ערב שישי. צעירה באמצע שנות ה־20 חוזרת מהעבודה לדירה השקטה שלה בטורונטו. היא מכניסה פיצה לתנור, מוזגת דיאט קולה לכוס יין, מתכרבלת על הספה וצופה בטלוויזיה. אין לה תוכניות לסוף השבוע, אף חבר לא יקפוץ לבקר, מהסיבה הפשוטה: אין לה חברים. אבל בניגוד לעבר, היא לא מסתירה את זה. היא מצלמת הכול ומעלה לרשת.
והיא ממש לא היחידה. בשנה האחרונה תופעה חדשה החלה לצבור תאוצה באמריקה: צעירות שהופכות את הבדידות שלהן לתוכן. הן מצלמות את חייהן ללא זוגיות וללא חיים חברתיים, ומצליחות לצבור מאות אלפי עוקבים. אבל האם מדובר בעוד טרנד חולף בטיקטוק או בביטוי של בעיה הרבה יותר עמוקה?
במבט ראשון הצלחתן של "משפיעניות הבדידות" נראית כמעט מנוגדת לכל מה שתרבות המשפיענים לימדה אותנו בעשור האחרון. הרי עולם הרשתות החברתיות התבסס על עיקרון פשוט: להראות לאנשים משהו שיש לך, בתקווה שהם ירצו אותו גם. בהתחלה אלה היו דברים נוצצים וקשים להשגה: ארוחות במסעדות מישלן, חופשות ביעדים אקזוטיים ותיקי מעצבים. בהמשך גם דברים יומיומיים יותר נהפכו למושא קנאה: זוגיות אוהבת, ילדים מתוקים, בית מעוצב או חבורת חברים שנראית כאילו יצאה מפרסומת. כך או כך, המכנה המשותף היה ברור: המשפיענים בנו את כוחם סביב שפע, הצלחה ומה שיש להם להציג.
"משפיעניות הבדידות" מציעות מודל הפוך לגמרי. הן לא מתעדות את מה שיש להן, אלא דווקא את מה שאין. לא עוד "תראו כמה החיים שלי מושלמים", אלא "תראו איך אני מבלה את ערב שישי לבד". השאלה הגדולה היא מה בדיוק הן מוכרות לעוקבים שלהן במקום "חלומות". מציצנות או דווקא הזדהות? ואם כך, האם הצלחתן מעידה על משהו עמוק יותר? על דור שמרגיש בודד יותר מאי פעם ומחפש נחמה דווקא אצל אנשים שמצהירים שהם מרגישים בדיוק אותו דבר? האם משפיעניות הבדידות הן ביטוי למגפה הזאת? וחמור מכך, האם הן עלולות גם להנציח אותה?
השאלות האלה החלו להעסיק לאחרונה כלי תקשורת בארצות הברית, שהקדישו כתבות שלמות לתופעה וראיינו במסגרתן כמה משפיעניות כאלה. אחת מהן היא לנה איסה, קנדית בת 24, שמעלה סרטונים תחת החשבון Lanasololife, שבהם רואים אותה מעבירה את חג המולד לבדה, יוצאת לקניות בסופר בשעות הלילה או צופה בגשם היורד מחוץ לחלונה. "מעולם לא ניסיתי לעשות רומנטיזציה לכך שאין לי חברים", הסבירה למגזין The Atlantic. "אני לא חושבת שמישהו מתעורר יום אחד ומחליט שהוא לא רוצה שיהיו לו חברים. אבל ניסיתי להראות איך אפשר להפיק את המיטב מהחיים האלה".
איסה, שנכון לרגע זה מתהדרת ב־200 אלף עוקבים, חשפה בריאיון שתמיד הייתה ביישנית, סבלה מהצקות בבתי ספר, ומה שגרם לה להיות בודדה הוא החרדה שפיתחה מאנשים, שרק הלכה והחמירה: מיד אחרי התיכון החלה להשתלב במעגל העבודה. היא התיידדה עם מישהי שעבדה לצידה, פיתחה רגשות כלפי עמית אחר והחלה לצאת עמו. אז גילתה ששני הקולגות ניהלו רומן מאחורי גבה. מכאן היא הסיקה את המסקנה הברורה מבחינתה: "אנשים אחרים יפגעו בך".
בעקבות הפרידה היא עברה לצד השני של המדינה והתרחקה גם מבני משפחתה. היום היא משמשת מעין מנטורית עבור המוני אנשים שכמוה "מחפשים קצת חברה", אבל ממרחק בטוח. היא מראה להם שאפשר גם ללכת לקולנוע "כשאת רוצה להרגיש קהילה", בלי שבאמת תהיה לך קהילה. "אם אתם נמצאים במסע הזה של להיות לבד", אמרה באחד הסרטונים, "אני כל כך שמחה להיות חלק ממנו איתכם ולהראות לכם עד כמה זה יכול להיות מדהים ועד כמה זה יכול להיות מספק לשמח את עצמכם ולא להיות תלויים באנשים אחרים".
את הסרטון הראשון שלה כינתה "את רווקה, אין לך ילדים, את גרה לבד ואת מופנמת", אבל אחרי שהוא התפוצץ בטיקטוק, החליטה להוסיף את הפרט שאין לה חברים. "קצת נרתעתי", הודתה. "חשבתי על אנשים מהעבר שאני מכירה שיראו את זה ועל אנשים שישפטו אותי, אבל הרגשתי שאולי יש עוד הרבה כמוני שנמצאים באותו שלב בחיים".
לנה איסה, בת 24 מקנדה: "לא ניסיתי לעשות רומנטיזיציה מזה שאין לי חברים, אבל ניסיתי להראות איך אפשר להוציא את המיטב מחיים כאלה": Lanasololife
(צילום: מתוך אינסטגרם)
בריאיון למגזין הניו יורקי The Cut, משפיענית בדידות אחרת בשם דבון נורינג מפיניקס, ארצות הברית, שמעלה תוכן של "רווקה מופנמת" ל־360 אלף עוקביה באינסטגרם, סיפרה שגם היא לא האמינה שהסרטון הראשון ששיתפה ייהפך לוויראלי: "אין לי הרבה חברים שגרים קרוב אליי והתביישתי בכך שאין לי תוכניות משוגעות וכיפיות לסופ"ש. אז שפכתי את הלב. הייתי פגיעה וחשופה, והסרטון הזה התפוצץ".
בדידות היא מצב של סטרס מתמשך
מומחים שביקשו לנתח את הטרנד החדש מצאו שרוב העוקבים הם אנשים שצופים מתוך הזדהות, כאלה שמקבלים אישור לכך שהם אולי בודדים, אבל לא לבד. חלק גדול מהתגובות הוא בנוסח: "אני כמוך. איבדתי קבוצה גדולה של חברים בשנים האחרונות", או "גם אני מבלה את לילות שישי שלי ככה. בני אדם גרמו להרבה כאב בחיים שלי".
לדברי ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, התופעה אינה מפתיעה. "בדידות היא המחלה השקופה של זמננו", היא אומרת. "היא חודרת לכל שכבות החברה, צעירים ומבוגרים. והיא לא שוברת רק את הנפש, היא פוגעת ממש בגוף. המערכות שלנו מגיבות לבדידות כמו שהן מגיבות למצב של סכנה או סטרס מתמשך".
ד"ר גוטמן מוסיפה שזו גם הסיבה שהיום הבדידות מוגדרת כמגפה, ושבמדינות כמו בריטניה, למשל, מונתה אפילו שרה לענייני בדידות. "ההשלכות הבריאותיות נעשו יותר ויותר מדידות", היא מסבירה. "יש מחקרים שמצאו כי תחושת בדידות כרונית שקולה מבחינת הסיכון הבריאותי לעישון של 15 סיגריות ביום או לחמש מנות של אלכוהול ביום, ובאופן כללי היא מסוכנת פי שניים מהשמנת יתר. מבחינה בריאותית עדיף לצאת עם חברים, לעשן, לשתות ולאכול איתם מאשר להרגיש בודד".
לדברי גוטמן, בדומה למגמה העולמית, גם בישראל נרשמה עלייה דרמטית בתחושת הבדידות. "בשנת 2024, 21.6% מהבוגרים (גילאי 20 ומעלה) דיווחו על תחושת בדידות לעתים קרובות - הנתון הגבוה ביותר מאז 2016. גם האוכלוסייה הצעירה (מתחת לגיל 20) מדווחת על עלייה בתחושת הבדידות, ואפשר להניח שחלק הגורמים העיקריים לכך היו הקורונה, מלחמת 7 באוקטובר והעובדה שכמו ביתר העולם עברו לעבוד וללמוד יותר באמצעות זום".
איך את מסבירה את העובדה שאנשים שמתעדים בדידות הם עכשיו כוכבי רשת?
"אני חושבת שיש כאן מעין Me Too של הבדידות. בדרך כלל יש ייצוג יתר דווקא לאנשים הכי פופולריים והכי פעילים חברתית. אנחנו רואים אותם יותר, מודעים להם יותר, ולכן נוצרת אצלנו בטעות התחושה שככה נראים החיים הרגילים. אבל אלה דווקא המקרים יוצאי הדופן. רוב האנשים אינם כל כך מקובלים ופעלתנים. לכן יכול להיות שמה שאנחנו רואים עכשיו הוא סוג של תגובת נגד. בדומה לאנשים שהפסיקו להתבייש בדימוי הגוף שלהם ולעובדה שעם השנים גם משפיעניות במידות גדולות נהיו חלק מהנוף. אנשים עוקבים מתוך הזדהות, מתוך צורך להרגיש מיוצגים - פחות מתוך רצון לעקוב אחר החיים שאין להם ויותר מתוך רצון לראות שגם לחיים כאלה יש מקום".
אנשים מתחברים לאותנטיות
ליאת בקייר, העומדת בראש סוכנות המשפיענים MIND, סבורה אף היא ש"היום אנחנו מבודדים חברתית יותר מאי פעם בהיסטוריה". בעוד שמחקרים לא מצאו עד היום קשר נסיבתי בין המדיה החברתית למגפת הבדידות, היא אומרת: "אנחנו מבלים כעת 70% פחות עם חברינו מאשר לפני עשור, כך שבשורה התחתונה: הסלולר החליף את החברים שלנו".
לטענתה, תחושת הבדידות היא זו שתרמה מלכתחילה לצמיחתה של תעשיית המשפיענים. "רבים צפו בתדהמה בתופעה יוצאת הדופן של אנשים שמרוויחים כסף משיתוף חייהם האישיים ברשתות. אבל הסיבה לכך פשוטה: הם מספקים את החבר שאנחנו כל כך משתוקקים לו. הם חולקים את חייהם האישיים ואנחנו צופים, מגיבים ומרגישים כאילו אנחנו מכירים אותם. הם החברים שלנו, למרות שהם כלל לא יודעים מי אנחנו".
מה את חושבת על טרנד "משפיעניות הבדידות"?
"אני לא חושבת שנכון לקרוא לזה טרנד. מנקודת המבט שלי יש פה מראה לחברה של היום. בעבר התחברנו לאנשים שאנחנו רוצים להיות כמוהם, בעוד שהיום אנחנו מתחברים יותר לאנשים שמרגישים כמונו. הקהל מגיב לזה בעוצמה כי הוא מרגיש שסוף־סוף מישהו מתאר את החיים האמיתיים שלו".
יש משפיענים כאלה גם בישראל?
"כן, רק שהם לא ממותגים אצלנו כמשפיעני בדידות. בישראל השיח נוטה להיות יותר סביב פוסט־טראומה, חרדה, בריאות נפשית, דייטינג ותחושת זרות מאשר 'אין לי חברים'. הזווית הישראלית מעניינת במיוחד כי בשנים האחרונות, בעקבות הקורונה ו־7 באוקטובר, נוצרה לגיטימציה חסרת תקדים לדבר על פוסט־טראומה, בדידות, חרדה, עייפות נפשית וריחוק חברתי. בהחלט יכול להיות שהמשפיענים שיצליחו לעורר הזדהות ומעורבות ברמות הגבוהות ביותר לא יהיו מי שיציגו חיים נהדרים, אלא אלה שיצליחו לנסח את התחושות שכולם מרגישים ואף אחד לא יודע להגיד בקול".
ד"ר עידית גוטמן
(צילום: דוברות אוניברסיטת תל אביב)
ד"ר עידית גוטמן: "מחקרים מצאו שתחושת בדידות כרונית שקולה מבחינת הסיכון הבריאותי לעישון של 15 סיגריות ביום או לחמש מנות של אלכוהול ומסוכנת פי שניים מהשמנת יתר. עדיף לצאת עם חברים, לעשן, לשתות ולאכול מאשר להרגיש בודד"
גם ד"ר גוטמן לא סבורה שהגרסה האמריקאית של "משפיעני הבדידות", אלה שמצהירים בגלוי שאין להם חברים, תעשה אצלנו עלייה אחד לאחד. "אנחנו מדינה של חבר'ה", היא אומרת. "עדיין יש פה חשיבות עצומה לקשרים חברתיים. הורים יעדיפו הרבה פעמים לשלוח תינוק למעון, גם אם הם יכולים להרשות לעצמם מטפלת, רק כדי שיהיו לו חברים מגיל צעיר. בנוסף, בישראל יש יותר הזדמנויות לבני אדם ליצור קשרים: השירות הצבאי, הטירונות והשעות הרבות שצעירים מבלים יחד יוצרים חוויות אינטנסיביות מאוד, לפעמים אפילו טראומטיות, והן המתכון הכי טוב ליצירת קשרים בינאישיים".
אבל היא גם מסייגת שייתכן שמדובר רק בפער של זמן. העובדה שהתופעה שכיחה בארצות הברית ובקנדה אינה מקרית בעיניה, אלא חלק ממגמה רחבה יותר של אינדיבידואליזם שהולך ומקצין. "במשך רוב ההיסטוריה האנושית האדם לא יכול היה להתקיים בלי הקהילה שלו. אם רצית לגזור על מישהו גזר דין מוות, לא היית צריך להרוג אותו. מספיק היה לגרש אותו מהקהילה. קין, למשל, שסומן והורחק".
לעומת זאת, היום אנחנו מקדשים את האינדיבידואל.
"בדיוק. בזכות התחבורה, האינטרנט, המשלוחים והאפשרות לעבוד מרחוק אפשר לחיות הרחק מהמשפחה ומהקהילה ועדיין לשרוד. אנחנו מעודדים אנשים להיות עצמאיים לחלוטין, כאילו הצורך שלנו באחרים הוא חולשה. לכן, כשאני מסתכלת על הסרטונים של המשפיעניות האלה, אני לא רואה רק נשים בודדות. אני רואה ביטוי נוסף להקצנה של האינדיבידואליזם ולתרבות שמציגה חיים בלי תלות באחרים כמשהו מעורר השראה ואפילו כמקור כוח. אבל הצורך באנשים הוא צורך ביולוגי, והוא לא באמת נעלם".
דבון נורינג מפיניק, אריזונה, מעלה תוכן של "רווקה מופנמת" ל־360 אלף עוקביה באינסטגרם: devonandwillo
(צילום: מתוך אינסטגרם)
בריחה מדחייה
מובן שלא כולם משתכנעים מהאותנטיות של "משפיעניות הבדידות". לצד מאות אלפי העוקבים שמזדהים עם התוכן, יש גם מי שתוהים עד כמה הבידוד שמוצג בסרטונים אינו מוקצן במכוון כדי למשוך קליקים, לייקים והכנסות. אחרי הכול, קשה להתעלם מהפרדוקס: עד כמה אדם יכול להיות מופנם, חרד מאנשים או להעדיף בדידות ובו־זמנית לחשוף לפני מאות אלפי זרים את חייו הפרטיים?
ד"ר גוטמן דווקא מצליחה להסביר את המורכבות. "העלאת הסרטונים מעידה עד כמה הצורך שיראו אותנו הוא צורך התפתחותי בסיסי מאוד", היא מסבירה. "כולנו זקוקים לעין שתסתכל עלינו, ועדיף שתסתכל עלינו באהבה. מצד אחד, יש כאן חרדה גדולה מקשרים, מהאפשרות להיפגע או להידחות. מצד שני, הצורך בתקשורת עם העולם הוא צורך ביולוגי ממש כמו רעב. כשאנחנו מנותקים לאורך זמן מקשרים אנושיים, הגוף נכנס למצב של מצוקה ומתחיל להפריש הורמוני דחק".
גם אותן משפיעניות בדידות לא מסתירות שיצירת הסרטונים נועדה לייצר עבורן חיבור עם אנשים אחרים. איסה, למשל, החלה לאחרונה לדבר ישירות למצלמה, כשאחד הסרטונים שלה נשא את הכיתוב: "מעמידה פנים שאתם החברים שלי ושאנחנו בשיחת פייס טיים". רבים מהמגיבים אכן תופסים את עצמם ככאלה, מחמיאים לה על השיער שלה, ממליצים לה על ספרים ומוצרי איפור. אך לדברי ד"ר גוטמן, מדובר במעין "דרך ביניים" שנולדה מתוך ההתנגשות בין הצורך האנושי הבסיסי בקשר אנושי ובין הפחד מפניו.
ליאת בקייר
(צילום: עמית נעים)
ליאת בקייר: "בישראל השיח נוטה להיות יותר סביב־פוסט טראומה, חרדה, בריאות נפשית ותחושת זרות מאשר 'אין לי חברים'. בעקבות 7 באוקטובר נוצרה לגיטימציה לדבר על בדידות, חרדה, עייפות נפשית וריחוק חברתי"
"הצורך לתקשורת עם העולם הוא אבולוציוני, המניע הכי יסודי של בני אדם", היא מסבירה. "כולם צריכים לחוות אהבה. מצד שני, אהבה יכולה להיות מפחידה וכואבת, כי אנשים עלולים לשבור לך את הלב. כשאתה נמצא בקשר עם אנשים אתה מסתכן בדחייה, בעלבון או במשהו שלא צפית מראש, וזה עלול להיות מאוד מערער אם אתה אדם בעל צורך גדול בשליטה ובעל פגיעות מאוד גדולה לחרדה".
כמו בקרב משפיעניות הבדידות.
"כן. אותו צורך אובססיבי בשליטה ניכר באופן שבו חייהן נראים בסרטונים: בבתים המסודרים מאוד, בטקסים הקבועים, באופן שבו הכול מתוכנן ומאורגן לפי רצונן. אלא שגם הקשר עם העוקבים שלהן מתנהל באותו האופן. זו לא בדיוק קהילה, כי הן מתנהלות בה כמו שהן חיות: מתוך שליטה מוחלטת על התוכן ועל השיח. אין פה שום הדדיות. בסופו של דבר, עוקבים באינסטגרם, כמו צ'אט עם בינה מלאכותית, יכולים ליצור אשליה של חיבור, אבל בהיעדר קשר אנושי הדדי הם למעשה עקרים ואינם ממלאים את החלל הרגשי לאורך זמן".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
