כשקיבלה את המצלמה הראשונה שלה, בגיל 16, הבמאית תהילה רודל (30) לא ידעה שהחיים שלה הם סרט. באותה תקופה הייתה חניכה בפנימייה לנערות בסיכון בדרום הארץ, אחרי שיצאה בשאלה וחיה כמה חודשים ברחוב. כחלק מהשיקום קיבלה מצלמה והחלה לתעד את חייה. "זאת הייתה הדרך שלי לתווך לעצמי את העולם החילוני, והבנתי שאני רוצה ללמוד קולנוע ולספר את הסיפור שלי", היא אומרת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בגיל 18, כשסיימה את לימודיה בפנימייה, עברה לתל אביב ולמדה קולנוע ב"מנשר". את סרט הגמר שלה, שנקרא "מקום שאינו קיים", החליטה להקדיש לסיפורה האישי. הסרט, שאורכו 18 דקות, אמנם לא דוקומנטרי אלא עלילתי, אבל לגמרי ביוגרפי, ומגולל את החודשים שבהם חיה ברחובות ירושלים והפכה שם לטרף קל. הוא יוקרן השבוע (3.12) בהקרנת בכורה בפסטיבל "סולידריות" בסינמטק תל אביב.
רודל נולדה וגדלה בקריית יערים (טלז־סטון) שליד ירושלים, למשפחה חרדית. אמה עלתה מאנגליה ואביה מארצות הברית, ואחרי ששניהם חזרו בתשובה הכירו ביניהם בשידוך. רודל היא הבת השנייה במשפחה ויש לה עוד ארבעה אחים, כולם יצאו בשאלה בעקבותיה. אמה, בתיה רודל (61), היא סופרת שכתבה שבעה ספרים באנגלית על העולם החרדי. את האחרון שבהם, שנקרא "בדרך שלהם", כתבה על ההתמודדות שלה עם היציאה בשאלה של ילדיה, ובו היא נותנת כלים להורים חרדים שמתמודדים עם אותה בעיה. מיותר לציין שהספר לא התקבל בתשואות בקהילה החרדית.
"הייתי ממש רדופה בתוך השכונה על ידי משמרת הצניעות. הם עקבו אחריי, צילמו אותי ושלחו את התמונות לבית הספר"
"עד גיל 14 לא היה לי שום קשר עם העולם החיצוני החילוני, גדלתי בסביבה מאוד שמרנית ולא ראיתי חילונים בכלל כי לא יצאתי אפילו לירושלים", מספרת תהילה. "הייתי ילדה טובה ושקטה, ביישנית וחסרת ביטחון. למדתי ב'בית יעקב', בית ספר לבנות בלבד, ותמיד התייחסתי ביראת כבוד למה שמלמדים אותי, אבל לקראת גיל 14 התחלתי להטיל ספקות. לא הבנתי למשל למה כל השיח בבית הספר מבוסס על הפחדות. הרגשתי שלא טוב לי ושאני צריכה מזור כלשהו, לא ידעתי לשייך את זה לדת, היום אני יודעת שזה היה קשור. הסתובבתי עם גולה בבטן, הייתי בחרדה שהלכה והתגברה, עד שהפכה להיות הר געש שלא יכולתי לשמור בתוכי. אני זוכרת שהיה לי יומן מפוצץ בבקשות סליחה מאלוהים, פחדתי שבגלל המחשבות האלה ישלחו אותי לגיהינום, חלילה".
3 צפייה בגלריה
תהילה רודל עם אמה, בתיה רודל. ''גיליתי אותה מחדש דרך העשייה של הסרט''
(צילום: ירון ברנר)
איך החרדות האלה באו לידי ביטוי בחיים שלך?
"בגירודים עד זוב דם, בפחד להיות לבד. הייתי צריכה ליווי לכל מקום. אמא שלי התחילה להבין שמשהו לא תקין אצלי ושלחה אותי לטיפול פסיכולוגי, ומשם הדרך שלי החוצה התחילה".
איך?
"זה התחיל בזה שהתלבשתי קצת פחות שמרני מהקהילה, נגיד, חצאית שקוצרה בכמה ס"מ. לא משהו מטורף, ובכל זאת התחלתי להרגיש את האמבוש סביבי, הייתי ממש רדופה בתוך השכונה על ידי משמרת הצניעות. הם עקבו אחריי, צילמו אותי ושלחו את התמונות לבית הספר. יום אחד מישהי בכירה מצוות בית הספר נכנסה לכיתה בהיעדרי וסיפרה לכל הבנות שאני בירידה רוחנית ושאם הן רוצות להתקבל לסמינרים טובים, כדאי שיתרחקו ממני. לא היה לי מושג על השיחה, למחרת באתי וגיליתי שאף אחת לא מדברת איתי. אפילו החברה הכי טובה שלי אמרה לי שאמא שלה לא מרשה לה להיות חברה שלי. לאט־לאט נוצר מצב שלא יכולתי ללכת ברחוב בלי שכל העיניים היו עליי. התחלתי לפתח חרדות קשות, הרגשתי צורך להסתיר מההורים דברים מתוך פחד ורצון להגן עליהם, אבל כשאמא גילתה על החרם היא רצה לבית הספר ואיימה בתביעה".
"שיקרתי להורים, הרבה פעמים מצאתי את עצמי ישנה בחניון של בית הכנסת עם עוד כמה בני נוער דתל"שים"
את זוכרת את הפעם הראשונה שלא שמרת שבת?
"בהתחלה הייתי מחליפה זהויות, בשכונה החרדית התלבשתי כמו חרדית ומחוץ לשכונה הייתי מסתובבת כחילונית, אבל עדיין שמרתי שבת. יום אחד הצטרפתי לחבורה של בני נוער כמוני שפגשתי בירושלים, נסענו ברכב של מישהו בשבת ואני רק התפללתי לאלוהים שלא יהרוג אותי בתאונה. בסוף ראיתי שהשמיים לא נפלו, וזה סלל את הדרך שלי החוצה מ'בית יעקב'".
לאן עברת?
"לבית ספר ממלכתי דתי עם בגרויות, אבל הייתי בהלם תרבות. בהפסקות כולן דיברו על סדרות טלוויזיה ולי לא היה מושג על מה הן מדברות. סבלתי שם מאוד, לא הרגשתי שייכת וביקשתי לחזור ל'בית יעקב', אבל כשחזרתי גיליתי שאני לא יכולה להתאקלם שם מחדש, כי כבר הייתי בין זהויות, לא פה ולא שם".
סרטה של רודל, "מקום שאינו קיים", מתחיל באחד הלילות שבהם שוטטה ברחובות ירושלים בבגדים חילוניים, כשבדיוק עברו שם במקרה המנהלת והמורה שלה מהסמינר וראו אותה. למחרת נזרקה מבית הספר. "ברגע הזה התפוצץ כל הסוד גם מול המשפחה, ומפה המדרון היה תלול מאוד להפוך לנערה בסיכון. זה לא שלא היה לי לאן ללכת, הייתי יכולה לחזור הביתה, אבל להחזיק את שתי הזהויות היה בשבילי כל כך מתיש וכל כך מדכא, שהעדפתי לחפש מקום שבו אני יכולה פשוט להיות אני".
איפה ההורים שלך חשבו שאת נמצאת כשהסתובבת בלילות ברחוב?
"שיקרתי להם שאני נמצאת בכל מיני מקומות, ומשכתי את הלילות ברחוב עד הבוקר. הרבה פעמים מצאתי את עצמי ישנה בחניון של בית הכנסת עם עוד כמה בני נוער דתל"שים שהכרתי ברחוב, הם היו הנחמה שלי. היינו תופסים טרמפים לכנרת וישנו שם בחופי הים".
לא פחדת?
"לא פחדתי לישון ברחוב, היו לי יכולות תמרון והישרדות גבוהות מאוד. גם לא ראיתי את עצמי כדרת רחוב או מישהי שאין לה בית, מה שהכי הפחיד אותי היה שהמשפחה תגלה שאני ישנה ברחוב".
בסרט רואים שלושה גברים עם חזות מאיימת שרודפים אחרייך ברחוב. זה מקרה שקרה באמת?
"כן, ערב אחד נתקלתי בשלושה גברים כשהסתובבתי לבד, והם הציעו לי סמים. הייתי תמימה ואמרתי כן, ואחרי שהם סיימו להכין לי את המנה הם ביקשו עבורה כסף. לא היה לי כסף והם נורא כעסו שגרמתי להם לבזבז עליי מנה והתחילו לרדוף אחרי. בסופו של דבר הם תפסו אותי ודחפו אותי לקיר, אבל בסוף הניחו לי, כמו שרואים בסרט. היה לי מזל גדול, אם הם לא היו מבקשים כסף, אולי הייתי מנסה. בנס לא נגעתי בדבר הזה".
בסופו של דבר הותקפת מינית דווקא על ידי אישה.
"כן, אישה חרדית שעבדה בעמותה לנערות חרדיות בסיכון מטעם איזה רב. הוא היה שולח אותה בימי חמישי בלילה כדי להציל בנות והיא נתקלה בי במסיבת פורים שהעמותה ארגנה. היא לקחה אותי כפרויקט ולא שחררה אותי, תיווכה ביני ובין ההורים שלי והייתה לה שליטה עליי. הבעיה הייתה שהיא קצת התאהבה בי, ובאיזשהו אופן היא ממש חיה דרכי. היא שכנעה את אמא שלי שאני צריכה לישון אצלה והייתה קונה לי אלכוהול כדי שאשתה איתה. עם הזמן היא התחילה לפגוע בי מינית, פגיעות מיניות לא קלות".
איך היא הסבירה את מה שהיא עושה?
"היא אמרה שהיא 'מטפלת' ככה בטראומה שלי, שהמגע המיני יכול לרפא פצעים מהעבר. היא ביקשה שזה יהיה הסוד שלנו ושלא אגלה את זה לאף אחד. קיבלתי את זה, לקח שנים עד שהבנתי שהיא התעללה בי מינית. לא הבנתי בזמן אמת שהקשר שלנו מבוסס על יחסי שליטה וכוח. הייתי במצב של חוסר בית וחוסר זהות, לא ידעתי מי אני וזה הוביל אותי להסכים לספוג את כל הדברים האלה שהיא עשתה לי ואפילו לא לראות בזה בעיה".
התלוננת נגדה במשטרה?
"לא. התנקיתי מזה ולא היה לי צורך לפעול לרעתה ולנקום בה. היא הודתה והבינה את ההשלכות של מעשיה ועברה טיפולים עמוקים. בסוף גם היא תוצר של החברה החרדית".
מצבה של רודל הידרדר, והיא נשלחה לחווה לנערות בסיכון בדרום הארץ. בגיל 18, כשסיימה את לימודיה, עברה לתל אביב והחלה לבנות את חייה לבד, כאדם חילוני. היא עבדה בעבודות מזדמנות ונרשמה ללימודי קולנוע. במקביל חידשה את הקשר עם הבית למרות הריחוק, המטענים והמשקעים שנוצרו כל השנים.
לאחרונה השתתפה רודל ביחד עם אמה בפאנל של ארגון "יוצאים לשינוי", שעוזר ליוצאים ויוצאות מהחברה החרדית, שם שתיהן סיפרו את הסיפור שלהן, כל אחת מהזווית שלה - האם כחרדית שכתבה ספר על היציאה בשאלה של ילדיה, והבת כחילונית שעשתה סרט על עברה כחרדית.
"כשהחלטתי לפגוש את הטראומות שלי באופן אמיץ ובלתי אמצעי, נולד איזשהו חיבור חדש עם אמא שלי", מספרת תהילה. "לפני שהסרט יצא לא היינו כל כך קרובות, היו משקעים שמנעו מאיתנו להרגיש חיבור של אמא ובת, אבל כשגיליתי את עצמי מחדש דרך העשייה של הסרט, גיליתי אותה מחדש על הדרך. במבט לאחור לא הייתי יכולה לדמיין כמה השפעה תהיה לסרט הזה על החיים שלי. יצרתי אותו ממקום פרטי ואישי, ובמקביל אמא שלי יצרה מהמקום שלה את הספר שלה, וההבנה שאנחנו הכי דומות בעולם למרות שבחרנו בחיים אחרים, לגמרי מרגשת אותי. דווקא מתוך המקום הזה התחיל להיבנות בינינו קשר חזק ויציב עם אמון בסיסי ועוגנים יציבים, כמו שלא היו לי בילדותי".
איך ההורים שלך מתמודדים עם העובדה שכל ילדיהם יצאו בשאלה?
"אנשים אוהבים מאוד את הסיפור של החרדי שחוזר בשאלה ומעיפים אותו מהבית, אבל זה לא הסיפור שלנו. ההורים שלי סיגלו גמישות מחשבתית שמאפשרת להם לעמוד על הרגליים האחוריות מול החברה החרדית שהם חיים בתוכה, וגם לי יש את הזכות להתגמש לקראתם ולהבין אותם. נראה לי שבסך הכול אנחנו במקום מדהים הרבה יותר ממשפחות נורמטיביות שלא עברו כאלה טלטלות".
איך היו התגובות על הסרט?
"חלק ממש אהבו וחלק לא היו מסוגלים לצפות עד הסוף מרוב שהיה להם קשה. מדהים אותי שהדברים האלה קורים על ימין ועל שמאל ועדיין אנשים מתקשים לראות את זה. היה לי פחד גדול שיחשבו שאני באה להשחיר אוכלוסייה שלמה כדי לגרוף לייקים על הגב של החרדים, אבל הסיבה העיקרית שעשיתי את הסרט הזה היא כדי לעזור לנערות אחרות שעוברות את מה שאני עברתי".
האמנת שהסרט הראשון שלך יוקרן בסינמטק תל אביב?
"לא. הופתעתי שהסרט התקבל לפסטיבל, במיוחד כשיש לו טייטל כל כך חשוב כמו 'סולידריות'. בהתחלה הרגשתי שאולי הסרט קצת אנוכי ומרוכז בעצמו, אבל מצד שני הרגשתי שיהיה אנוכי מצידי לא להשתמש בכישרון שלי ובסיפור שלי למען אחרים. הסרט יכול להיתפס כאקט קורבני ומתריס, אבל מבחינתי זה סרט שמתבונן במציאות בכנות, ומשם סולל את הדרך ללקיחת אחריות, ובזה כוחו".
איך ההורים שלך הגיבו?
"אבא שלי לא מסכים לצפות בסרט, אבל הוא שמח על העשייה שלי. אמא שלי הגיעה להקרנה בסינמטק ומאוד אהבה וגם כאבה. היו לה המון שאלות כלפיי וזה פתח בינינו דיון על התפקיד שלה כאם בחיים המוקדמים שלי. היא אפילו ישבה מאחורי המוניטור בצילומים עצמם וצפתה בי מביימת את האמא השחקנית, שמגלמת אותה. היא לחשה לי באוזן שהיא גאה בי ושהיא מצטערת. זה היה רגע מדהים. אני חושבת שהסרט גרם להם להבין מה עבר עליי, וזה יצר שינוי מטורף ביחסים שלי איתם. המשפחה שלי היום מורכבת מקצוות שונים של דת, זהות ושייכות. בקלות יכולנו להיות בכיוון של פירוק, אני בעצמי הייתי בניתוק רגשי מהם במשך שנים, אבל היום יש לנו קשר מעורר השראה והערצה. אני לגמרי לוקחת קרדיט על התנועה של הריפוי שהובלתי בבית, וכולם צריכים לקחת מאיתנו דוגמה איך להסתדר ביחד כשיש כל כך הרבה מחלוקות בין קבוצות ותרבויות במדינה. אני נחשבת השמאלנית התל אביבית במשפחה, ההורים שלי חושבים שכל מה שהרבנים אומרים זה קדוש, ויש לי אחות מתנחלת. לפעמים אנחנו יושבים בשולחן השבת ואני אומרת לעצמי שאם אנחנו הצלחנו לעשות את זה בצורה כל כך הרמונית, אז גם במדינה זה אפשרי".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
