סוג מסוים של שקט שקשה להגדיר משתרר כשאני מתקרב אל הכותל המערבי ומניח את ידיי על האבנים הגדולות. השעה חצות הלילה, מזג האוויר בירושלים - שככה יהיה לי טוב - קריר, אבל האבנים חמימות ונעימות למגע אחרי שאגרו את חום היום ואת חום הגוף של מי יודע כמה אנשים במהלך אלפיים השנים האחרונות. כשעומדים קרוב, נדמה שבנוסף לחום פולטות האבנים גם את אותו סוג מסוים של שקט שקשה להגדיר; אולי ככה נשמע הקול של הזמן.
ואולי זה פשוט השקט שמשתרר כשלא ניגש אליך כל שנייה עוד אחד מהמון קבצניות וקבצני הכותל ומבקש נדבה: לכתיבת ספר תורה, להכנסת כלה - יתומה, אלא מה - לעילוי נשמה, לשבת חתן, למשפחה במצוקה, לניתוח דחוף, לקשישה ערירית, לברית מילה, לקבורה, לשבעה, לטיפול שיניים, לסעודת שבת, לאלמן עיוור, לגרושה צולעת. יש קבצנים בני 80 ויש קבצנים בני שמונה, כן, ולכל אחד מהם שפה משלו ודרך משלו להגיד תביא. חלקם מסתובבים עם מסופי אשראי ניידים, חלקם מעדיפים בביט, אבל הרוב המוחלט שומר על המסורת ופשוט פושט יד, אולד סקול.
תהא הסיבה אשר תהא, אפשר לומר שאני מרגיש משהו כשאני עומד ליד הכותל. אינני אדם דתי, אבל יש לי משיכה לרוחניות ולקדושה. וקשה שלא לחוש את האנרגיה במקום בן יותר מאלפיים שנה שאנשים באים אליו להתפלל ברציפות כבר יותר מאלף שנים, אלף שנים זה לא צחוק. משהו מכל התפילות, התחינות והדמעות האלה עוד עומד באוויר כמו ערפל שקוף. זה בעיניי סימן לקדושה. גם אם זה היה מקדש הינדי עתיק הייתי מרגיש את זה ומתרגש, אז ודאי שבמקום הקדוש ביותר לדת שאליה נולדתי, ובטח כשהשעה חצות. בלילה קל יותר לחוש את הנשגב ולהתעלם מהיומיום של הכותל, מהר הבית, מהפוליטיקה, מהפיכת אתר לאומי והיסטורי לבית כנסת אורתודוקסי שמפריד בין המינים ומחייב אותך לשים כיפה. בלילה אפשר.
× × ×
רחבת התפילה מלאה למרות השעה המאוחרת. אנחנו כמה ימים לפני ראש חודש אלול (שחל בסוף השבוע הזה) ולקראת סוף "בין הזמנים", חופשת הקיץ של תלמידי הישיבות. הרוב המוחלט של הנוכחים (והנוכחות, מעבר לגדר) הם חרדים, אבל יש מיעוט של כיפות סרוגות וציבור מסורתי - אני חושש שהגיע הזמן לעדכן את הגדרת הספקטרום הדתי כמו שעשינו להגדרת הספקטרום המיני. ההגדרות חרדי, דתי-לאומי, מסורתי וחילוני כבר לא מספיקות להקיף את המגוון הדתי בישראל. ועוד דבר: האנשים בכותל אוהבים להגיד דברים כמו, "תראה, כל עם ישראל נמצא פה". זה לא נכון. רק כמחצית מאזרחי המדינה מעידים שהם מבקרים בכותל פעם בשנה או יותר. אולי הקשר לכותל הוא קו השבר הלא-נראה באמצע הישראליות. בסך הכל מבקרים בכותל כ-12 מיליון אנשים בשנה.
מהשבוע ועד ראש השנה יהיה הכותל מפוצץ כמעט כל לילה בגלל אירועי סליחות המוניים, אז באנו כמה ימים קודם, לתפוס את הכותל כשיש לו זמן אלינו. אני מגיע ביום ראשון בלילה השבוע. כל היום רעשה וגעשה הארץ במחאה ובסולידריות, בהפגנות, צעדות, גינויים, חסימות ומעצרים. אני מגיע תשוש אחרי יום ארוך וסוחט רגשית, אבל נראה ששום דבר מכל הדרמה לא הגיע עד הכותל המערבי. אני כאילו במדינה אחרת. רוב האנשים שדיברתי איתם בכלל לא שמעו על השביתה, ואלה ששמעו, בואו נגיד בעדינות שלא תמכו או נטלו בה חלק פעיל. שתי מדינות. אם בתל-אביב שממנה באתי מלאו הרחובות באנשים עם פרצופים מודאגים וכועסים - פה נדמה שהכל ממש בסדר, ומה שלא בסדר בכל מקרה לא תלוי בנו.
לא קשה לדבר עם אנשים בכותל. מלבד קבצנים, ניגשים אליך שלל אנשים; מציעים להצטרף למניין, להגיד קדיש, ללמוד שיעור, ולא פעם להסתקרן: מה טיפוס כמוני עושה במקום כזה? חרדים הם טיפוס סקרן שאוהב לדבר ולהתראיין, אבל להצטלם - פחות. גם העוינות לתקשורת המיינסטרים נוכחת באוויר. לא באלימות, חלילה, אבל בלא מעט חשדנות.
שימי, 26, מבני-ברק הגיע לכותל עם אשתו. זה יום הנישואים הרביעי שלהם והביקור הוא המַּתנה. אשתי ירושלמית, מספר שימי, וכבר ארבע שנים לא הייתה בכותל. כל הזמן רצתה לנסוע, אז עשיתי לה הפתעה. הם הגיעו באוטובוס, ובאוטובוס גם יחזרו. "האמת, אני פחות מתחבר לכותל", אומר שימי. "אל תבין אותי לא נכון, זה מקום קדוש והכל. אבל פחות בשבילי - זה ההבדל בין הבני-ברקי לירושלמי". תיאוריית קו השבר הבלתי נראה שלי סופגת מהלומה קלה, אבל אני עדיין אוחז בה.
"מה אתה עושה פה?" מתעניין שימי. "אני מכיר את הכתבות שלך, אתה תמיד כותב דברים מעצבנים. בטח באת לחפש את החיכוך, את המחלוקת". חלילה, אני אומר. באתי לספוג אווירה חיובית של לפני אלול, אבל זה לא עוזר. לשמע המילה מחלוקת מתאספת סביבנו חבורה קטנה של צעירים, בחורים חביבים אחד-אחד. לומדים בישיבה ליד בית-שמש, הגיעו ויחזרו בטרמפים. מה זה, עוד כתבה נגד חרדים? שואל אחד מהם. באת לדבר על חוק הגיוס, קובע שני. על ביבי, פוסק שלישי. מה יש לכם נגדנו, שואל הראשון. לעולם לא נתגייס, אומר השני, בעוד השלישי מגיע למסקנה המקורית בנוגע אשמה בלעדית בכל התלאות העוברות על עם ישראל: התקשורת. בואו נדבר על זה שיש כל כך הרבה קבצנים ועניים במגזר שלכם, אני מציע. הם מתפזרים. "באמת באת לחפש מחלוקת", מחייך שימי הבני-ברקי. אשתו בדיוק יוצאת מעזרת הנשים ומנופפת לו.
החברים מניו-ג'רזי טיילו בכל הארץ, התרשמו מצפת. פגשו רבנים ו"דמויות מהחברה הישראלית". כמו מי, אני שואל. "פגשנו את בן גביר", אומרים השניים. "הוא קצת ליצן", אומר מרגוליס. אבל עם הדעות שלו הם מסכימים. למרות שבגדול, אין להם מושג מה קורה בישראל
"האזנתי לשיחה שלכם", ניגש אליי בחור חביב שמציג את עצמו כברגר, בן 17, ממודיעין-עילית. לומד בישיבת תורת אהרון בעיר. באתי באוטובוס, הוא מספר, ואני חוזר בטרמפים. "קיבלתי צו ראשון וצו שני", אומר ברגר. מה עשית איתם? "זרקתי לפח". אחיו הגדול, הוא מספר, כבר קיבל צו מעצר. מה עשיתם עם הצו, אני שואל. "הוא ממוסגר ותלוי על הקיר", מחייך ברגר, "כל מי שקיבל צו מעצר אצלנו עושה את זה. זה סימן לגאווה בשבילנו". איפה הגאווה, אני שואל. "זה למסור את הנפש". אתה מוסר את הנפש של אנשים אחרים חביבי, אני אומר לו. הבן שלי הולך להתגייס עוד מעט ואתה נשאר בבית, זה נראה לך הגיוני? אני מתפלל ולומד בשביל הבן שלך וכל החיילים, החטופים, הפצועים וכל עם ישראל, עונה לי ברגר במה שנראה כמו כנות ותחושה אמיתית של שותפות גורל. אולי נעשה ההפך, אני מציע, הבן שלי ילמד בשבילך ואתה תתגייס? כל אחד והתפקיד שלו, עונה ברגר. לא מפריע לך שצעירים בגילך משרתים בצבא ואתה מבלה בירושלים? אני לא מבלה, אומר ברגר, אני מתפלל.
אנחנו פוגשים משפחה חרדית חמודה מקריית-גת. האב צלם אירועים אחרי עבודה. הביא את הילדים. "לא היינו פה שלוש שנים. אם זה היה תלוי בי, הייתי מגייס את כל מי שלא לומד", הוא אומר, אבל הרבה יותר משמעניין אותו לדבר על שוויון בנטל מעניין אותו לדבר עם שלו שלום, הצלם, על מצלמות.
× × ×
אני פוגש את הלל דוד אלטמן, 18, מירושלים. ציציות ארוכות בחוץ, פאות עבות מסולסלות, כיפה סרוגה גדולה, טוטאל לוק של נער גבעות. לא בדיוק הסוג שלי, מודה, אבל משהו בעיניו משך אותי: הן האירו. בקרוב יחל את לימודיו בישיבת הסדר, ועד אז הוא מגיע לכותל בכל הזדמנות שיש לו, בין שלוש לארבע פעמים בשבוע, לדבריו. למה? "השכינה שורה פה", אומר אלטמן, "אין ספק בכלל, אפשר לחוש אותה. להתחבר אליה. זה המקום האהוב עליי בכל העולם. יש פה אנרגיות חיוביות, כולם ביחד, כולם מחייכים". אני מסתכל סביבי. זה נכון. לא שיש פה הרבה על מה לריב, אבל האנרגיות אכן נינוחות. אני שואל אותו אם שמע על יום השיבוש. לא שמע.
"כל הצרות, כולל הצרות של עכשיו, המלחמה, החטופים, הקרע בעם - הכל בגלל שאין בית מקדש", אומר אלטמן. "ננצח או נפסיד, זה לא משנה". הניצחון המוחלט לא יהיה במלחמה, הוא אומר - "הניצחון היחיד יהיה בית מקדש". אתה באמת מאמין בזה? כן, אומר אלטמן הצעיר, ומבקש להקריא לי משהו שכתב. בטח, אני אומר.
זה מתחיל במדרש מוכּר (לפחות לדתיים ודתיים לשעבר) על רבן גמליאל ששמע אישה בוכה על בנה שמת. זה הזכיר לו את חורבן בית המקדש, והוא היה בוכה יחד איתה עד שנשרו לו הריסים. מה הקשר בין האסון הפרטי לחורבן בית המקדש? מה, אני שואל. שבגלל חורבן הבית הגיעו עלינו כל הצרות, עונה אלטמן. נער הייתי וגם זקנתי, ו-99 אחוזים מדברי התורה ששמעתי היו ברמה הזאת. בשביל זה לא להתגייס? "אני מתגעגע לבית המקדש", אומר אלטמן. אני לא מתווכח איתו: ברור שאפשר להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה לך או למקום שבו לא היית. כולנו עושים את זה.
המקום הזה אמייזינג, אומר לי תייר אמריקאי יהודי. שמו מיכאל והוא בא לחודש בישראל מקנדה. מה כל כך אמייזינג, אני שואל? הכל פשוט אמייזינג, הוא עונה. ארץ ישראל היא מקום אמייזינג.
"יש פה יופי רוחני", אומר לי יוסף אהרון מקווינס, 18. פה בחופשה. אנחנו בוהים יחד כמה דקות בקיר הגדול. תמיד יהיה איזה חכם שיזכיר שזה בכלל לא הקיר הגדול של בית המקדש, אלא בסך הכל קיר תמך חיצוני שבנה הורדוס במסגרת שיפוץ. אז מה? עדיין צודק יוסף אהרון. יש פה סוג מסוים של יופי רוחני, למרות שלל הקבצנים והבטלנים. ואולי בזכותם.
אולי נעשה ההפך, אני מציע, הבן שלי ילמד בשבילך ואתה תתגייס? כל אחד והתפקיד שלו, עונה ברגר. לא מפריע לך שצעירים בגילך משרתים בצבא ואתה מבלה בירושלים? אני לא מבלה, אומר ברגר, אני מתפלל
השעה הרבה אחרי חצות - אבל פה מתפללים עוד תפילת מעריב בכל פינה (צועקים "מייריב!") ועוד אחת, ועוד אחת. עד לפני שנה עוד התפללו פה שחרית. אני תופס אחד מהמתפללים. תגיד חבר, אני שואל אותו, אתה נראה לי אדם נחמד מאוד, אבל לא עסוק במיוחד. איך לא היה לך זמן להתפלל שחרית עד חצות הלילה? "מה הבעיה?" עונה האברך, "זה מותר".
× × ×
אני מרים את מבטי במעלה הכותל. מינים רבים של ציפורים חיות פה: דרורים, יונים, טריסטרמיות, אפילו בז, אבל הציפור המוכרת ביותר היא סיס החומות. סיס, ציפור מופלאה, מבלה את כל זמנה באוויר, אפילו ישנה באוויר, אבל את הקן לגוזלים היא אוהבת לבנות בחרכים, סדקים וחריצים, וכאלה יש הרבה בכותל. אומרים שהכותל הוא מושבת הקינון העתיקה בעולם לסיסים. לפני כמה שנים התפרסם מחקר על כך שהתאורה החזקה 24/7 בכותל המערבי קצת חירפנה את הסיסים והם לא מצליחים להירדם או לדגור כראוי על הביצים. אני מביט למעלה, המוני סיסים שלא יכולים לישון עפים בשמי הכותל. זו לא הצרה היחידה שלהם, מסתבר: המיינה מנסה לגרש אותם מהכותל. גם הציפורים נלחמות פה. הזו שכינה? אני שואל את עצמי.
שני אחים כבני שמונה וחמש ניגשים אליי ומבקשים כסף "בשביל ספר תורה". השעה אחת וחצי, אני אומר להם, מה אתם עושים ערים? הם לא עונים. באיזה ספר תורה מדובר? הגדול מושך בכתפיו. "לא יודע", הוא אומר, אדיש. כמה השגתם היום? כ-50 שקל כל אחד.
אחד מיושבי הקבע של הכותל ניגש אליי. ערב שלם אני עוקב אחריו עובר בחיוך מאדם לאדם. זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע אליי. אני ידעתי את זה, הוא ידע את זה. הרגע הגיע, ומסתבר שהוא האבא של הילדים. זה ישראל מוזס, 31, אחד הטיפוסים החייכנים שראיתי בימי חיי. צריך לשמוח, הוא אומר, תמיד להרים, לא להיות מדוכאים.
"כל אחד צריך תשומת לב", אומר לי ישראל מוזס, שנותן תשומת לב מלאה כמעט לכל אדם ברחבה. הוא ממש עובד בזה. עקבתי אחריו שעות. משקית ניילון משומשת - חרדים אוהבים שקיות ניילון - הוא שולף ברכות “שמע ישראל” ומגיש לאנשים, מחבק, צוחק.
הוא אב לשבעה ילדים. אתה עובד, אני שואל. לא, עונה מוזס. הכל לטובה. לא הכל, אני אומר. הכל, מתעקש מוזס. ממה אתה חי, ידידי? בגדול, אומר מוזס, מקבץ נדבות. כמה שיוצא יוצא, הוא אומר בחיוך, ה' דואג לנו. מנדבות אתה יכול לפרנס שבעה ילדים? כן, עונה מוזס. איך אתה קונה בסופר, אני שואל אותו ומוזס מספר על השיטה שלו: "אני הולך לסופר, לוקח מה שאני צריך. כשאני מגיע לקופה ואין לי כסף אני פשוט מחכה בקופה, או בצד, פותח ספר ולומד, עד שה' שולח מישהו שרוצה לשלם על הקניות". וה' שולח? אני שואל. שולח, אומר מוזס, כמעט תמיד. השבת, הוא מספר בגאווה, אני מארח 30 איש.
לא מפריע לך לקבץ נדבות מול הילדים שלך, אני שואל, ואפילו לתת להם לקבץ בעצמם? איזה מין חיים אלה? איזו מין דוגמה אתה נותן להם? "דוגמה שתמיד צריך להאמין בה'", עונה מוזס. "ה' תמיד דואג. העיקר להיות בשמחה".
מוזס, שגר ליד מאה שערים, מספר שהוא כל יום בכותל. בא אחר הצהריים ונשאר עד שמספיק. "הגיע הזמן ללכת הביתה לישון", הוא צוחק, "אשתי תכעס עליי".
יש קבצנים בני 80 ויש קבצנים בני שמונה, כן, ולכל אחד מהם שפה משלו ודרך משלו להגיד תביא. חלקם מסתובבים עם מסופי אשראי ניידים, חלקם מעדיפים בביט, אבל הרוב המוחלט שומר על המסורת ופשוט פושט יד, אולד סקול
מוזס מרצין לפתע, תופס בזרועי. "אתה צדיק יסוד עולם", הוא לוחש לי, "אני מרגיש את זה. השליחות שלך בעולם היא לפזר אהבה. אתה צריך תמיד לעשות ‘מצב’ (סלנג חרדי לשמחה), תמיד תעשה שכולם ישמחו, אל תפזר צער בעם, יש מספיק צער. אתה צריך להאמין בה', הוא אומר לי. אין לו זמן אליי, ישראל, אני עונה, הוא כל הזמן בסופר, דואג לך.
× × ×
השעה כבר אחרי שתיים והמקום מתחיל להתרוקן. אני עומד קצת עם הסדרנים של הכותל, עובדי קבלן שעבודתם היא להחזיר את הסידורים למקום. משמרת לילה: מ-11 עד הלקוח האחרון. הערבים עוסקים בניקיון, היהודים מחזירים את הסידורים. זו לא עבודה מעניינת במיוחד, אומר לי אחד מהם, אבל יש עבודות גרועות בהרבה - ולפחות אני בכותל.
במנהרה משמאל לכותל אני פוגש חבורה של נערים חרדים מניו-ג'רזי שהגיעו לישראל לחודש במסגרת שהיא מעין "תגלית" לא ציונית לנוער חרדי. האשכנזים - כמו שלמה מרגוליס ושמואל אידלטוך, הגיעו עם מחנה "אשכול", ואילו הספרדים - כמו עזרא מלכה ושאול סודרי, הגיעו עם מחנה "קוניג". יש הרבה יתרונות לחברה החרדית, כן, אבל היא חברה גזענית עד העצם. מה ההבדל בין המחנות, אני שואל. אין הרבה הבדל, הם עונים.
החברים טיילו בכל הארץ, התרשמו מצפת. פגשו רבנים ו"דמויות מהחברה הישראלית". כמו מי, אני שואל. "פגשנו את בן גביר", אומרים השניים. "הוא קצת ליצן", אומר מרגוליס. אבל עם הדעות שלו הם מסכימים. למרות שבגדול, אין להם מושג מה קורה בישראל.
הם מראיינים אותי על סוגיית גיוס החרדים ומתפלאים לשמוע שבעיני ישראלים רבים, אי-הגיוס של החרדים בעייתי. אתה לא מאמין שתורה מגינה ומצילה, שואל אחד מהם בפליאה אמיתית. לא, אני עונה. אז מה שמר על עם ישראל, הוא מקשה. אם מישהו שמר על עם ישראל, אני אומר, הוא עשה עבודה לא משהו במשך אלפי שנים.
אבל אנחנו מתפללים כל יום על החיילים ומאמינים שלימוד התורה שלנו מציל, אומר אידלטוך. תודה רבה, אליכם אין לי טענות, אני אומר לו, אתם לא אזרחי ישראל. אבל החרדים פה, כן. ומי שלא עילוי בתורה - וגם זה מעצבן, אבל מילא - שיתגייס כמו הבן שלי, עם כל הכבוד. אפילו אם מישהו לומד רבע שעה ביום, אומר לי אידלטוך, זה מציל נפש בישראל.
שלוש וחצי בלילה. קר. גם בחורי הישיבות הלכו הביתה. עכשיו זה רק אנחנו והגרעין הקשה באמת. אנשים נרדמים על הכיסאות, ראשם מונח על הסטנדים. למה הם לא הולכים הביתה? עוד רגע מחר.
ליד הברזייה ניגש אליי מישהו, יש לך אולי כסף לאוכל, הוא שואל. לא, אני אומר, אבל יש לי כמה דקות לדבר. הוא נראה שונה מהטיפוסים האחרים שמקבצים נדבות. נרי, זה שמו, הוא הלום קרב מחרבות ברזל, לדבריו. "שנה וחודשיים הייתי במלחמה. נלחמתי בבארי, בנחל עוז, בכפר עזה. בעזה - איפה שאתה רוצה. השתחררתי. יצאתי מזה בסדר, כמו שאתה רואה, רק מה? אני לא ישן. כל הלילות אני שומע פיצוצים, רואה דברים, שומע קולות, לא יכול לישון. אז אני בא לפה, לכותל. היה לי בית באשקלון, אבל נפרדתי מהאישה, גם אוטו אין לי, שכרתי חדר בירושלים ואני בא הרבה לפה, לכותל. יושב, מסתכל, נרגע. אפשר להירגע פה, אחי. פה אין צעקות כמעט, ואנשים טובים בסך הכל. אני לא יודע מה לעשות", אומר נרי, "אבל מאמין שיהיה בסדר. אני לא כמו אלה המסכנים שמתאבדים, אל תדאג אחי. אני חזק. ראיתי דברים שהיו שוברים כל אחד, ואני חזק".
אנחנו שותקים לרגע ארוך. "צריך להגיד לאנשים - שאף אחד לא ילך לצבא בשביל הממשלה הזאת. אף אחד שלא ילך! ועכשיו הם עוד רצים להיכנס עוד. לכבוש. למה? אם קוראים לי אני לא בא. לא יכול יותר. אני לא ישן, לא אוכל, לא עובד, מקבץ פה נדבות. כשאני מגיע ל-200, 250 שקל, אני עוצר", הוא אומר, "והולך הביתה. כשיש אור בחוץ יש לי קצת יותר סיכוי להירדם". אני מחפש בכיסים, אולי בכל זאת, אבל את כל מעט הכסף שהיה לי נתתי כבר לקבצנים אחרים. ×
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
