רחוב נאחדה בשכונת א־טירה ברמאללה מוכר בזכות דוכני האוכל שלו. זה רחוב שעולה מכיכר נלסון מנדלה ויש בו מרכז תרבות בשם A. M. Qattan Foundation, היושב במבנה ארכיטקטוני מודרני מרשים. הלאה ממנו, באותו הרחוב, יש גם מרכז מסחרי קטן ונוצץ עם בית קפה מעוצב וסניף של מותג הרכב הסיני היוקרתי VOYAH. אבל דוכני האוכל הניצבים אחד ליד השני בעיקול המתמשך שלפני מרכז התרבות הם אלו שתפסו לנו את העין.
המארחים שלנו מיהרו לתקן אותנו. "אלו לא סתם דוכנים, אלא Food trucks", אמר אחד מהם בגאווה. יש שם דוכן טאקוס, דוכן אסייתי, דוכן מיצים ואחריו הפסקנו לעקוב. מוארים בנורות צבעוניות עם כיסאות ושולחנות בחזיתם הם הקרינו נורמליות בריאה, תאבת חיים. בסופי שבוע, אמרו לנו המארחים, המקום הזה מלא ואנשים גולשים אל הכביש וכלי הרכב נוסעים בטור איטי וכולם רואים את כולם, בוחנים את מותגי הבגדים, את פירמות הנעליים, את הג'יפים שאפשר להשתמש בפח שלהם כמראה מרוב שהם מבריקים.
אבל משאיות המזון המעוצבות הן רק מראית עין. רמאללה, כמו שאר הערים בשטחי A בגדה, נאנקת תחת משבר כלכלי חריף המאיים לשבור את מפרקתה. הניאונים דולקים אבל התורים במסעדות דלילים. העיר שבה יושב ראיס הרשות הפלסטינית אבו־מאזן משמשת תפאורה חלולה לשלטון פלסטיני הנאבק על שרידותו.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מסרב, בניגוד להמלצת מערכת הביטחון, להעביר לרשות את כספי הסילוקין שישראל גובה עבור הפלסטינים. מדובר במסי קנייה, בלו ומע"מ על סחורות המיובאות לרשות ועוברות דרך ישראל, ונכון לסוף ספטמבר היא מחזיקה בכארבעה מיליארד שקל שאמורים היו לעבור לרשות. במונחי הגדה מדובר בסכום עתק. זה מביא את הרשות לשלם לעובדיה רק חלק מהשכר שמגיע להם, ויש לה כ־250 אלף עובדים בכל השטחים.
גורם ביטחוני: "שיתוף הפעולה עם המנגנונים הוא מטורף. רק בשנה האחרונה הם עצרו מאות רבות של אנשים שמזוהים עם חמאס והג'יהאד האיסלאמי. אלו אנשים שהסיתו, תיכננו או התכוונו לבצע פיגוע נגד ישראלים ומוחזקים בבתי כלא ברשות. הם תפסו עשרות מטעני חבלה ואין שבוע שהם לא מחלצים ישראלים לא אחראים שנכנסים לשטחי A"
על זה מתווסף הסירוב המתמשך של ממשלת ישראל לאשר כניסת פועלים לעבוד בתחומה. כ־200 אלף פלסטינים עבדו בישראל עד פרוץ המלחמה, והכסף שהרוויחו היה גורם משמעותי בכלכלה של הרשות. כך שעם אבטלה שנסקה מעל ל־50 אחוז ואיומי הקרסה והשמדה בלתי פוסקים של שרי הימין הקיצוני, לא פלא שרמאללה בחרדה.
הביקור נערך בתחילת השבוע, לפני פגישת נתניהו וטראמפ, בזמן שכלי התקשורת טיפטפו פיסות מידע מבוססות יותר או פחות על נוסח המתווה הנדון להפסקת המלחמה. לפי התוכנית, סמכויות ניהול הרצועה יועברו בהדרגה לרשות הפלסטינית, אחרי שזו תוכיח שיישמה בהצלחה רפורמות הנוגעות לשחיתות ו"דה־רדיקליזציה". בנוסף, נטען, ייווצרו תנאים ל"נתיב למדינה פלסטינית עתידית", מה שזה לא אומר. כך או אחרת, כשמצב הרשות כה מעורער – כלכלית, שלטונית וביטחונית – הקולות ששמענו ברמאללה לא היו נלהבים במיוחד מהחדשות מוושינגטון.
פוטנציאל ללינץ'
כבר כמה שנים, עוד לפני המלחמה, שישראלים לא מתקבלים בברכה ברמאללה. לא ברמאללה ולא ביתר הערים הפלסטיניות. למי יש סבלנות למפגשי הידברות בין יהודים לפלסטינים כשהאזור כולו עולה באש? לרוב הישראלים אין מושג לגבי המתרחש בשטחי הגדה המערבית. הם עולים לרגע לכותרות בזמן פיגוע כמו זה שאירע בשומרון ביום ראשון, שבו נהרג סמ"ר ענבר אברהם קב ז"ל, ומיד נדחקים שוב לשולי התודעה. נוח לנו הישראלים להדחיק את שלושת מיליוני הפלסטינים שחיים בשטחים ולקוות שהבעיה תיפטר מעצמה.
אבל בזמן שרצועת עזה נכתשה ונחרבה, עברה גם הגדה טיפול שורש ישראלי. צה"ל פשט על מחנות הפליטים בג'נין ובטול־כרם ומיגר את קבוצות הטרור ששלטו בהם. זה עלה בהרס של מאות בתי מגורים ובפינוי מסיבי של האוכלוסייה מהמחנות, שעתה הם שטח צבאי סגור וריק מתושבים.
מדרום הר חברון, דרך אזור בנימין ובקעת הירדן, הוקמו מאות חוות חקלאיות ומאחזים לא חוקיים. הם מכתרים כפרים בשטחי B ומשתלטים על אדמות חקלאיות ועל שטחי מרעה. אלימות המתנחלים נגד קהילות הרועים והכפרים הפלסטיניים שברה כל שיא. מאז פרצה המלחמה תיעד משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים כ־3,045 מתקפות שביצעו מתנחלים נגד פלסטינים. המתקפות הללו הביאו לעקירתם של 558 משפחות מבתיהם, 3,055 בני אדם שנסו על נפשם, בהם 1,529 ילדים. גם אישורי הבנייה בהתנחלויות שברו שיאים עם יותר מ־50 אלף יחידות דיור שאושרו לבנייה.
האבסורד הוא שבממשלת הימין בראשות נתניהו מרבים לדבר על חיסולה של הרשות, אבל בשטח התיאום הביטחוני בין צה"ל ושב"כ למנגנוני הביטחון הפלסטיניים הדוק ומתנהל 24/7.
"שיתוף הפעולה עם המנגנונים הוא מטורף", אומר גורם ביטחוני. "רק בשנה האחרונה הם עצרו מאות רבות של אנשים שמזוהים עם חמאס והג'יהאד האיסלאמי. אלו אנשים שהסיתו, תיכננו או התכוונו לבצע פיגוע נגד ישראלים ומוחזקים בבתי כלא ברשות. הם תפסו עשרות מטעני חבלה ואין שבוע שהם לא מחלצים ישראלים לא אחראים שנכנסים לשטחי A. רק בחודש האחרון המנגנונים חילצו 30 ישראלים יהודים משכם, מקלקיליה ומרמאללה. מטול־כרם הם חילצו שבעה ישראלים החודש. וכל חילוץ כזה הוא פוטנציאל ללינץ'.
"בדרך כלל זה מקבל שורה באיזה פוש אבל יש אירועים פסיכיים. למשל, לפני כשבועיים נכנסו שני ישראלים יהודים, אחד מהם נכה בכיסא גלגלים, לדהיישה שבאזור בית־לחם כדי לקנות ספה. השניים האלה רבו ביניהם והבחור הבריא נכנס לרכב ונסע משם כשהוא משאיר את הנכה באמצע רחוב. ותאמין לי, דהיישה זה לא מקום סימפתי לישראלים. בקיצור, הוא מצא את עצמו שם לבד, לא מכיר אף אחד, מוקף פלסטינים שצילמו אותו מתגלגל על הכיסא גלגלים והעלו סרטונים לרשתות. במזל קצין במנגנונים ראה סרטון והטיס לשם כוח שהציל את הישראלי. אם היו נוגעים בו, חוטפים אותו, לך תדע מה היה קורה. כניסה מסיבית של הצבא, חיפושים, הפרות סדר. זה אללה יוסתור, אירוע כזה יכול להוביל לאינתיפאדה".
ד"ר שאול אריאלי, מומחה לסכסוך הישראלי־פלסטיני וראש קבוצת המחקר "תמרור פוליטוגרפיה", מספר שהשבוע הודיעה הרשות לעובדיה שהחודש הם יקבלו רק 60 אחוז מהשכר. "הם כל הזמן מקצצים לפקידים ולאנשי המנגנונים את השכר. פעם של 20 אחוז, היה כבר קיצוץ של 50 אחוז, ועכשיו הם יקבלו 40 אחוז מהשכר החודשי. אז מצד אחד אתה רוצה תיאום ביטחוני, זה האינטרס הישראלי, ומצד שני אתה נותן להם לחיות על הקשקש, מהיד לפה. יואב גלנט שהיה שר הביטחון התנגד למדיניות של סמוטריץ'. הוא הבין שזה פוגע באינטרס הביטחוני הישראלי, כי הוא יודע שהתיאום בשטח מתחיל מרמת המח"טים הגזרתיים ומטפס עד מפקד האוגדה ואלוף הפיקוד. לא סתם יש על אבו־מאזן ביקורת קשה בציבור הפלסטיני. הרי מאשימים אותו שהוא משת"פ של ישראל".
הגורם הביטחוני טוען שיחסי העבודה עם אנשי המנגנונים הפלסטיניים ברשות טובים, אבל מדגיש שקיימת חשדנות, בעיקר שלנו כלפיהם. "בסוף הם נושאי נשק", הוא אומר, "והם לא מאוהבי ישראל. ראינו כבר באינתיפאדה השנייה שהנשק הזה יכול להיות מופנה כלפי צה"ל וההתיישבות. ועדיין הם מבינים שהאינטרס הפלסטיני הוא שהשטח יהיה שקט. הם לא נותנים לחמאס להרים את הראש, מזמנים לחקירות ושיחות אזהרה מי שמעלה סרטוני תמיכה בארגון. עד הרמה הזו הם מגיעים".
כאמור, ברחוב הפלסטיני קיימת ביקורת חריפה על התיאום הביטחוני. סאמר סינג'לאווי, פעיל חברתי פלסטיני שלא חושש לצאת נגד בכירי הרשות, אומר שהציבור מתקומם על כך שהוא מתקיים רק כשמדובר בביטחון של הישראלים.
"איפה התיאום הזה כשמדובר בביטחון שלנו הפלסטינים?", הוא שואל. "למה הוא לא עובד כשמתנחלים פושטים על כפרים בכל רחבי הגדה, מכים פלאחים, שורפים בתים ורכבים ויורים בנשק על מי שמעז לנסות להתגונן מפניהם? כל יום יש התקפות של מתנחלים, פוגרומים ממש. למה הרשות לא מותחת קו אדום ודורשת מישראל לשמור על ביטחונם של הפלסטינים בכפרים מפני המתנחלים האלימים, ומודיעה שהיא תשקול את המשך התיאום?".
מסלול לקטסטרופה
המארחים שלנו התנו את המפגש בהבטחה שבכתבה לא יופיע אף פרט שיכול להביא לזיהויים. "אתם צריכים להבין שבמצב הנוכחי כל מפגש וכל דיבור עם ישראלים נתפס כמשהו שלילי מאוד ולא מקובל", אמר אחד מהם. "זה יכול להעמיד אותנו ואת המשפחות שלנו בסכנה".
נאמר רק ששלושתם מאוד מעורים בפוליטיקה הפנים־פלסטינית. אחד מהם הוא איש עסקים אמיד מאוד, השני מקורב לבכירים בצמרת הרשות והשלישי חי שנים ברצועת עזה, ישב שנים בכלא הישראלי ועוקב בדאגה אחר המלחמה ברצועה מהטעם הפשוט שיש לו שם עדיין משפחה.
שאלנו אם הוא בקשר איתם והוא נד בראשו בשלילה: "בהתחלה עוד דיברנו אבל הפסקתי להתקשר כי אני מתבייש לדבר איתם. תראה איך אנחנו חיים כאן", הוא מצביע על בתי הקפה הפתוחים והמסעדות הריקות, "ואיך הם חיים שם. מה אני כבר יכול לעשות עבורם? יש משהו שאני יכול לומר להם שיעודד אותם, שייתן להם תקווה?"
אתה יכול להתחיל בזה שתשלח להם כסף.
"שלחתי. אתה מעביר 1,000 שקל והבנאדם שם מקבל פחות מ־300. הכסף עובר כל כך הרבה ידיים עד שהוא מגיע וכולם חותכים ממנו חתיכה. המצב שם יותר גרוע מהגיהינום. שנים חייתי בעזה ומעולם לא ראיתי שם אנשים רעבים. לעניים תמיד היה מה לאכול כי היה מי שיעזור להם. התמונות שיצאו משם גמרו אותנו. לאשתי יש שם משפחה והיא חודשים לא הסכימה להיכנס למטבח ולבשל בידיעה שלמשפחה שלה בעזה אין אוכל".
המצב שם בינתיים השתפר, נכנס עכשיו יותר אוכל וסיוע הומניטרי.
"זה כבר לא מקום נורמלי. עזה הפכה לג'ונגל. חמאס שמים יד על האוכל, הכנופיות שעובדות עבור ישראל שמות יד על האוכל, כל מי שחזק שם יד על האוכל. מי שאין לו כוח, ששנתיים של מלחמה התישה והחלישה אותו, קשה לו לשים יד על אוכל. אלה חיים שהחזק שורד בהם והחלשים הולכים וגוועים, כמו צמחים שלא מקבלים שמש ומים".
איך מה שקורה בעזה משפיע על החיים ברמאללה ובגדה בכלל?
"אנחנו עוקבים אחרי מה שקורה שם. לא רק כאלה שיש להם שם בני משפחה, כמוני וכמו אשתי, שדואגים להם. הציבור כולו בגדה כואב את מה שקורה בעזה. אבל איך אנחנו יכולים לעזור להם? מה שקורה שם פותח מהדורות בטלוויזיה ותופס כותרות ראשיות, אבל כך גם התקפות המתנחלים בגדה, והתחושה שלנו היא שכל אזור בגדה חי את חייו. השטח מקוטע במחסומים ומחולק לקנטונים. מי שחי ברמאללה אולי יודע מה קורה בג'נין, אבל הוא מנותק ממה שקורה שם פיזית ועם הזמן גם רגשית, כי ממילא הוא לא יכול להגיע לשם. המציאות פירקה את חלקי החברה הפלסטינית לחתיכות. זו טרגדיה עבורנו".
סינג'לאווי אומר שהניתוק בין חלקי הגדה הוא לא רק גיאוגרפי, אלא מתקיים גם במישור הפוליטי־חברתי. "קח למשל את ההכרה במדינה פלסטינית על ידי מדינות מפתח כמו צרפת ואנגליה בכנס בעצרת האו"ם בשבוע שעבר", הוא מסביר, "עבור הרשות זו הזדמנות לחלק עוד ג'ובים, להגדיל את הנציגויות במדינות האלה ולהוסיף בהן עוד תקנים. מנציגות של ישות לא מדינתית אתה פתאום מדינה שמכירים בה, וזה כבר שווה שגרירות. אבל מה זה יעזור לעם? במה זה יקדם או ישפר את החיים שלו פה?
"הציבור הפלסטיני בשוק ובהלם ממה שקורה בעזה. במקביל הוא בחרדות ממה שקורה בגדה. הוא קם בבוקר בידיעה שהיום יכול להיות רק יותר רע מאתמול. אין כרגע סיכוי לשיפור ואין לנו תקווה. משהו בתוכנו נהרס, בזהות שלנו, במבנה הנפשי. ובכירי הרשות חיים בבועה, יש להם מעמד ותעודת VIP ומרצדס עם נהג. ראש הממשלה שאבו־מאזן מינה, מוחמד מוסטפא, המשפחה שלו בכלל גרה בעמאן. אשתו, הילדים – הבית שלו זה עמאן. הוא בא ביום ראשון לרמאללה וחוזר הביתה לירדן בחמישי בערב. תשאל אותו כמה עולה פיתה בשכם. אין לו מושג. זו רמת הניתוק".
חשבנו על הדברים מאוחר יותר כשהסתובבנו ברמאללה. סינג'לאווי עזב את הגדה לפני כמה שנים ומתגורר במזרח ירושלים, שם הוא מרגיש בטוח יותר להשמיע את הביקורת שיש לו על הרשות. הקונטרסט בין המציאות המדכדכת לבין מה שאתה רואה משיטוט ברחובות שם הוא על סף הבלתי נתפס. אבל המארחים שלנו ביקשו שלא נתרשם ממכוניות האאודי החדשות שעמדו בחזית סוכנות רכבי יוקרה, ממסעדת הסושי שחלפנו על פניה ומחנויות הסלולר הענקיות.
"ההכנסה של כל העסקים בגדה, לא רק ברמאללה – בשכם, בחברון, בג'נין – נחתכה בעשרות אחוזים", אמר איש העסקים שהתלווה אלינו. "תשאל כל איש עסקים אצלכם מה קורה לעסק שיורד לו המחזור בחמישה אחוזים. הוא יגיד לך שזה המסלול המהיר לקטסטרופה, להתמוטטות. ופה אצלנו אני מדבר איתך על ירידה של יותר מ־50 אחוז בהכנסות.
"זה לא רק הכספים שישראל ברוב חוצפתה לא מעבירה לנו, וזה לא רק העובדה שהפועלים לא נכנסים לעבוד בישראל. אחת הפעולות הראשונות שטראמפ עשה כשהוא חזר לבית הלבן הייתה להפסיק את המימון של USAID (הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי, ע"ש). אתה יודע כמה פרויקטים USAID הובילו ומימנו? המון. קבלנים רבים, בעלי מקצוע, פועלים התפרנסו מהפרויקטים האלו. הם בנו כבישים, הרחיבו קיימים, בנו תשתיות ביוב ומים, וביום אחד הכל נפסק. אנשים הפסיקו לבזבז כסף. מסעדות זה מותרות. סלולר חדש זה מותרות. אנשים שהיו מחליפים רכב כל שנה הפסיקו. רק בכלי רכב יש ירידה של 80 אחוז במכירות. ולחלק גדול מהאנשים אין יותר הכנסה. הכלכלה הפלסטינית כולה התכווצה בכ־50 אחוז.
"אני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי להתריע בפני הישראלים. אם ממשלת ישראל לא תתחיל להזרים לרשות את הכספים שהיא חייבת לה, תהיה פה קריסה פיננסית שתביא לשרשרת אירועים שמי יודע לאן תוביל. בנקים יפשטו רגל, חברות גדולות יגיעו לחדלות פירעון ולא יוכלו לשלם לספקים ולעובדים. זה יהיה אסון".
המאפיה במצרים
בסוף הגענו למתחם אירוח מלא כורסאות מול מסך גדול שכיסה כמעט את כל הקיר. ברגע הראשון חשבנו שאנחנו לא רואים טוב, אבל ראינו מצוין: הפלסטינים שהיו שם צפו בערוץ 14, בתוכנית של שמעון ריקלין. "אם אנחנו רוצים לדעת מה חושב נתניהו וכל הקיצונים בממשלה אצלכם, אז אנחנו צריכים לשמוע את ברדוגו, ינון מגל", הסביר לנו המארח בכובד ראש. "אין טעם לשמוע עכשיו את דרוקר. מה הוא יודע על מה חושב נתניהו?".
דיברנו על איומי הסיפוח של ישראל בגדה ועל תוכנית טראמפ להפסקת המלחמה בעזה ועל אחד הסעיפים בה שמדבר על מעורבות של הרשות בניהול רצועת עזה. בנאום המשודר שלו בעצרת האו"ם בשבוע שעבר הצהיר אבו־מאזן שהוא מוכן לקחת אחריות מלאה על הממשל והביטחון ברצועה והבטיח שלחמאס לא יהיה תפקיד בשלטון בעזה. הדברים הללו מתנגשים בהתעקשות הפומבית של נתניהו בשנתיים האחרונות שהרשות לא תהיה מעורבת בניהול רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה.
אחד ממארחינו, המקורב לבכירי הרשות, אמר שכלפי חוץ הרשות מציגה חזית אחידה שלפיה היא רוצה לקחת על עצמה את האחריות על עזה. "אבל זה לא באמת", הוא מוסיף. "אין אצלנו רצון לקבל את עזה, בטח לא במצבה. הרשות בעצמה בקושי עומדת על הרגליים. היינו צריכים להתחנן בפני מדינות אירופה והמפרץ כדי לקבל כסף שיאפשר לנו לשלם משכורות. הצלחנו לגייס 200 מיליון דולר לחודש למשך חצי שנה. לעזה נדרשים טריליוני דולרים, סכומים דמיוניים ממש. מי מבטיח לנו שהכסף הזה יגיע? מי ערב לזה שאפשר יהיה לעבוד שם? איזה סיכוי יש לנו להצליח בעזה כשמצד אחד ישראל שולטת בחומרים שייכנסו ובצד המצרי יש מאפיה שמנהלת את המעבר?
"הממשלה ששולטת עכשיו בישראל לא תיתן לרשות להצליח בעזה, היא לא תיתן לנו לנשום שם. ואז כשלא נצליח לקדם עניינים, כולם יבואו אלינו בטענות. יגידו, 'הנה, רציתם את הרשות החלשה, שלא מסוגלת להזיז שום דבר, וזה מה שקיבלתם'. אז עם כל הכבוד לתוכניות על הנייר, טראמפ צריך להתחייב שהוא ערב לכך, כי רק הוא יכול לגרום לנתניהו למלא הסכמים".
