אריאל שמאי נכנס לבית המדרש. בחור קטן וצנום בן 21, עיניו גדולות וחתימת זקן מעטרת בקושי את פרצופו הילדותי. אני עוקב במבטי אחר הצעיר הנבוך, השקט והאלמוני שהפך לסמל. מעצרו של שמאי על עריקות מצה"ל הצית גל מחאות ענק, ששיאו הפגנה של 200 אלף איש בירושלים, ובמסגרתה הושווה שמאי לחטופים בעזה, לא פחות, כולל סרט צהוב על הפוסטרים וכתובת "מחזירים אותו הביתה עכשיו".
חגיגת השחרור שלו מהכלא הצבאי, אחרי 15 יום בסך הכל, הפכה לקרנבל סר טעם. שמאי, שהתקבל כגיבור אבל נראה שהיה מעדיף להיות בכל מקום אחר, הובל בחזרה לישיבה בתהלוכה שבראשה סוס לבן רתום לכרכרה. גם הסוס היה מעדיף להיות בכל מקום אחר. במה שמעלה חשד להתעללות בבעל חיים, הסוס נכנס להתקף חרדה באמצע האירוע והתחיל להשתולל עד שקרס על הכביש.
בלב כל הדברים האלה נמצא אריאל שמאי לגמרי במקרה, סמל שלא בטובתו. זה יכול היה לקרות לכל אחד אחר מעשרות אלפי המשתמטים, אבל זה קרה לו. לא פשוט למצוא את עצמך במוקד תשומת הלב של סערה שכזו. שמאי מפלס את דרכו בין הסטנדרים של בית המדרש אל השורה האחרונה, מתיישב ושוקע בתלמודו. "כל רגע שהבחור הזה לא לומד תורה", אומרים לי, "זה הפסד לעולם".
המיית הניגון ממשיכה למלא את בית המדרש. אני מנסה לגשת אל שמאי ונתקל בסירוב – חומה עדינה של חברים עוטפת אותו ושומרת עליו. עזוב אותו, מבקשים ממני, הוא עבר מספיק, הוא קצת בהלם. חוץ מזה, אני לומד מאוחר יותר, שמאי כבר סגר ראיון בלעדי ל"משפחה". יש חטופים שחוזרים ומתראיינים ל"עובדה" ויש חטופים שחוזרים ומתראיינים ל"משפחה".
× × ×
אנחנו מגיעים לישיבת עטרת שלמה בשכונת נחלת יצחק שבראשון-לציון כמה ימים אחרי אותה תהלוכת שחרור. הייתי בלא מעט ישיבות חרדיות בחיי, אבל כזאת עוד לא ראיתי, בחיי. ישיבת עטרת שלמה – שבה לומדים כאלף תלמידי בני 16 עד 22 – משתרעת על שטח של כחמישה דונמים, במקום שבו שכן בעבר כפר הנוער שדה חמד. היא מלאה במדשאות מטופחות, ערוגות מוקפדות, גינות מעוצבות, מזרקות מים, שבילים רחבים ופינות ישיבה בין איקליפטוסי ענק. כל כך לא כמו הישיבות של בני-ברק או ירושלים. נראה מקום שכיף ללמוד בו.
זו הישיבה השלישית בגודלה בישראל, אחרי ישיבות ענקיות ומיתולגיות כמו ישיבת מיר בירושלים ופוניבז' בבני-ברק, ונחשבת לאחת היוקרתיות שבהן. כלומר, המחאה על מעצר שמאי הגיעה מלב ליבו של המיינסטרים החרדי. אלה לא חסידי סאטמר, קיצוני הפלג הירושלמי או מטורללי רמת בית-שמש ד'. זה מקום עם משכן סגולי. משכנה של האליטה.
בלב הישיבה ניצב בית מדרש עצום ומפואר, שחלונות המראה שלו משקפים את השמיים ובליבו אחד הדברים הכי מטורפים שראיתי: ארון הקודש של הישיבה, שנחשב לאחד מארונות הקודש הגדולים והמפוארים בעולם. ארון? לא בדיוק. מדובר במבנה המשתרע על 120 מ"ר, אורכו 20 מטרים וגובהו שישה מטרים וחצי. הוא מכיל משהו כמו שתי טונות וחצי של כסף טהור, מה שהופך אותו רשמית לכלי הכסף הגדול בעולם.
חלקים גדולים ממנו צופו בכמויות עצומות של זהב טהור, 24 קראט. חוטי זהב ארוגים גם בפרוכת המשובצת אבני חן, חנוכיות זהב, עמודים קורינתיים שמדמים את בית המקדש, והכל מוקף בשיש אוניקס ובמדרגות מוארות בלד ומגודר בגדר נחושת, שיוצרה במיוחד ומשקלה ארבע טונות. כקריצה, מכיל ארון הקודש העצום את המזוזה הקטנה בעולם, שגודלה 2.7X2.7 ס"מ. 350 אמנים מ-12 מדינות שותפים בבנייה, שנמשכה יותר משלוש שנים ונחנכה ברוב עם והדרת מלך ביולי השנה, במהלך המלחמה.
מוערך כי עלות הקמת הארון הייתה שבעה מיליון דולר שהגיעו מתורם יחיד. לפי העיתונות החרדית, סך התרומה היה 14 מיליון דולר – ראש הישיבה הרב שלום בער סורוצקין התעקש עם התורם שעל כל דולר שהוא תורם לארון - יתרום גם דולר לבחורים. ככה מתרימים. אגב סורוצקין, חגיגות השחרור הגרנדיוזיות לשמאי התרחשו בזמן שהרב ישב שבעה על אמו. לא מכבד, אם תשאלו אותי.
× × ×
לפני שהגענו לישיבה חזרו והזהירו אותנו – לא ייתנו לכם להיכנס, אף אחד לא יסכים לדבר איתכם, תהיה מהומה, יעיפו אתכם. אבל מהרגע שנכנסנו בשער הפתוח קיבלו אותנו בשמחה, סקרנות וחפץ לב. מלבד הבקשה לא להטריד את שמאי, כולם היו הכי מתוקים. אחד הדריך על ארון הקודש, שני הראה לנו את הפנימיות, זה את פינה הקפה. הראו לנו את המכבסה ואת הקיוסק ודיברו איתנו בהנאה מרובה.
מבחינת הנימוקים לא שמעתי שום דבר חדש, והאמת שגם לי לא היה איזה נימוק חדשני להפציץ איתו. רקדנו את אותו הריקוד המוּכר – הם טענו שלימוד התורה מגן על עם ישראל לא פחות מהשירות בצבא, ושעניין השוויון בנטל נובע מאנטי לחרדים. אני טענתי את טענת ההוגנות, השותפות והנשיאה בעול. כל אחד פה לא מתכוון לשרת ומוכן להיעצר בכל רגע.
לא הגענו להסכמות, אם תהיתם. עניין השוויון בנטל לא נפתר גם הפעם. לא אהבתי לשמוע את כל מה שנאמר, גם לא חצי ממה שנאמר – אמירות כמו "דתי לאומי שהולך לצבא הוא לא באותה דרגה של יראת שמיים כמוני". חורה לי שהצעירים האלה יושבים במקום הזה ולומדים, בעוד צעירים בגילם, כמו הילדים שלי, מתגייסים ומסתכנים.
ועדיין, נהניתי מכל רגע בחברת הבחורים. רמה גבוהה, באמת. אני אוהב חרדים גם כשהם מוציאים אותי מדעתי. כיף לדבר איתם. אין טלפונים סלולריים, כלומר המבטים לא מזוגגים ואף אחד לא נעלם לך באמצע השיחה ושוקע לעולם שכולו אלגוריתם. פשוט מדברים.
המחאה בעקבות המעצר של אריאל שמאי נראתה לכם נורמלית? לא אצבע בעין?
"זו הייתה הזדהות מינימלית".
אפשר להסכים שההשוואה לחטופים בעזה, כולל הסרט הצהוב והכל, הייתה מוגזמת?
"לא יודע אם יהיה לך נעים לשמוע", אומר שמואל, בן 21, "אבל בעיניים שלי הוא חטוף בדיוק כמוהם – ויותר גרוע אפילו. לא בקטע הפיזי והמפחיד, כמובן. הצער של החטופים היה יותר נורא, מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת - ד"פ) זה לא חמאס, כלא 10 זה לא המנהרות – אנחנו לא משווים בקטע הזה. אבל כן, חטוף".
"ברור שאין השוואה בסבל", אומר מנחם ארצי, "גם לא בין החוטפים. אבל אני אגיד לך למה זה אותו דבר – חמאס חטף אותם כי הם יהודים, ומצ"ח לקחה אותו כי הוא יהודי חרדי שלומד תורה. הם לא חטפו את הבחור, הוא רק המייצג. הם חטפו את התורה, את היהדות.
"בעצם", מוסף שמואל, "המדינה הצהירה פה שכל הרבנים שלנו לא שווים כלום, לא לגיטימיים ולא צריך להקשיב להם. מתווכחים עם הרבנים. תכף יגידו לנו איזו מסכת ללמוד. בסוף, המדינה מגיעה ואומרת, הוא צריך להיעצר כי שמע לדעה של רב".
לא, כי הוא עבר על החוק והשתמט מהצבא. כבר שנים ארוכות מתחשבים ומקשיבים, אבל יש מצב נתון – הייתה מלחמה, השמיכה קצרה וצריך אנשים.
"גם אצלנו יש מצב נתון – התורה. הרבנים יודעים את כל התורה, את כל המצבים ומה בדיוק צריך לעשות. בקיאים בצורה לא הגיונית. כשהם אומרים לך משהו לעשות – הם מבינים את כל המציאות. למה לא מקשיבים להם? למה רק צד אחד צריך להקשיב לשני?"
זה בדיוק מה שכל צד אומר... אתם מקשיבים לצד השני?
"כן", אומר בחור בשם משה. "מאוד. אנחנו מבינים שאתם חיים בקונספציה שגויה לצערנו, מתפללים שתיגמלו מזה. בנוסף, רובכם מדברים מתוך רגש – מה הוגן, מה לא הוגן. כמעט לכל אחד אצלכם יש קרוב או מכר שהיה ב-8 באוקטובר או בצבא. אני לא שופט אף אחד כמובן, אבל ככה אי-אפשר לדון על דברים".
אוקיי, הרבה רגש. והיגיון, מצאת?
"האמת? לא כל כך. הרי אם היית מבין באמת את הערך של בחורי ישיבות, לא היית שואל מה הטעם בלימוד תורה ואיך זה עוזר. זו שאלה של אפיקורס, ואני אומר את זה באהבה. לנו יש את הרבנים שלנו והם צריכים לדון על זה בבית המדרש. הגיוס לצבא הוא לא נושא שאתם מנהלים מולנו. זה נושא שאנחנו, כלומר הרבנים, צריכים לדון עליו. הוא לא קשור אליכם".
הגיוס הוא סוגיה פנים-חרדית? כולנו קשורים האחד לשני.
"כן, זו סוגיה ישראלית", עונה משה. "החילונים רוצים שהחרדים יתגייסו, אבל הטענות שלהם לא אמורות לשנות משהו. אלה טענות לא נכונות, לא ריאליות ולא קשורות לנושא. כולנו יודעים שהמצב במדינה קשה, מאז ומתמיד. אבל זה ויכוח הלכתי שלא קשור למדינה ולא לאף אחד. מה שהרבנים יפסקו - יפסקו".
"יכול להיות שבעיתוי נכון הרבנים יחליטו שצריך להילחם, כמו בתקופת דוד המלך", אומר שמואל. "מי יודע".
משה ארצי, תלמיד בישיבה: "שאל פה אם בחורים רוצים ללכת לצבא. היו אומרים לך 'ברור שכן', אבל מקריבים את זה כדי לשמור עליכם באמצעות התורה והלימודים. זה לא שאנחנו לא הולכים לצבא כי פוחדים להילחם"
× × ×
למרות שההתנהלות הזאת מעוררת כעס אצל החילונים, זה לא ממש מטריד את בחורי הישיבה. "האמת? לא מזיז לנו כל הרעש והבלגן", אומר שמואל. "זה מחוץ לבית המשפט. אנחנו בדעותינו, אי-אפשר להזיז אותנו מהתורה".
"מפריע לך שערבים שונאים אותך?" שואל ארצי, "בלי להשוות, כמובן".
כמובן. וכשיוצאים מבית המדרש ופוגשים אנשים?
"זה לא תמיד נעים", אומר בחור בשם דוד. "מבטים, הערות. אנשים פשוט לא מבינים אותנו. לא מבינים שתורה מגינה יותר ממלחמה, ואנחנו, בחורי הישיבה, לוקחים על עצמנו את הדאגה לכל עם ישראל. אנחנו מאמינים בזה בלב שלם. אנשים פה ממיתים עצמם באוהלה של תורה. לא מבלים, לא עובדים, רק יושבים ולומדים משבע בבוקר ועד אחת בלילה. גם אתם החילונים צריכים להקריב, לא רק אנחנו".
גם החילונים צריכים להקריב?! אם לא הייתי שומע את זה לא הייתי מאמין שאפשר להגיד דבר כזה.
"תבין", אומר ארצי – ומגלה שהוא הנין של רפול, "אנחנו נלחמים לא פחות. אתה יודע מה? שאל פה בישיבה אם בחורים רוצים ללכת לצבא. היו אומרים לך 'ברור שכן', אבל מקריבים את זה כדי לשמור עליכם באמצעות התורה והלימודים. אנחנו לא לא-הולכים לצבא כי אנחנו פוחדים להילחם. אתה אומר לי שצבא זו חובה מוסרית? אין בעולם אנשים מוסריים כמו בחברה החרדית. מהבוקר עד הלילה החרדי רק במוסר - לומד, מתפלל, לא אוכל לא כשר. אתה יודע שאם אני אוכל כזית בשר אני לא שותה חלב שש שעות אחר כך?"
וזה מוסר בעיניך?
"זאת חובתי. אנחנו לא עושים את מה שאנחנו נהנים ממנו, אלא את מה שהרבנים אמרו. ברגע שהמדינה הופכת את זה ללא חוקי, היא מצהירה שהתורה לא לגיטימית. מי שאומר דבר כזה נלחם בתורה. אנחנו במלחמה, בהתנגשות. מי ינצח? התורה מנצחת כבר 3,000 שנה. זו מלחמה בין התורה לכסף".
במלחמה כזו תפסידו. במה התורה מנצחת? אתם ציבור עני, שנתמך על ידי קצבאות. כל המקום שאנחנו יושבים בו הוא תרומה של גביר.
"אנחנו לא נעלבים להיות עניים, אנחנו גאים בזה", אומר דוד. "השיקולים הכספיים לא גוברים על התורה. אנשים יושבים ולומדים בלי לדעת מאיפה יבוא כסף, בסופו של דבר כולם חיים".
"וקונים דירות", מזכיר שמואל. "אם מדברים על מלחמה כלכלית, לציבור החרדי יש הרבה כוח. זה הצרכן הגדול במדינה. אם גדולי ישראל יחליטו לא לשלם יותר משכנתאות - כל הבנקים קורסים. אין לנו עניין להילחם בכם, אבל יש לנו כוח".
"היהדות לא נבהלת", אומר ארצי, "והתורה לא נבהלת".
"וחוץ מזה", מוסיף דוד, "יש לנו הרבה מיליונרים".
"בעיקר לא אכפת לנו מזה", אומר אברהם, "יש לנו אמונה ושמחת חיים. מי שחי עם כללים והגבלות – מאושר. אם הכל מותר לך, אתה אומלל. ללמוד תורה – זה סיפוק רוחני ברמה הכי גבוהה. לא צריך יותר".
"כשמציירים יהודי", שואל אותי משה, "איזה יהודי מציירים – כזה שנראה יותר כמוך או יותר כמוני?"
חיצונית, כמוך. אבל מה זה אומר?
"זו רק נקודה למחשבה", אומר משה. "לא חלילה להגיד שאתה לא יהודי. רגע - אתה לא רוסי, נכון?"
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
