בבית המשפט המחוזי בירושלים התקיימה ב-8 ביוני 1961 הישיבה ה-71 של משפט אייכמן. על דוכן העדים התייצבה עדת התביעה וֶרָה אלכסנדר, ילידת סלובקיה, שגוללה מול אולם מלא עיתונאים וצופים סקרנים את קורותיה באושוויץ.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אושוויץ הוא שם כולל לתשלובת של 45 מחנות ריכוז ומוות בפולין, שבה נרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה כ-1.3 מיליון בני אדם, רובם יהודים. אושוויץ I היה מחנה המִּפקדה, בעוד שאושוויץ II (בירקנאו) היה המחנה העיקרי שבו התבצעה השמדה בקנה מידה תעשייתי בתאי גז.
אלכסנדר הגיעה לאושוויץ בתחילת אפריל 1942 באחד המשלוחים הראשונים שאירגנה "המחלקה לענייני יהודים" בראשות אדולף אייכמן ב"משרד הראשי לביטחון הרייך". משלוחים אלה הכילו כל אחד כאלף נערות ובחורות יהודיות שנאספו מכל רחבי סלובקיה. לנשים נאמר שהן נשלחות לכמה חודשי עבודה בפולין, אך כשנפתחו דלתות קרונות רכבת המשא לאחר יממה של מסע מסויט, התגלתה להן המציאות האיומה. הן הובאו לאושוויץ כדי לשמש כעובדות כפייה בבניית מחנה בירקנאו ובעבודות פרך נוספות.
בתנאים הנוראיים ששררו במקום נמדדה תוחלת חיי האסירות בשבועות או בחודשים ספורים. ואכן, רק מאות בודדות מקרב אלפי היהודיות הסלובקיות שגורשו לאושוויץ נותרו בחיים בעת פינוי המחנה בינואר 1945. הישרדותן התאפשרה בזכות הצלחתן להשתבץ בקבוצת האסירות שעבדו תחת קורת גג או ששיתפו פעולה עם שלטונות האס-אס בניהול המחנה.
ורה אלכסנדר העידה כי כמה שבועות לאחר שהגיעה לאושוויץ היא מונתה לתפקיד בְּלוקְאַלְטֶסְטֶה ("זקנת ביתן") – אסירה מיוחסת שאחראית כלפי מפקחות האס-אס על אכיפת משמעת וסדר באחד מביתני המגורים במחנה. כל אחד מהביתנים הכיל כאלף אסירות מורעבות ותשושות, שהתגוררו בצפיפות של שמונה נשים ויותר על דרגש עץ אחד. הבלוקאלטסטה, לעומתן, התגוררה בחדרון נפרד וזכתה לתנאי מחיה משופרים ול"פטור" מסלקציות להמתה בתאי הגז, שנערכו לפרקים בקרב אסירות המחנה.
"איך הפכת להיות בלוקאלטסטה?" נשאלה אלכסנדר על ידי התובע, עו"ד גדעון האוזנר. העֵדה ענתה: "יום אחד קראה לי הרַפּורְטְשְרַיְיבֶּרִין ("מזכירת הרישום"), שמה היה קטיה זינגר, ואמרה לי שאני צריכה להיות בלוקאלטסטה בבלוק 3. אמרתי לה שאני לא מסוגלת לזה". העדה המשיכה וסיפרה שזינגר, אף היא יהודייה מסלובקיה, שיכנעה אותה לקבל את המינוי בטענה שלתפקיד אחראי זה נדרשות נשים הגונות. השופטים התעניינו בדרך שבה אלכסנדר הצליחה לשמור על יחס אנושי כלפי האסירות שבאחריותה, והיא פירטה את השיטות שנקטה כדי להקל על מצוקתן ואף להציל כמה מהן ממוות.
עדותה של אלכסנדר סוקרה בהרחבה בעיתונות המקומית והעולמית. "רחשי הערצה אפפו את האולם בעת שהעדה סיפרה כיצד הצילה עצירות ועזרה להן", נכתב למחרת בעיתון "חרות". העדות גרמה למהפך בראיית הציבור את הנשים היהודיות ששימשו בתפקידי שיטור וניהול במחנות הריכוז הנאציים. נשים אלה כונו "קַאפּואִיות" (המשמעות המדויקת של "קאפו" היא אסיר או אסירה האחראים על "קומנדו" – כינוי לקבוצת עבודה). עד למשפט אייכמן רווחה בציבור הישראלי הדעה שרוב הקאפואיות היו משתפות פעולה אטומות לב ואכזריות. שורדות שואה ששירתו בתפקידים אלה הוקעו בציבור, נחקרו במשטרה, וחלקן אף הועמדו לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. לשמע עדותה של אלכסנדר נשם הציבור הישראלי לרווחה ואימץ ברובו את דבריה על הקאפואיות. "הרוב היו טובות", אמרה.
אף שעדותה של אלכסנדר עוררה שיח ציבורי בנושא הקאפואיות, דמותה של זינגר נותרה בצל. מוזר שאסירה יהודייה, שהייתה במעמד כה גבוה שאיפשר לה למנות בעצמה קאפואיות, כמעט אינה מוזכרת בהיסטוריוגרפיה של אושוויץ. זאת במיוחד לנוכח עדויות רבות של שורדות המחנה, שהכתירו את זינגר בתואר "המלכה של אושוויץ". יתר על כן, גם אם היו נשים שיראו ממנה ואף שנאו אותה, קיימת בעדויות הסכמה לכך שזינגר הצילה נשים רבות ממוות.
לקראת יום השואה הבינלאומי שיחול ביום שני הקרוב, ולקראת ציון 80 שנה לשחרור מחנה אושוויץ, כדאי לצלול אל סיפור זה: מי הייתה "האישה החשובה ביותר ובעלת ההשפעה הגדולה ביותר באושוויץ", כפי שכונתה זינגר באחת העדויות? מה היה פועלה ומדוע נעלמה מהזיכרון הקולקטיבי?
קטרינה (קטיה) זינגר הייתה בת למשפחה יהודית חילונית ומתבוללת, וחזותה כשל גויה גמורה. היא נולדה ב-5 בדצמבר 1920 בעיירה הצ'כוסלובקית מָרִיקוֹבָה, היום בסלובקיה. לאחר סיום לימודיה התיכוניים בהצטיינות למדה באקדמיה למינהל עסקים באוניברסיטת פּאלאצקי היוקרתית. ב-27 במארס 1942 היא נשלחה לאושוויץ, בקבוצה של כאלף נשים יהודיות סלובקיות צעירות.
אחד מקציני האס-אס שקיבלו באושוויץ את פני היהודיות הסלובקיות כיהן כפרופסור לגרמנית באוניברסיטת פאלאצקי. הוא זיהה את זינגר בת ה-21 כתלמידתו המוכשרת לשעבר. בזכות התערבותו היא מונתה לתפקיד בלוקאלטסטה של אחד הביתנים. זאת בתקופה המוקדמת של המחנה, שבה תפקידי קאפואיות היו שמורים לאסירות גרמניות ותיקות, רובן פושעות מורשעות ופרוצות, שהובאו ממחנה הנשים ראוונסבריק.
במסגרת תפקידה הייתה זינגר אחראית, בין השאר, על ספירת האסירות שהתגוררו בביתן שלה. בכל בוקר וערב התקיימו מסדרי ספירה, שבמהלכם העבירה הבלוקאלטסטה את התוצאות למפקחת אס-אס בכירה, מרגוט דְרֶשְלֶר, ששימשה בתפקיד רַפּורְטְפִיהְרֶרִין ("מפקדת הרישום"). במהלך המסדרים הכירה דרשלר את זינגר ונשבתה בקסמה של היהודייה היפה והפיקחית. בספטמבר 1942 מינתה אותה למזכירתה הראשית – הרפורטשרייברין.
המפקחת דרשלר הייתה מוכרת היטב לאסירות המחנה בשל תפקידה בניהול מסדרי הספירה. הופעתה בין הביתנים עוררה בהן אימה בשל אכזריותה וחזותה המפחידה – שיניה בלטו החוצה גם כשפיה היה סגור, סממן שהקנה לה בפי האסירות את הכינוי "סוס המוות" (היא הוצאה להורג בסוף המלחמה על ידי הסובייטים). בתור רפורטפיהררין ראשית הייתה דרשלר אחראית על משרד הרישום של מחנה הנשים בבירקנאו. במשרד זה, שהיה מרכז העצבים של המחנה ושכן בביתן נפרד, הועסקו כמאה אסירות משכילות, רב-לשוניות, שעליהן הייתה ממונה קטיה זינגר, רב-לשונית בעצמה. האסירות ששירתו במשרד הרישום התגוררו באחד מאגפי הביתן בתנאים נוחים יחסית ולזינגר הוקצה חדר פרטי.
משרד הרישום המה תקתוק מכונות כתיבה. מדי יום הועברו למשרד הכרטיסים האישיים של האסירות החדשות שהגיעו למחנה ולא נשלחו ישירות לתאי הגזים, וכן רשימות של אסירות ותיקות יותר, שנמצאו בתוך המחנה או מחוצה לו: ביחידות העבודה השונות, בבונקר העונשין, בבית החולים, בביתן 25 הידוע לשמצה (שבו המתינו אסירות שאיבדו את כושר העבודה לשילוח לתאי הגז) או במחנות המשנה. גם רשימות של אסירות שנספו ממחלה או נרצחו הגיעו למשרד זה. תפקיד הרפורטשרייברין היה לעבד את כל המידע העצום הזה (בקיץ 1944 התגוררו במחנה כ-40 אלף אסירות) ולספק לרפורטפיהררין מדי ערב רשימות מדויקות של האסירות האמורות להימצא בכל אחד מביתני המגורים.
מסדרי הספירה היו אחת הדרכים לאמלול האסירות וגרמו להן סבל רב. מסדרי הבוקר החלו עוד לפני עלות השחר. האסירות עמדו שעות רבות חשופות לפגעי מזג האוויר ולהתעמרויות מצד סגל האס-אס, ולעיתים אף מצד הבלוקאלטסטה ועוזרותיה. אלה שהתמוטטו בעת מסדר לא אחת נרצחו במכות ובבעיטות או בנשיכות כלבים. גם אסירות חולות וגם גוויות של אסירות שמתו במהלך הלילה היו חייבות לנכוח במגרשי המסדרים.
לאחר כשלוש שעות עמידה במסדר הגיעו מפקחות האס-אס כדי לקבל דיווח על מספר האסירות. כשנמצאה התאמה בין הרשימות שנוצרו ערב קודם לבין הנוכחות הפיזית במסדר, הודיעה הרפורטפיהררין על סיומו ויציאה לעבודה. אך אם לא הייתה התאמה, אפילו רק באחד מעשרות הביתנים, התארך המסדר בכל המחנה שעות עד שנפתרה התעלומה. אי-התאמה במספרים יכלה לנבוע מטעות ברישומים או מהיעדרות של אסירות. הסיבות להיעדרות היו מגוונות. היו אסירות שהתחבאו בתוך המחנה מפחד שיישלחו לתאי הגז, אחרות שקעו ומתו בבוץ הטובעני של המחנה או ניצלו את חשכת הלילה "ללכת אל הגדר" (להתאבד על הגדר החשמלית שהקיפה את המחנה). נדירים הרבה יותר היו מקרי בריחה מהמחנה.
עד מינויה של זינגר לתפקיד הרפורטשרייברין נפלו ברשימות האסירות שנערכו במשרד הרישום טעויות רבות. המפקחת מטעם האס-אס דרשלר, אישה נבערת למדי, התקשתה להתמודד עם מצב זה, שעורר את כעסם של הממונים עליה. זאת משום שהתארכות מסדרי הבוקר גרמה לעיכוב ביציאת הקומנדות לעבודה. זינגר הנבונה שיפרה את שיטות עיבוד הנתונים, ושכיחות הטעויות ירדה פלאים. היא ועוזרותיה גם ערכו טבלאות סטטיסטיות שדרשלר נדרשה להציג בפני מִפְקדת אושוויץ, אך לא הצליחה לערוך בעצמה. דרשלר, מפקחות האס-אס וגם האסירות הכירו תודה לזינגר עבור השינויים החיוביים בהתנהלות המחנה. הצלחתה הפכה אותה לאסירה מיוחסת ולמושא הערצה של בכירי האס-אס במחנה הנשים. מפקד המחנה פרנץ הֶסְלֶר פינק אותה בעוגיות שאפתה אשתו ובנסיעות ראוותניות במכונית המרצדס הפתוחה שלו לאורך הרחוב הראשי של המחנה.
עמדת הכוח שאחזה איפשרה לזינגר לפעול למען שיפור תנאי המחיה של האסירות. המלצותיה לגבי שיבוצן של אסירות יהודיות לתפקידי מפתח, במקומן של קאפואיות גרמניות שהודחו או נספו, התקבלו כמעט תמיד על ידי מפקדי המחנה. עם הזמן הפכה זינגר לזאת שממנה בפועל אסירות לתפקידים האלה והיא השתדלה שהן תהיינה נשים הגונות, דוגמת ורה אלכסנדר. הייתה לזינגר השפעה גם על שיבוץ אסירות לקומנדות השונים. זה איפשר לה להוציא אסירות מקומנדות שנשלחו לעבודות פרך ולשבץ אותן במקומות עבודה תחת קורת גג. כך היא הגדילה בהרבה את סיכויי הישרדותן. גולת הכותרת של פעילותה הייתה מחיקת מספרי האסירות מרשימות הנשים שנבחרו להמתה בסלקציות הפנימיות במחנה (גם כאן תוך כדי ניצול העובדה שדרשלר סמכה עליה בעיניים עצומות). במקומם היא רשמה מספרי אסירות שכבר נספו במחנה. במעשים אלה, שהיו כרוכים בסיכון עצמי רב, הצילה זינגר את חייהן של מאות ואולי אלפי אסירות.
4 צפייה בגלריה
ורה אלכסנדר מעידה במשפט אייכמן. "רוב הקאפואיות היו טובות" | צילום: באדיבות ארכיון המדינה
אך מעמדה הרם גרם לזינגר להסתחרר מכוחה. שורדות המחנה שלא השתייכו למעגל מקורביה כינו אותה "קטיה השמנה" בשל הופעתה הגנדרנית והמבושמת ואוסף הבגדים והנעליים, שמילאו את חדרה ונשמרו נקיים, מגוהצים ומבריקים על ידי משרתת אישית, אסירה פולנייה במחנה. על פן זה באישיותה העידה שורדת אושוויץ אֶוָה פלדנקרַיז: "היו לה בגדים יפים ואוכל בשפע, אותם סיפקו לה חברותיה הסלובקיות שעבדו ב'קנדה' (מתחם המחנה שבו נאגרו ומוינו החפצים שהותירו היהודים שהושמדו בתאי הגז). שערותיה ברקו בצבען הבהיר, וגופה היה מלא, בריא ויפה... הייתה מתנשאת, מזלזלת בבנות שלא מארצה, אך לא הזיקה לאיש. הייתה לפעמים הולכת בדרך הראשית במחנה, גבוהה, עם לחיים סמוקות, עוברת על ידנו כמו איזו מלכה, ואנו, המקומטות והבלויות, קינאנו בה".
בעדויות על זינגר ניתן למצוא גם ביקורות נוקבות הרבה יותר משורדות שלא השתייכו למעגל מקורביה. הן טענו שהיא סייעה בעיקר לחברותיה הסלובקיות, בעוד אסירות אחרות זכו לעזרתה רק תמורת מתנות. יותר מזה, כשזינגר העבירה אסירות שחפצה ביקרן למקומות עבודה מוגנים, נשלחו לעבודות פרך אסירות אחרות שלא היו מקושרות אליה או שלא יכלו לארגן לה מתנות.
אנה פלרצ'יק שהייתה אסירה בבירקנאו: "גדולתה של קטיה הייתה בכך שהצליחה להציל המון נפשות מהגז. יהיו אשר יהיו המעשים האחרים הלא-ראויים או הטיפשיים שעשתה, אין בכך לסתור את העובדה שהיא הצילה חיי אדם"
על התנהלותה הבעייתית של זינגר כתבה האסירה היהודייה-פולנייה סוזאן צֶ'רְנִיאַק-שְפַּאץ, שעבדה תחתיה במשרד הרישום: "זה נשמע מגונה להתנהג כך בלב הזוועה והחֶסר שבמחנה הנשים, אבל זה היה העולם הסוריאליסטי של בירקנאו... אם רצית טובה כלשהי עבור עצמך או עבור חברה או מכרה, היה עליך לקנות אותה ממי שהייתה מסוגלת לספק אותה". מעמדה של זינגר איפשר לה לספק הרבה טובות.
אחת הפרשיות התמוהות שהידהדו במחנה הנשים הייתה הרומן של זינגר עם גֶרְהָארְד פָּאלִיץ', שכמעט עלה לה בחייה. פאליץ' טוב המראה היה אחד הרוצחים השטניים ביותר של אושוויץ-בירקנאו. הוא כונה "המוציא להורג של בלוק 11", שכן אחד מתפקידיו היה לירות בעורפם של אסירים ואסירות מול "הקיר השחור" בחצר ביתן 11 – בית הכלא של הגסטפו במחנה הראשי. הוא גם השתתף בניסויים הראשונים של רצח שבויי מלחמה רוסים ואסירים פולנים בגז ציקלון-בֶּה, שנערכו במרתף אותו ביתן.
פאליץ' התרברב באוזני עמיתיו באושוויץ שרצח במו ידיו 25 אלף בני אדם. גם אם הִגזים, זהו מספר לא מבוטל למי שטרם מלאו לו 30 שנים ודרגתו הייתה בסך הכל רב-סמל ראשון. פאליץ' גם טווה רשת של אסירים מיוחסים שביצעו עבורו מעשי רצח וביזה. אפילו מפקד אושוויץ, רודולף הֶס, רוצח המונים בזכות עצמו, סלד מפאליץ' וכינה אותו "היצור הערמומי והחלקלק ביותר שהכרתי בכל שנות עבודתי במחנות ריכוז רבים; הוא ממש הילך על גופות כדי לספק את תאבונו לכוח". יופייה של זינגר משך את תשומת ליבו של פאליץ', והוא התאהב בה עד כלות. לדבריו היא דמתה לאשתו המנוחה לוּאִיז, שנפטרה במגפת הטיפוס שפשתה באושוויץ בנובמבר 1941. זינגר נענתה לחיזוריו של פאליץ', אף שידעה כי הוא רוצח סדיסטי וכי שלח לתאי הגז אסירה צוענייה שעימה קיים קשרים אינטימיים. בסוף חייה טענה כי עשתה זאת מחוסר ברירה, וגם כי רצתה לנצל את הקשר עימו להיטיב עם עצמה ואולי גם עם אסירות ואסירים במחנה. אחת הדרכים להיטיב עם עצמה הייתה ניסיונה לשנות את רישומה במחנה מיהודייה לנוצרייה. זינגר שיכנעה את פאליץ' ואת שושביניה האחרים בסגל האס-אס, שהיא נולדה להורים נוצרים שמסרו אותה בינקותה לאימוץ על ידי משפחה יהודית. פאליץ' יצא מגדרו כדי להיענות לבקשת אהובתו, אך מאמציו לא צלחו. סוכני הגסטפו החשדנים הפריכו את טענתה של זינגר לאחר בדיקה מעמיקה בסלובקיה.
קשר אינטימי בין איש אס-אס לבין אסירה בכלל, ויהודייה בפרט, היווה עבירה חמורה על חוקת האס-אס ועל חוקי הגזע הנאציים. כשהגיעו שמועות על הרומן בין זינגר לפאליץ' לידיעת הגסטפו של אושוויץ, נכלאו שני הנאהבים בבית הסוהר במחנה הראשי. לא ברורה הסיבה לכך שזינגר לא הוצאה להורג במחנה. אולי מעריציה בסגל האס-אס, שראו בה נוצרייה לכל דבר, התערבו לטובתה.
4 צפייה בגלריה
גרהארד פאליץ'. לא הוצא להורג, אבל סולק מאושוויץ
(צילום: באדיבות מוזיאון אושוויץ־בירקנאו וארכיון המדינה)
ב-3 בספטמבר 1944 נשלחה זינגר עם עוד כמה מאות אסירות למחנה הריכוז שְטוּטְהוֹף בצפון גרמניה. בידי אחת המשגיחות שליוותה את המשלוח הופקד מסמך המצווה על הוצאתה להורג מיד עם הגיעה לשטוטהוף, אך זינגר הפִּקחית הצליחה לחמוק מעונש. קיימת עדות לכך שהיא שיחדה את המשגיחה האחראית להובלתה באמצעות זהב שהיה ברשותה, וזאת בתמורה קרעה לגזרים את המסמך.
גרהארד פאליץ' הועמד למשפט האס-אס באשמת "חילול טוהר הגזע". שופטיו התחשבו בתרומתו הרבה למפעל הרצח באושוויץ ונמנעו מלגזור עליו עונש מוות. עם זאת, הוא סולק מאושוויץ, קולף מדרגותיו וצורף ליחידת ואפן-אס-אס שלחמה בחזית המזרחית מול הצבא האדום. הוא נהרג בקרב בדצמבר 1944.
קטיה זינגר שרדה את אושוויץ ואת שטוטהוף ולאחר המלחמה עברה לפראג. היא התקבלה לעבודה בעירייה כאוצרת תערוכות אמנות ונישאה לדוקטור למשפטים ולדימיר וֶלֶנְסְקִי. זינגר המשיכה לקיים קשרי מכתבים עם חברותיה מהמחנה (ובהן ורה אלכסנדר), ואף נפגשה עימן מדי פעם בפראג. אך עד מותה ב-1995 הסתירה זינגר מבעלה הנוצרי ומכל בני משפחתה וקרוביה החדשים את יהדותה ואת עברה. כמה שנים לפני מותה העניקה ראיון למגזין האמריקאי Jewish Currents, אך הציבה תנאי שהוא יפורסם רק לאחר מותה ומות בעלה. פרסום הראיון ב-2011 לא עורר הדים. כנראה הסתתרותה העיקשת מאחורי זהותה החדשה, קטרינה וֶלֶנְסְקָה, גרמה לכך ש"מלכת אושוויץ" נמחקה מהזיכרון הקולקטיבי.
פרימו לוי, בעצמו שורד אושוויץ, טבע בספרו "השוקעים והניצולים" את המושג "התחום האפור", כדי לתאר את המרחב המוסרי המורכב שבו פעלו אסירות ואסירים ששיתפו פעולה עם הנאצים. מרחב שבו כל בחירה הייתה בין רע לבין רע יותר. הוגי דעות רבים הסכימו עם לוי, כי מי שלא חווה על בשרו את התופת של אושוויץ אינו רשאי ואינו מסוגל לשפוט מבחינה מוסרית את מעשיהם של אלה שנקלעו לתחום האפור.
ראוי אפוא לסכם את דמותה של קטיה זינגר בציטוט מעדות הפולנייה אָנה פַּלַרְצִ'יק, שהייתה אסירה בבירקנאו במשך שנתיים והכירה את זינגר היטב מעבודתה במשרד הרישום: "גדולתה של קטיה הייתה בכך שהצליחה להציל המון נפשות מהגז. יהיו אשר יהיו המעשים האחרים הלא-ראויים או הטיפשיים שעשתה, אין בכך לסתור את העובדה שהיא הצילה חיי אדם".
יואל יערי הוא פרופסור אמריטוס למדעי המוח באוניברסיטה העברית וחוקר שואה. ספרו "דיוקן אישה" יצא לאור לאחרונה בהוצאת כנרת-זמורה-דביר.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.01.25
