ראש הממשלה נתניהו פתח את דבריו בישיבת הממשלה השבוע בשלוש מילים: "אנחנו בשנת בחירות". אחריהן באה התקפה שנועדה להשפיל את שר הביטחון ישראל כ"ץ. במונחים של נתניהו, ככה הוא עושה סדר, מנקה את הלכלוך מהשיש במטבח. שכולם יבינו את מקומם, בלי "מתקפות ציוצים" כלשונו; אם הוא יסמרטט את כ"ץ, שאר שרי הליכוד יבינו את מקומם.
איך יתנהלו הבחירות הללו, כולם כבר רואים. צריך רק לתת מבט אחד בוועדת השרים שהקים ראש הממשלה כדי לקבוע את המנדט ל"ועדת החקירה" לאירועי 7 באוקטובר; אין מירכאות מוצדקות מאלה. נתניהו יודע היטב שחקירה אמיתית לא תצא מזה. האופוזיציה כבר הודיעה שתחרים, וייתכן מאוד שבכירים לשעבר יחליטו שלא להגיע לחקירה מוטה ופוליטית.
אך לא מדובר פה בעולמות התוכן של טיוח מחדל 7 באוקטובר. הרי בעולמות הללו, כדאי למנות צוות שרים קטן ומתון, כזה שיכול לתת תחושת מכובדות. ממילא את כל ההחלטות החשובות נתניהו יקבע בעצמו (מה ייחקר, באילו תקופות וכיו"ב).
אך נתניהו איננו מעוניין בחקירה. הוא אפילו לא רוצה טיוח של חקירה; הוא רוצה בלגן. לכן מינה צוות שרים רחב, גדול, ובעיקר – כזה שמורכב מהדמויות הכי קיצוניות ושונאות בממשלה. בראש הצוות יריב לוין, השר שהצליח להביא עד כה אפס הישגים בהפיכה המשפטית, אך מוציא חצי מהציבור מדעתו. איש שאחראי באופן אישי לפגיעה חמורה בביטחון הלאומי, רגע לפני 7 באוקטובר.
וזה לא הספיק. נתניהו רצה לוודא, עד הסוף, שזה יחולל זעם. לכן הוסיף את איתמר בן גביר ואורית סטרוק ועמיחי אליהו, שאפשר להתאבד בקפיצה בפער בין הקיצוניות שלו ליכולותיו. סמוטריץ', כמובן, ואמן הציוצים עמיחי שיקלי. אליהם צורפו אבי דיכטר, גילה גמליאל וזאב אלקין, כנראה כדי לעקוץ עוד קצת את ישראל כ"ץ שנעדר מרשימת החברים. עבורו, לא נשאר.
זה איננו צוות שנועד לעורר את אמון הציבור במנדט שיציע. זו אפילו לא חוליית טיוח. זו פרובוקציה שנועדה לגרום לתגובה ציבורית חריפה עד כמה שניתן, גם אם המשמעות היא עוד כאב נורא למשפחות החללים. ונתניהו הקים את הוועדה הזו ללא הנד עפעף. יש לה שני יתרונות מבחינתו. הראשון הוא שקשוקה. המחדל כולו יהפוך לפוליטי ושבטי לחלוטין; לא תישאר אפשרות לחקירה אובייקטיבית, מסוכנת עבורו. אחרי 7 באוקטובר היה ברור לרוב הציבור שתקום ועדת חקירה ממלכתית. היום, בשיטת השקשוקה, הצליחו לערבב, לדלל, לתבל עם קונספירציות. גם אם נתניהו יפסיד, ותקום ועדת חקירה ממלכתית, הליכוד כבר צבע את החקירה העתידית כפוליטית.
היתרון השני הוא הלהטת הרוחות. ביבי צריך את המצביעים שלו כועסים. כועסים כל כך, שהם ישכחו את המחדל ההוא, זה שאין להזכיר את שמו, ויתמקדו בשמאלנים מעוררי אנטגוניזם שצועדים בקפלן. סכנות משמעותיות לשלטון הליכוד, וזה מבוסס על מחקרי מצביעים שבוצעו בשתי מפלגות ויותר, הן הגיוס – נושא יחידי שבו בג"ץ השמרני מגלה לוחמנות, עד כה – ותחושת הריקבון, דהיינו סיפורי שחיתות. מחקירת קטאר דרך העברת כספים בלתי מרוסנת לחרדים ועד לדובדבן של חקירת מאי גולן, הליכוד ונתניהו רגישים בנקודות הללו. לכן פרשת הפצ"רית הייתה מתנה משמיים לימין כולו, ובפרט לליכוד.
מאז 7 באוקטובר 2023, הגרפים ברורים: הקואליציה התחזקה בסקרים, גם אם לא מספיק כדי לנצח לפי שעה, ומעמדו האישי של נתניהו השתקם משמעותית. המסקנה בקואליציה היא הנוסחה הפשוטה:
זמן = שכחה + הישגים = קולות ימניים חוזרים הביתה.
לכן נתניהו מנסה כעת בכל כוחו להעביר את חוק הגיוס, או לשכנע את החרדים שעשה כל מאמץ. אם חוק הגיוס יתפוגג, העסקה על השולחן היא סטטוס קוו והעברת תקציב נדיב לחרדים. כזה ש"יפצה אותם" בדרכים אחרות על הסנקציות בעוון עריקות (כגון מעונות יום ומרכיבים אחרים).
שמעתי לאחרונה גורם סעודי מצהיר ש"הסיכוי לנורמליזציה דעך מאוד, מעמדה של ישראל בממלכה הידרדר, וספק אם משהו יתקדם". אך גם הוא הודה שזו החלטה של אדם אחד, יורש העצר. אם טראמפ ילחץ חזק מספיק על הסלע הסעודי, אולי ייצאו מים
מלחמה או שלום / ככל שהבחירות יידחו, כך יגדל הסיכוי להציג הישג מהותי של נורמליזציה, או לחלופין כניסה צבאית מחודשת לרצועת עזה. שני המרכיבים, מלחמה או שלום, ישרתו את נתניהו היטב.
לכאורה, השבוע הזה הביא לנתניהו רק חדשות רעות. בראשיתו, החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. נתניהו ודרמר יצאו למסע תדרוכים שתכליתו להסביר עד כמה מדובר בהחלטה נפלאה, כי המדינה הפלסטינית כה רחוקה, וכך גם הרש"פ. ההחלטה אכן לא מקימה מדינה פלסטינית, ואכן מתנה את נסיגת צה"ל בהתקדמות לקראת פירוז עזה (מושג שהופך ליותר ויותר אוורירי) אך היא עשתה דבר דרמטי, פוזיטיבית: בינאום הסכסוך. הכנסת כוח צבאי חמוש, רחב, בפעם הראשונה בין ישראל לפלסטינים. אם כוח כזה אכן יקום, הוא יפגע בחופש המבצעי של צה"ל. בניסוח הסופי של החלטת מועצת הביטחון של האו"ם הוחדר אזכור היוזמה הצרפתית-סעודית להקמת מדינה פלסטינית, עניין שישראל נאבקה נגדו עד זוב דם. בהחלטה אין מילה על זוועות 7 באוקטובר. מה שכן, היא נפתחת בהבעת תודה, בין היתר, לקטאר ולטורקיה.
ההחלטה, כדי להסיר ספק, איננה אסון מדיני; ההפך. יש בסיס לתקווה בבינאום עזה. אך היא בוודאי שלא ניצחון לתנועה הרוויזיוניסטית לדורותיה. מי שחושב שממשל טראמפ מעוניין בסטטוס קוו של כיבוש ישראלי בעזה, לא מקשיב לדברי הנשיא ושליחיו.
ואם לא די בכך, השבוע המשיך לקבלת פנים חסרת תקדים, באמת חסרת תקדים, ליורש העצר הסעודי בבית הלבן. נתניהו ידע שאין טעם שייצא פומבית נגד מסירת F-35 לסעודיה; אך מטס מרשים מעל הבית הלבן? הבטחה של הנשיא שהמטוסים יסופקו ללא מגבלות, כמו אלה שהגיעו לישראל? דיבור פומבי על גרעין אזרחי והעלאת דרג הברית עם ריאד ל"בת ברית מועדפת שאיננה בנאט"ו" (מעמד שישראל זכתה לו ב-1987)? ובנוסף, הסעודים יהיו חלק ממועצת השלום של עזה. על פניו, מבוכה לישראל ולנתניהו; בירושלים היו רוצים לראות התניה ברורה לסעודים. "אבל כרגע הם מרגישים שהם בכיסא הנהג", אם לצטט גורם שמשוחח איתם בקביעות.
נכתב פה קודם "לכאורה" וכעת "על פניו", כי מאחורי הקלעים האמריקאים לוחצים על הסעודים לספק נתיב של נורמליזציה. בסיס של תקווה או תחילת מו"מ (ורצוי פומבית, בגן הוורדים בבית הלבן). הנשיא טראמפ יודע להיות נדיב מאוד, אך יש הבדל בין כוונות וקבלות פנים, והבטחות – לבין המציאות. הנשיא המחיש בעקביות למוחמד בן סלמאן את רצונו בהצטרפות סעודיה להסכמי אברהם. אלה לא דיבורים ריקים. לאחרונה שמעתי באוזניי גורם סעודי מצהיר ש"הסיכוי לנורמליזציה דעך מאוד, מעמדה של ישראל בממלכה הידרדר, ולכן ספק אם משהו יתקדם". אך גם הוא הודה שזו החלטה של אדם אחד, יורש העצר. אם טראמפ ילחץ חזק מספיק על הסלע הסעודי, אולי ייצאו מים.
הירידה הגדולה / בעולם גלובלי, הגירה היא חלק מהחיים. בפרט לבעלי יכולות ושכר גבוה. בנורווגיה, יותר מ-40% מהרופאים באו מחו"ל. בבריטניה מדובר בשליש בערך. הנשיא טראמפ הסביר בשבועות האחרונים לציבור האמריקאי את הצורך בוויזות עבודה לבעלי יכולות מיוחדות (ויזת H1B). "חייבים להביא לפה כישרון", אמר הנשיא למראיינת לורה אינגראם, תומכת מובהקת שלו. "יש לך מספיק כישרון פה", היא השיבה. הנה תשובתו הרציונלית, הכלכלית, של טראמפ: "לא, אין לך. לא, אין לך... אין לך כישורים מסוימים, ואנשים צריכים ללמוד. אי-אפשר לקחת אנשים מלשכת האבטלה ולהגיד להם: 'אני אכניס אתכם למפעל ואתם תייצרו טילים'... זה לא עובד ככה".
אלה מילים משמעותיות מהנשיא האמריקאי, והן מבהירות ניואנס חשוב: מדינות היום דוחות מהגרים נטולי יכולת השתכרות גבוהה, ופותחות את זרועותיהן להגירת מוכשרים ומבוססים. זו בדיוק הסיבה שממשלות במרכז ודרום אירופה – מיוון, דרך רומניה, איטליה, סרביה, פורטוגל ועוד – רואות בהגירה שלילית איום אסטרטגי. במקרה שלהן, השילוב בין הגירת צעירים מוכשרים והתמעטות פריון טבעי, לידות וילדים, הוא קטלני. בישראל שיעור הגידול הטבעי (דהיינו לידות) הוא הגבוה במדינות המתועשות. אך ההגירה החוצה מתחזקת, והמגמה ברורה.
הנה הנתונים לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מהחודש שעבר:
"בשנים 2022–2023 חל זינוק במספר הישראלים היוצאים לטווח ארוך. ב-2022 יצאו 59,400 ישראלים, גידול של 44% מהשנה הקודמת, וב-2023 יצאו 82,800 ישראלים, גידול של 39% מהשנה הקודמת. כאשר באוקטובר 2023 היה גידול ניכר במספר היוצאים... הגידול במספר היוצאים נשמר ב-2024 כאשר מספר היוצאים בחודשים ינואר עד אוגוסט 2024 היה דומה למספרם בחודשים המקבילים ב-2023... מספר הישראלים החוזרים לאחר שהות ארוכה בחו"ל ב-2023 (24,200) היה קטן ממספרם ב-2022 – 29,600, מגמה שנמשכה גם ב-2024".
ובשורה אחת: יש עזיבה מסיבית של ישראלים, יש היחלשות בחזרתם של ישראלים אחרים. מרכז המחקר הוסיף כי במאזן הכולל של הגירה, ישראל עדיין גדלה: בזכות עולים, מתאזרחים ואיחוד משפחות. זה מעורר שאלות חשובות, כמו מה המגמה, ומי הם העוזבים.
במשך שנים ניהל המעמד השליט בישראל קמפיין נגד "האליטות". אבל אותן אליטות - רופאים, חוקרים, אקדמאים, בעלי שכר גבוה, יזמים ואנשי תרבות - הן תנאי יסוד לקיומה המשגשג של כל מדינת עולם ראשון
לנקודה האחרונה נכנסו שלושה כלכלנים מאוניברסיטת תל-אביב: פרופ' איתי אטר מהפקולטה לניהול, פרופ' נתאי ברגמן, ראש ביה"ס לכלכלה, ודורון זמיר, דוקטורנט בפקולטה לניהול. הם הצליבו בין נתונים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רשות ההגירה ומס הכנסה וביצעו תיקון, כך שלא יחושבו עשרות אלפים שהגיעו מאוקראינה וחלקם חזרו – בשל המלחמה שם. התיקון שלהם "מקל" עם מאזן ההגירה הישראלי: בעוד הלמ"ס פירסם שב-2023 עזבו את ישראל כ-80 אלף בני אדם, אצל הכלכלנים מחושבים רק כ-50 אלף, כי כ-30 אלף היו יהודים מאוקראינה שנמלטו וחזרו תוך זמן קצר.
בדיקתם החלה מ-2009 והמחישה יציבות, כל הדרך עד לקורונה, ההפיכה המשפטית והמלחמה. ואז ישראל יוצאת מאיזון, משיווי משקל. ולדבריהם, "יש גידול משמעותי ומדאיג במספר הישראלים שעזבו את הארץ בדגש על רופאים, מהנדסים ובעלי יכולות גבוהות. חובה לשנות מגמה זו לבל יותנעו תהליכי עומק במדינה אשר חזרה מהם תהיה קשה, אולי בלתי אפשרית". בין ינואר 2023 לספטמבר 2024, עזבו את הארץ 875 רופאים (481 בקיזוז החוזרים/עולים), יותר מ-19 אלף בוגרי תואר ראשון, מהם כ-6,600 בוגרי מקצועות מדעים וטכנולוגיה, יותר מ-3,000 מהנדסים (2,330 בקיזוז אלה שחזרו). שלושה מכל ארבעה שעזבו הם בני פחות מ-40, וזו מגמה מתחזקת.
המגמות הללו מזכירות את האזהרות של פרופ' דן בן דוד מאוניברסיטת תל-אביב, שטוען כבר שנים כי התוצר והיכולות של החברה הישראלית מבוססים על שיעור מצומצם ביותר של בעלי יכולות גבוהות, וכי פגיעה או עזיבה במגזר הזה יכולות לחולל ספירלה אסונית.
פרופ' איתי אטר, שהוא גם ראש פורום הכלכלנים למען דמוקרטיה, אומר כי "ניתן להעריך שהפערים האדירים בשוויון בנטל, יוקר המחיה המאמיר, והעובדה שהממשלה מקדמת אינטרסים של קבוצות אינטרסים ולא של כלל האוכלוסייה, דוחפים יותר ויותר צעירים וצעירות בעלי השכלה ויכולת התפרנסות טובה לעזוב את ישראל. במובן הזה, מתחזקת ההערכה שהבחירות הקרובות תהיינה הרות גורל לקביעת אופייה ועתידה של מדינת ישראל". אגב הבחירות, הפוליטיקאי היחיד בימין הישראלי שעוסק בסוגיית הירידה מישראל הוא נפתלי בנט.
במציאות אלטרנטיבית, אחראית יותר, נתניהו היה מכנס שורה של דיוני ממשלה בעניין, ומקים ועדת שרים – לא כזו שתעודד עוד תסכול מר והפגנות כואבות – אלא כזו שתציג בתוך חודש פתרונות ותמריצים מהירים להישארות או חזרה לישראל. כרגע, הקואליציה ממוקדת בעיקר בתמריצים לגולדקנופף ו/או הגר"ד לנדו. אולי גם נוח לה שהמגמה תימשך, כי מאפייני העוזבים מרמזים שהם אינם תומכים מובהקים של הממשלה הנוכחית.
במשך שנים ניהל המעמד השליט בישראל קמפיין בלתי פוסק נגד "האליטות". אבל אותן אליטות – רופאים, חוקרים, אקדמאים, בעלי שכר גבוה, יזמים ואנשי תרבות – הן תנאי יסוד לקיומה המשגשג של כל מדינת עולם ראשון. לא היה מדובר רק ברטוריקה: נשחקו תקציבים לתשתיות אזרחיות ולאוניברסיטאות, ובמקביל הוזרמו משאבים הולכים וגדלים לצרכים פוליטיים קצרי טווח, הפוגעים בצמיחה לטווח ארוך.
כאשר מתמידים בגידוף האליטות ושירותים חיוניים כמו חינוך, שיטור וביטחון מתערערים – כפי שנחשף ב-7 באוקטובר – אותן אליטות מבינות את הרמז, ולעיתים פשוט עוזבות. קל למצוא במיאמי את האליטות של דרום ומרכז אמריקה; לא בטוח שהמהנדסים הסרבים המוכשרים ביותר רואים עתיד בבלגרד. רבים מאלה שעזבו את ארצותיהם ימשיכו לבוא ל"מולדת הישנה" לחגים, למשפחה; אולי אפילו ישמרו על דירה במקסיקו-סיטי. אבל הם למעשה אימצו מולדת חדשה. בעולם גלובלי, התחרות היא גלובלית – על כישרון, ועל מי יצליח למשוך ולשמר אותו.
ישראל אינה מדינת הגירה פתוחה, ואינה מציעה דבר למהנדסים, לרופאים או לחוקרים שאינם יהודים או בעלי קשר משפחתי לאזרחים ישראלים. במקביל, היא מסכנת את האטרקטיביות שלה לאוכלוסיות המבוקשות הללו, שכבר נמצאות בתוכה.
בסופו של דבר, מדינה שמתרגלת להילחם באליטות שלה עשויה לגלות שהן לא יישארו להילחם עבורה. נסתדר בלעדיהם, יכעסו המגיבים הנמרצים בטוויטר, פייסבוק ואינסטגרם; אין ספק, כעס לא חסר פה.
