קוראים לי נטע. אני אישה טרנסית, מורה בחטיבת ביניים אורט מלטון בבת ים. יש לי תואר ראשון בגיאוגרפיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר־אילן. כשמבקשים ממני לספר את הסיפור שלי, אני תמיד קצת מסתבכת. כי מהו בעצם הסיפור שלי?
אני יכולה להתחיל מזה שאני אישה טרנסית. יש שם, מן הסתם, לא מעט סיפורים. חלקם מצחיקים, חלקם כואבים וחלקם הזויים, שעד היום אני לפעמים עוצרת ושואלת אם הם באמת קרו לי. אני יכולה לספר על אהבה, אקטיביזם, משפחה או אלימות. על חברות שאיבדתי ורגעים שבהם הייתי צריכה למצוא בתוכי סיבות להמשיך.
יש הרבה סיפורים, אבל אם אני שואלת את עצמי איפה הסיפור שלי מתרחש היום באמת, התשובה די ברורה: בבית הספר. זה קצת מצחיק, כי בילדות שלי בתי ספר היו בעיקר מקומות שעזבתי. עברתי המון דירות ובסך הכול למדתי בעשרה בתי ספר. עד שהתחלתי להבין מי נגד מי, איפה יושבות בהפסקה ואיך קוראים לילדה מהשורה השנייה, שוב עברתי דירה.
בדיעבד אני חושבת שמעולם לא הרגשתי שמיציתי עד הסוף את החוויה הזאת שנקראת בית ספר. לא באמת זכיתי להתמקם בתוכה, לעבור את כל השלבים שלה במקום אחד. זו כנראה הסיבה שבגללה חזרתי לבית הספר בתור מורה ושהכי חשוב לי לראות את התלמידים באמת. לא רק מי הכין שיעורי בית ומי לא, מי קיבל 90 ומי צריך להגיש עבודה, מי שוב מדבר בזמן שאני מסבירה ומי שכח מחברת בפעם הרביעית השבוע, אלא לראות את הילדה שבדרך כלל אי אפשר לגרום לה להפסיק לדבר והיום היא שקטה או את הילד שתמיד מוקף בחברים אבל פתאום יושב לבד, לשים לב שמשהו השתנה, לשאול, להקשיב ובעיקר לא למהר להחליט שאני כבר יודעת מה עובר עליהם.
מה חושבים עליי?
גיל ההתבגרות מרתק אותי. זה השלב שבו המבט של החברה נעשה פתאום משמעותי כל כך. איך אני נראית? מה חושבים עליי? מי רוצה לשבת לידי? מי כתב עליי בקבוצה? מי לא הזמין אותי? האם אני יפה מספיק, מצחיק מספיק, גבר מספיק, מקובלת מספיק? למבוגרים חלק מהדברים האלה יכולים להישמע זניחים. אבל בגיל 13 או 14 הם יכולים להיות כל העולם.
וכן, בתוך כל זה אני גם מורה טרנסית. בשנה הראשונה שלי בהוראה הייתי בטוחה שהחלק הזה עומד להיות סיפור בפני עצמו. אני זוכרת את הכניסה שלי לכיתה בתחילת השנה. תלמידות ותלמידים בכיתה ז', אני עומדת מולם ואומרת: "שלום לכולם, קוראים לי נטע ואני אהיה המורה שלכם לגיאוגרפיה", ובתוך הראש שלי: נו, קדימה, איפה ההתלחשויות? איפה הצחקוקים? איפה השאלה? בכל זאת, הם ילדים, כבר כמעט נוער. ברור שמישהו יגיד משהו.
ואז אצבע מורמת לאוויר. הנה זה מגיע. "כן?". "המורה, אפשר לצאת לשירותים". אה. "כן, בוודאי". אני ממשיכה ללמד.
עוברות כמה דקות. עוד אצבע. טוב, עכשיו. על החיים ועל המוות. "כן?". "המורה, אפשר לצאת לשתות?". "כן. בטח".
וכך המשיך השיעור, בלי דרמה ובלי פלפל, פשוט שיעור גיאוגרפיה רגיל. ובשבילי זה היה מדהים, אבל גם קצת מפחיד. כי במשך הרבה שנים התרגלתי לכך שהזהות הטרנסית שלי יכולה להיכנס לחדר שנייה לפניי. התרגלתי להיות מודעת למבט, לשאלה אם יודעים, אם לא יודעים, אם מזהים, מה חושבים. ופתאום אני עומדת מול 30 ילדים, וכל מה שמעניין אותם הוא אם אני מרשה לצאת לשתות.
הזהות הטרנסית שלי היא חלק ממני, ומבחינתי היא גם חלק מהמעשה החינוכי שלי. אני רוצה להיות מורה שמקדמת סובלנות, קבלה והכלה. אני רוצה שהתלמידות והתלמידים שלי יכירו עולם שבו אפשר
הימים עברו. כבר הכרנו קצת יותר. אחרי חודש או חודשיים בבית הספר התחילה להתעורר בי סקרנות. רציתי לדעת אם התלמידות והתלמידים שלי יודעים שאני טרנסית. לא הרגשתי שאני מסתירה מהם משהו, וגם לא חשבתי שאני חייבת להם הצהרה חגיגית. הזהות הטרנסית שלי היא חלק ממני, ומבחינתי היא גם חלק מהמעשה החינוכי שלי. אני רוצה להיות מורה שמקדמת סובלנות, קבלה והכלה. אני רוצה שהתלמידות והתלמידים שלי יכירו עולם שבו אפשר להיות שונים זה מזה בלי לפחד, ושבו השונות שלנו לא מפרידה בינינו.
קשה לי להפריד את הרצון הזה מהחיים שאני עצמי עברתי ומהאישה שהיא אני. אז באחד השיעורים פשוט שאלתי אותם, "אתם יודעים שאני טרנסית, נכון? "אחד התלמידים הרים את היד. "כן, המורה. ו...?". אני לא חושבת שהוא יודע עד היום מה המשפט הזה עשה לי. שלוש מילים קטנות. אבל באותו רגע הן היו הדבר הכי מרגיע, משמח ומנחם בעולם. בדיעבד הבנתי שהיה במשפט הזה משהו עמוק יותר. הם ידעו שאני טרנסית, אבל אני לא הייתי עבורם רק "המורה הטרנסית", אני הייתי המורה נטע, המורה לגיאוגרפיה שכיף ללמוד איתה, זאת שמתלהבת קצת יותר מדי כשמדברים על גלובליזציה. זאת שמנסה לגרום להם להבין שגיאוגרפיה היא לא רק מפות, מדינות וערי בירה, אלא גם בני אדם, חברה, אי־שוויון והעולם שבו אנחנו חיים, זאת ששואלת מה שלומם ומתכוונת לזה, זאת שיודעת לפעמים שמשהו קרה עוד לפני שהם מספרים.
נטע גלנץ
(צילום: ירון ברנר)
אני חושבת שבמילים שלהם הם בעצם אומרים לי: "המורה, מבחינתנו את יכולה להיות גם קונכייה. לנו זה לא באמת משנה". לפעמים ילדים ונוער רואים דברים בפשטות שמבוגרים כבר שכחו. חשבתי שהזהות הטרנסית שלי תהיה אחד הדברים שדרכם אוכל ללמד אותם משהו על קבלה, סובלנות והכלה, ופתאום גיליתי שהם כבר הסתכלו מעבר, לא מעבר לטרנסיות שלי במובן של להתעלם ממנה. היא קיימת, היא חלק ממני, אבל היא לא כל הסיפור. זה בדיוק הדבר שאני מלמדת אותם, לראות את האדם השלם.
בלי פילטרים
אני משתדלת לא לעמוד מול התלמידות והתלמידים שלי כדמות שיודעת הכול. אני לא יודעת הכול, אבל אני יודעת להקשיב, ועם השנים למדתי עד כמה ילדים ובני נוער זקוקים למבוגרות ולמבוגרים שיראו אותם באמת. תשאלו כמעט כל מורה מהו אחד הדברים המשמעותיים ביותר ליכולת של תלמידות ותלמידים להצליח, להאמין בעצמם ולהרגיש שיש להם ערך, וסביר להניח שתשמעו שוב ושוב את אותה תשובה: יחס אישי. התחושה שמישהו מכיר אותי, שם לב אליי ומתעניין במה שקורה איתי.
הצורך הזה חשוב היום אולי יותר מתמיד, כי ילדים גדלים בעולם שיש בו כל כך הרבה טכנולוגיה, כל כך הרבה מידע וכמעט שום פילטר. לפעמים נדמה לי שהילדות עוברת היום הרבה יותר מהר מאשר בעבר.
אנחנו אוהבים לחשוב שהילדים שולטים בעולם הזה הרבה יותר טוב מאיתנו, שהם נולדו עם הטלפון ביד, שהם מבינים בטכנולוגיה ושהם כבר יכולים ללמד אותנו. אז צר לי לבשר לכם, לא בדיוק. אני כבר לא זוכרת כמה פעמים ישבתי עם תלמיד או תלמידה והסברתי איך שולחים מייל, איך מחפשים משהו כמו שצריך בגוגל או איך בונים מצגת בפאוור פוינט. היום כבר אפשר לבקש מבינה מלאכותית לבנות אותה בשבילך, אבל לפעמים גם את זה צריך קודם ללמד אותם לעשות.
הם לא בהכרח יודעים טכנולוגיה. הם יודעים מצוין לגלול. הם יודעים לצרוך מידע, לזהות טרנדים, לעבור מסרטון לסרטון ולהיחשף בתוך כמה דקות לכמות של תכנים שפעם היינו פוגשים במשך חודשים או שנים. דווקא שם, במקום שבו הם באמת צריכים אותנו, נדמה לי שאנחנו המבוגרים לפעמים קצת נעלמים, אולי כי אנחנו לא מכירים את העולם הזה מספיק, אולי כי אנחנו מרגישים חסרי אונים מולו, ואולי כי לא תמיד נעים לנו לדעת מה יש שם. אבל אם אנחנו, עם קצת יותר ניסיון חיים, קצת יותר פרופורציות ובתקווה גם קצת יותר חשיבה ביקורתית, מתקשים לפעמים להבין מה אמיתי ומה מזויף, תחשבו עליהם.
אני לא אומרת שצריך לקחת מהם את יכולת הבחירה. הרשת היא גם מקום נפלא. אפשר ללמוד בה דברים מדהימים, להיחשף לעולמות חדשים, למצוא קהילה, לפתח סקרנות, להכיר אנשים שדומים לנו וגם כאלה ששונים מאיתנו. ילדים ובני נוער גם יודעים ללמוד, לשאול, להתנסות ובהדרגה לפתח את היכולת להבחין בין מה שנכון ובין מה שפחות. אני רק אומרת שלא מספיק לעמוד מהצד ולהגיד: "הם מסתדרים, הם מבינים בזה יותר מאיתנו", כי לפעמים הם ממש לא.
התרגלתי להיות מודעת למבט, לשאלה אם יודעים או לא יודעים, אם מזהים, מה חושבים. ופתאום אני עומדת מול 30 ילדים, וכל מה שמעניין אותם הוא אם אני מרשה לצאת לשתות"
האחריות שלנו היא לא לעמוד מעליהם ולפקח על כל צעד, אלא להיות לידם, ללוות אותם גם אל המקומות שפחות נוחים לנו, גם אל השיחות שאנחנו מעדיפים לפעמים לא לנהל וגם אל החלקים בעולם שלהם שאנחנו לא באמת מבינים. לא תמיד צריך לדעת את התשובה. לפעמים צריך פשוט להיות המבוגרים שאפשר לבוא אליהם עם השאלה.
לקראת שנת הלימודים החדשה אני מאחלת לכולנו לדעת שאנחנו לא צריכים להבין הכול לבד. מותר לעצור, לשאול, להתבלבל ולבקש עזרה. המשאלה שלי להורים היא שנצליח להישאר בשיחה גם כשהיא מביכה, מפחידה או מתרחשת בעולם שאנחנו לא ממש מבינים. ולנו, המורות והמורים, אני מציעה שנזכור שלא תמיד התלמיד או התלמידה שיושבים מולנו צריכים עוד תשובה, עוד ציון או עוד עצה. לפעמים הם פשוט צריכים שנרים את הראש, נסתכל עליהם ונשאל באמת: "מה שלומך?".
ואולי יותר מהכול, אני מקווה שכולנו נצליח להיות קצת פחות עסוקים בלדעת מי הילדים שלנו אמורים להיות וקצת יותר פנויים להיות איתם בזמן שהם מגלים בעצמם מי הם.
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
