ביום רביעי בערב נסע הרמטכ"ל אייל זמיר לבית החולים איכילוב. הוא פגש את נמרוד כהן ומתן אנגרסט, החיילים שהוחזרו בעסקה.חלק מקבוצת החיילים שאמרו שישוחררו אחרונים, אם ייצאו אי פעם. מתן אנגרסט הודיע לו אישית שהוא רוצה לחזור לצה"ל. זמיר מדד אותו בחיוך. אם ככה, הוא אמר, אתה חוזר להדרכה. לא, השיב אנגרסט. אני רוצה לחזור לפעילות מבצעית. כמה שעות לאחר מכן הגיע אנגרסט להלוויה של דניאל פרץ, מפקד הטנק שלו ב-7 באוקטובר. הוא דיבר כאילו מתקפת חמאס אירעה אתמול, ואמר שאם צריך, יחזור בחזרה לרצועת עזה להשיב את סמ"ר איתי חן ז"ל, שגופתו מוחזקת בידי חמאס.
"הרעות, כנערייך כולם / שוב בשמך נחייך ונלכה", כתב חיים גורי בשיר הרעות. והנה מגיע הצעיר החיוור, שלא ראה אור שמש שנתיים, ומציע את עצמו. סיום הולם לשבוע של קתרזיס ישראלי.
עבור הקצונה הבכירה של צה"ל אלה ימים של הקלה. "זה לחוות את ביצוע המשימה, כמעט עד תום", אמר לי קצין בכיר. אפשר להתחיל לשחרר מילואים. להחליף ציוד שחוק, לא תקני, הרוס. דרך הכוונות, צה"ל רואה עזה מכותרת. לא רק שציר פילדלפי מוחזק בידי ישראל, אלא גם רפיח, חלקים גדולים מחאן-יונס, רוב צפון הרצועה. חמאס משתלט על מוקדי הכוח באוכלוסייה, אבל הרצועה מקוצצת; הארגון עצמו, מאמינים בקצונה הבכירה, מוכה ומושפל. אמונה הרת סכנות, ואפרט בהמשך.
יש סיבות לאופטימיות. במעבר רפיח פועל מנגנון טכנולוגי ששב"כ, עוד בתקופת רונן בר, דאג להתקין; כל יוצא וכל נכנס מדווח לישראל אוטומטית. שאר המעברים הם שישלטו בהעברת הסחורות, ולכן גם בהתעצמות חמאס. הדינמיקה האזורית רוצה שעזה תשקוט, לפי הניתוח הזה, ולכן ממשיכה ללחוץ על חמאס. בצה"ל יודעים מה זה חמאס; רק שאם ייאלצו לתקוף שוב, בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר הצבא יוכל לעשות זאת ללא חשש של פגיעה בחטופים. מעמסה ענקית – טקטית, מוסרית, אסטרטגית - הוסרה מכתפי הצבא. רק מי שבילה בשטח או ב"קדמיות", מטות הפיקוד של החטיבות והאוגדות, יודע כמה מגבלות הוטלו על פעולת הכוחות כדי לא לפגוע בטעות בחטופים. זה לקח שנלמד בדם חטופים אחרים.
רוח הקבינט הייתה לנתץ, להסתער, להתקדם במהירות. "לעודד הגירה", לבנות "מחנה שירכז" אליו את כל תושבי הרצועה, כזה שהיה נחשב לפשע מלחמה. האם כל חברי הקבינט היו שם? לא. אך הרוח הזו, שהשתקפה גם בערוץ התעמולה המשפחתי, דירגה את "השמדת חמאס" (מטרה שלא מופיעה במטרות הממשלה) מעל השבת החטופים, ורמזה או אמרה שצריך להקריב אותם. אלה לא רק סמוטריץ' ובן גביר שדרשו מהרמטכ"לים הלוי ואז זמיר "להסתער" קדימה בשעה שלא השתתפו בהסתערות אחת בימי חייהם. כמה מילים ואנרגיה בוזבזו על פנטזיות: שחמאס יאבד שליטה ברצועה כי הפלסטינים יהגרו לסומלילנד, או תהיה "עיר הומניטרית", או יוקם ממשל צבאי ו"בוננזה של נדל"ן".
מי עמד מול הטירוף הזה? בהחלט לא נתניהו. הוא לא יישם עד הסוף אף אחד מהרעיונות, אבל נתן לנערים לשחק בפניו. נתניהו מתואר תמידית כדמות שמושכת בחוטים, אך האמת היא שתכונתו הדומיננטית היא פסיביות. שר הביטחון לשעבר גלנט נהג לומר לחבריו שנתניהו הוא "קבלן לעבודות גמורות, בתנאי שהן מוצלחות".
כאן נכנסה החברה האזרחית בישראל. היא התגייסה לטובת השבת החטופים, ונתנה תשובה מהדהדת באשר לתעדוף. קודם כל, אמר רוב הציבור הישראלי, תחזירו אותם הביתה, גם אם זה אומר סוף המלחמה. בחמאס אפשר וצריך לטפל בהמשך.
3 צפייה בגלריה
ביידן ונתניהו לאחר מתקפת 7 באוקטובר. הנשיא התעקש שהרשות הפלסטינית תהיה מעורבת
(Evan Vucci, AP)
צה"ל, מצידו, נאלץ לנהל חזית מתמשכת מול פוליטיקה שאיבדה כל רסן. לא לחינם תיארה מכונת הרעל שני רמטכ"לים, אחד שאחראי להצלחה מול חיזבאללה והשני שהוביל את המערכה ההיסטורית מול איראן, כתבוסתנים. תביטו בעימותים הבלתי פוסקים בין הרמטכ"ל ובין הקבינט בחודשים האחרונים. אייל זמיר, בסבלנות טקטית, ניהל קרב בשטח בנוי נגד יוזמות בסגנון ד"ר סטריינג'לאב.
פקודותיו לגבי העיר עזה היו התקדמות עקבית אך מחושבת, עם כמה טקטיקות חדשות, תוך קידוש ההגנה על חיי חטופים ולוחמי צה"ל. אם רק אחת מהצעות הטירוף הייתה מתקבלת, החטופים, חלקם או רובם, היו מתים מאש כוחותינו; לוחמים רבים יותר היו נהרגים. ישראל הייתה מסתבכת בעזה ללא תקנה, וכתב האישום הבינלאומי נגדה היה מתבסס.
ההישג של ישראל / קצת מורכבות, על סמך שיחות עם שבעה בכירים בהווה ולשעבר, בישראל ובארה"ב.
ההסכם הוא הישג ישראלי משמעותי ביחס למו"מ עד כה. צה"ל נשאר ברצועת עזה בשעה שכל החטופים החיים שוחררו. חמאס פסל עד לפני חודשיים-שלושה הסכם חלקי, שמשחרר רק חלק מהחטופים, אם צה"ל נותר ברצועה. הוא נאלץ להסכים להסכם לשחרור החטופים כולם – וצה"ל בחצי מהרצועה.
בכיר אמריקאי שהיה מעורב במגעים להפסקת אש אמר לי שהוא עדיין מנסה להבין "איך זה בדיוק קרה, אבל זה מדהים". הוא הוסיף שחמאס "לא היו מוכנים לשמוע" על שחרור כל החטופים עד שישראל תעזוב את הרצועה לגמרי, "כאשר אנחנו ניסינו לקדם פרימטר של 700 מטר בלבד".
זמיר ניהל קרב בשטח בנוי נגד יוזמות בסגנון ד"ר סטריינג'לאב. אם רק אחת מהצעות הטירוף הייתה מתקבלת, חטופים היו מתים מאש כוחותינו, יותר לוחמים היו נהרגים, ישראל הייתה מסתבכת ללא תקנה, וכתב האישום הבינלאומי נגדה היה מתבסס
נוסף להישג הזה, יש מחויבות אזורית לפירוק חמאס מנשק – עניין שעוד צריך לראות אם יתממש. על מתארי ההסכם, ובפרט המעורבות הבינלאומית, החלה ישראל של נתניהו לעבוד עם הממשל הקודם ועם איחוד האמירויות; המגעים נתקעו, בין היתר בגלל התעקשות ביידן על שילוב עמוק של הרשות הפלסטינית. הבעיה היסודית יותר הייתה חמאס. או כפי שהקטארים אמרו לממשל ביידן בשלב מסוים: "הם (חמאס) מרגישים שיש מלחמה אזורית נגד ישראל, וזה מוצא חן בעיניהם".
מדוע חמאס נסוג? שילוב של נחישות אמריקאית, לחץ צבאי של צה"ל ברצועת עזה על הזרוע הצבאית, בידוד אזורי של חמאס עם גיוס טורקיה וקטאר. האם אפשר היה להגיע להסכם כלשהו לפני שנה? נראה שכן. אך לא להסכם הזה.
ובהרחבה - כן, אפשר היה להגיע להסכם לפני שנה וגם לפני שנה וחצי. בתנאים פחות טובים לירושלים. ישראל לא הייתה יכולה להישאר ברוב הרצועה, אלא סמלית. ספק אם חמאס היה מתחייב לכל פירוק מנשק. הוא היה מנסה להאריך ולמשוך את שחרור החטופים. מאידך, הסכם היה חוסך לישראל נזק בינלאומי, חטופים שנרצחו, עשרות רבות של חיילים ויותר שנפלו בקרב. יחליט הקורא אם הפער היה שווה את זה.
פרט חשוב: בממשל ביידן אמרו לממשלת נתניהו מפורשות – תחזירו את החטופים ותוכלו, אם צריך, לשוב להילחם. "דבר לא יכול לשחוק את זכותכם להגנה עצמית, גם אחרי שתגיעו להסכם עם חמאס", אמרו בכירים בממשל לנתניהו לפני למעלה משנה. במילים אחרות, זו אינה תפיסה של גדי איזנקוט, או של מטה החטופים. הבית הלבן הציע זאת. "אלא שראש הממשלה, במקום להגיד לנו להפוך כל אבן, היה בדיוק בצד השני: לא להפוך שום אבן. הוא לא רצה הסכם", אמר לי גורם ישראלי אחד, כזה שהיה מעורב במו"מ עמוקות. נתניהו ישיב: ההסכם שנחתם הוא הצלחה תקדימית, בדיוק כי לא הסכמתי לוותר.
אם יש מחדל של ממשלת נתניהו, הוא נעוץ בעובדה הבאה: המלחמה נגמרה, ובעזה יש רק כוח חמוש מאורגן אחד גדול. כל שטח שישראל נסוגה ממנו, הוא תפס. הכוח הזה הוא חמאס. למרות דרישה חוזרת ונשנית של הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי, נתניהו סירב בעקביות לאפשר דיון סדור על היום שאחרי בעזה. ישראל ניסתה לפתח מיליציות זעירות ברצועה; חמאס מחץ אותן בתוך יממה. היו אופציות אחרות: בעמודים אלה נחשפה התוכנית של ארה"ב ומערכת הביטחון להכניס אלפי אנשי פתח חמושים לרצועה. שר הביטחון גלנט הגיע כבר לסיכומים בנושא הזה, בידיעת נתניהו. האם הכנסה מסיבית של כוחות פלסטיניים חמושים הייתה נכשלת? אולי. לבטח הייתה לה יותר לגיטימציה וסיכוי מאשר יאסר אבו-שבאב וחבורתו.
ישראל ניסתה מגוון רעיונות להבסת חמאס, שלטונית. רעיון אחד היה צבאי; הוא יתמוטט לתוך עצמו, לוחמיו ייצאו עם ידיים מורמות מהבונקרים, ונחווה "ניצחון מוחלט". רעיון אחר היה באמצעות שלילת ההכנסה שלו, דרך שימוש בחלוקת מזון. זו קרן ה-GHF, אירוע שבהחלט גרם למצוקה בעבור חמאס, אך במקביל נזק בינלאומי עצום לישראל. עניין אחר היה "מינהלת ההגירה" מרצועת עזה, מיזם שצה"ל פסל מחשש שיואשם בפשעי מלחמה. שום דבר מזה לא קרה לבסוף.
במעבר רפיח פועל מנגנון טכנולוגי ששב"כ, עוד בתקופת רונן בר, דאג להתקין; כל יוצא וכל נכנס מדווח לישראל אוטומטית. שאר המעברים הם שישלטו בהעברת הסחורות, ולכן גם בהתעצמות חמאס
מה שהושג הוא הסכם שמיטיב עם ישראל, בטווח הקצר, ובטווח הארוך דומה למדי לכל המתווים מראשית המלחמה. השבוע, בכנסת, דיבר הנשיא טראמפ על "מועצת מנהלים" (Board) בינלאומית שתנהל את עזה. זה ביטוי מדויק שעלה מדיונים בצה"ל בנובמבר-דצמבר 2023. בדרג המדיני סירבו לעסוק בעניין.
תם עידן הבלופים / ב-7 באוקטובר נגמר עידן הבלופים, וזה נכון גם בשבוע כזה.
חמאס מוחלש אך שרד את המלחמה ומתפקד ארגונית. רוב הקצונה הבכירה שלו נמחקה, אבל לא כולה. מי שנותרו אינם צעירים, זוטרים וחסרי ניסיון. מפקד חטיבת עזה הוא עז א-דין אל-חדאד, ותיק ומנוסה. ראש מטה הייצור של חמאס הוא ראא'ד סעד; הוא איש בכיר, האחראי על בניית הכוח, ועסק בציר חמאס-איראן כבר לפני שנים רבות. ראש המודיעין הוא מוחמד עודה; מדובר במבוקש כבר 25 שנים. מי שמנהל את מבצע הטיהורים של חמאס ברצועה כרגע הוא כנראה תאופיק אבו-נעים, ראש הביטחון הפנימי של חמאס ברצועה; נעצר עם יחיא סינוואר בסוף שנות ה-80'. בחו"ל יושבים ח'ליל אל-חיה ואחרים; גם הם מרובי ניסיון.
מעטים בישראל או באזור מאמינים שהנשק הקל, רובים ותתי-מקלע, יילקח מחמאס. לכל היותר יתבצעו פירוק והחרמה של נשק כבד, רקטות, מנהרות, מרגמות. כמעט מראשית המלחמה, חמאס רצה לוותר על השלטון ברצועה וליישם מודל לבנוני, ובו הוא משחק את חיזבאללה. ההסכם הנוכחי מאפשר לו נתיב לכך – גם אם מורכב. ישראל נמצאת כעת בקו הצהוב, ושולטת בכמחצית משטח הרצועה. אם תישאר שם, חמאס יאמץ זהות חדשה: ארגון לשחרור אדמת עזה השדודה. מודל דומה לחיזבאללה ורצועת הביטחון. אם צה"ל ייסוג, השטח אמור לעבור לידי כוח רב-לאומי, ה-ISF, שלא ברור ממי יורכב בדיוק; בכל מקרה, ספק אם חברי הכוח הזה יתעמתו עם חמאס. נתניהו הבטיח לא חמאס ולא עבאס? בעזה יש כרגע בעיקר חמאס, וכמה טיפות עבאס.
זה קודר מדי. הלחץ המתמשך של הנשיא טראמפ להשבת החללים ופירוק חמאס מנשקו הוא קריטי. למדינות שיממנו את שיקום עזה יש אינטרס עליון שחמאס לא יתחמש ויפנה שוב ל"דרך ההתנגדות"; התוצאה תהיה עימות נוסף עם ישראל ואובדן השקעתן כולה. הדיכוי החמאסי את מתנגדיו מתאפשר כי הוא מגיע לפני מינוי ממשלת הטכנוקרטים ברצועה, לפני כניסת ה-ISF.
והכי חשוב: אמריקה רצינית. היא המחישה זאת בהקמת מפקדה עם כ-200 חיילים אמריקאים, שבראשה גנרל שלושה כוכבים. אי-אפשר להפריז בחשיבות המהלך הזה. בלבנון פועלים כמה עשרות חיילים אמריקאים לפיקוח על הפסקת האש ופירוק חיזבאללה מנשקו בדרום המדינה; ההשפעה אסטרטגית. אף אחד לא רוצה להתעסק עם האמריקאים.
"משפחה חטופה", עדיין / ביום רביעי בלילה התכתבתי עם רונן נאוטרה, אביו של סרן עומר נאוטרה ז"ל, שגופתו עוד מוחזקת בעזה.
"הקושי עצום. אנחנו צמודים לעדכונים מהקצינים שלנו. רק הלילה שני ארונות הועברו לישראל ושתי משפחות 'בנות-מזל' נוספות יוכלו לקבור את בנם, בתם, או אביהם ולהיפרד מהתואר המפוקפק 'משפחה חטופה'. זה מה שאנחנו כבר למעלה משנתיים. חיים על מזוודה שלא מפרקים בין ישראל לוושינגטון לביתנו בלונג איילנד, בין שיחה עם בכירים אמריקאים ובכירים בצבא בישראל, עיתונאים, ראיונות בארץ ובחו"ל. לעמוד על עוד במה, כמעט כל ערב שני - ולספר על עומר. הקצין שלנו, החייל הבודד הכי לא בודד שעלה לארץ להתגייס - ונלחם למען מדינת ישראל עם צוות הטנק. יותר משנתיים אנחנו נלחמים לקבלו למנוחת עולמים ולנסות לבנות את חיינו הבאים בלעדיו.
"הלב מתרחב בענק לראות את החטופים החיים שבים אלינו, ביניהם נמרוד כהן, החייל בצוות נאוטרה, היחיד ששרד את המתקפה הנוראה ב-7 באוקטובר. נמרוד חזר לחיק משפחתו אחרי שנתיים של סבל נוראי, שלו ושל משפחתו. רק מחכים לחבקו ואולי לקבל קצת מידע נוסף על עומר, עוז דניאל ושקד דהן ז"ל - וקורות הצוות בימים ובשעות לפני המתקפה.
"ומחר עוד הלוויה. וטקס בערב ברעננה, וראיון בפוקס ו-CNN. ולהגיד שחמאס משחקים איתנו, שההסכם מנוקב בחורים שחמאס מנצל, שיש פוליטיקה שמשחקת כל הזמן - ויש סיכון מזעזע שלא נקבל את עומר לעולם?!
"מה עוד יכולים הורים לעשות? נמשיך לזעוק 'עד החטוף האחרון' ולקוות שלא נישאר לבד בזעקה הזו".
