הנה מסר מהעולם האמיתי, מהחיים עצמם: בעוד ישראל ממשיכה לשקוע בפוליטיקה עכורה של אין מוצא, יש אתגרים, איומים והזדמנויות מסביבה. הם לא לקחו הפסקה בגלל שישראל כ"ץ או יריב לוין מחפשים עוד אייטם מפרגן בערוץ 14.
הנה התפתחות אמיתית: איראן משקמת את המערכת הביטחונית שלה אחרי הניצחון הישראלי. איך זה נראה? אפשר להעריך, לאור הדרך בה חיל האוויר תעדף במקום הראשון את השמדת ההגנה האווירית האיראנית, כי האיראנים ראשית חותרים להשגת מערכות הגנה אוויריות חדשות, אחרי תבוסתם המביכה. יש פה שאלות כבירות מבחינת טהרן. לדוגמה: האם הרוסים יספקו מערכות חדשות ואף מעודכנות יותר. במוסקבה אין התלהבות מהמשטר בטהרן, לאור כישלונותיו.
בנוסף, הרפובליקה האיסלאמית מתמקדת בתוכנית טילי הקרקע-קרקע שלה, שספגה פגיעה קשה מידי צה"ל. המסקנה המרכזית של האייתוללות בשנתיים האחרונות היא שאם אתה רוצה לעשות משהו, תעשה אותו בעצמך – ובפרט האיום האסטרטגי של טילים בליסטיים על ישראל. חיזבאללה הכזיב פעמיים: פעם אחת כשהובס, ופעם שנייה כאשר לא התערב במלחמת ישראל-איראן, למרות שבני בריתו באיראן, אפשר להעריך, ביקשו זאת.
לכן, איראן רוצה להחזיק בידה איום טק"ק משמעותי ואסטרטגי נגד ישראל. בניגוד לנושא הגרעין – היא לא חתומה על אף אמנה בנושא. בהקשר הזה, בסוכנויות מודיעין מערביות, בעיקר במדינות מסוימות באירופה, מזהים שאיראן וסין קושרות קשר משמעותי ביותר. סין סיפקה לאיראן ציוד מסוים אחרי התקיפה המוגבלת של ישראל באוקטובר 2024, אך כעת מדובר על שיקום יכולת טילי הקרקע-קרקע ממש. בכירים בישראל אמרו לי בתגובה כי "הכוונות הסיניות לא ברורות לגמרי עד כה. ישראל העבירה מסרים בהירים לבייג'ינג וסין אינה מאשרת שהיא עומדת לצייד מחדש את איראן ביכולת טילים. אך הנושא מטריד מאוד, וייתכנו לו משמעויות אסטרטגיות".
והנה הגענו לשיקום תוכנית הגרעין, עד לפני כמה חודשים היהלום שבכתר המשטר השיעי. דחיקת נושא הגרעין – לפי שעה – נובעת מהמהלומה האנושה שהנחיתו עליו אמ"ן וחיל האוויר. בכוונה סידרתי את המילים כך: אמ"ן וחיל האוויר. האומץ, יכולת הביצוע והדיוק היו של אנשי חיל האוויר; אך היה זה אמ"ן שהביא מידע מוזהב, ניתח והפך אותו לאפשרות מבצעית מזהירה. אגף המבצעים סידר יפה את הכל ל"עריפה דורית" של מדעני הגרעין, יחד עם פגיעה חריפה ביותר בתשתית הגרעינית ובטק"ק. באמ"ן מקפידים לא להשתכר מההצלחה; לחפש ללא הרף סימנים לפרויקט סודי, ניסיונות לפריצה מהירה, לחשוב מעבר לתרחישי הייחוס. אך המשטר מתנהל בפחד משתק בתחום הזה. המדענים הגרעיניים של התוכנית הצבאית באיראן הם הדגמה נאה לסיפור על הפרנואיד שבאמת רודפים אחריו.
השבוע ביקר בלבנון עלי לאריג'אני, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן. זה היה ביקור משפיל עבורו. איראן הקצתה כמיליארד דולר למטרותיה בלבנון מאז תום המלחמה עם ישראל. מדובר בכספים שישמשו להקצבות למשפחות חיזבאללה שאיבדו בן משפחה בקרבות, לפצועים, אבל גם לשיקום תשתיות. בעוד המערב ממשיך להעמיד תנאים ללבנון לפני מתן סיוע, איראן פתחה את הארנק בניסיון להציל את השפעתה. התמורה שקיבל לאריג'אני: מסע זובור בביירות, שבו הסבירו לו בכירי לבנון, מהנשיא דרך ראש הממשלה ואפילו נביה ברי, המקורב לחיזבאללה, עד כמה הנסיבות השתנו. מדוע התפרקות חיזבאללה מנשקו היא נושא פנים-לבנוני, שבו איראן לא אמורה להתערב. עברו חלפו להם הימים שבהם איראן הייתה מאיימת, ואם צריך הורגת, פוליטיקאים בלבנון.
הביקור, כמו גם שאר ההתפתחויות שהובאו כאן, מסמל את ים הסיכונים וההזדמנויות שעומד בפני ישראל במזרח התיכון כולו. רק על המתרחש בלבנון, על הסיכוי שחיזבאללה יאולץ להתפרק מנשקו, ישראל הייתה צריכה לשאוף לשקט כללי בכל הגזרות האחרות. שקט תעשייתי. היא עומדת בפתח שינוי אסטרטגי שאין כדוגמתו.
כל הדרך למטה / אך במה ישראל עוסקת? בעוד מבצע בעזה, כזה שמעטים סבורים שיכול להתבצע בשלב זה. מבצע כיבוש שמנוגד לעמדת הציבור הישראלי (ראו את הסקר המצורף), יסכן את החטופים, ויחליש אפילו יותר את מעמדה הבינלאומי המידרדר של ירושלים. כמו חור שחור אימתני, עזה מושכת לתוכה את כל העיסוק הביטחוני-מדיני של ישראל, שואבת את תשומת הלב והמשאבים. זה בדיוק מה שאויביה של ישראל רוצים, ובראשם איראן.
בשבוע האחרון היו גל פרסומים על הדיאלוגים בקבינט האחרון. זה שקיבל את ההחלטה המעורפלת בנושא כיבוש העיר עזה. שוחחתי עם כמה נוכחים, והופתעתי שדבר אחד לא פורסם בהרחבה: נאום יוצא דופן של שר החוץ גדעון סער (הליכודניק ששב הביתה השבוע, יש לציין). בניגוד למקובל בקבינט הנוכחי, כאשר דיבר שררה שתיקה מעיקה בחדר הישיבות. סער ושותפו זאב אלקין היו שני חברי הקבינט היחידים שנמנעו בהצבעה על החלופה המבצעית שנבחרה.
הנאום של שר החוץ היה קריאת אזהרה בתוך המערכת הישראלית. הוא החל בניתוח של המצב בזירה הבינלאומית, תוך כדי שהוא עובר מזירה אל זירה. הוא הזהיר – זו הפעם הראשונה בחדר ישיבות הקבינט שמילים כאלה נאמרו – שישראל חווה שחיקה חמורה בתמיכה בה בארה"ב, כולל בקרב חבריה הקרובים, כתוצאה מהמלחמה בעזה. ״עזה הפכה לסמל ולמושא הזדהות גלובלי, בדגש על הדור הצעיר, שמזין גם את התמיכה בעניין הפלסטיני. דעת הקהל היא שמניעה ומפעילה לחץ גם על הממשלות הידידותיות ביותר. זאת לא רק סוגיה מדינית. ההשלכות יהיו גם כלכליות. ישראלים ויהודים בחו״ל כבר מרגישים את זה", אמר סער. הוא הזהיר מהתפשטות של מגפה אנטי-ישראלית.
בכירים בישראל: "הכוונות הסיניות לא ברורות לגמרי. ירושלים העבירה מסרים בהירים לבייג'ינג, וסין לא מאשרת שהיא עומדת לצייד מחדש את איראן ביכולת טילים. הנושא מטריד מאוד, וייתכנו לו משמעויות אסטרטגיות"
שר החוץ השווה בין האיום הצבאי שמהווה חמאס ברצועת עזה, ובין הנזקים האסטרטגיים, המדיניים והתודעתיים כלשונו, שנגרמים לישראל כתוצאה מהתמשכות המלחמה. המסקנה שלו לשרים הייתה ש"אין מה להשוות". "אחרי ההישגים האסטרטגיים יוצאי הדופן של עם כלביא", אמר סער, "צריך להיזהר שעזה לא תמשוך אותנו כל הדרך למטה".
האם נתניהו מבין את מצב העניינים הזה? אפשר להניח שכן. כרגיל, הוא מנסה למשוך את כל האלטרנטיבות עד לשנייה האחרונה בדקה ה-90. למעשה, לא רק שהתקיימו השבוע מגעים לעסקה במצרים, כפי שפורסם. מתברר כי בקטאר נמשכים על אש נמוכה מגעים לעסקה, גם בימים אלה. השבוע ביקר בדוחא ראש המוסד והעביר מסר לגבי עסקת חטופים, למרות כל הכחשות לשכת רה"מ. אך ההתפתחות המפתיעה של השבועות האחרונים היא מעין אור ירוק, שלא לומר דחיפה, שנתניהו מקבל מהבית הלבן למהלומה צבאית ניצחת (שלאף אחד אין מושג איך תתגשם) על חמאס. זה יכול להשתנות במהירות, כמובן, אבל יחד עם הלחץ של סמוטריץ', נחישותו של נתניהו לגבי מבצע בעזה טרם נסדקה.
מפתח הגנבים של כ"ץ ולוין /הרמטכ"ל עמד השבוע בפתח לשכה, מסורב כניסה. היועצת המשפטית לממשלה נבלמה בפתח לשכה אחרת, זו שבה היא וקודמיה השתמשו שנים רבות, נעולה בחוץ.
הסברים והקשרים יש בשפע. בישראל של 77 השנים האחרונות, מקובל ששר ביטחון ורמטכ"ל יכולים להיכנס במהירות איש אל רעהו, גם ללא התראה. הישראל הזו מתה. הרמטכ"ל זמיר ניסה להבהיר לשר כ"ץ גבולות מה הם, בהקשר למינויים; כ"ץ אולי לא יודע מה הטווח של מרגמה, או מה בדיוק סך הסד"כ בעזה, אבל במשחקים פוליטיים הוא רב-אלוף. במקרה של יריב לוין ההסבר קטנוני יותר; לוין איננו רב-אלוף בדבר לבד מקטנוניות. ההפיכה המשפטית שלו היא, כולה, כישלון פוליטי ומשפטי נדיר. בשבוע שעבר קיבל סטירת לחי מבג"ץ סביב עוד ניסיון בלתי חוקי להחליף את היועמש"ית. מה נותר לו? להחליף מנעולים ולשנות את סדר היום התקשורתי.
הסברים כמו חול, אבל אל תזלזלו במסר. המסר הוא השפלה. לוין וכ"ץ מקבלים הודעות תמיכה נלהבות לסלולריים שלהם; הם על הסוס, לשיטתם. הנה המסר: אתם, אנשי המקצוע, תעמדו בחוץ. אתם כלום ושום דבר. בג"ץ אולי ימנע את החלפת היועצת, אבל נעשה ממנה בדיחה. נזמין אותה לישיבות ממשלה, או לא. עצותיה יהיו אבק ברוח. נתעלל בה במנעולים, נמרר את חייה. יש לה השפעה ענקית, אבל נצייר אותה כדחליל של האופוזיציה בלב.
הרמטכ"ל זמיר הוא אתגר חריף יותר. כ"ץ איננו לוין. הציבור, גם הליכודניקי, לא אוהב התנגשות בין צה"ל לשר הביטחון. נראה שמי שרוצה בהתנגשות איננו שר הביטחון, אלא הבוס שלו, נתניהו. וההסבר נמצא במספרים. הציבור אוהב ומעריך את הרמטכ"ל זמיר – לפי שעה. עמדותיו המקצועיות לגבי עזה והמשך המלחמה נשמעות באורח חופשי בפני הדרג המדיני, ומהוות אתגר חמור לגישת ראש הממשלה. למעשה, זהו האתגר החמור ביותר לנתניהו מבחינת דעת קהל.
לכן צריך לגלגל את זמיר בזפת ובנוצות, לעשות לו טיפול 10,000 אצל יאיר נתניהו וביבי השופכין של מכונת הרעל. רגע אחד הוא "עת הזמיר", הרמטכ"ל ההתקפי, ורגע אחר הוא טעות שכדאי לתקן מהר, פחדן שלא רוצה לנצח את חמאס ובמקביל – מארגן פוטש.
אין פה איזה חזון גדול. אין פה רגע מכונן רעיונית, אלא מפתח גנבים. מה משותף לזמיר וליועצת המשפטית לממשלה? במה שיתפו פעולה בחודשים האחרונים? הוצאת צווי גיוס ותוכנית האכיפה נגד עריקים מצה"ל. זה אירוע מסוכן עבור הקואליציה. זה מוציא את הרבנים החרדים מדעתם, והם מחזיקים במפתח לבחירות הבאות, ולשלטון. בעולם הישן, הכוח נועד לשרת מטרה. בקואליציה הנוכחית הוא המטרה. השלטון הוא הכל. החזקה בו חשובה מכיבוש עזה, "רפורמה" משפטית, ניצחון במלחמה או השבת החטופים. להיות בשלטון איננו הדבר החשוב ביותר – הוא הדבר היחיד.
ופה יש בעיה. כי צה"ל הוא ארגון אמיתי עם צרכים אמיתיים. אחרי 7 באוקטובר, צה"ל נזקק לאמון הציבור יותר מאי פעם, ובעיקר לאמון צבא המילואים. הרמטכ"ל רואה זאת כאתגר משמעותי וחריף – להשיב אמון פנימי וחיצוני. מי שאמורים לפקד על צבא בדרך לכיבוש העיר עזה, אתגר מבצעי מהגדולים שצה"ל ידע (בפרט לאור חיי החטופים), לא יכולים להרשות לעצמם להיראות כאילו זהות מפקדי השדה מוכרעת לפי פקודות שמונחתות ממרכז הליכוד.
במטכ"ל הנוכחי מזהים ניסיונות לבצע פוליטיזציה לצבא כולו, לקחת אותו למחוזות "קיצוניים ערכית, רדיקליים". זמיר מאותת שזה לא יקרה במשמרת שלו. ספק אם נתניהו יכול להרשות לעצמו לנסות לפטרו
אך הדרג הפוליטי רק דורש עוד ועוד. במטכ"ל הנוכחי מזהים ניסיונות לבצע פוליטיזציה לצבא כולו, לקחת אותו למחוזות "קיצוניים ערכית, רדיקליים". זמיר מאותת שזה לא יקרה במשמרת שלו. ספק אם נתניהו יכול להרשות לעצמו לנסות לפטרו. ראש הממשלה איננו נהנה מהסמכות המוסרית של אברהם לינקולן, שפיטר גנרל אחרי גנרל כי חיפש מי שינצח את המלחמה. הרי זה זמיר שהוביל את צה"ל לגדול בהישגיו, באיראן; מבצע שההכנה אליו החלה בתקופתם של שניים אחרים שנתניהו סילק, הרמטכ"ל הלוי ושר הביטחון גלנט.
מבצע לכיבוש העיר עזה הוא דבר שמערכת הביטחון מתנגדת לו; הקהילה הבינלאומית מזהירה מפניו; הוא יכול להחמיר משבר הומניטרי חריף ממילא ולהוביל למות החטופים. כל זה מתפרק לצרור סוגיות ערכיות. אחת מהן היא גיוס נוסף בצווי 8 של מילואימניקים מותשים, בשעה שהממשלה עמלה על חוק השתמטות. סוגיה אחרת היא האיסור המשפטי לפנות אוכלוסייה כאקט של גירוש. הפצ"רית הזהירה ספציפית את המטכ"ל בנושא הזה, כולל בהתייחס למחנה שהממשלה תיכננה להקים ("העיר ההומניטרית"). עם כניסתו לתפקיד, הרמטכ"ל הורה שצה"ל לא יהיה מעורב בכל ניסיון להוציא אוכלוסייה מרצועת עזה במסגרת אותה "מינהלת" שהוקמה במשרד הביטחון.
מבצעית, אם מתוך מיליון התושבים של העיר עזה יתפנו "רק" 700 אלף, בהתחשב באופי הלחימה הצפוי, איך צה"ל יימנע מפגיעה נוראה באלפים רבים של אזרחים בלתי מעורבים?
סוגיה מהותית היא הפגיעה האפשרית בחטופים. האם, לדוגמה, מתן פקודה מודעת שבסבירות גבוהה תוביל לפגיעה בחטופים, אזרחים ישראלים, היא בכלל אפשרית? האם היא חוקית? זו שאלה שהפצ"רית והיועמ"שית יידרשו לה. הרי השבת החטופים היא מטרת מלחמה.
לא לחינם התרה הרמטכ"ל בשרי הקבינט, ויותר מפעם אחת בחודשים האחרונים, שאם הולכים למבצע מהסוג שהם דורשים - שיואילו וישנו את מטרות המלחמה ויוציאו משם את השבת החטופים. הם לא נעתרו. זעמם עליו רק גבר; האמת פוצעת.
מימוש המבצע בעזה במלואו לא קרוב, אך ההתנגשות – המציאותית והערכית – כבר כאן. רק לחץ מסיבי של הנשיא טראמפ והתגמשות משמעותית של חמאס, וכנראה שניהם, יכולים לחלץ את ישראל מהבור השחור שהוא עזה.
