כמעט 20 שנה אחרי שירדה מהמסכים, אני חושב שמצאתי תשובה לא רעה לשאלה "מה ישראלי בעיניך?" שנשאלה בכל פרק של תוכנית האירוח עם יאיר לפיד: הקטע הזה של לפתח רגשות כלפי דובר צה"ל.
לא, כי כל כמה שנים זה קורה לנו. אדם חביב ורהוט במדים הכי מגוהצים מאז המצאת החאקי, נכנס פתאום לחיינו, לפעמים בתדירות יומית, כדי ללעוס עבור העם הדואג בציון את האירועים האחרונים. אני מספיק מבוגר כדי להיזכר בנחמן שי שעשה זאת במלחמת המפרץ, דרך עודד בן־עמי בימי הנסיגה מלבנון ועד דניאל הגרי ואפי דפרין במלחמת חרבות ברזל.
העניין הוא שמאחורי הדמות של דובר צה"ל פועל מערך שלם הנושא בעצם את אותו השם, וחלקו נועד בכלל כדי לדברר את הפעולות, התוכניות והמסרים של צבא ההגנה שלנו לאוזניים ולעיניים שמעבר לים. חלק גדול מאותן אוזניים ועיניים, אתם כבר בטח יודעים, לא בדיוק פנויות רגשית כדי להכיל את הנרטיב הישראלי.
בצה"לית מדוברת קוראים ליחידה הזאת "ענף תקשורת בינלאומית", והיא מפעילה בין היתר מחלקת דיגיטל בעשרות שפות, כמו גם מחלקת דיפלומטיה ציבורית שתפקידה לארח בישראל מבקרים אסטרטגיים מחו"ל. נגיד, גנרלים לשעבר, חברי קונגרס, או ממש סלבס שרוצים להגיע בעצמם ללוקיישנים שהם רואים כל הזמן בטלוויזיה. בשנתיים האחרונות יישובי העוטף הם סיור רלוונטי, למשל.
מדור נוסף ביחידה מוקדש לדוברות מול התקשורת הזרה, והוא כולל כמה וכמה טאלנטים, שלקחו על עצמם להיות הפנים והשמות של המידע והמסרים היוצאים מהצבא הישראלי לכל העולם. עבורם, כמו עבור כל כך הרבה אזרחים בארצנו הקטנטונת, יש את החיים שלפני 7 באוקטובר ואת החיים שאחרי. מאז השבת ההיא, למשך שבועות רבים ורצופים, גילו בצה"ל שהם נדרשים לטפל בפניות של אלפי עיתונאים ממאות כלי תקשורת, בעשרות שפות שונות. מטבע הדברים, הענף מראש הכיל לא מעט חיילים בסדיר – חלקם עולים חדשים החמושים בשלל שפות – אלא שהיה ברור שכאן יצטרכו חיות תקשורת מנוסות יותר, עם סט מיומנויות גדול יותר להתמודדות עם המדיה הזרה. במילים אחרות, מילואימניקים.
הרבה יותר ממילים
מסביב לשולחן המלבני מצטופפים מולי כמה מהישראלים העסוקים ביותר בשנתיים האחרונות. ניסיון לחבר את ימי המילואים של ארבעתם מאז 7 באוקטובר יניב בוודאי מספר בן ארבע ספרות, אבל מהם לא תשמעו מילה אחת בנושא. תכירו את רס"ן (במיל') רוני קפלן – ספרדית, רס"ן (במיל') רפי רוזנשיין – פורטוגזית, רס"ן (במיל') אנה אוקולוב – רוסית, ואל"מ (במיל') אוליבייה רפוביץ' – צרפתית.
אני אומר "תכירו", כי ספק אם מישהו בישראל – של מחוץ לבניין שבו אנחנו יושבים – מכיר את פועלם, וכאן מגיע הדיסוננס הגדול. כי עבור עשרות מיליונים ברחבי העולם, המילואימניקים האלה הם דמויות סופר מוכרות, המזוהות מאוד עם ישראל והצבא שלה, והן כבר חלק כמעט אינטגרלי ממשדרי החדשות באותה המדינה. ככה זה כשאתה מקיים מאות ראיונות לאורך המלחמה הנוכחית, מפרסם סרטונים, מגיב לעיתונאים ועוד עושה את זה בשפה שנשמעת רחוק מאוד מעברית או אנגלית. מאז 7 באוקטובר הם פועלים ברציפות עם הענף שלהם בדובר צה"ל, לפעמים בשעות מוזרות מאוד, ותוך כדי שהם משלמים מחירים אישיים. עבור חלקם האפשרות להסתובב ברחובות העיר שממנה עלו לארץ הפכה לאתגר אמיתי, ולא אחת נאלצו להפנים שהחשיפה הזאת מיטשטשת לפעמים, ועבור קיצוניים מסוימים הם חדלים להיות סתם הנציגים במדים של הצבא הישראלי, אלא פשוט רוני, או רפי.
אני לא מספיק לבקש איזה דוגמה, ואוליבייה כבר מקיש על סרטון בטלפון שלו. רואים שם חבר פרלמנט צרפתי ממפלגת שמאל רדיקלית, שנוקב ספציפית בשמו המלא של אוליבייה, בנימה שלא משאירה מקום לספקות. לא הייתי צריך גם לרענן את הצרפתית שלי כדי להבין מה ניסו להגיד בציוץ שאוליבייה שומר בטלפון שלו, ובו הוא מתראיין עם מדי צה"ל בחצי אחד של התמונה, כשבחצי השני מופיעה תמונה של אחד, יוזף גבלס.
רפי, שחזר לא מזמן מברזיל, מספר שהקהילה שם שכרה אבטחה מסביב לשעון לכל מקום שבו הוא דרך, ורוני משתף איך זה מרגיש כשבאורוגוואי, המדינה שבה נולד, נשמעות קריאות להעמיד אותו לדין. הם מספרים על הפגנות לא נעימות מסביב למקומות בהם הם מבקרים, אבל מבלי לספר למשפחה כדי לא להדאיג. אני חושב לעצמי שזה קצת כמו הסדירניק שממציא לאמא סיפורים כי שום דבר טוב לא ייצא מזה אם תדע שהוא בדיוק חוזר לרפיח.
דובר צה"ל בשפה הפורטוגזית, רס"ן (מיל') רפי רוזנשיין: "כשרואים תמונות מסוימות זה מבחינתם לא מופרך לחשוב שיש רצח עם או הרעבה. אבל אני תמיד מצויד בעובדות, וכשמאשימים אותך בג'נוסייד אתה יכול להביא מספרים ולהוכיח אחרת"
צריך לומר שמראש הצורך ברביעייה שסביבי נובע מהגישה העדכנית של המון כלי תקשורת בעולם. זאת שלפיה הם לא ישתמשו בהצהרות רשמיות של דובר צה"ל, אבל כן יאפשרו לנציגיו לעלות לשידור ולומר את הדברים למצלמה, וכאן נכנס האלמנט הקריטי של השפה. על פניו, ראיונות מהסוג הזה היו יכולים להתקיים באנגלית, אבל במדור כאן כבר יודעים היטב שבמדינות מסוימות בחירה בשפה הכי אוניברסלית תעמיד אותך מראש בעמדת נחיתות עוד לפני תחילת הריאיון. עד לרמה שהדבר ישפיע על הרצון לשמוע בכלל את הצד שלנו.
האמת היא שאם הדלקתם פעם טלוויזיה איפשהו באירופה או בדרום־אמריקה, אתם לא אמורים להיות מופתעים מהתובנה הזאת. כן, גם בשנת 2025 ערוצים מקומיים רבים ברחבי העולם עדיין מקפידים להציע תוכן בשפה המקומית בלבד, ומסתבר שהדבר לא מוגבל רק לסדרות משטרה מדובבות או טלנובלות בשפת המקום. אבל כנראה שזה בסדר, כי אוליבייה למשל חושב שהשימוש בצרפתית מאפשר לו הבנה עמוקה יותר של הניואנסים בזמן הריאיון, ואפילו מרגיש שגם אם לא מסכימים עם המסר שלו, הם מעריכים את המאמץ הישראלי להשמיע אותו בשפתם. גם לשאר החבר'ה מסביבי בשולחן אין בכלל ספק בחשיבות הדבר.
"זה הרבה יותר ממילים", רוני מתחיל עם מבטא שעושה לי לרצות שהוא ישדר כל גול שאי פעם הובקע. "הרי שפה זאת תרבות, זה איך שאתה מאפשר לגבולות הדמיון להימתח בתוך המילים, זה עולם ומלואו. שתבין, בתור דובר ספרדית אני מדבר עם 21 מדינות ברחבי העולם, שבהן חיים 600 מיליון אנשים, אבל כשאני מדבר עם כלי תקשורת מקוסטה ריקה אני יכול להשתמש בביטוי טיפה שונה או באיזה רפרנס אחר, מזה שאשתמש בו בראיון עם עיתונאי מהרפובליקה הדומיניקנית".
"גם אצלי זה מאוד חשוב", אנה מחזקת, "בחירת המילים ברוסית היא קריטית. הסיפור הוא אותו סיפור אצל כולנו, המסר הוא אחיד, אבל אתה חייב לספר להם בצורה שהם בטוח יבינו".
רפי: "יש פה עוד עניין חוץ מהשפה. כשאני מדבר בפורטוגזית עם ערוץ טלוויזיה בברזיל, אני יכול לנצל את העובדה שנולדתי שם, ואני מבין את כל התרבות והמנטליות. זה גם עוזר להם להבין שאני בנאדם ולא רק איזה גורם שמייצג מבחינתם צבא שכרגע במלחמה. יכול להיות שאני אזכיר להם את סבא שלי שהגיע לברזיל אחרי השואה, ויכול להיות שאפילו אזרוק מילה על קבוצת הכדורגל שאני אוהד שם".
רגוע מול האנטישמיות
האמת היא שקשה להבין מהיכן החבורה שלפניי מגייסת את האנרגיות. אפילו אם שמים בצד את המעמסה הנפשית שכרוכה בעיסוק עצמו, שוב ושוב הם מוצאים את עצמם במצב שבו הבורות של הצד השני עלולה להוביל למסקנה שאין מה לטרוח בכלל. כלומר, בהנחה שזאת סתם בורות ולא ממש אג'נדה. זוכרים את הסרטון ההוא שבו אילון לוי, לשעבר דובר במערך ההסברה הלאומי, כמעט שיגר את הגבות שלו מחוץ למצח למשמע שאלה תמוהה של מגישה ברשת סקיי ניוז הבריטית? אז עכשיו דמיינו לנסות ולעשות סדר בכאוס האינפורמטיבי הזה, שנתיים לתוך המלחמה, כאשר אפילו הוכחות מצולמות הן לפעמים חומר שיש להטיל בו ספק. זאת אומרת, אני אישית מחזיק מעצמי אדם סובלני יחסית, ועדיין ברור לי שבמקום אוליבייה היה נפלט לי בצרפתית "תגיד, אתה רציני עכשיו?!" איזה פעמיים בשבוע לפחות. החדשות הטובות הן, שאני הייתי היחיד בחדר שחושב ככה.
רפי: "זאת טעות לחשוב שאם הם מטיחים בנו דברים מופרכים, אז מראש אין מה להתאמץ בכלל. כשרואים תמונות מסוימות זה מבחינתם לא מופרך לחשוב שיש רצח עם או הרעבה. אם הם רואים בתים הרוסים בעזה, אתה צריך להסביר מה הוביל למה. אני לא מרגיש מתוסכל כי אני תמיד מצויד בעובדות, ואני תמיד אדע יותר עובדות מהם. כשמאשימים אותך בג'נוסייד אתה יכול להביא מספרים ולהוכיח אחרת.
7 צפייה בגלריה
"יכול להיות שאזרוק מילה על קבוצת הכדורגל שאני אוהד בברזיל". דובר צה"ל בשפה הפורטוגזית, רס"ן (מיל') רפי רוזנשיין
(צילום: יובל חן)
"לפעמים אני מאתגר אותם עם שאלות כדי להעביר את הנקודה שלי. אם אני מדבר עם מראיין והוא מביא נתונים של האו"ם, אני שואל אותו כמה החלטות של האו"ם היו נגד ישראל בעשור האחרון. הוא כמובן לא יודע, אז אני מעדכן אותו שהיו 150. אחר כך אני מספר לו שבאותו הזמן היו שמונה החלטות או"ם נגד איראן ושבע נגד סוריה. כשהוא שומע נתונים כאלה, אני כבר רואה שגרמתי לו לחשוב. אם כבר, התסכול הוא לא בדברים האלה, אלא על זה שכבר אין שם יותר תמונות מ־7 באוקטובר, ועל זה שאין לנו כניסה עמוקה ברשתות החברתיות כמו שיש לצד השני".
אוליבייה בכלל מסתכל על זה אחרת. "אפילו אם אני נתקל בביקורת איומה על המסר שאני מעביר, זה עדיין אומר שעוררתי דיון. הייתה פעם אחת שאמרתי בשידור שיש המון פייק ניוז בנוגע להרעבה וביקרתי את העובדה שהם נשענים על דיווח חמאסי. בתגובה, איגוד העיתונאים של אותה רשת הוציא מסמך רשמי נגדי. זאת תגובה שאומרת לי שמבחינתי נגעתי בנקודה. חוץ מזה, אז מה אם זה קשה. גם אם יש ריצה של 100 מטר, קילומטר, או מרתון שלם, אסור לנו להפסיק לרוץ, כי לא ידוע מתי יסתיים המרוץ. בסוף, יש לנו חיילים בחזית שיורים עליהם, אז עלינו יורים מילים".
רס"ן (מיל') רוני קפלן, הדובר בשפה הצרפתית: "כבר בגיל 25 הבנתי שהאופן שבו יסתכלו עלינו זאת סוגיה אסטרטגית חשובה מאוד למדינת ישראל. מבחינתי אני כבר מאז 'ישן עם נעליים', ואני והחברים פה נמשיך לבוא עד שיסלקו אותנו מכאן"
אגב, הקטע הזה של ההקבלה עם לוחמה צה"לית רגילה, שב ועולה כל הזמן. רביעיית המילואימניקים שלפניי מדגישה כל הזמן את העובדה שהם מייצגים את הלוחמים בשטח, וזאת רק אחת הסיבות שאין מצב לאבד שליטה או ליפול בלשון בחזית ההסברה מול התקשורת הזרה. רוני, למשל, משתמש בדימוי של חיילים אחרים שגם עולים לאוויר בתדירות גבוהה, אבל במובן המילולי יותר. "אני מתייחס לכל ראיון כמו שטייס מתייחס לכל טיסה, ונשען על ניסיון של 3,000 טיסות בעבר. אני מתכונן לזה, וממש שובר את הראש כל הזמן איך להעביר את המסר שלנו. לפעמים אתה שומע את האמירה הכי אנטישמית בעולם ואתה חייב להישאר הכי קר. מנסה להישאר רגוע, כי אחרת רואים עליך. קרה לי פעם שאיזה פוליטיקאי ארגנטינאי יצא עם קמפיין לשלול לי אישית את האזרחות. אז נתתי לו להתנפח ולהתנפח בשידור עד שאמרתי לו שאני בכלל מאורוגוואי".
"מבחינתי כל ראיון הוא עוד צעד בדרך להשפעה", אנה מבהירה. "אתה אף פעם לא יודע לכמה בדיוק אנשים הגעת, אבל ברור לך שלפעמים זה 10,000 ולפעמים 20 מיליון. אני תמיד אומרת לעצמי שאולי הצלחתי בראיון להחדיר חוט מחשבה נוסף, ולפעמים החוט הזה נשתל אצל אדם עם המון השפעה. אז אם זאת שיחה או ראיון עם כתב למשל, אולי מעכשיו הוא ישתמש במושגים ובטון קצת אחרים, שטובים לנו יותר. חוץ מזה, אולי בראיון הזה אני מדברת גם עם אמא ברוסיה שהבן שלה עכשיו בעזה. גם היא צריכה לדעת ממני שהבן שלה נלחם מלחמה צודקת".
7 צפייה בגלריה
"כל ראיון הוא צעד בדרך להשפעה". דוברת צה"ל בשפה הרוסית, רס"ן (מיל') אנה אוקולוב
(צילום: יובל חן)
כן, זה עוד אלמנט, הקטע הזה של לדבר אל היהודים בניכר. "צריך להבין שהחיים בגולה השתנו עבורם דרמטית מאז 7 באוקטובר", מגלה אוליבייה. "כמובן שאנחנו בישראל בפוסט־טראומה, אבל גם הם. אני מרגיש שיש מיליונים שמחכים לשמוע מאיתנו, והם צריכים לדעת שהם לא לבד. ספציפית במלחמה הזאת אני מרגיש, כוותיק יחסית, שהנושא של אנטישמיות הכי בסיסית בעולם – ממש חזר בכל הכוח. פתאום יש ערבוב בין הסכסוך הישראלי־פלסטיני לבין אלמנטים של אנטישמיות ביחד עם פוליטיקה בינלאומית. בצרפת הרי תמצא את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם אחרי ארה"ב, וצה"ל תמיד היה מאוד יקר להם. אז כשאני מדבר עם התקשורת שם, אני גם מעביר מסר לאחיי ואחיותיי בצרפת".
דיווח מהופעה של קולדפליי
אנה, רוני, אוליבייה ורפי אמנם מעבירים חלק גדול מזמנם עם התקשורת הזרה, אבל הם עדיין מצליחים שלא לפספס את הביקורת המקומית שמושמעת לעיתים בנוגע למאמצי ההסברה שלנו בעולם. אתם יודעים, על כך שישראל לא מגיבה מספיק – או לא מספיק מהר – לדיווחים הרסניים עבורנו שתופסים תאוצה מסביב לגלובוס. אלא שבניגוד לציפיות שלי, בענף התקשורת הבינלאומית של דובר צה"ל דווקא לא נופלים לתירוצים על ההבדלים בקהלי היעד של שני הצדדים, או לענייני כוח אדם. אנה למשל מסבירה שזה פשוט עניין של הכנה מוקדמת.
"אני 13 שנה ביחידה הזאת", היא מספרת, "ולכן אני יודעת להגיד לך שכבר בצוק איתן הבנו שיש מערכה נוספת לנהל, רק שמאז עוד נוסף האלמנט של הרשתות החברתיות. שם זאת כבר מדיה עם אתיקה ירודה, ויש גם את העניין של הדחיפות. הטכנולוגיה מאפשרת לכל אחד שרוצה לפתוח טלפון, ותוך שנייה להתחיל להריץ שקרים. אבל לנו עדיין חשובה האמינות. אני אישית מעריכה את העובדה שלא משנה מי ראש הענף פה, וגם אם לוקח לנו קצת יותר זמן להגיב, כשאני כבר עולה לשידור זה עם חומרים ממוסמכים ובדוקים. אז יגידו שזה לוקח זמן, אבל האמינות פה היא קריטית".
"תראה", רפי מזדקף פתאום ומתחיל אצלו חיוך שמבטיח סיפור. "יש כל מיני סיטואציות. ביום שצה"ל שיחרר בחיים את החטופים מהשבי, אני בכלל הייתי בהופעה של קולדפליי בחו"ל. אבל אמרו לי שצריך ראיון דחוף בפורטוגזית, אז מצאתי שם איכשהו איזו פינה שקטה והמראיין עוד ציין שאני מצטרף אליהם מלוקיישן 'סודי'. ועוד משהו. אני למשל הקפדתי בהתחלה שלא להתראיין בשבת. אבל הרגשתי שיש לפעמים מקרים שבהם יש צורך אמיתי בדובר פורטוגזית, שיעלה וידבר עכשיו, כי יצאו כתבות בתקשורת שם בלי תגובה של צה"ל. באתי לרב שלי והוא אמר לי 'עזוב אותך, מה זה משנה, גם ככה שונאים אותנו'. לא ויתרתי, חזרתי אליו פעם נוספת כדי להסביר לו את הנזק, ושאנחנו יוצאים חלשים. כשהוא הבין הוא אמר לי 'לך על זה'".
רוני: "כבר בגיל 25 הבנתי שהאופן שבו יסתכלו עלינו זאת סוגיה אסטרטגית חשובה מאוד למדינת ישראל. מבחינתי אני כבר מאז 'ישן עם נעליים', ואני והחברים פה נמשיך לבוא עד שיסלקו אותנו מכאן. אנחנו עושים את זה מתוך ייעוד עמוק, מתוך אמונה בצדקת הדרך. אצלי, בגלל שאני עובד מול אמריקה הלטינית, יש לי קטעים של ראיונות בשתיים בלילה, ואז מול הטלוויזיה בספרד בתשע בבוקר. אז לא נורא, אני עושה כמה סייסטות קטנות במהלך היום, וככה ממשיך. כמו שגיסי הלך לדרום להילחם כשהתחילה המלחמה, אני ב־7 באוקטובר הייתי פה עם מדים כבר ב־09:30 וחיפשתי לעמוד מול מצלמה. היה לי ברור שיש פה שעון שיתהפך עלינו, אז גם כשהיו 40 ראיונות ביום לא היה לי אכפת כי ידעתי שלא יתנו לנו חבל אינסופי".
אוליבייה: "לפני עשרים שנה יכולנו לומר שאנחנו מתעסקים ב־Public Opinion. היום אנחנו כבר מתעסקים ב־Public Emotion. מתמודדים מול דברים שמונעים מרגש ולא מעובדות או אמת. אז אנחנו יודעים שיאהבו אותנו אם נהיה חלשים, אבל אני לא רוצה להיות קורבן. לכאורה ישראל נלחמת מול אנשים אבודים ומסכנים, אבל הם מאוד מתוחכמים. לא סתם הם צילמו הכול מהשנייה הראשונה.
"עכשיו העולם מעדיף את הנרטיב של החלש, וההתקפות נגדנו הן נוראיות. עד לא מזמן היה אסור להיות אנטישמי, אבל המלחמה עוררה דברים שהיו מתחת לפני השטח, והיום זה כאילו מותר. המשמעות מאחורי סלוגן כמו 'מהנהר לים' זה חיסול המדינה שלנו. המערב מנסה להפוך אותנו למה שאנחנו לא. מנסים להפוך אותנו לגוליית, אבל אנחנו דוד. תמיד היינו ותמיד נהיה. ודוד ניצח. אז אני דוד. נחוש, חכם ונבון, ואף אחד לא יזיז אותי מכאן".
כן, אין שום סיכוי לטעות בנוגע לאש שבוערת בעצמות של החבר'ה האלה. נדמה שבכל שלב של הפגישה שלנו, שבה השיחה נסובה על הקשיים שבאים עם התפקיד, הם מיד יבהירו שמבחינתם זו פשוט עבודה שחייבת להיעשות. חבר'ה שכבר ראו דבר אחד או שניים או מיליון, שמחייכים במבוכה כשראש הענף שלהם, סא"ל נדב שושני, מתאר את התרומה שלהם.
"אלה אנשים עם עבודה ומשפחה", הוא מספר, "וחלקם עושים את זה מאז שהייתי ילד. עובדים בצניעות ובמסירות ענקית. שתבין, לפעמים קורה משהו שאף אחד בארץ לא יודע עליו בכלל, אבל זה אייטם ראשי איפשהו, ואנחנו כל היום מתעסקים בזה. מישהו מהם יעלה לשידור מול 10 מיליון אנשים, ורק אני, הוא והשגריר באותה מדינה יודעים על זה בכלל.
"משם זה הכל על הכתפיים של הדובר, כי אני אמנם מעביר דגשים אבל משם חייב לסמוך עליהם לגמרי. הרי אני אפילו לא מבין מה הוא אומר שם, ואם יצאה איזה שטות אין להחזיר אחורה. לפעמים בכלל הם אלה שמתקשרים אליי כדי שאפעיל אותם. אומרים לי שקורה משהו שחייב לקבל מענה. היו קטעים שרוני מעדכן אותי שהוא נוסע עם המשפחה לחופשה, אבל 'לקחתי מדים, שתדע, אז אם צריך תן לי רק כמה נקודות ואני עולה לשידור'".
בין אופטימיות לתקווה
השבוע שבו אנחנו נפגשים היה די סוער בזירה התקשורתית הבינלאומית. נדמה שכל יום עוד גוף, ארגון או מדינה מצטרפים למחול הגינויים, כשלפעמים מדובר באיום ממשי בסנקציות. הישראלי הממוצע נודד מאייטם על הפגנת ענק באירופה, לדיווח על איזה ראש ממשלה איפשהו בעולם שמפזר הצהרות קיצוניות, ומשם לדיון במועד הרשמי שבו קבוצות הספורט הישראליות ייזרקו מהמפעלים האירופיים. אז מה הפלא שביקשתי מהרביעייה שמולי קצת אופטימיות לשנה העברית החדשה.
"חשוב לזכור דבר אחד", אנה מתנדבת להרגיע, "שלרוב האנשים בעולם אין דעה גורפת לכאן או לכאן. וגם שיש המון אנשים, לא יהודים, שמבינים מי צודק פה, והם ניצבים לצידנו. אפילו במקומות כמו אזרבייג'ן, קזחסטן וגיאורגיה. יש לנו נטייה לחשוב שנשארנו לבד, אבל אנחנו רואים רק אחוז קטן. זה כמו שיש כיתה עם 30 ילדים, אבל רק שניים מהם צועקים בשיעור, או מתנהגים לא יפה. אז אתה כבר צובע את הכיתה ככיתה רועשת. בסוף, המוח שלנו תופס רק כותרות, אבל רוב הזמן זה לא שחור/לבן".
רפי: "יש לנו בהחלט סיבות להיות אופטימיים. בסופו של דבר אנחנו מרגישים את השטח, גם אם זה בדיגיטל. אם לי למשל יש חצי מיליון עוקבים, כשיש בברזיל בקושי 100 אלף יהודים בברזיל – ובכלל, אין חצי מיליון יהודים שהם דוברי פורטוגזית – אז זה אומר שיש התעניינות במה שיש לנו לומר".
רוני: "אתה יודע מה ההבדל בין אופטימיות לתקווה, נכון? האופטימי אומר 'יהיה בסדר'. אבל מי שיש לו תקווה אומר 'אני אעשה שיהיה בסדר'. הבת הגדולה שלי תתגייס עוד כמה חודשים, ואני עוד זוכר את עצמי על מדים בסיבובים קודמים עם החמאס. זה אומר לי שאנחנו חייבים לוודא שזה לא ממשיך הלאה. שאסור לנו להוריש את המלחמה לילדים שלנו".
