העסקה מהבהבת בחשיכה. הושט ידך וגע בה. לצדדים ברור שכיבוש העיר עזה יפתח פרק חדש, עמוס בוץ ודם. ההערכות בישראל הן שחמאס לא מעוניין בכך; "בלחץ אטומי", אם לצטט את נתניהו. רצונו של ראש הממשלה לדברר את המודיעין הזה מעיד משהו עליו. רה"מ מכין את הציבור: אם תהיה עסקה, זו הגיע ממצוקת חמאס. לא ממצוקתנו אנו. לא ממצוקתי.
המטוטלת בתנועה בלתי פוסקת: כאשר חמאס חש שהרוח במפרשיו, נניח בגלל המשבר ההומניטרי בעזה, הוא מתרחק. עכשיו, כשישראל בדרך לכיבוש עזה עם גיבוי טראמפ, חמאס מתקרב לעמדות שפסל לפני כמה שבועות. אך ישראל משנה את דרישותיה, ונתניהו, אומרים מי שמשוחחים איתו, מתאהב ברעיון ה"שבירה": הנקודה שבה חמאס יתמוטט לתוך עצמו, ולוחמיו ייצאו מהבונקרים בעיר עזה בידיים מורמות. לחלופין: מודל ביירות 1982. רגע לפני פריצת צה"ל למערב העיר, מעוז אש"ף, הושג ההסכם עם יאסר ערפאת על העזיבה לטוניס. האם אנחנו ברגע הזה, מבחינת הלחץ על חמאס? נראה שלא.
עזה ממשיכה להפעיל את כוח המשיכה שלה. "חור שחור", קרא לה גדעון סער בישיבת הקבינט בשבוע שעבר, והזהיר מפני השקיעה אליו. בשבועיים האחרונים התרחשו שני ניסיונות פשיטה רחבים של חמאס, עם מטרת חטיפה. השבוע, במגנן בחאן־יונס, זה נגמר בתגובה טובה של צה"ל ובכלל זה חיל האוויר, כולל הרג מחבלים. אך היקף ההתקפה, אם מחשבים את הגיבוי והפיקוד מאחור, היה פלוגתי. לא בדיוק ארגון שנותרו ממנו חוליות בלבד של פעיל־שלושה פעילים שיורים אר־פי־ג'י ובורחים – הדרך שבה חמאס מתואר לעיתים במערכת הביטחון.
בדרג המקצועי במשרד האוצר אומרים לממשלה ש־2026 חייבת להיות שנת החזרה לנורמליות. אחרת, ישראל מסתכנת בהפסד אופייני למלחמות מודרניות: כלכלה דועכת ומשאבים מתכלים. הציבור לא חשוף לרגעים המפחידים השנה, כאשר היה נדמה מאחורי הקלעים שחלק מהאג"חים (ההלוואות שישראל נוטלת) לא ייקנו בידי משקיעים, גם בריבית נשך. בינתיים, בלי לומר זאת גלויות, הקבינט הקצה למעלה ממיליארד שקל להאכלת תושבי עזה, באדיבות שר המשקים, סמוטריץ'. ישראל גם מממנת בניית תשתית הומניטרית למפוני העיר עזה, לקראת המבצע. באשר ל־2026 וה"נורמליות" שכלכלני האוצר דורשים, תוכניות צה"ל לכיבוש וטיהור העיר עזה משתרעות אל תוך ינואר־פברואר, לפחות.
השעון דופק להכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית, בעוד פחות מחודש. להגבלות מגרמניה על יצוא צבאי יש משמעות מבצעית. בארה"ב הולך ונפרץ הסכר, ומעמדה של ישראל בציבור האמריקאי – נניח לפי סקר רויטרס/איפסוס האחרון – ממשיך להידרדר. 59% מהאמריקאים חושבים שישראל הפריזה בתגובתה ל־7 באוקטובר. רוב דומה תומך בהכרה במדינה פלסטינית, כולל ארבעה מכל עשרה רפובליקנים.
כל זה עוד לפני שהוזכר מצב החטופים. הדועך. המחמיר.
המסקנה המתבקשת היא עסקה, אם ניתן לאחוז בה. אך המסקנה הזו מיועדת למי שמסכים עם תמונת המצב העובדתית שתוארה פה למעלה. בכל מקרה, נתניהו ימשוך עד הקצה. אולי אחריו.
3 צפייה בגלריה
כוחות צה"ל ברצועה. התוכניות לכיבוש וטיהור העיר עזה משתרעות אל תוך ינואר־פברואר, לפחות
(דובר צה"ל)
הפעמונים שלא צילצלו / בליל 7 באוקטובר, בחמ"ל המודיעין של אוגדת עזה, קרה דבר מעניין. הוא לא פורסם עד כה. חייל אחד, לא קצין, הביט בסימני המודיעין והשתכנע שחמאס עומד לבצע פשיטה. החייל הזה עודנו בצה"ל, ושמו שמור אצלי. נקרא לו ר'. הוא נשאר כל הלילה בחמ"ל עם חיילת צעירה בתפקידה, בעוד העולם עוד רגע יתהפך סביבם. דמיינו לעצמכם: שני חיילי מודיעין בני פחות מ־20, שאחד מהם משוכנע שהשאננות מוטעית. שקורה משהו. אין טעם לתאר אותו כסגן סימן טוב בנימין במלחמת יום הכיפורים. רחוק מכך. אבל החייל הביע חשש כבד. ר' ניסה לשכנע את מפקדיו, אך לקצינות הרלוונטיות נאמר "לחזור לישון". קמ"ן האוגדה, ע', לא התרשם, כפי שלא התרשם מאזהרותיה של ו', הנגדת ב־8200 שהתריעה. מפקד האוגדה, אבי רוזנפלד, לא טרח להגיע לחמ"ל המודיעין שלו באותו לילה – למרות שהיה בבסיס. זה דבר שקשה להבין. מפקד האוגדה נשאר בבסיס באותו חג. יש התרעות מודיעיניות ואלוף הפיקוד מתעורר, וכך גם הרמטכ"ל. המאו"ג לא טורח ללכת כמה עשרות מטרים לקמ"ניה שלו, שם היה פוגש חייל טרוט עיניים שחשב שהעסק רציני. בשש וחצי פלש כוח אוגדתי למדינת ישראל והחל ברצח המוני.
יש לציין כי תחקיר הלילה באמ"ן מספר את סיפור החייל. הוא לא הגיע למסקנות חד משמעיות לגבי גרסתו. בכירים בצה"ל השתכנעו באמינותו ורצינותו.
בדרג המקצועי במשרד האוצר אומרים לממשלה ש־2026 חייבת להיות שנת החזרה לנורמליות. אחרת, ישראל מסתכנת בהפסד אופייני למלחמות מודרניות: כלכלה דועכת ומשאבים מתכלים
חייל אחד, שאולי חשב אחרת, בכל צה"ל. ב־8200 לא הקפיצו אף משמרת, לא הפעילו יכולות מודיעיניות מסוימות; ראש זירת פלסטינים שם לא ענתה לטלפון עד האזעקה. בדיעבד, בתחקיר אמ"ן, התברר דבר די מדהים: אם היו בפשטות מציבים את ההתרעות שהתקבלו מרחבי עזה על מפה, אולי הכל היה שונה. בנוסף: לאוגדת עזה היה מודל התרעה למקרה של התקפת חמאס. מה זה מודל התרעה? דרך לזהות את עוצמתו של איום. רשימת צ'ק ליסט מתוחכמת. אם הדבר הזה והזה קורים – מצלצלים בפעמוני ההתרעה. מודל ההתרעה באוגדה לא הניח אפשרות של פשיטה רחבה, אלא הרבה פחות מכך. אבל אפילו אם היו ממלאים רק אותו - הייתה יוצאת התרעה לכל צה"ל. זה לא קרה.
על כשלי אמ"ן, ובפרט 8200 ואמ"ן מחקר, כתבתי ופירסמתי לא מעט. השבוע הקשבתי להקלטות שפורסמו בחדשות 12 של אהרון חליוה, ראש אמ"ן הקודם. מה אפשר להגיד; הדבר העיד על עצמו. נזכרתי בסיפור שסיפר לי ההיסטוריון החשוב ביותר של מלחמת יום הכיפורים, אורי בר־יוסף, שחיבר את "הצופה שנרדם", ספר מפתח על ההפתעה המודיעינית. הוא אמר לי שהוזמן ליום עיון על המלחמה ההיא לפני 7 באוקטובר, וחווה בדיוק את התרבות הארגונית היודעת כל, מחסלת הספק (שצריך לציין, לא החלה אצל אהרון חליוה). "השאלה היחידה ששאלו אותי זה איך אני רוצה את הקפה", במילים של בר־יוסף.
זה אותו אמ"ן שהביא להצלחות מדהימות במלחמה, מול חיזבאללה, איראן – וחמאס. מי שנכשלו רוצים שנזכור את זה, כאילו מדובר במטבע עם שני צדדים. מצד אחד נכשלנו, אבל אחר כך הצלחנו.
ראשית, הרבה מאוד מההצלחות קשורות לשינוי הפנימי באמ"ן שקרה בחודשים האחרונים, זה שאפרט בהמשך. אין ספק כי ההצלחה של אמ"ן במלחמה, כאשר כל הכוחות מגויסים ובמילואים, מרשימה מאוד. היא תוצר של עבודתם הבלתי נלאית של חיילות וחיילים, קצינות וקצינים, שפשוט לא ראו בעיניים; מי שמכיר את אמ"ן, יודע מהי תודעת האחריות המפעפעת אצל המשרתות והמשרתים באגף. מתוך היכולות המעולות, הטראומה שלהם, וגם תחושת אשמה, הם הביאו תוצרים מדהימים.
אך לא, הדברים אינם שקולים לכישלון ההתחלתי. במשימה המרכזית של מודיעין, הבנת יכולות וכוונות האויב, ובעיקר מתן התרעה למלחמה - אמ"ן כשל. ובנפרד ויחד איתו, גם שב"כ, שאמור להחזיק בזירה הפלסטינית באחיזה לופתת של מודיעין עדכני. יחד הם הרדימו את ישראל בדרך לקטסטרופה. הכל באחריות, בחסות, בעידוד ובייזום של דרג מדיני שבנה סביבם קונספציה הרסנית.
חרדה כדרך חיים / הקלטות חליוה הן הזדמנות טובה לחשוף קצת מהשינוי הפנימי באמ"ן מאז 7 באוקטובר, וספציפית מאז כניסת ראש אמ"ן החדש, שלומי בינדר. מה שאכתוב פה מבוסס על רצף של שיחות עם אישים שונים במערכת הביטחון הקשורים במודיעין.
בתמצית, באמ"ן מתרחשת מהפכה: ארגונית, תרבותית. האם היא מכסה את כל נקודות הכשל? צריך להניח שלא. באמ"ן החדש, מניחים שלא. צניעות וספקנות הן ערכים עליונים.
אפשר להתחיל בדברים קטנים. על כל שומר מסך באמ"ן אפשר להקיש קונטרול K ולכתוב מייל ישירות לראש אמ"ן. כל חייל יכול לשלוח אליו מסר, לבקש תשומת לב לפריט מודיעיני, להתריע. אנונימית, אם ירצה. בחיל סיפרו לי שהאלוף מקבל לפחות שלושה־ארבעה מיילים כאלה בשבוע שיש להם ערך של ממש.
במובן מסוים, חרדה כדרך חיים. במטרות אמ"ן המעודכנות מה שמופיע ראשון הוא התרעה מפני מלחמה. זה לא היה המצב לפני שנתיים. לאחר מכן – יאסוף, יחקור ויטמיע מודיעין. נגמר הסיפור של אמ"ן או יחידותיו כגורמים "מפיצים", או "מאפשרים". חזרה לעבודת מודיעין קלאסית.
באמ"ן מחפשים את פעולת התגמול האיראנית. את האפשרות לפשיטה חות'ית קרקעית, או מיליציות מעיראק. איפה אתה יכול להיות מופתע. איפה אתה היית מפתיע, אם היית "צד אדום", האויב
התהליך הפנימי שהוביל בינדר באגף זיהה את כשלי אמ"ן: פער נורא בין הבנות ובין מציאות, אי־הבנה של יעדי־על של חמאס, של יכולות צבאיות; כישלון במתן התרעה אסטרטגית – לקראת הפתעת חמאס אפילו לא היו דיונים וויכוחים, בניגוד ל־1973; פער "נגישותי ואיסופי". זו התייחסות לבעיות ב־8200 או להיעדר סוכנים שיעבירו מידע לישראל.
תובנה קריטית היא על תרבות מודיעינית: זו ששררה לפני 7 באוקטובר כללה שיח שכלל מילים כמו "הרמטיות", או "ודאות", במקום חיפוש אקטיבי אחרי הפתעה נגד ישראל.
היריעה קצרה מלתאר את המסקנות כולן, אבל מרכיב מפתח הוא שאף אחד לא טוען שהן מסבירות את הכשל כולו. מקפידים לדבר בסימני שאלה, לא סימני קריאה. באמ"ן חגגו מעט מאוד את הצלחת המלחמה באיראן, הצלחה שהיא ללא ספק תוצר של עבודתם. אחרי 1967 באה 1973, משנן הפיקוד הבכיר לקצינים שם, ובאמ"ן מחפשים את פעולת התגמול האיראנית. את ההפתעה שטהרן תחולל לישראל בתגובה. את האפשרות לפשיטה חות'ית קרקעית. או מיליציות מעיראק. אם המיקוד הוא בעזה, אז להביט גם במקומות האחרים. איפה אתה יכול להיות מופתע. איפה אתה היית מפתיע, אם היית "צד אדום", האויב.
שינוי אחד, ברור מאליו, שמחלקת בקרה, מה שמכונה "איפכא מסתברא" (מסקנה מרכזית ממלחמת יום הכיפורים, שנועדה לאתגר את החשיבה באמ"ן), הורחבה משמעותית. הועמד בראשה תא"ל במיל' משה שנייד. הוא יכול לשבת בכל דיון, ולקראת התקיפה באיראן היא ייצרה תוצרים משמעותיים. שינוי מערכתי הוא קטיעת ההתמכרות למודיעין טכנולוגי, כזה המבוסס על אותות, האזנות ולכידת חומר אונליין (סיגינט). ההטיה לטובת סיגינט משתנה כעת לגיוון רב יותר עם מודיעין חזותי, מודיעין ממקורות גלויים (אוסינט), וכמובן גם מודיעין אנושי בהפעלת סוכנים (יומינט). בכלל, סדרי העדיפויות באמ"ן היו מוטים. קחו לדוגמה את תוכנית הדגל של המודיעין, "חבצלות": 70% מבוגריה היו מופנים לפיתוח ותחזוק טכנולוגי. המגויסים ידעו שיש להם אינטרס רב להגיע לערוצים הטכנולוגיים, וספציפית בשנים האחרונות לסייבר, כך שיקבלו הכשרה רבת־ערך לקראת האזרחות. ראש אמ"ן קבע שסדר העדיפויות הפוך: 30% טכנולוגיה, ורק לאחר מכן כל השאר.
לגבי סוכנים, אמ"ן שואף להפעיל סוכנים בזירה הפלסטינית כמו בזירות אחרות, כולל בעזה. המטרה איננה רק סיכולים ופעולות מבצעיות, אלא גם להבין הלכי רוח כלליים. לפני 7 באוקטובר, הייתה הרמוניה מופרזת בקהיליית המודיעין: הכל היה מסודר מאוד, ורק שב"כ היה אחראי על סוכנים בעזה. איך זה נגמר, כולם יודעים. מעכשיו, החליט ראש אמ"ן, פועלים גם בזירה הזו.
בבור בקריה הוקם חמ"ל שנותן תמונה מודיעינית מלאה וממזג מודיעין מכל הסוגים, 24/7, מכל הזירות שמהוות איום – מודיעין גלוי, חזותי, אנושי וטכנולוגי. זה אמור ליצור תיאום ועיבוד עכשוויים, מהירים, של מודיעין ולספק כלים מהירים לפעולות מבצעיות של צה"ל, אך בעיקר לתת תמונה מדויקת של האויב והאזור.
ב־8200 ובאמ"ן מחקר מבצעים שינויים כדי להתמודד עם השחיקה שחלה בהכרת תרבות ערבית, בידיעת שפה ואורח חיים, כך שבכל ההכשרות יינתן לתחומים הללו יחס מועדף. ההסתמכות על מערכות אוטומטיות ותרגום נדחקת כעת לטובת היכרות אינטימית, כולל התמקדות מיוחדת באיסלאם ובפערים תרבותיים של חשיבה עמוקה; המסר הוא לא לשכוח את מטרות הג'יהאד המוצהרות, להשמדתה של ישראל.
החשש מפני "unknown-unknowns" הוא שהוביל את ראש אמ"ן להורות על כך שיהיו ראשי מדור התרעה בכל הנושאים והתחומים. זה כל תפקידם: לצלצל בפעמונים, כשצריך.
שתי מחשבות לסיום.
חלק מהבעיה בכשל מערכתי עמוק, הוא שככל שהעיוורון חריף יותר, כך יכולת התיקון העצמית קטנה. לכל מערכת יש את גבולותיה. הנגדת ו' התריעה כמיטב יכולתה, ובגיבוי מפקדיה הישירים, וראויה על כך לשבח. אך הייתה נקודה שבה אור השמש היה יכול לא רק לחטא, אלא גם להציל. יש רגעים נדירים, קריטיים, שבהם קצינים וחיילים צריכים להתריע מחוץ לגבולות המערכת הצבאית – אל מול פני אסון. למערכות ציבוריות אחרות, וגם לעיתונות. אין בכך כדי להטיל חלילה אחריות על ו', או על החייל ר'. הסטנדרט הצבאי הוא סגור, מסווג, מחנך לסודיות. אך הדרך הטובה ביותר לסכל הפתעה היא לחשוף אותה.
המחשבה השנייה סטנדרטית יותר. כל המהלכים הללו נועדו למנוע הפתעה אסטרטגית נוספת, ולספק מודיעין טוב יותר לצה"ל בהתקפה ובשגרה. אך האמת היא שהפתעות כאלה מתרחשות, תמיד. השאלה איננה רק איך למנוע אותן, אלא גם כיצד המערכת כולה תתפקד בעת הפתעה – באיזו מהירות, גמישות ובעיקר אפקטיביות תתבצע ההגנה. צה"ל נוטה, שלא לומר מכור, לרעיון של התקפה, והרתעה.
יהיה יום שהמלחמה הזו תיגמר, וגם אל מול כל הרתעה שתיצבר, ונכונות לתקוף שוב ושוב את האויב מעבר לגבולותינו, צה"ל יצטרך לשפר את יכולות ההגנה הקרקעיות שלו. וזה כבר לא על אמ"ן.
