ופורץ דרך המתבצע כבר שנתיים ברצף ומנסה להבין יותר על המפגש הנורא שאירע בשבת ההיא בין הטראומה ובין הפסיכדליה. 378 נרצחו במסיבה שהפכה לשדה קטל, 44 נחטפו.
הטבח בנובה הוא ככל הנראה הפעם היחידה בהיסטוריה, וללא ספק המקרה היחיד בהיסטוריה המתועדת, שבה סיטואציה של טראומה המונית ומתמשכת התרחשה על מצע נרחב של חומרים משני תודעה מסוגים שונים, שאותם נטלו רבים מהמבלים, ומאפשרת לחקור מה ההשפעות של חומרים מסוגים שונים על תגובה ועיבוד של טראומה, בזמן אמת ולאורך זמן, להבין את ההשפעה שלהם על תהליכי התאוששות ולבחון דרכי טיפול חדשות.
את המחקר, בשיתוף עמותת "לב בטוח", מובילים פרופ' רואי אדמון, מומחה טראומה וראש המגמה לנוירופסיכולוגיה קלינית, ופרופ' רועי סלומון, חוקר פסיכדליה וראש המעבדה לחקר המודעות והעצמי במחלקה למדעי הקוגניציה, שניהם מאוניברסיטת חיפה. את המידע אוספים החוקרים ממגוון מקורות שיחד אמורים לתת תמונה מקיפה של האדם ומצבו: שאלונים מפורטים (ובהם נתונים כמו גיל, מגדר, מצב משפחתי וגם מה לקחו במסיבה, מתי, עם מי ואיפה היו כשהכל קרה), דגימות רוק, שעונים חכמים המודדים את איכות השינה, בדיקות EEG (לרישום הפעילות החשמלית במוח), סריקות ב-fMRI (הדמיה תפקודית של המוח) וראיונות עומק אישיים. במחקר משתתפים מאות שורדים, והוא המקיף ביותר שנעשה על האסון - והוא רחוק מלהסתיים.
זו הכתבה השלישית שאני עושה על המחקר. בפברואר פירסמנו פה את הממצאים הראשונים, שלאחרונה קיבלו גושפנקה מדעית ופורסמו באחד המגזינים החשובים: הבולט והכואב שבהם הוא האחוז הגבוה, חסר התקדים, של סובלים מתסמינים חריפים של פוסט-טראומה - גם שנתיים אחרי האסון.
הממצא העיקרי השני היה שבחודשים הראשונים שאחרי הנובה, אנשים שלקחו MDMA במסיבה סבלו פחות מסימפטומים של פוסט-טראומה. מצבם הקליני היה יותר טוב במובהק ממצבם של האנשים שנטלו חומרים מקבוצות אחרות. ויותר מזה, אלה שהיו תחת השפעת MDMA בנובה סבלו מסימפטומים של פוסט-טראומה גם פחות מקבוצת האנשים שלא לקחו שום חומר. "לפי הממצאים שלנו", אומר פרופ' סלומון, "ל-MDMA היה איזשהו אפקט ממגן, אחרי כמה חודשים. אגב, האנשים ששתו אלכוהול או השתמשו בגראס, מצבם היה יותר גרוע מהאנשים שלא לקחו כלום, וגם מכל נוטלי קבוצות החומרים האחרות".
הממצא השלישי, שלו יכולה להיות חשיבות גם בטיפול בטראומה, הגיע ממידע שנאסף על ידי שעונים חכמים. בין ארבעה לחמישה חודשים אחרי האירוע, ענדו מאות נבדקים למשך חודש שלם שעון חכם שאוסף מידע 24/7 על הדופק ובעיקר על מה שנקרא השעון הצירקדי, או השעון הביולוגי - זה שמעיר אותנו בבוקר עם דופק גבוה ומוריד את הדופק בלילה, שנוכל להירדם.
החוקרים מצאו שחוסר יציבות צירקדית - שינה לא סדירה - הוא מנבא מובהק לרמה גבוהה של סימפטומים ל-PTSD. כלומר, שורדי הנובה שסבלו משינה לא סדירה באופן חריף אחרי ארבעה או חמישה חודשים מהטבח, נטו הרבה יותר לפתח פוסט-טראומה חצי שנה אחר כך. ולהפך, נבדקים שהשעון הביולוגי שלהם חזר לאיזון ושמרו על שגרת שינה סדירה סבלו פחות מסימפטומים. זה ממצא שפותח אפשרויות חדשות לאבחון ולטיפול. כבר היום נעשה בו שימוש.
את הממצאים יציג פרופ' סלומון השבוע בכנס של עמותת "לב בטוח", תחת הכותרת: "טראומה, פסיכדליה וטיפול בזמן מלחמה", שייערך ביום חמישי במרכז פרס לשלום בהשתתפות חוקרים מובילים מתחומי הטראומה והפסיכדליה מהארץ ומהעולם, אנשי טיפול, נציגי ממשלה ושורדי הנובה.
× × ×
רוב הממצאים שיוצגו, כאמור, כבר פורסמו פה - אבל בינתיים התקדם המחקר ויש כבר ממצאים ראשוניים מהשלב הבא שלו, והם לא פחות מעניינים ומחדשים, גם במישור של הטראומה וגם במישור של הפסיכדליה.
פרופ' אדמון: "גורם הסיכון הכי משמעותי לפתח פוסט–טראומה הוא להיות אישה. הנתונים מראים את זה באופן חד–משמעי. אפשר להסביר את זה בכך שנשים יותר רגישות, אבל אני מציע הסבר אלטרנטיבי: לגברים קשה יותר להגיד שקשה להם. גבר ישתה, ישתמש בסמים"
במישור הפסיכדלי, הכותרת על ה-MDMA כגורם חוסן לטראומה הייתה נכונה (וכמובן שנתונה להבנה שגויה כאילו מדובר ב"חיסון" נגד טראומה), אבל מוגבלת: אנשים שלקחו MDMA במסיבה אכן סבלו פחות מסימפטומים של פוסט-טראומה בחודשים הראשונים שאחרי הנובה, אבל כשהמשיכו החוקרים לעקוב אחריהם למשך שנה נוספת, התברר שהאפקט הממגן של ה-MDMA נשחק עד שנעלם. כלומר, אלה שנטלו MDMA לא שונים באופן מובהק באחוזי פוסט-טראומה מאנשים שלקחו חומרים אחרים.
"האפקט הראשוני החזק של ה-MDMA לא מחזיק", אומר אדמון. "אם אתה מסתכל על אדם שנתיים אחרי הנובה, מה שהוא לקח בזמן האירוע כבר לא חשוב כדי להסביר את המצב הקליני שלו היום. ככל שעובר הזמן נכנסים יותר גורמים למשוואה, והאפקט של מה שלקחת בזמן האירוע עצמו לא מחזיק לאורך זמן".
"זה לא מפתיע אותנו", אומר סלומון, "דווקא הנקודה הראשונה הייתה מפתיעה".
בכל זאת, זה היה ממצא שזכה לכותרות גדולות.
"זה לא סותר - בשלב הראשון הם באמת סבלו פחות, אבל מאז קרו עוד המון דברים שפיצלו את הקבוצה הזאת".
ממצא ראשוני נוסף ומעניין שעולה מהמחקר הוא ההשפעה שהייתה לחומרים שלקחו אנשים על הטראומה עצמה, לא על החודשים שאחרי. "התחלנו לעשות זום על היום עצמו, הרגעים שלפני ואחרי המתקפה: שאלנו, לקחת משהו ואז התחילה המתקפה - מה קרה לחוויה הפסיכדלית שלך בזמן אמת? רוב האנשים העידו שהפחד והסטרס גרמו להם להתאפס על עצמם, ש’ירד להם", מה שנקרא. האדרנלין עלה והם הצליחו להתאפס על עצמם. בקרב אלה שנטלו את כל החומרים ראינו נפילה גדולה של עד 40 אחוז בעוצמת החוויות של החומרים בין רגע לפני ורגע אחרי ההתחלה, חוץ מאשר בקבוצה אחת: קבוצת הפסיכדליים, אלה שנטלו LSD, בעיקר. שם השפעת החומר, בממוצע, לא ירדה. יש הרבה דיווחים על עלייה ברמת החוויה הפסיכדלית".
ולמה זה חשוב?
"במצב של סטרס הגוף מפריש אדרנלין, הורמונים וחומרים נוספים. נראה שההורמונים שקשורים בסטרס הורידו את השפעת החומרים השונים, אבל בפסיכדליים לא הייתה ירידה. אולי יש פה הסבר על מה קורה כשיש מפגש בין החומרים הטבעיים שהגוף מפריש בסטרס והחומרים שאנשים לקחו. כשננתח את הדאטה לאורך זמן נוכל לראות אם יש שינוי בקו ההתפתחות של האדם - לטובה או לרעה - לפי החומרים שלקח במצב הטראומטי. אולי נוכל להבין טוב יותר את האפקט של חומרים שונים".
שורד נובה: "יש ימים שאין ברירה, שהחומרים הם הפתרון היחידי שעוזר להשתיק את רעשי הרקע, את הסיוטים, את העצבנות. ניסיתי להפסיק כמה פעמים - יש ציפייה שאם תפסיק העולם יהיה טוב יותר, אבל הוא לא. מאוד מהר חזרתי לעשות סמים, לקחת כדורים, לשתות"
גם ברמת הטראומה אפשר ללמוד דברים חדשים. ככל שמצטברים הנתונים והעדויות ומנותחים לאורך זמן, מתבררת מבחינה מדעית גם התמונה שהייתה ברורה לכולנו: הנובה היה אירוע קיצוני וחסר תקדים בכל קנה מידה, אירוע שונה מכל אירוע טראומטי שמוכר למדע.
"התגובה לטראומה היא דבר דינמי", אומר פרופ' אדמון, "אבל לאורך זמן יש כמה דפוסים מרכזיים של תגובה לטראומה, מאז ומעולם ובכל מקום: 60 אחוז הם מה שנקרא 'עמידים', אנשים שיש להם מעט סימפטומים או בכלל לא; 20-25 אחוזים מהאנשים 'פגיעים', יש להם סימפטומים של פוסט-טראומה, אפילו גבוהים, אבל הם מחלימים עם הזמן; ועוד 15 אחוזים של אנשים שמועדים להתפתחות של פוסט-טראומה".
זה נוגע לשורדי טראומה בכל העולם. מה עם שורדי הנובה?
"אצל שורדי הנובה קיבלנו את אותם דפוסים, אבל החלוקה שונה מאוד, כמעט הפוכה: במקום 60 אחוזי עמידות, מצאנו רק 25 אחוזים; במקום 20 אחוזים של 'פגיעות' מצאנו יותר מ-50 אחוזים; במקום 15 אחוזים של אנשים מועדים, היו למעלה מ-20 אחוזים.
"אלה מספרים מטורפים", מוסיף אדמון. "כחוקר אני אני מסתכל על זה ונדהם. כישראלי אני עצוב. אלפי צעירים שלא מצליחים לצאת מהטראומה, סובלים מסיוטים, קשיי ריכוז, לא עובדים, צורכים המון סמים - אנחנו רואים עלייה בשימוש, סובלים מבעיות שינה קשות ועוד".
פרופ' סלומון: "55 האחוזים עם הפוסט–טראומה הם אלה שעברו את הסף הקליני. אבל המון אנשים - להערכתי זה מוסיף עוד 20 אחוז - סובלים מסימפטום אחד פחות. החיים שלהם זוועה, הם אולי מתפקדים חלקית, אבל סובלים מכל רגע"
המספרים של הביטוח הלאומי מסתדרים עם הנתון: מתוך 3,559 נפגעי פעולות איבה מקרב שורדי הנובה והמסיבות, רק כ-50 אחוז חזרו לעבודה ברצף של לפחות חמישה חודשים; כעשרה אחוז חזרו לעבודה לתקופה של שלושה עד ארבעה חודשים; יתר השורדים לא שבו לעבודה כלל. רבים מהם, על פי הביטוח הלאומי (שלא נקב במספר), מתמודדים עם טראומה קשה בעקבות אירועי הטבח.
מה אתה לומד מהמספרים האלה?
"50 אחוזי פגיעות זה יותר מפי שניים ממה שידוע בעולם. הסבר אחד הוא שבאמת האירוע של הנובה יוצא דופן מבחינת החומרה, האכזריות, המעבר החד משמחה טהורה ואהבה למראות של טרור, התעללות, אלימות מינית; יוצא דופן לא רק בחומרה - אלא גם במשך שלו. אפשר להגיד שהוא נמשך שנתיים, עד לשבוע שעבר לא היה קלוז'ר לאירוע, בעוד שברוב המקרים טראומה היא משהו שקורה ונגמר".
גורם סיכון משמעותי נוסף שזיהו החוקרים הוא מגדר. "גורם הסיכון הכי משמעותי לפתח פוסט-טראומה הוא להיות אישה", קובע אדמון, "הנתונים מראים את זה באופן חד-משמעי. אפשר להסביר את זה בכך שנשים יותר רגישות, אבל אני מציע הסבר אלטרנטיבי: לגברים קשה יותר להגיד שקשה להם. גבר ישתה, ישתמש בסמים. ברמת הסטטיסטיקה של האוכלוסייה, אני רואה הרבה פוסט-טראומה אצל נשים, והרבה שימוש בחומרים אצל גברים. זה עניין תרבותי שמטה את התוצאות, ועדיין - כשאתה מסתכל על הנתונים, להיות אישה מגדיל מאוד את הסיכון".
סלומון: "55 האחוזים הם אלה שעברו את הסף הקליני. אבל המון אנשים - להערכתי זה מוסיף עוד 20 אחוזים - שלא עונים לכל ההגדרות הקליניות, סובלים מסימפטום אחד פחות - החיים שלהם זוועה, הם אולי מתפקדים חלקית אבל סובלים מכל רגע - והם לא ברשימה. כל אחד מאיתנו מכיר כאלה. אני מניח שהם מהווים עוד 20 אחוזים כמו כלום. גם לא זכאים, וגם הציפייה מהם היא 'יאללה, תתאפסו על עצמכם. תחזרו לחיים'. אנחנו ניבחן ביכולת שלנו להחזיק את האנשים האלה בחמלה, לעזור להם".
שורדי נובה רבים טוענים גם הם שהמספרים האמיתיים של הסובלים מפוסט-טראומה חריפה גדולים הרבה יותר. "לדעתי המספר הרבה יותר גבוה", אומר עמרי סאסי, שהיה ממפיקי הנובה, שרד את היום בנס ואיבד שלושה בני משפחה והרבה חברים. מאז הוא דואג לקהילה שלו במסגרת עמותת "קהילת שבט הנובה". סאסי ואחרים, אנשי קהילת הטראנס, מחזיקים את השבט שלהם בחיים, בקושי.
"הרבה מדחיקים, מכחישים, לא הולכים לטיפול, עד שזה יתפרץ. הם אומרים 55 אחוז? אני אומר לך 80. מי שהיה שם לא יחזור לעולם להיות אותו דבר. כל הזמן אמרנו 'נחכה שייגמר ונטפל' - והנה זה מגיע וזה מפחיד, יש יותר מ-3,500 שורדים, המצב שלהם לא טוב והבעיה הזאת רחוקה מלהסתיים. פחד אלוהים שיקרה עוד מקרה כמו רועי שלו. וזה יכול לקרות. זו אחריות של המדינה, לא להפקיר אותנו פעמיים".
× × ×
"כשמדברים על אובדנות", אומרת רעות פלונסקר, פסיכולוגית והמנהלת הקלינית של "לב בטוח", "אנחנו יודעים שבעיתות מלחמה שיעורי ההתאבדות יורדים, כנראה בזכות היחד והסולידריות. אחרי המלחמה אנחנו עשויים לראות עלייה בשיעורי האובדנות והמצוקות האובדניות, עשויים לראות יותר דיכאון. הדבר ישנה את פניו, הוא לא פשוט ייגמר ודי. זו לא החוויה שלנו, בטח לא של שורדי הנובה".
מה את רואה?
"הרבה אנשים שמסתגרים. אחרי שנתיים הם עדיין בקושי יוצאים. מקרי קצה מאוד מדאיגים של שורדים ושורדות, מקרים שיש בהם מרכיב של פסיכוזה, אובדנות, התמכרות קשה לחומרים, קשיים משמעותיים בבית, דיכאון".
אם הטבח בנובה היה אכן אירוע כל כך יוצא דופן - בעוצמה, במשך, בניגוד, בברבריות, בעובדה ש-80 אחוזים מהשורדים עברו גם אובדן של חבר קרוב או בן משפחה והרגישו סכנת חיים מיידית - האם בכלל אפשר לגזור ממנו מסקנות על טראומות "רגילות"? מלבד הממצא על חוסר שינה כמנבא פוסט-טראומה - אולי הנובה כל כך ייחודית שהיא יכולה ללמד על עצמה, ודי?
"זאת שאלה מצוינת שנשארת פתוחה", אומר אדמון. "אין עדיין תשובה טובה. קשה להסיק מהנובה על אוכלוסייה שנחשפה לטראומה אחרת. חלק מהממצאים בהחלט ייחודיים לסיטואציה".
הסבר נוסף למיוחדות של הנובה והסיטואציה טמון בעובדה הפשוטה שהמבלים שנקלעו לטבח היו, ובכן, ישראלים שגרים בישראל - לא רק שהטראומה של הנובה לא דוגמה לכלום, גם אנחנו לא דוגמה לכולם.
עד כמה מוזר מצבנו?
"יש לנו אתגר, למצוא בישראל קבוצת ביקורת שלא נחשפה לטראומה", אומר אדמון. "גם בקבוצת הביקורת שלנו, שמורכבת מישראלים כמוך וכמוני שחיו בישראל בשנתיים האחרונות, היו אחוזי פוסט-טראומה לא קטנים. אפשר לחשוב על האם הממצאים בישראל רלוונטיים לעולם, האם בכלל אני יכול להגיד משהו על טראומה לא רק מחוץ לנובה, אלא בכלל, לא בישראל? בסוף אנחנו אחרים מאנשים בעולם".
× × ×
אתגר גדול נוסף העומד בפני החוקרים: רבים מהמשתתפים לא הפסיקו לצרוך חומרים מאז האסון, חלק משמעותי מהם אף הגביר את הצריכה, רבים מהם מערבבים, מה ש"מלכלך" את המחקר. "המשתתפים במחקר כנים ומשתפים אותנו", אומר סלומון, "אבל בגלל הערבוב והשימוש התכוף והגובר, קשה מאוד להבין איזה חומר עושה מה, לזהות דפוסים של חומרים ואיך הם משתלב עם סימפטומים של פוסט-טראומה ויציאה ממנה".
עמרי סאסי, מעיין די, ניצולים ומטפלים ששוחחתי עימם מכירים טוב מאוד, טוב מדי, את הבעיה ואת הסובלים ממנה, ולפי דבריהם - יש הרבה מאוד כאלה, שפשוט מטפלים בעצמם מאז ועד היום ולא מצליחים לצאת מזה. הסמים לא רק מקשים על המחקר - הם "מוחקים" צעירים רבים שהולכים ודוהים לתוך שימוש מוגזם בכל סוגי החומרים.
"יש ימים שאין ברירה, שהחומרים הם הפתרון היחידי שעוזר להשתיק את רעשי הרקע, את הסיוטים, את העצבנות, למסך את הכל", מספר שורד נובה שביקש להישאר בשם בדוי. "ניסיתי להפסיק כמה פעמים - יש ציפייה שאם תפסיק העולם יהיה טוב יותר, אבל הוא לא. מאוד מהר חזרתי לעשות סמים, לקחת כדורים, לשתות. לא תמיד מבחירה. זה לא עושה לי טוב, אבל אני עדיין לא מרגיש מוכן לקבל את המציאות כמו שהיא. זה נושא מורכב וטעון אצלי ואצל רבים כמוני, אני פוגש אותם בקבוצות. לשים על זה תווית של 'התמכרות' רק מוסיף עוד קושי ובושה, שגם ככה קיימים, להתמודדות. אבל תקרא לזה איך שתקרא - התמכרות, שימוש-יתר - זה מגיע ממקום של המון כאב וצער, הכאב שהיה והכאב שקיים ומתעצם. המלחמה אולי נגמרה, אבל הכאב לא".
"לאחר ששרדתי את טבח הנובה", מספר השורד שי קליין, "מצאתי את עצמי לכוד במעגל של טראומה ואבל. מתחילת 2024 התחלתי לחגוג, השתמשתי ב-MDMA או אקסטזי כמעט כל סוף שבוע רק כדי להימנע מהתמודדות עם הטראומה והמחשבות שלי. הרגשתי אשמה של ניצולים, מחשבות אובדניות, כעס על אנשים, על עצמי, תסכול מכל דבר. לפעמים חברים היו מביאים קטמין או MMC3 (סם המכונה גם "דוקטור"), היינו לוקחים, מתנתקים ושוכחים שהכל קיים. הייתי מדוכא מאוד וחסר תקווה, אבל ידעתי שאני לא יכול להמשיך ככה. רציתי להרגיש טוב בלי סמים והצלחתי לעשות זאת באמצעות הצילום. הפסקתי. אני יודע שניצולי נובה רבים עדיין עוברים את הגרוע מכל. לחלקם אין את הכוח הפנימי לחפש עזרה והם מסתמכים על חומרים כצורת התמודדות והימנעות שגובלת בהתמכרות. הייתי פעם באותו מקום. צריך להבין שריפוי הוא לא משהו שעושים לבד".
החוקרים אדמון וסלומון, ולמעשה כל המטפלים בתחום, רחוקים מלהיות צדקנים או פוריטנים בענייני סמים - אבל כולם מסכימים על הסכנות בשימוש בעייתי. אל המחקר של סלומון ואדמון מצטרף הדוח השנתי של ICA - המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש - ושופך אור מזווית נוספת על בעיית השימוש בחומרים בישראל של סוף 2025. לפי הדוח, כולנו מגזימים בכל: השימוש בתרופות הרגעה ושינה זינק פי 2.5, השימוש באופיאטים ובממריצים כמעט הוכפל. יש עלייה גם בשימוש באלכוהול ובסמים אחרים.
עומר סאסי, ממארגני הנובה: "הרבה מדחיקים, מכחישים, לא הולכים לטיפול, עד שזה יתפרץ. כל הזמן אמרנו 'נחכה שייגמר ונטפל' - והנה זה מגיע, וזה מפחיד. פחד אלוהים שיקרה עוד מקרה כמו רועי שלו. וזה יכול לקרות. זו אחריות של המדינה, לא להפקיר אותנו פעמיים"
אחד מכל ארבעה ישראלים, על פי הדוח - או 26 אחוזים מהאוכלוסייה - מדווח על שימוש בסיכון מוגבר בחומרים ממכרים. למרות הירידה בתסמיני הפוסט-טראומה, נתוני השימוש, שעלו מאז המלחמה, נותרו גבוהים. לפני הקורונה, להשוואה, רק אחד מכל עשרה ישראלים דיווח על שימוש מוגבר.
התמונה אפילו יותר מדאיגה אצל הצעירים. לפי הדוח, אחד מכל שלושה צעירים בגילי 18-26 מדווח על שימוש בסיכון מוגבר. גם אלו ששירתו במהלך המלחמה בסדיר או במילואים ובני משפחותיהם נמצאים בסיכון מיוחד: אחד מכל שלושה משרתים מדווח על שימוש בסיכון מוגבר. גם בני ובנות הזוג של המשרתים בסדיר או במילואים משתמשים יותר בחומרים - פי 1.7 יותר שימוש באלכוהול, פי 1.8 יותר בקנאביס, ופי 2.5 יותר באופיאטים. המעגלים מתרחבים.
לפי הדוח, אחד מכל שני סובלים מפוסט-טראומה סובל גם משימוש בעייתי בחומרים - ההתמכרות והפוסט-טראומה הולכות יחד ומתגברות זו את זו, גם אם הגבול בין שימוש בעייתי להתמכרות לא ברור לגמרי, אפשר להעריך שחלק ניכר עברו אותו.
"לעניין הזה צריכה להיות השפעה על כל מערכות הטיפול בארץ", אומר הפסיכיאטר פרופ' שאולי לב רן, מומחה בטיפול בהתמכרויות, מייסד-שותף ומנהל אקדמי של המרכז הישראלי להתמכרויות. "חייבים להבין שאין טיפול בפוסט-טראומה בלי טיפול בהתמכרות - אלה חייבים להיות מרכיבי חובה בכל טיפול, אחרת זה לזרוק כסף וזמן, המון אנשים צעירים ייתקעו וככה ייראו החיים שלהם.
"ברקע כל התמכרות יש מצוקה נפשית שבגללה אתה מנסה להקל על הכאב - דיכאון, חרדה, פוסט-טראומה, ריקנות. העניין הוא לא לקחת למישהו את מה שמחזיק אותו, אלא לעזור לגדול ולעמוד לבד, להבין שיש פה מורכבות גדולה. לפעמים, מתוך חמלה ממהרים לתת רישיון לקנאביס, או מעלימים עין מסמים אחרים, או מאלכוהול. צריך להעביר מסרים מורכבים יותר מתוך דאגה, לא מתוך שמרנות: חומרים כאלה יכולים למנוע את ההחלמה ולעכב את השיקום".
סלומון מסכים: "אם לא נתייחס מיידית לסבל של האנשים האלה, שרבים מהם נשארו עם פגיעה מאוד קשה, ונפנה אליו משאבים עכשיו - נראה את הסבל ואת הטראומה חוזרים אלינו עוד הרבה מאוד שנים קדימה בצורות שונות, כמו אלכוהוליזם, אלימות, דיכאון וכדומה, שרק יביאו לעוד טראומה ועוד אלימות לכולם".
