"תמיד רבנו ואנחנו עדיין רבים". נעמה אנסבכר לא מתנצלת כשהיא אומרת את המשפט הזה על הנישואים שלה. זאת למרות, וכנראה גם בגלל, שכבר יותר מ־13 שנים היא יועצת לזוגיות ונישואים, מגשרת ומרצה על מערכות יחסים.
על מה את ובעלך רבים?
"הרבה שנים רבנו את המריבות הרגילות - מי עושה מה בבית, למה הוא לא מבין אותי. נפלנו לכל המלכודות הקלאסיות של שתיקות, צדק ומשחקי אגו. בעיקר אני נפלתי לשם. לקח לי שנים להתחיל להבין שאנחנו לא בכיוון, ושיש כאן משהו עמוק יותר שאני לא מבינה וצריכה ללמוד. בעקבות העבודה שעשינו נוצר משהו חדש. גם בו יש כעס, אכזבה ועלבון, אבל יש בו עוד משהו: החלטה שאנחנו יחד, נקודה. משם המריבה מקבלת אופי אחר. הרגש נוכח אבל הוא לא מנהל אותנו".
אתם רבים לעיני ולאוזני הילדים?
"אני לא מאמינה שצריך להסתיר מריבות מילדים. יותר מזה, אני אפילו חושבת שילדים צריכים לראות הורים רבים. כמובן, אני לא מדברת על ריבים שיש בהם אמירות קשות, כמו האשמות כלפי המשפחה של בן הזוג או שאלות על עתיד הנישואים. אבל יש הרבה ויכוחים ומריבות על דברים יומיומיים, ואם הילדים לעולם לא יראו שיש גם מחלוקות, הם עלולים לגדול עם פנטזיה שזוגיות טובה היא זוגיות שאין בה קונפליקטים".
מה עוד חשוב שיראו?
"הם צריכים לראות שגם אחרי מריבה יש פיוס. שהקשר נשאר, שאפשר לכעוס ועדיין לאהוב. זאת מתנה אדירה לילדים. אם הילדים יראו שגם אחרי מריבה אבא ואמא ממשיכים להיות משפחה, הם ילמדו שאהבה לא נעלמת בכל פעם שיש כעס. היא חיה ובועטת".
מריבות הן נושא שמעסיק את אנסבכר כבר שנים. בימים אלה הוציאה לאור את הספר "לריב כמו מקצוענים" (דני ספרים), ובו היא מנסה לפתור את הבעיה הבסיסית - העובדה שמעולם לא לימדו אותנו לריב. "הספר לא מציע נוסחה אחת נכונה למריבה", היא מסבירה, "אלא מזמין את בני הזוג להפוך ליועצים הזוגיים של עצמם. להבין מה באמת מתרחש ביניהם כשהשיחה מסתבכת, לזהות את הדפוסים שמפעילים אותם ולבחור את הכלי המתאים למצב. לצד ההסברים המקצועיים משולבים בו דוגמאות מחיי היומיום ותרגילים מעשיים".
לנפץ את המיתוס
אנסבכר (43) מתגוררת במעלה אדומים, נשואה ליאיר (43), ד"ר לביטחון לאומי, ואם לחמישה (בני 6-18). בשנים האחרונות היא פוגשת בקליניקה מאות זוגות שמגיעים מותשים מלופ המריבות שבו הם תקועים. "הרבה פעמים אני שומעת מזוגות שמגיעים אליי בפעם הראשונה את המשפט, 'משהו לא עובד בינינו, אנחנו רבים'. דווקא בגלל זה אני מבקשת לנפץ את המיתוס הגדול ביותר על מריבות - שמריבה היא סימן לכישלון. את הרעיון הזה אימצנו לתוכנו מזמן, בלי שנשים לב".
"רובנו מנהלים מריבות כאילו אנחנו בבית משפט. אנחנו מחפשים צדק, אבל צדק זו אחת המילים המסוכנות ביותר בזוגיות"
למה הכוונה?
"כששני ילדים רבים בגן, הגננת אומרת, 'לא יפה, בגן שלנו לא מתנהגים ככה'. גם בבית, כשהיינו רבים עם האחים שלנו, ההורים רצו שהמריבה תיגמר כמה שיותר מהר. גדלנו על המסר שלפיו אם אנחנו רבים, סימן שמשהו התקלקל. אבל מריבה היא לא בעיה. היא סימן שמישהו דרך לנו על נקודה כואבת או על רצון וחלום שלא התממשו, ודרכם הכאב הזה יוצא החוצה. מריבה היא חלון ההזדמנויות הכי בהיר לגלות מי אני, מי אתה ומה קורה בינינו. כשאנחנו מפספסים את החלון הזה, אנחנו לא מרוויחים את המריבה. אנחנו רק משלמים את המחירים שלה".
מה זה אומר, להרוויח מריבה?
"כמעט כל הזוגות רבים על מה שנמצא מעל פני השטח. על הכלים שנשארו בכיור, על כסף או על מי שכח להתקשר למחנכת של הילד. אבל לרוב המריבות הן לא באמת על הדברים האלה. מתחת לכל אלה יושב כאב הרבה יותר עמוק: תחושה שלא רואים אותי, שלא בוחרים בי, שלא מקבלים אותי כמו שאני. כאשר אנחנו מתעסקים בכאב, הרווחנו משהו. כשלא - רק שילמנו מחיר".
את רואה את זה בקליניקה?
"כמעט כל יום. השבוע היה לי זוג מקסים, הם ביחד המון שנים, עוד מהתיכון. הם העלו הרבה סיפורים על מריבות שיש להם, אבל מהר מאוד התברר שנושא המריבה הוא לא העניין אלא הקושי שלו לקבל אותה כמו שהיא. המפגש הסתיים באמירה לא פשוטה שלה: 'אם אתה לא אוהב אותי ככה, כמו שאני, אני לא יכולה להישאר פה'. כך, במקום לבזבז עוד ועוד מפגשים על מי עושה מה בבית ולמה אתה זורק את הגרביים בסלון, נגענו בנקודה האמיתית. משם אפשר להתחיל ולגדול".
נעמה אנסבכר. "אפשר לכעוס ועדיין לאהוב"
(צילום: אלכס גמבורג)
התיאוריה של אנסבכר בנוגע למריבות מתחילה הרבה לפני החתונה. "כשאנחנו תינוקות", היא מסבירה, "אין בחוויה שלנו אותנו בנפרד ואת אמא בנפרד. מבחינת התינוק אנחנו אחד. כך, התחושה שמישהו מבין אותנו בלי מילים נצרבת עמוק בתוכנו. בבגרותנו, כשאנחנו מתאהבים, אנחנו מאמינים באופן לא מודע שמצאנו שוב את האדם שיבין אותנו בלי שנצטרך להסביר. ואז מגיעה המריבה וסודקת את האשליה הזאת".
במילים אחרות, המריבה לא הורסת את האהבה, היא הורסת את הפנטזיה.
"בהחלט. ואולי בגלל זה אין מריבה שמכאיבה כמו מריבה בין בני זוג. אנחנו רבים עם ההורים, עם חברים, עם הילדים, עם הבוס ואפילו עם אנשים זרים. אבל שום מריבה לא נוגעת בנו כל כך עמוק כמו מריבה עם האדם שאמור להיות הבית שלנו. כי פתאום עולה הפחד שכמעט אף אחד לא מעז להגיד בקול: אולי כבר לא אוהבים אותי".
"כמעט כל הזוגות רבים על הכלים בכיור, על כסף או על מי שכח להתקשר למחנכת של הילד. אבל מתחת לאלה יושב כאב הרבה יותר עמוק: תחושה שלא רואים אותי"
למחוק את כתב האישום
אנסבכר גדלה ביישוב מצפה הושעיה שבצפון, למשפחה דתית לאומית. אחרי התיכון באולפנה ושירות לאומי, למדה תואר ראשון בהיסטוריה וספרות באוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בניהול סכסוכים באוניברסיטה העברית. כיום היא לומדת לתואר שני נוסף בניהול מערכות חינוך בבר־אילן, בדרך לדוקטורט. "מטרת הדוקטורט היא לשכנע את משרד החינוך להכניס תוכניות מערכתיות בתחום מערכות יחסים לאורך שנות התיכון. היעד הוא לצמצם את המחיר שמשולם בעקבות חוסר ההכשרה שלנו בתחום הזוגיות".
במשך שנים הייתה מחנכת ומורה לאזרחות בתיכון. "בגיל 30 חיפשתי משהו שיעשיר אותי ונרשמתי לקורס להכשרת מדריכות כלות. לאט־לאט הבנתי שנפתח בפניי עולם חדש והמשכתי ללימודי ייעוץ זוגי, גישור והנחיית קבוצות. במשך שנים שילבתי בין שני העולמות: בבוקר הייתי מורה ובערב טיפלתי בזוגות. אבל ככל שהזמן עבר התאהבתי בעולם הזוגיות והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל החיים".
עוד לפני שפגשה את בעלה הייתה אנסבכר מאורסת לבן זוג שהכירה בגיל 16 בתנועת הנוער, אך ביטלה את האירוסים. "זה היה קשר שנמשך יותר משש שנים, עם המון פרידות וחזרות. הייתה שם אהבה גדולה, אבל היה ברור שאנחנו שייכים לעולמות שונים. ההחלטה לבטל את האירוסים הייתה אחת החשובות בחיי. בזמנו אנשים אמרו לי שאני אמיצה, אבל האמת היא שלא הרגשתי אמיצה בכלל. בן הזוג שלי לא הופתע מהביטול, שנינו ידענו שזה לא עובד".
כריכת הספר
את יאיר, בעלה, הכירה בגיל 24, כאשר הייתה סטודנטית בירושלים. "חברה משותפת של שתי האמהות שלנו שידכה בינינו. בפעם הראשונה הוא התקשר אליי ב־23:00 בלילה והציע שניפגש באחת בלילה".
והסכמת?
"כן. קודם כול, סמכתי עליו. ידעתי שהוא בחור טוב. חוץ מזה, משהו בשיחה איתו הרגיש לי שונה מכל הבחורים שיצאתי איתם עד אז. הוא לא אדם רגיל. באותו לילה הוא יצא מהרכב עם שוקו חם בשבילי והציע שנטפס על הגג של הכנסייה הסקוטית בירושלים. שם ישבנו עם השוקו, הסתכלנו על העיר העתיקה ודיברנו עד ארבע בבוקר. זה יאיר, הוא תמיד לא צפוי. מהר מאוד ידעתי שהוא הדבר האמיתי. הגענו לקשר הזה בשלים מאוד ולא שיחקנו משחקים. אחרי ארבעה חודשים כבר התחתנו. הוא אדם נדיר. בקרוב נחגוג 20 שנות נישואים, וזה מרגיש כאילו אנחנו יחד כל החיים, גם כשהוא מוציא אותי מדעתי - והוא עושה את זה לא מעט".
המלחמה של השנים האחרונות חידדה עבורה את התובנות שהגיעה אליהן. "פגשתי עוד ועוד זוגות שניסו להחזיק את הראש מעל המים. אף על פי שהרעיון לספר הגיע עוד קודם, דווקא אז הרגשתי שהוא חייב לצאת. כל כך הרבה זוגות מסתובבים עם כאב ואף אחד לא באמת לימד אותם מה לעשות איתו. רציתי שנפסיק להיבהל מהמריבה ונתחיל להקשיב לה, כי כמעט תמיד היא לא באה להרוס את הקשר. היא באה לספר לנו משהו עליו".
אז הבנו שלא צריך להימנע מלריב, אבל איך רבים אחרת?
"רובנו מנהלים את המריבות שלנו כאילו אנחנו בבית משפט. יש לנו כתב אישום כנגד הצד השני, והוא מגיע עם 'ראיות' על ההתנהגות ועל האופי שלו. אנחנו לא אומרים 'אתמול לא שטפת כלים', אלא 'אתה תמיד עושה לי את זה'. אנחנו מביאים הוכחות מלפני חודשיים, שנה וחמש שנים שמראות שיש פה דפוס וכוונה. כך אנחנו בונים תיק שיש בו עדים, האשמות, פסק דין ועונש".
"אנחנו חושבים שכל מריבה חייבת להסתיים בפתרון. בפועל יש סכסוכים שלא באמת נפתרים. אהבה היא היכולת לחיות ליד השוני"
וזו טעות?
"זה טבעי ומובן, פגעו בנו ואנחנו מחפשים צדק. אבל 'צדק' זו אחת המילים המסוכנות ביותר בכל מערכת יחסים. כי בזוגיות אין מנצח ומפסיד, יש או שני מפסידים או שני מנצחים. לכן אנחנו צריכים 'לעבור דירה' מבית המשפט אל מקום אחר, ששם במרכז את הכאב שלנו במקום את הצדק".
מה צריך לעשות בתכלס? למה צריך לשים לב?
"יש כמה דברים שיכולים לשנות את הכיוון של המריבה. הראשון הוא להפריד בין עובדה לפרשנות. 'לא התקשרת' זו עובדה. 'לא אכפת לך ממני' זו כבר המשמעות שנתתי לה. חשוב לדבר גם על המשמעות אבל לזכור שהיא אינה בהכרח האמת היחידה. הדבר השני הוא להישאר עם המעשה ולא להפוך אותו לתכונת אופי. ברגע ש‘לא הורדת את הזבל’ הופך ל‘אתה חושב רק על עצמך', בן הזוג כבר לא יכול להתייחס למה שקרה. הוא מוכרח להגן על מי שהוא. לכן עדיף לתאר מה קרה, מה הרגשתי ומה הייתי צריכה, במקום להסביר לבן הזוג מי הוא.
"פגשתי בקליניקה זוג שרב כמעט בכל ערב סביב הטלפון. היא כעסה שהוא יושב מול המסך בזמן שהם סוף סוף נפגשים, והוא התגונן וטען שהוא רק צריך כמה דקות לנוח אחרי יום עבודה. כשביררנו יחד מה באמת התחבא שם, התברר שהיא ניסתה לומר: ‘אני מרגישה לבד ורוצה לדעת שאני חשובה לך’, והוא ניסה לומר: ‘אני חוזר מותש ומרגיש ששוב אני נכשל מולך’. זו הייתה הפעם הראשונה שהם הפסיקו לריב על הנייד, והתחילו לדבר על עצמם".
איזה מיתוס הכי חשוב להוריד מהפרק?
"אנחנו חושבים שכל מריבה חייבת להסתיים בפתרון, ושאם באמת אוהבים הכול אמור להסתדר. בפועל, יש סכסוכים שלא באמת נפתרים. יש פערים באישיות, בהרגלים ובתפיסות העולם שילכו איתנו כל החיים. הבשורה היא שלא חייבים למחוק או להדחיק אותם. אהבה היא היכולת לחיות ליד השוני בלי לנסות כל הזמן לתקן אותו. יש לנו נטייה לחשוב שאם רק בן הזוג ישתנה קצת, הכול יהיה מושלם. אבל בני האדם לא אוהבים שלוחצים עליהם להשתנות. ככל שנלחץ יותר, בדרך כלל נקבל יותר התנגדות.
"בסופו של דבר, אהבה היא לא היכולת למצוא מישהו שלעולם לא נריב איתו, אלא היכולת לפגוש את המקומות שבהם אנחנו שונים, פצועים ולא מובנים, ובכל פעם מחדש לבחור להישאר. לא בשביל הילדים ולא כי זה מפחיד להתגרש, אלא כי אנחנו בוחרים, שוב ושוב, לאהוב".
איך לריב: 5 כללים שחשוב להכיר
- אל תריבו רעבים או עייפים. לפעמים הבעיה היא לא הזוגיות, אלא שהגוף שלנו נמצא במינוס. תאכלו, תישנו ואז תריבו.
- קצרו את המריבה. כשהיא מתארכת, אנחנו מפסיקים להקשיב ומאבדים ריכוז. עדיף כמה שיחות קצרות משיחה אחת מתישה.
- קחו הפסקה, אבל אל תיעלמו. אמרו שאתם זקוקים לעצירה וקבעו מתי חוזרים לדבר. כך ההפסקה לא נחווית כנטישה.
- תריבו על הבעיה, לא על הקשר. גם בשעת כעס, אל תשתמשו במשפטים שמערערים את עצם הזוגיות. אפשר לריב על הבעיה בלי לאיים על הבית כולו.
- אל תתווכחו עם הפגיעה. כשבן הזוג אומר שהוא נפגע, תנו לזה מקום. קודם מכירים בכאב, ורק אחר כך מסבירים את הצד שלנו בסיפור.
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
