בר קלרה מנדס מק'קונון, 34, במקור מיסוד המעלה, הגיעה בפעם הראשונה לדבלין ב-2013. כמו כל תייר ממוצע היא קפצה לביקור ברובע טמפל בר שוקק הפאבים והמסעדות. על המדרכה עמד אירי בשם קארל, צעיר ממנה בשנה, שר וניגן בגיטרה. היא נתנה לו טיפ של שני יורו, הוא שאל אותה איזו מוזיקה היא רוצה שינגן. היא ביקשה מטאל. "קארל הסתכל עליי, הייתי לבושה כולי בוורוד, ביקש לבדוק באייפד שלי את רשימת השירים שאני מאזינה להם, ואחר כך ניגן לי מטאל", היא נזכרת.
הם הפכו לזוג וב-2016 נישאו באירלנד. "ההזמנה לחתונה הייתה דגל ישראל, דגל אירלנד ולב גדול ביניהם", היא אומרת. חתונה אזרחית. קארל קתולי. הוא רצה להרגיש מה זה רילוקיישן, אז הם עברו לגור בישראל. ב-2019 בר קיבלה הצעת עבודה בפייסבוק, והם שבו לאירלנד. חיים דבש: היא קיבלה קידום אחרי קידום, הם קנו בית בן שלוש קומות בדבלין, קארל הופיע כמוזיקאי, וחיי החברה שלהם היו שוקקים. החלום האירי.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
"הייתי בהיריון עם הילד השני ובדיוק חזרנו מחופשה בארץ", אומרת מק'קונון, "ובעלי שכח לכבות את התרעות הצבע האדום. ופתאום, ארבע וחצי בבוקר פה, וכל הספיקרים בבית משדרים התרעות. אני קמה ולא יכולה לחזור לישון יותר".
כשהחדשות הרעות מהארץ החלו להגיע, זרמו לביתה עוד ישראלים. הם הלכו לשגרירות ישראל עם נרות ופרחים, חלק גם הביאו פוסטרים. יום למחרת כבר הייתה שם הפגנה פרו-פלסטינית. המפגינים רמסו את הפרחים והנרות וקרעו את הפוסטרים. "ואנחנו כבר מבינים, בתוך שבוע, שאנחנו נמצאים במצב אחר, שאירלנד משתנה, שאנחנו מפוחדים, שהולכת להיות תגובת-נגד חריפה".
בר קלרה מנדס מק'קונון הייתה אמורה לקבל זריקה כדי לשמור על ההיריון שלה. "ואז הרופאה מתחילה להתקיף אותי: תחשבי באיזה לחץ ומאיזו טראומה קיצונית סובלות הנשים הפלסטיניות, ושמה שאנחנו עושים זה נגד החוק ונגד האנושות. ואני מתפרקת. מבקשת ממנה שתצא משם. הייתי בהיסטריה: איך אני יכולה לסמוך עליהם שיקבלו את ההחלטות הנכונות לגביי ולגבי התינוק שלי?"
אבא של קארל הגיע ליום ההולדת של הבן הבכור ב-23 באוקטובר. "הוא מרקסיסט שמאמין שישראל היא פרויקט קולוניאליסטי שאין לו זכות קיום. ראש איגוד המורים שמנהיג את ההפגנות נגד ישראל. החברים שלו דורשים להשמיד את ישראל. הוא נכנס לבית ולא מדבר איתנו מילה. כשאני ואמא שלי פונות אליו, הוא אומר 'חייבת להיות הפסקת אש' והולך”. אחותו של קארל הטיחה בו שהאישה הציונית שלו הפכה אותו לרוצח ילדים, שהיא מצפה ממנו להתגרש ממנה, וניתקה קשר. מסביב, גם החברים האירים מתחילים להתרחק. אף אחד לא מתקשר לנחם, לשאול אם הם בסדר או מה קורה עם משפחתה, שפונתה תחת אש מהצפון. חלקם מתחילים לשתף תכנים אנטי-ישראליים בוטים. "היו אומרים לי שאני חלק מהתעמולה הישראלית, ממכונת השקר. שאין חטופים, רק שחקנים ישראלים בתשלום. וזה לא הרחוב, אלה החברים שלנו".
המקרים שאירעו סביבה הצטברו. פה נהג מונית צורח על צוות ישראלי של גוגל ומשליך אותם מהמונית באמצע העיר. שם זוג ישראלי מסורב לקבל כלב לאימוץ, כי "אנחנו לא נותנים כלבים לרוצחי ילדים". אחר כך הגיעה גם האלימות: דחיפות ויריקות, שיכורים שתוקפים ישראלים ויהודים. ברשת התכנים רק מקצינים.
מק'קונון ניסתה לעצור את הצונאמי. לתלות מכנסיים עם כתם דם או תמונה של משפחת ביבס מול משרדים של ארגוני זכויות אדם. אבל אף אחד לא רוצה לשמוע אותה, היא אומרת. היא רואה ברחוב פלייר שמזמין להפגנה פרו-פלסטינית: דגל של אירלנד, דגל של פלסטין ולב גדול ביניהם.
אחר כך זה ממשיך גם כלפי משפחתה. מאמן הכדורגל של הבכור בן השמונה שואל את קארל, לעיני כל הילדים, אם הוא נשוי לישראלית ואיך זה מסתדר. הבן מפסיק לקבל הזמנות מחברים. הוא רואה ומרגיש מה קורה ומקבל טיפול פסיכולוגי, בגלל חרדות.
אבל כל זה היה רק החימום. באחד מימי שישי במרץ 2024, כחודש וחצי לפני תאריך הלידה המיועד של הילד השני, מתגלים סיבוכים בהיריון. ההחלטה היא טיפול בסטרואידים וניתוח קיסרי ביום שני. הרופא אומר לה שזה קורה מסטרס וטראומה. הוא יוצא מהחדר ומשאיר את בר עם רופאה אירית מומחית ליילוּד תינוקות קטנים ופגים. "שנייה אחרי שהוא מדבר על סטרס וסיבוכים", נזכרת מק'קונון, "היא מתחילה להתקיף אותי: תחשבי באיזה לחץ ומאיזו טראומה קיצונית סובלות הנשים הפלסטיניות, ושמה שאנחנו עושים זה גועל נפש, נגד החוק ונגד האנושות. אני אומרת לה, מה? והיא חוזרת על הדברים, ואני מתפרקת, מבקשת ממנה שתצא משם. הייתי בהיסטריה ובפאניקה 48 שעות. לא ישנתי. פתאום קלטתי שהיא הייתה צריכה לתת לי את הזריקה של הסטרואידים, ואני שואלת את עצמי עם מי היא דיברה, איך אני יכולה לסמוך עליהם שיקבלו את ההחלטות הנכונות לגביי ולגבי התינוק שלי".
כשהילד נולד, אמא שלה הגיעה מהארץ והניחה על האינקובטור את תפילת היולדת. האחות בטיפול נמרץ שאלה את קארל בחשדנות מה זה. הוא ענה לה שזו תפילה של היהודים. "אה, אתם יהודים", אמרה לו. "בגלל זה אתם בטיפול פרטי. אתם טובים עם כסף".
חמישה חודשים לאחר הלידה, הם הגיעו לחופשת קיץ בישראל. הם מאריכים. ואז שוב. ואז לוקחים גשר לחגים. "ואז בעלי אמר לי שאנחנו נושמים פה יותר טוב, שלמרות המלחמה רגוע ובטוח לנו יותר, שאין מתח מהשנייה שיוצאים מהבית, שזה לא ישתנה באירלנד, שהוא לא מוכן שהילדים שלנו יחיו ככה. הוא בא לפה וראה את ישראל בלי פילטרים. הוא יודע שהחברים שלו שמשרתים בעזה ובלבנון הם לא 'רוצחים'. הוא מבין את המורכבות והוא אירי גאה שמתבייש באירלנד. הוא מסרב אפילו לחזור לבקר. אני קצת מתגעגעת לחיים של לפני, אבל יודעת שזה כבר לא יחזור".
ביחד עם לא מעט ישראלים באירלנד הם ארזו הכל והלכו. עזבו את הירוק, את השקט, את חיי הנוחות שמציעים הרילוקיישנים לחברות הייטק אמריקאיות. אחרים, הם שומעים, ממשיכים לסבול בשקט. זורמים אליהם סיפורים על התעמרות בעבודה או בטיפולים רפואיים, מורים שמגיעים לכיתות של הילדים שלהם עם כאפיות או קעקוע של מפת ישראל כפלסטין על כף היד, הצדעות הייל היטלר לילדים וצלבי קרס.
בר וקארל נסעו ולא חזרו. הם החליטו לקבוע את ביתם ביסוד המעלה. הבן הגדול שלהם, אומרת בר, פורח.
"להיות ישראלי בדבלין היום זה יותר גרוע מלהיות רוצח"
אירלנד אף פעם לא הייתה חובבת יהודים גדולה. במלחמת העולם השנייה סירבה המדינה לקלוט יהודים, גם אחריה לא קלטה פליטים, ואף חתמה על ספר הניחומים לאחר מות היטלר. אבל בשנים שאחר כך היה נדמה שהמצב מעט מתהפך: האירים, שבני עמם ניהלו מאבק נגד הכובש הבריטי, החלו להזדהות עם המאבק שבארץ. זה כולל אנשי מחתרות שהגיעו לשם וקיבלו שיעורי נשק ומחנות אימון. יצחק שמיר אף קיבל את הכינוי "מיכאל", על שם לוחם המחתרת האירית מייקל קולינס. האירים התפעלו מהתושייה ומההתפתחות של המדינה הקטנה, והצלחתה להחיות את העברית, לעומת הכישלון האירי בהחייאת השפה הגאלית. אבל הכל התהפך אחרי מלחמת ששת הימים. ישראל הפכה בעיני אירים רבים למדינה כובשת, כמו הבריטים השנואים, והאירים החלו להזדהות עם הפלסטינים. המחתרת האירית אפילו ערכה אימונים עם אש"ף בתוניסיה ובלוב.
היחסים הלכו והידרדרו עם השנים, אבל נשמר גבול מסוים. אחרי 7 באוקטובר הוא נפרץ. אירלנד הפכה לחוד החנית של הקו האנטי-ישראלי, הנהיגה חרמות כלכליים ואקדמיים נגד ישראל, וגם הפוליטיקאים האירים רכבו על הגל הזה. בין השאר, הועלתה שם הצעת חוק לאיסור על יבוא סחורות מיו"ש, אירלנד הצטרפה לתביעה של דרום-אפריקה נגד ישראל בבית המשפט בהאג, וגם הודיעה על הכרתה במדינה פלסטינית. בדצמבר 2024, בצעד נדיר, סגר משרד החוץ את השגרירות בדבלין. "אירלנד חצתה את כל הקווים האדומים ביחסה לישראל", הסביר שר החוץ סער את ההחלטה.
כ-3,000 ישראלים ויהודים גרים באירלנד (לעומת כ-80 אלף מוסלמים). היהודים הם אוכלוסייה יותר מבוגרת, בעוד הישראלים מגיעים לפה בעיקר לרילוקיישן. 7 באוקטובר שיחרר את האנטישמיות שתמיד הייתה חבויה באירים. עכשיו האיבה לישראל מעל פני השטח. ההשוואה בין ציונות לנאציזם ושלילת זכות קיומה של ישראל כבר לא נמצאות בשוליים ההזויים, אלא במרכז החברה. אין היום שום גוף ציבורי שמגן על ישראל. כל מי שחושב אחרת, שותק כדי לא להיכנס לרשימה השחורה. אירלנד היא המדינה הרדיקלית ביותר באירופה כלפי ישראל, והמקום הראשון שבו רואים את זה הוא בהפגנות הפרו-פלסטיניות הרבות והיומיומיות בה: בניגוד למרבית בירות אירופה, בהפגנות הללו כמעט שלא רואים פלסטינים. מרבית המפגינים הם אירים.
לאחרונה ההפגנות הללו גם הופכות לאלימות. גם התקריות. בדצמבר הותקף יהודי-אמריקאי צעיר הלומד בדבלין, לאחר ששלושה מקומיים הבחינו בשרשרת מגן הדוד שלו, וידאו שהוא יהודי ואז הלמו בו באגרופיהם. במרץ השנה הותקף ישראלי במסעדה על ידי שתי נשים שצעקו לעברו כי "ציונים אינם רצויים באירלנד", ואז ירקו עליו.
לירן שוהם, סטודנט למשפטים באוניברסיטה בעיר, מתפרנס כמאבטח בפאבים ומועדונים בדבלין. הוא קיבל את התפקיד בזכות השירות שלו בצה"ל, למרות שבכלל לא שירת בצה"ל. "האירים מאוד אוהבים לקחת ישראלים לאבטחה, כי הם חושבים שאנחנו קשוחים מהקומנדו", אומר שוהם. "אז כשבאתי לראיון המראיין שאל אותי מה עשיתי בצבא. אמרתי שאני לא יכול להגיד לו, ולפני שהספקתי להסביר למה, הוא ישר אמר, בטח, בטח, אני מבין, סודי, וקיבל אותי לעבודה". מאז הוא דווקא משתדל לא לנפנף יותר מדי בישראליות שלו. "אני לא מזדהה כישראלי, כי אז זה הופך להיות נושא השיחה וזה שיח מטומטם", הוא אומר, "לסביות ששואלות אותי אם מותר ללהט"ב לחיות בישראל. כזה".
שוהם עובד בעיקר בסופי שבוע. הרבה שעות מול שיכורים, "והרבה גזענות, בעיקר כלפי מוסלמים ושחורים", הוא אומר, "אירים לא אוהבים זרים או אחרים. האלכוהול לא מכניס להם רעיונות לראש, הוא רק נותן להם לצאת משם". באחד מלילות שישי באמצע יולי שוהם סיים שיעור גיטרה, הלך לראיון עבודה בפאב, ותפס אוטובוס מספר 15 לכיוון דרום בדרכו הביתה. "עולה מישהו שלא מצליח לתקף את הכרטיס שלו, והנהג מאבד סבלנות. אז אני משלם עליו, ואז הוא מתחיל להגיד לי שהוא יכול לזהות יהודי, ושאני יהודי, ושאני רוצח ילדים. אז אחת הנוסעות אומרת לו 'היי, אנחנו יודעים להתנהג יותר טוב מזה'. היא לא מגינה עליי, היא רק אומרת לו שהם, הפרו-פלסטינים, טובים יותר ולא מדברים ככה, ואז הוא מתחיל לצעוק עליה שהיא מגינה על יהודים. הוא היה גזען מהאליטות. יכולתי לזהות לפי המבטא שלו. צילמתי הכל, ואז הנהג עצר ליד תחנת המשטרה והם עצרו אותו".
מלחיץ.
"אין לי טראומה מהתקרית. זה רק מדהים עבורי שלהיות ישראלי בדבלין היום זה יותר גרוע מלהיות אנס, רוצח, טרוריסט או ג'יהאדיסט".
שום אזכור של חטופים
אלן שאטר הוא חלק מדור הזהב של הפוליטיקאים היהודים באירלנד. בשנות ה-80 היו שלושה יהודים בפרלמנט האירי מתוך 174 חברים בסך הכל (פי 300 מאשר חלקם היחסי באוכלוסייה הכללית), ראשי ערים ומחוזות, ראשי קהילה, אנשים שהיו שייכים לאליטה העסקית והאקדמית. לא היה אירוע חשוב אחד שאליו לא הוזמן הרב הראשי של אירלנד. היו ימים.
שאטר היה שר המשפטים ושר ההגנה. השר היהודי השני בתולדות המדינה. "שין פיין, שהם הזרוע הפוליטית של ה-IRA (המחתרת האירית – ז"א), הם המפלגה הכי גדולה היום באופוזיציה וזו מפלגה שלא מאמינה בזכות הקיום של ישראל", אומר שאטר ל"7 ימים". "איתה באופוזיציה יש את פיפל ביפור פרופיט (מפלגה עם יסודות טרוצקיאניים) שגם היא לא מאמינה בזכות הקיום של ישראל. הלייבור כן מאמינים בזכות ישראל להתקיים, אבל הם משתמשים בדמגוגיה מאוד חריפה נגדה, וכך המפלגות מתחרות על מי יהיה אהוד יותר לפי מדד השנאה שלהן לישראל. אין שום קול בעד ישראל ויש קמפיינים לחוקק חוקים על בסיס ה-BDS, לנתק קשרים אקדמיים, לסלק את ישראל מהאירוויזיון וכו'. הסיבה היחידה שלא עוברים פה חוקים יותר חמורים היא הפחד מעימות עם ארה"ב, שיכולה למוטט פה את הכלכלה.
"יש פה את ארגון הסולידריות פלסטין-אירלנד, עם סניפים בכל עיר ומחוז באירלנד. הם עושים לובי מאורגן וממומן נגד ישראל. יש בין ארבע לשמונה הפגנות ביום, שולחים מיילים לפרלמנטרים ויוצרים קבוצות אקטיביסטים בארגוני המורים, העובדים, הסטודנטים, הרופאים, האמנים והעיתונאים, שאמורים להיות אובייקטיבים ומפגינים נגד ישראל. הדבר היחיד שאין זה 'בתולות איריות למען פלסטין', וגם זה רק בגלל שעוד לא חשבו על זה. כל ארגון כזה עסוק בשליחת עוד מיילים, בייצור חומרים ברשתות, בקריאה לחרמות בכל תחום ובייצור רשימות שחורות נגד מי שמעז להביע דעה אחרת. הנרטיב הוא של חמאס, ואנשים רגילים מקבלים כל היום את הסאונד-בייטים שישראל רוצחת ילדים ומפציצה בתי חולים. להגיד על מישהו שהוא ציוני מקביל ללהגיד על מישהו שהוא יהודי בגרמניה לפני 90 שנה. קללה. זה כבר לא רק מקובל להגיד את זה באליטות, אלא ממש חובה לדבר ככה".
ושום דבר נגד חמאס?
"שום מילה רעה על חמאס או חיזבאללה. אין שום אזכור של חטופים. אף אחד פה לא מראה שבויים ישראלים מורעבים. שר החוץ שלנו מכור לטיקטוק, אז הוא מעלה סרטונים קצרים שבהם הוא מגנה את ישראל וזוכה להרבה לייקים. זו המשוואה היום, ולכן השמאל גרר את המרכז האירי למקומות הזויים. יש עיסוק אובססיבי בישראל, אבל חד-צדדי לחלוטין. שילמתי מחיר כי סירבתי למחוק ממאמר שלי את נושא האונס ושיש מנהרות בעזה. מדברים פה על שתי מדינות, אבל מתעלמים מזה שחמאס לא מקבל את הפתרון הזה, אז עכשיו הלכו לאי-הכרה בלגיטימיות של ישראל להתקיים.
ליאור טיבט, חוקרת שואה: "היה דיבייט עם פוליטיקאי. הוא סירב לגנות את חמאס ואמר שלא ראה הוכחות. אז התחילה מהומה. גם אני התחלתי לצעוק שהוא רק מפיץ שנאה. מישהו הסתובב אליי והתחיל לקרוא קריאות שמחה ועידוד על 7 באוקטובר". איך זה נגמר? "הוא צעק 'אללה אכבר' וכולם התחילו לברוח, הם היו בטוחים שיש מחבל מתאבד"
"בהפגנות בסופי שבוע מניפים פה דגלי חמאס וחיזבאללה, ויש קריאות לחיסול ישראל ולגלובליזציה של האינתיפאדה. משווים בין הפלסטינים לשחורים בדרום-אפריקה. מדובר באלפי צעירים שאלו החיים החברתיים שלהם: ההפגנות, והקליפים שהם מעלים מהן. זה הדבר היחיד שהם מחוברים ומשויכים אליו חברתית".
אוליבר סירס, 57, הוא סוחר אמנות, בן לניצולי שואה, שחי בדבלין כבר 40 שנה ומייסד ארגון "מודעוּת השואה באירלנד". "יש פקטור גדול לזה שהאירים היו ניטרליים בשואה והשואה לא קרתה פה", הוא מסביר. "אין מודעות או קונטקסט אישי לסבל וקורבן יהודי, אז זה נכנס לתוך קטגוריה של גזענות. אין אשמה ואין בושה. עכשיו חשוב להם פתאום כן לדבר על השואה, אבל רק על בסיס הנרטיב שלישראל אסור לעשות שואה לפלסטינים.
"אז יש משהו מאוד מפחיד פה עכשיו. אנחנו מרגישים את זה. זה לא היה קיים ב-6 באוקטובר 23’, האיום התמידי הזה באוויר. אנחנו פוחדים מהתקפות פיזיות או אלימות מתוכננת. יש אמנים שפעם ייצגתי והיום בכלל לא מדברים איתי".
יש מחשבות על עזיבה?
"כן. יש כבר שיחות. איפה הגבול, איפה אתה מרגיש שהרשויות כבר לא מגינות עליך. זה פשוט לא נפסק. אנטי-ציונות נהייתה האנטישמיות החדשה. אנחנו כל כך קטנים שאנחנו בלתי נראים כמעט, אבל אנחנו גם לא יכולים להגן על עצמנו".
למוריס כהן, ראש הקהילה היהודית באירלנד, יש הסבר נוסף: "בגלל המקרים של התעללות מינית בכנסייה חלה התרחקות מאוד גדולה של האירים מהדת. הדת נתנה להם את החלוקה בין הטוב לרשע, ובלעדי הדת הם צריכים משהו אחר להתארגן סביבו, להפגין, לנופף דגלים. הסכסוך נתן להם את הישראלים הרשעים והפלסטינים הקורבנות. זו אמונה חזקה, כמעט דתית. הפלסטינים גם עושים עבודה נהדרת בהסברה של הנרטיב שלהם. הם הבינו שהלוגיקה של להסביר לעולם לא תנצח את הרגש. חוץ מזה שתמיד ימצאו על יהודים משהו. היינו פעם רוצחי ישו, אחרי זה גנטיקה, ועכשיו אנחנו נוטלי זכויות אדם שלא מאמינים בחוק הבינלאומי. אירלנד נמצאת במקום חשוך מאוד, יש פה דגלי פלסטין בכל מקום, שלטים על 'אזורים חופשיים מציונים', מרצ'נדייז של פלסטין בחנויות מזכרות, מפרסמים שעל כל קנייה אחוז מסוים הולך למשפחות פלסטיניות. זה טוב לעסקים. זה מושך לקוחות, אבל לאף אחד לא באמת אכפת מהפלסטינים. זו הומניות מהכורסה. זה עניין לפסיכואנליטיקאים מקצוענים. חבר טוב שלי אמר לי: 'פעם חשבתי שאני אירי שבמקרה הוא גם יהודי, עכשיו אני מבין שאני רק יהודי שגר באירלנד'".
"אם לא שורפים ספרי תנ"ך או בתי כנסת זו בכלל לא אנטישמיות"
את אורלי דגני אני פוגש ב"פיתה קיצ'ן", מסעדה ישראלית חדשה במרכז מסחרי קטן בפאתי דבלין. דגני, במקור חיפאית, הגיעה עם בעלה ברילוקיישן. יש לה שני ילדים ועסק שמסייע לעסקים קטנים ומוסדות בתחום הדיגיטל. הם התיישבו בדבלין לפני חמש שנים וחצי. "התאהבנו בה ממבט ראשון", היא אומרת, "במקום, באנשים, בנופים, בשקט, ברוגע. מערכת חינוך טובה, בעיקר לילדים עם צרכים מיוחדים כמו הקטן שלנו. ירח הדבש הזה לא נקטע, אבל הוא מוכתם.
"תמיד היו פה אירועים גזעניים ואנטישמיים. אנשים שלא רוצים לעבוד עם העסק שלנו כי אנחנו יהודים. אבל תייגנו את זה כחלק מאי-אהדת הזרים פה. 7 באוקטובר נתן לזרמים התת-קרקעיים הללו לגיטימציה להיות אנטישמים בצורה פומבית. בלי בושה. אומרים לך בפנים את מה שפעם רק היו חושבים.
"ב-2020 החלטתי להיות מעורבת. הצטרפתי לסוציאל-דמוקרטים גם כדי להשפיע וגם כדי לתרום בחזרה. אחרי שלוש שנים בתפקידי רוחב, החלטתי לרוץ לראשות הסניף (של דן לירי-ראת'דאון, מחוז משנה של דבלין - ז"א). המפלגה אישרה את המועמדות שלי. אני עוברת מדלת לדלת ומשכנעת בוחרים להצביע עבורי. הם ישר שואלים מאיפה אני, אני אומרת מישראל, ועד 7 באוקטובר לא הייתה עם זה בעיה".
ומאז?
"אחרי 7 באוקטובר לא יצאנו חודש מהבית. כבר ב-8 באוקטובר התחילו פה הפגנות. אני חוזרת לדפוק על דלתות, ופתאום אני חוטפת קללות גזעניות ואנשים שקוראים לי תומכת ברצח עם ורוצחת תינוקות. אני ממשיכה, אבל רק עם ליווי של עוד אנשים. ואז המפלגה עצמה מתחילה להיות יותר ויותר חד-צדדית כלפי ישראל. ניסיתי להסביר ואני קולטת שאף אחד לא מקשיב יותר, יש כאלו שבכלל הפסיקו לדבר איתנו.
"בסביבות מרץ יש דיווחים על ילדים ישראלים שסובלים מאנטישמיות בבתי הספר. ילדים אירים צועקים עליהם הייל היטלר ומצדיעים לעברם במועל יד. ילדים בני שבע שצועקים על ישראלים שהם יהודים והם ירצחו אותם. אף אחד לא פוצה פה. כולם פוחדים שיכניסו אותם לרשימה השחורה, ויש ארגוני מורים למען פלסטין שמכניסים תכנים מאוד קשים ואנטישמיים, מבקשים מהילדים לצייר ציורים לפלסטינים ולתרום. יש מורים שהולכים להפגנות קשות. לוקחים לפעמים ילדים. מסבירים לילדים שיהדות היא דת אלימה לעומת האיסלאם, שהיא דת שוחרת שלום.
"באתי למפלגה ואמרתי שאנשים מודאגים, שיש עסקים שמתחילים להיפגע, שמפחדים להזדהות כישראלים או כיהודים, ואם הם יכולים קצת להנמיך את הרטוריקה, לא חס וחלילה לתמוך בישראל. אז אמרו לי שיהודים לא יכולים להגדיר מה זו אנטישמיות, שאנחנו לא אנשים כמוהם ושלא מגיע לי להיות המועמדת של המפלגה, ופשוט זרקו אותי מהמפלגה חודשיים לפני הבחירות. החלטתי שאני לא מוותרת ורצה באופן עצמאי. אז התחילו להתנכל לעסק שלנו ולהוציא הודעות לעיתונות שאני תומכת ברצח עם. אלו היו חודשיים נוראים. פחד. חרדות.
"לא ידעתי איך אני נשארת פה. העסק נפגע וקיבלנו ביטולים על ימין ועל שמאל. מתחילים להצטבר כעס, פחד ואכזבה. פעם זו הייתה גאווה להיות פה ישראלים. עכשיו זו אי-נוחות גדולה. פחד לאיפה זה עוד יידרדר, שיפשטו על בתי יהודים כדי לבדוק אם לא הבאנו סחורות ממזרח ירושלים?"
את ליאור טיבט, דוקטורנטית בת 38, רמת-גנית במקור, אני פוגש בסניף סטארבאקס בפרבר בלאקרוק, שמשקיף על נוף מהמם של מפרץ דבלין. היא מגיעה לשם עם שרשרת מגן דוד, דסקית "הלב שלנו שבוי בעזה", מעליו סיכת החטופים ועוד צמיד עם הכיתוב Bring Them Home.
לא מפחיד להסתובב ככה?
"לגבי החטופים, הם לא יודעים מה זה", עונה טיבט. "לגבי מגן הדוד, אני חוקרת שואה ואני בחיים לא אפחד להסתובב עם מגן דוד, למרות שזה מתחיל להיות מפחיד פה, בעיקר כשאני עם הילדים. לפעמים חושבים איך לצאת. מתחילים להסתכל לצדדים".
תמיד רצתה לגור באירלנד. אהבה את התרבות. החלום התגשם כשבעלה קיבל הצעת עבודה בחברת הייטק. "פתאום מצאנו פה איזון בין החיים לעבודה. לא בודקים פה תיקים בכניסה, יש רווחה נפשית, הרשינו לעצמנו לנשום, להביא שני ילדים. עד 7 באוקטובר חיינו כבינלאומיים. לבעלי היו חברים מטורקיה ומלבנון. בדיעבד, לא ממש הבנו מה קורה פה".
אלן שאטר, לשעבר שר ההגנה והמשפטים של אירלנד: "להגיד על מישהו 'ציוני' מקביל ללהגיד על מישהו 'יהודי' בגרמניה לפני 90 שנה. קללה. יש פה בין ארבע לשמונה הפגנות ביום, והמון ארגונים פרו-פלסטיניים. אנשים מקבלים כל היום סאונד-בייטים שישראל רוצחת ילדים ומפציצה בתי חולים. הדבר היחיד שאין זה 'בתולות איריות למען פלסטין', וגם זה רק בגלל שעוד לא חשבו על זה"
את הדוקטורט שלה, על אלימות כלפי ילדים יהודים בשואה, היא הייתה אמורה להתחיל בספטמבר 2023, אבל בגלל ההלם של מה שקרה בישראל דחתה אותו לינואר 2024. "כבר ב-7 באוקטובר ראיתי בעמודי האינסטגרם של אגודות הסטודנטים קריאות להפגנות תמיכה בפלסטינים. באותו יום. אין שנייה של אמפתיה. ולא אכפת להם איך היהודים או הישראלים פה מרגישים, מבחינתם, אם לא שורפים פה ספרי תנ"ך או בתי כנסת זו בכלל לא אנטישמיות.
"הדקאן שלח באוקטובר מכתב לכל מי שהזדהה כיהודי או ישראלי כדי שנכיר האחד את השני, נקים קבוצות ונתמוך האחד בשני. ואני ישר כתבתי לו שאנחנו מכירים ותומכים האחד בשני, אבל איפה התמיכה מהם? אנחנו צריכים אתכם. ואז החלה כבר אלימות ברשתות, וגם דברים שנאמרים בפנים, כמו אנשים שאמרו לי שאם הייתי בשואה אז בטח הייתי מסייעת לנאצים. היה דיבייט באחת האגודות עם נציג של פיפל ביפור פרופיט. הוא סירב לגנות את חמאס, ואמר שהוא לא ראה הוכחות. אז התחילה מהומה וגם אני התחלתי לצעוק שהוא רק מפיץ שנאה. מישהו הסתובב אליי והתחיל לקרוא קריאות שמחה ועידוד על 7 באוקטובר".
איך זה נגמר?
"הוא צעק 'אללה אכבר' וכולם התחילו לברוח, כי היו בטוחים שיש מחבל מתאבד".
כאקדמאית, טיבט החלה לשלם מחיר. "יש אחרי חודש קריאה לחרם אקדמי על ישראל. בשבילי ובשביל המחקר שלי זה מאוד קשה. אתה שומע עדויות של ניצולי שואה ואתה מדחיק, כי זה היה לפני 80 שנה וזה לא יקרה שוב, וכל מנגנון ההגנה הזה נשבר. למה בכלל לעשות את המחקר אם זה קורה שוב? זה היה דרמטי.
"ואז הגיעו המאהלים. 'אינתיפאדה עד הניצחון'. ראש אגודת הסטודנטים היא יהודייה שהכניסה אלמנטים יהודיים של הדלקת נרות וקבלת שבת להפגנות האלו, ונתנה להן לגיטימציה. היה קשה מאוד להגיע לאוניברסיטה, אבל אחרי זה הייתה שנה די שקטה. ואז, בסוף ינואר, הגיע יום השואה הבינלאומי".
לפי הפרוטוקול באירלנד, הטקס הזה צריך להיות במעמד ראש הממשלה או נשיא המדינה. מי שהגיע לשם היה הנשיא מייקל היגינס, שידוע כתומך בתנועת הסולידריות פלסטין-אירלנד וכמבקר חריף של ישראל. הוא גם נוהג להכחיש כי באירלנד קיימת אנטישמיות. הוא הגיע למרות בקשות של ניצולי שואה שלא יבוא, ושאם כן, שלא יהפוך את הטקס לפוליטי. "זה הרתיח אותנו שאדם שמתעלם מצלבי הקרס, מההצדעות הנאציות בבתי הספר, שמתעלם מהעבר שלנו כיהודים ולא עושה כלום לעצור את זה - מגיע לטקס כזה", אומרת טיבט. "החלטנו שאנחנו עושים מחאה שקטה, שאם הוא מדבר לא לעניין אנחנו נעמדים עם הגב אליו. בלי צעקות ובלי שלטים".
ומה היה שם?
"שתי דקות ראשונות הוא דיבר רק על השואה, ואז התחיל להשוות בין עזה לשואה. אנחנו קמות ומסתובבות, ואז האבטחה קופצת עלינו וגוררת אותנו החוצה בברוטליות. ואני בסערת רגשות. זה הטקס שלי! למה אתם מוציאים אותי מהטקס שלי? מגיע לי להיות פה! ואני שומעת אותו אומר שהשואה הייתה רק ניסיון לרצח עם, כי הם לא הצליחו".
חברים ומכרים החלו להתנתק ממנה. "כבר בתחילת המלחמה החברים של בעלי מפרסמים ומשתפים תכנים אנטי-ישראליים. האופוריה הופכת לדיכי. מרצים מבקשים ממני להוריד פרופיל, אבל אני יודעת שאין לי את הפריבילגיה הזו. יש פתאום הרבה מחשבות, שיחות, והרגשה שאולי יגיע שלב שבו לא נוכל להגן פה על הילדים".
אופנתי לשנוא את ישראל
אני תופס אוטובוס לאחת משמונה הההפגנות המאורגנות בעיר באותו יום. הפעם ההפגנה היא מול משרדי הממשלה. יש פה משהו כמו 50 אנשים. הכי צעיר נראה בן 60. בלי מוסלמים. הרבה דגלי פלסטין, כרזות נגד ישראל, כאפיות ככיסוי ראש, חגורות בטן, צעיף, חצאית ומה לא. מישהו מסית נגד ישראל והקהל צועק !Shame! Shame או !Hear! Hear אישה מקריאה שיר שכתב לה חבר פלסטיני. כולם מסביבי ממררים בבכי. מישהו אומר שצריך לשים סוף לציונות. אחרת אומרת שהם לא ראויים לפלסטינים והחיים בעולם בלי פלסטינים הם חיים שלא ראוי לחיות. עוד מישהי משווה בין ישראל לנאצים ואומרת שאם הם לא יעצרו את רצח הילדים עכשיו, הילדים שלהם יהיו הבאים בתור. מישהו אומר שהשטחים הכבושים הם כבר לא הסיפור, שצריך להיאבק בקיום של ישראל. האוטובוסים העירוניים צופרים לאות הזדהות. אמא לשני תינוקות מבקשת דגלי פלסטין לילדים שלה. אחרי הדיבורים על הרעב, רובם הולכים ביחד לשתות גינס בפאב שמעבר לפינה.
אורלי דגני: "יש דיווחים על ילדים ישראלים שסובלים מאנטישמיות בבתי הספר. ילדים אירים צועקים עליהם הייל היטלר ומצדיעים לעברם במועל יד. ילדים בני שבע שצועקים על ישראלים שהם יהודים והם ירצחו אותם. מסבירים לילדים שיהדות היא דת אלימה לעומת האיסלאם, שהיא דת שוחרת שלום"
אני נפגש שם עם זלמן, יהודי-אירי שחבר באגודה באוניברסיטה ליחסי אירלנד-ישראל. הוא ביקש ששם משפחתו לא יפורסם. "אנחנו עם של אי, הפריפריה של אירופה", הוא אומר, "ולהיצמד לסיפור הישראלי נותן לנו תהודה. יש פשיזם בשמאל, אנשים שמבינים שחברתית היום הרבה יותר משתלם לשקר מאשר להגיד את האמת בכל מה שקשור לישראל. זה אופנתי לשנוא את ישראל. הרי עד 7 באוקטובר אם היית נוגע בלי כוונה לבחורה בברך ישר היה MeToo#, ועכשיו נשים נאנסות, כרותות, ירויות באיבר המין שלהן – ואנשים רוצים הוכחות. יש פה הכחשה גורפת לכל מה שקרה ב-7 באוקטובר. למעשה, אירים רבים מאמינים שישראל הרגה את רוב מי שנרצח ב-7 באוקטובר. אז מה אם הכל צולם? הם טוענים שכדי להמשיך לשמור על הכוח שלהם, יהודים תמיד חייבים לשקר לגבי הקורבנות שלהם".
למה זה קורה עכשיו?
"התהליך שאנחנו האירים עוברים הוא התנתקות מההארה, מהציוויליזציה. זה כיף לשנוא יהודים, ועכשיו יש גם סיבה להסתתר מאחוריה. אז משתמשים בכוונה במושגים כמו גטאות, צעדות מוות, הרעבה, רצח עם, שואה חדשה. הם רוצים להעניש ולפגוע ביהודים עם ההיסטוריה שלהם-עצמם. ופתאום יש בכלל שיח שאולי הנאצים צדקו לגבי הבעייתיות של היהודים".
למה?
"כי תראו מה היהודים עושים עכשיו".
אנחנו חוצים את הכביש כדי לשתות משהו. ברמזור עומדת אמא עם תינוק בעגלה, שחוזרים מההפגנה. התינוק חובש כובע בייסבול תכול ועליו רקום השם שלו בלבן: JUDE.
שיהיה לך בהצלחה, יהודה.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
