אחרי 16 חודשים של לחימה אינטנסיבית בעזה, שבהם ניהלה עשרות אירועים מאתגרים, טיפלה בפצועים קשים וקבעה מוות ללוחמים שלא שרדו, סגרה סרן ד"ר ש', קצינת הרפואה של חטיבה 7 של חיל השריון, מעגל. זה קרה במחנה רעים בדרום, שם ליוותה את מתן אנגרסט, לוחם החטיבה, בשובו הביתה מעזה. "זה היה יום מדהים", היא משחזרת. "התרגשות גדולה וגם לחץ וציפייה אדירים. הייתי שם בראש ובראשונה כרופאה, על מנת לתת מענה רפואי למתן וחבריו, אבל זו גם הייתה סגירת פרק מאוד משמעותי עם החטופים ובני משפחותיהם, שעבורם נלחמנו".
מיד עם הגעתם לישראל, פגשו החטופים השבים רופא שליווה אותם באופן צמוד בשעותיהם הראשונות בארץ. בפעימה האחרונה נבחרו לתפקיד רופאי חטיבות שלחמו בעזה – סוג של צ'ופר ישראלי, רגע של שמחה ונחמה על חודשים ארוכים של דם ושל קושי. "כשראינו את מתן צועד אלינו כולנו התרגשנו", ממשיכה ש'. "היה מאוד משמח לחבר את הפנים לכל מה ששמענו וידענו עליו".
ההתרגשות הייתה הדדית. "היה שם הרבה מאוד אדרנלין. מתן מיד דיבר על החברים שלו מהטנק ועל הצוות שלו. כשראיתי אותו מסתכל על הסמלים של החטיבה שהיו עליי, נתתי לו את הפאץ' שלי ואמרתי לו 'כולנו גאים בך'. אחר כך נתתי לו גם את דגל החטיבה. ראיתי בעיניים שלו כמה הוא מתרגש".
גם סרן ד"ר ת', רופאת חטיבה 401 (שריון), החטיבה הראשונה שנכנסה לעזה, הייתה שם ביום ההיסטורי. "הייתי שנה וחצי עם הלוחמים בעזה, עברנו אירועים מאוד כואבים וקשים, וכל הזמן הזה נלחמנו בשביל להחזיר את החטופים", היא מספרת. "לילה קודם כמעט לא ישנתי מכובד האחריות. עקבנו אחרי השבים מרגע שירדו מהג'יפים של הצלב האדום. ברגע שראינו אותם נכנסים בדלת הייתה אנחת רווחה קולקטיבית מכלל הצוות הרפואי, כי הם עמדו על הרגליים, כי הם דיברו איתנו, כי הם סוף-סוף היו אצלנו. כולנו היינו מאוד זהירים. למרות כל ההכנות לא היינו בטוחים לגמרי איך לגשת אליהם. בתוך המפגש הזה הרגע המרגש ביותר בשבילי היה כשהשב שליוויתי אמר משהו בהומור. זה היה ניצחון הרוח. הוא שבר את הקרח והרגיע את כולנו".
ת': "אחד הדברים הראשונים שעשיתי בשטח הארץ היה להתחיל טיפול. אני לא בדיכאון, אבל אמרתי לעצמי 'את משווקת את החשיבות של זה למפקדים, אולי כדאי שתטפלי בעצמך"
ש', קרפ"ח גולני, שלחם בעזה במשך שנה וארבעה חודשים בתפקידו הקודם כרופא של גדוד שקד של גבעתי, ניסה לשמור על ריחוק מקצועי, בהצלחה חלקית. "בדקתי את הציוד שלי 20 פעם, לראות שהכל מוכן. הכנתי את עצמי לזה כמו שהכנתי את החיילים שלי לפני הכניסה לעזה. אני זוכר את עצמי אומר להם: 'אנחנו נכנסים למען מדינת ישראל ולמען החטופים'. חשבנו עליהם כל יום וכל לילה בנמ"ר ואחרי כל אירוע. ברגע הזה שבו החטופים חזרו התפרקו שנתיים של מתח ושל לחץ, של משקולות על הכתפיים. לא היה רגע שבו לא הרגשתי את האחריות המטורפת הזאת".
מה הכי זכור לך מאותו יום?
"היה רגע אחד, כשסיימנו את החלק הרפואי, שהמשפחה התפרצה פנימה. היינו אמורים לצאת מהחדר לפני שהם נכנסים, אבל הם לא יכלו לחכות יותר. ברגע הזה ראיתי בעיניים אושר טהור, בצורה הכי נקייה שלו, בלי מניירות ובלי שטויות. היה חשמל באוויר. עברו לי בראש כל השנתיים האחרונות: החברים שאיבדתי, החובשים שאהבתי ונפלו בקרב, האירועים שניהלתי, כל מה שהלוחמים שלנו נתנו כדי שכולם יחזרו, והנה הם פה, בבית. כל מה שרציתי באותו רגע היה פשוט לבכות. אמרתי לעצמי 'תתאפק, עוד לא סיימת'".
הצלחת?
"לא להרבה זמן. אחרי שסיימנו את העבודה ונפרדנו מהחטוף ומהמשפחה בבית החולים, יצאתי החוצה, עם הסטטוסקופ על הצוואר, ומישהי שאלה אם הייתי עם החטופים, כשאני בעצמי עוד לא עיכלתי את מה שעברתי עכשיו. נכנסתי לרכב ושם בכיתי על כל השנתיים האלה. הלך הפאסון".
תיאוריית האין ברירה
חזרת החטופים הייתה רגע של התעלות בתוך תקופה מתמשכת של אתגרים מקצועיים ורגשיים אצל מי שאמונים על חייהם של הלוחמים שלנו. קציני הרפואה של צה"ל לחמו בשנתיים האחרונות בכל גזרה. הרופאים הצעירים הללו, חלקם עוד לא בני 30, נושאים על כתפיהם אחריות אדירה: קצין הרפואה החטיבתי הוא גורם מפתח בשמירה על רציפות הלחימה ועל הצלת חיים, ומשפיע באופן ישיר על היכולת המבצעית של החטיבה. הוא אחראי על התכנון הרפואי לפני הקרב, ממיפוי סיכונים ופיזור הכוחות הרפואיים, דרך קביעת צירי פינוי ועד בחינת כשירות הצוותים.
במהלך הלחימה, הוא מנהל את מערך הטיפול באירועי פציעה בזמן אמת. מקבל תמונת מצב רפואית רציפה, מקצה כוחות חילוץ ורפואה, ומוודא שהפצועים מפונים במהירות. לקצינים הללו יש גם תפקיד משמעותי בהדרכת הכוחות בשטח – הקפדה על רמת כשירות גבוהה של החובשים, הטמעת נוהלי בטיחות, הכשרת לוחמים במתן עזרה ראשונה מתקדמת, והובלת תחקירים רפואיים אחרי אירועים חריגים.
"קציני וקצינות חיל הרפואה תימרנו במהלך השנתיים האחרונות כתף אל כתף עם הלוחמים בחזית", אומר קצין הרפואה הראשי של צה"ל, תא"ל ד"ר זיוון אביעד-בר. "בזכותם מאות פצועי צה"ל ניצלו וחיים כדי לספר זאת. זאת מערכת שלמה שעובדת ולומדת, על בסיס פרוטוקולים מקצועיים שנכתבו בדם. כולנו נושאים גם סיפוק גדול וגם את הידיעה שיש לנו עוד מה ללמוד".
ש' (הבן): "מגיע עוד פצוע ועוד פצוע, ואני מבין שאני לא יכול להציל את אדיר. אני מסמן לחובש 'איקס' וממשיך הלאה. כל הפצועים ניצלו, אבל נכשלתי בלהציל את החבר הכי טוב שלי"
שלושת הרופאים החטיבתיים שאיתם אנחנו משוחחים רק סיימו את ההכשרה המקצועית שלהם בתוכנית המצוינות הצבאית ללימודי רפואה, "צמרת", כשפרצה המלחמה, וכבר קיבלו אחריות על צוותי רפואה בהם אנשי מילואים מנוסים, שמבוגרים מהם בעשרות שנים.
"נכנסתי לתפקיד הרופא הגדודי באזור איו"ש שבוע מוקדם מהמתוכנן, כי המג"ד ביקש שאגיע להכיר את השטח", מספר סרן ד"ר ש' (29), תושב מודיעין. "ב-7 באוקטובר, כשהטלפונים התחילו לצלצל, לא היה לי שום ניסיון מבצעי. הייתי הרופא היחיד בגזרה. נכנסתי לקיה פיקנטו שלי, עם כל הציוד הרפואי, והתכוונתי לנסוע לעוטף. אני מגיע לשער והחיילים חוסמים אותי. הסמג"ד אומר לי 'דוקטור, התבלבלת, צא מהרכב, יש לך פה גזרה'".
ש', שסיים את לימודי הרפואה רק שמונה חודשים קודם לכן, נזרק למים בבת אחת. עם תחילת התמרון הקרקעי היה בין הכוחות הראשונים שנכנסו לרצועה. "קשה לתאר את תחושת האחריות שנופלת עליך עם הידיעה שאמהות של 650 חיילים סומכות עליך שתציל את חייהם. זה קשוח, לא משנה איזה רופא אתה וכמה ניסיון יש לך. שנה וארבעה חודשים הייתי בעזה, בלי כוח מילואים שיוכל להחליף אותי. בדרך כלל גם לא הסכמתי לצאת.
"אירוע רדף אירוע. הגדוד הפך להיות המשפחה שלי. כשאתה מגיע פעם בכמה ימים למסייעת ויושב איתם על קפה, אתה מתאהב בהם. מחוץ לשדה הקרב הם ילדים חמודים. עברתי הרבה מאוד אירועים עם חיילים שלי שנפצעו וחובשים מהגדוד שהיו חשובים לי. חלקם מסרו את נפשם במלחמה הזו".
באירוע רב-הנפגעים הראשון שעליו פיקד בג'באליה בצפון הרצועה, ב-19 בנובמבר 2023, איבד ש' את החבר הקרוב ביותר שלו. "נקלענו למארב קלאסי", הוא משחזר. "היו שמונה פצועים, אחד מהם היה החבר הכי טוב שלי בגדוד, סרן אדיר פורטוגל ז"ל. לילה קודם ישבתי איתו על חוף הים בעזה, דיברנו מלב אל לב. הוא סיפר את הדברים שלו, ואני את שלי. ואז מגיע האירוע ואני מתחיל לטפל בפצועים. ופתאום הוא מגיע על אלונקה, ואי-אפשר לא לזהות אותו בגלל כמה פרטים ייחודיים שהיו רק לו".
"במהלך ההכשרות", מספר ש', "מלמדים אותך לזהות את מי מהפצועים אפשר להציל ואת מי לא, אבל ברגע האמת זה הרבה יותר קשה. החובש שלי לא קלט שהפצוע שהגיע זה אדיר, ושואל אותי מה לעשות. מסביב כולם צועקים, ומגיע עוד פצוע, ועוד פצוע, ואני מבין שעם כמה שאני רוצה, אני פשוט לא יכול להציל אותו. אני מסמן לחובש 'איקס' עם הידיים וממשיך הלאה.
"רק אחרי שהפינוי הסתיים והאדרנלין ירד, פתאום אתה קולט שהחבר הכי טוב שלך כבר לא יקרא לך דוק, ולא יצחק איתך משטויות שמצחיקות רק אתכם. זה אירוע שהולך איתי כל יום. כל שאר הפצועים ניצלו, אבל נכשלתי במשימה הכי חשובה שהייתה לי: להציל את החבר הכי טוב שלי".
איך מתאוששים אחרי אירוע כזה?
"אני קורא לזה 'תיאוריית האין ברירה'. אני הרופא של הלוחמים האלה, אף אחד לא יחליף אותי. אין לי את היכולת ליפול. אתה עוצר, לוקח נשימה עמוקה – אם צריך לבכות אתה בוכה, אם צריך לדבר אתה מדבר על זה – ואז מרים את הראש וממשיך הלאה. יש לך חצי שעה לחזור לכשירות. אתה מסתכל לאנשים שלך בעיניים וממשיך קדימה למענם".
דוקטור, תפסיק לזוז
"המשימה הכי חשובה שלנו באירועים כאלה היא להיות בשליטה", מספרת ש' (29), מצפון הארץ. "שבועיים אחרי שנכנסנו ללחימה טיפלתי באר"ן הראשון שלי כרופאה גדודית. הגדוד יצא להתקפה על בית שהיה ממולכד. שמענו את הפיצוץ ותוך שתי דקות הגענו למקום. עד שמגיעים כוחות הסיוע אתה מוצא את עצמך יחסית לבד בסיטואציה מאוד מורכבת, בלחץ שאתה לא יודע כמה פצועים יש ואת מי אתה הולך לפגוש, ובעיקר מאוד דואג לחיילים שאתה מטפל בהם.
"באר"ן של אגוז בלבנון אחד החיילים סחב את חבר שלו לקבל טיפול רפואי. לצערי לא היה לנו מה לעשות למענו ונאלצנו לקבוע את מותו, אבל החייל שהביא אותו, שהיה פצוע בעצמו, סירב לקבל את רוע הגזירה ולא הסכים לקבל טיפול. זה שבר לי את הלב, אבל חייבים לשמור על קור רוח כי אם אתה תהיה בלחץ, כל הצוות יילחץ והטיפול לא יהיה טוב".
מה קורה כשאת מטפלת באנשים שכמה דקות קודם עוד שתית איתם קפה? אין כאן את הריחוק, את הדיסטנס המקצועי הרגיל שבין רופאים לפציינטים שלהם.
"זה הקושי וגם היופי במצב הזה, כי הם סומכים עלינו שנהיה שם בשבילם כשהם נפצעים, נטפל בהם ונפנה אותם באופן הכי מהיר ומקצועי. הפצועים מסתכלים עליך ויודעים שתעשה הכל בשבילם. זה מה שנותן ללוחמים את הגב, את המוטיבציה להמשיך להילחם.
"באחד האירועים טיפלנו בפצוע מאוד-מאוד קשה, שסיכוייו לשרוד היו קלושים. טיפלנו בו בכל האמצעים ופינינו אותו ראשון ומהר. הלחימה נמשכה, ככה שלא הייתה לנו יותר מדי תקשורת עם העולם החיצון ולא ידעתי מה עלה בגורלו. יום אחד אני מקבלת תמונה שלו משתחרר משיקום. הראיתי את זה לחיילים שלי וכולנו בכינו מהתרגשות. הרגע הזה שווה הכל".
ש' (הבת): "טיפלנו בפצוע מאוד־מאוד קשה, שסיכוייו לשרוד היו קלושים. יום אחד אני מקבלת פתאום תמונה שלו משתחרר משיקום. הראיתי את זה לחיילים שלי וכולנו בכינו"
ד"ר ת', בת 28 מרמת-גן, סיימה את לימודי הרפואה ב-2022. היא הייתה ותיקה יחסית בתפקיד, עם פז"מ צבאי של שלושה חודשים, כשפרצה המלחמה. "נכנסנו עם הכלים לרצועה לתמרון הקרקעי ב-27 באוקטובר, אבל לקח הרבה זמן עד שקלטתי את הסיטואציה. רק באירוע הראשון, בפצועים הראשונים של הגדוד, הכתה בי ההבנה שאנחנו בלחימה, שיש הרוגים ופצועים, וזה נוגע גם בי.
"היכולות שלנו כמטפלים בשטח מאוד השתכללו לאורך הלחימה. עם הזמן הכניסו מנות דם מלא לדרג הגדוד, כדי להחזיר לפצועים הקשים את הדם שאיבדו, לא נוזלים או רכיבים מסוימים, כפי שהיה נהוג בעבר, מה שמעלה מאוד את סיכויי ההישרדות שלהם. אנחנו מעניקים טיפול ברמה הכי גבוהה שיש מכל הצבאות. זמני ההגעה שלנו לפצועים עומדים על דקות בודדות. זמני הפינוי של החטיבה הם מטורפים, תוך שעה ולפעמים פחות מזה הפצוע מגיע לבית חולים. החיל למד והתפתח תוך כדי הלחימה. לפני המלחמה היה רופא ופרמדיק אחד בגדוד, היום בחלק מהגדודים יש שלושה פרמדיקים ורופא, שזה מאפשר לנו פריסה מאוד טובה של כוחות. יש לנו הרבה במה להתגאות".
באוגוסט 2024 הייתה ת' חלק מהצוות הרפואי שקבע את מותם של ששת החטופים – הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת - שנרצחו על ידי חמאס זמן קצר לפני שכוח צה"ל מצא אותם. "בשלב שבו אני הגעתי לשטח כבר היה לנו מושג מה קרה", היא מספרת. "זה היה מטלטל. עשינו כל כך הרבה כדי להחזיר אותם בחיים, אבל הפעם זה לא עבד לנו. הייתה מורכבות גדולה מול הפקודים שלי. תחושה של 'איך אנחנו ממשיכים מפה?' טיפלנו בחללים ובפצועים וראינו דברים קשים, אבל זה היה אירוע שונה. אלה לא היו חיילים שמתו בקרב, אלא אנשים חסרי ישע. זו הייתה התמודדות שלא הכרנו".
בלחימה הממושכת קרה לא פעם שצוותי הרפואה, החובשים, הפרמדיקים והרופאים, היו לא רק המטפלים, אלא גם המטופלים. חיל הרפואה איבד 71 חללים במלחמה האחרונה, ואנשיו בגדודים ובחטיבות היו בסכנת חיים בכל רגע. סרן ד"ר ש' שבר שיא חיילי מפוקפק, כשנפצע בעצמו ארבע פעמים במהלך הלחימה. בפעם השנייה והקשה ביותר, ספג עשרות רסיסים ביד ובבית החזה מפגיעת טיל נ"ט.
"היינו בפינוי של חייל, כשירו על הכלי שהיינו בו. הייתי במנח גוף מוזר כזה, להגן על הפצוע, וכל הרסיסים פגעו בי. אבל מבחינתי הכל טוב, לא קרה כלום", הוא מספר. "המפקד ראה שאני מדמם ושאל אותי מה קורה, ואני צועק לו 'הכל בסדר'. כשהגיע המסוק הכריחו אותי לעלות עליו. בדרך לבית החולים אני עוד אומר למטפלים 'אני בסדר, תנו לי לעזור לכם לטפל בו', עד שהרופא הצמיד אותי לקרקע ואמר לי 'דוקטור, תפסיק לזוז'".
למחרת חתם שהוא מוותר על האשפוז וחזר לעזה, למלחמה. "יכול להיות שהיה לי חום כמה ימים, אבל הגדוד זה הדבר הכי חשוב. בשבילו ובשביל החטיבה תעשה הכל, זו הרוח של המקומות האלה".
המבט הזה בעיניים
כמטפלים הם מבינים גם את חשיבות הטיפול בנפש. "זה נושא שמאוד חשוב לדבר עליו", אומרת ת'. "אחד הדברים הראשונים שעשיתי ברגע שעברתי לתפקיד הקרפ"חית, שהוא יותר בשטח הארץ, היה להתחיל טיפול. אני לא בדיכאון, אבל אמרתי לעצמי 'את משווקת את החשיבות של זה למפקדים, אולי כדאי שתטפלי בעצמך'. יש מונח שנקרא 'צמיחה פוסט-טראומטית'. מדברים הרבה על PTSD ועל המחיר שהאירועים הקשים גובים, אבל אני חושבת שאפשר גם לצמוח מאירועים כאלה, אם אתה מצליח לנתב את זה למקומות חיוביים".
"האתגר הפיקודי הכי גדול הוא הפן הרגשי של החיילים", אומרת ש'. "כמפקדת, יש לי מחויבות לאנשים שלי, שחוו סיטואציות מאוד-מאוד מורכבות. אני צריכה לעטוף אותם ולהכיל אותם וכל הזמן להיות שם בשבילם, לדחוף אותם קדימה ולשמור עליהם כשהם נכנסים פעם אחרי פעם וחווים אירועים כל-כך קשים".
איך עושים את זה?
"בשיח בגובה העיניים. פשוט להיות איתם ולהסביר להם שגם לך מורכב. לדבר על הדברים, לא לשים אותם בצד. קבוצת חברים שחוו את אותן חוויות היא המקום הכי טוב לדבר הזה. אחרי אירוע מספיק המבט הזה בעיניים כדי לדעת שהרופא שהיה איתך מבין מה עובר עליך. גם לבקר את הפצועים שהצלתם ולהראות להם את התוצאות של מה שעשינו זה חשוב".
שלושתם רווקים, ולפניהם עוד שנים רבות של שירות תובעני בצבא. אם הכל יתנהל כמתוכנן, נפגוש אותם בבתי החולים ב-2029. עד אז יוכלו לבחור באיזה מקצוע הם רוצים להתמחות. ת' מתלבטת בין הרדמה וטיפול נמרץ לאף אוזן גרון וש' מגולני חולם להיות אורתופד או פלסטיקאי, שיפתח פרוטזות "מרגישות", שיחליפו את התחושה החסרה בגפה שאיבדו.
בשבוע שבו חזרת הלחימה בגזרות השונות מרגישה קרובה מתמיד, הם מנצלים את הזמן להיערכות לעתיד. "אני שמחה שאנחנו בסימן סיכומי מלחמה ושכל החטופים החיים בבית, ועדיין יש בי צד שמדי פעם רוצה לחזור לשטח, יחד עם הלוחמים", אומרת ת'.
"יש את אלה, כמו אמא שלי למשל, שאומרים 'תעצור רגע, קח נשימה', אבל אני לא כזה", אומר ש'. "המשימה שלנו לא נגמרה. כשיצאתי הביתה בפעם הראשונה מעזה וראיתי אנשים יושבים בבית קפה שאלתי את אבא שלי 'מה קורה פה? איפה המחבלים, איפה הפיצוצים?' הוא ענה לי 'אתם עושים את העבודה שלכם מעולה ואנחנו מתחילים לחזור למציאות'. זה היה רגע מעצים, להבין שבזכות חטיבות כמו גולני מדינת ישראל יכולה להמשיך לחיות את חייה. בשביל זה אנחנו פה. ואם אני יכול להיות שם בקצה ולתת ללוחם, ברגע האחד הזה, את המענה הרפואי שהוא צריך, עשיתי את שלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.25
