אחרי המלחמה כולנו נהיה שונים. זו אינה קלישאה. אין דור של ישראלים שחווה מלחמה ארוכה יותר. כזו שהפכה לנצח. קימה באמצע הלילה בגלל טיל מתימן, במקרה הטוב. חבר שנפצע ורצים אליו לבית החולים. שירות מילואים בלתי נגמר. לעיתים חדשות גרועות בהרבה. כאלה שמקריסות את העולם. המלחמה היא האירוע המעצב, הדורי, של מדינת ישראל, שנים רבות קדימה. צלקותיה יכווינו אותנו. כך היה אחרי 1948, 1967, 1973.
והנה היא מסתיימת. כהרף עין, כפי שניבאה רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו של הירש ז"ל. " וְעוֹד לֹא קַל לִנְשֹׁום", כתבה לאה גולדברג, "וְעוֹד לֹא קַל לַחְשֹׁב מוּל זֶה הָרוּחַ הַנִּפְתָּל. וּמְאֹד לֹא פָּשׁוּט לְחַכּוֹת". לא, לא קל לנשום מאז ההצהרה על הפסקת אש. או לחשוב. בוודאי שלא קל לחכות. מאלה ששמעו את החדשות, מעטים הצליחו לישון בליל רביעי הזה. בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר, הייתה בו סוף-סוף תקווה של ממש. הסרטונים של החטופים שחזרו, ששומעים על שחרור חבריהם לשבי. כיכר החטופים שנמלאה בחיבוקים של אושר. תחושת חוסר אמונה כזו, של שינוי בלתי נתפס. באמת, כל החטופים החיים חוזרים? באמת, זה יקרה מיד, ולא שבוע אחרי שבוע, במו"מ מייסר ואכזרי? באמת, המלחמה נגמרה?
עבור הרגע הזה הקריבו חיילי וקציני צה"ל את חייהם. 466 חיילים נפלו ברצועה מראשית התמרון הקרקעי. הם לחמו למען השבת החטופים ומניעת יכולת חמאס לשלוט ולחולל עוד 7 באוקטובר.
3 צפייה בגלריה
מזכיר המדינה של ארצות הברית מרקו רוביו מעדכן את דונלד טראמפ שהושג הסכם
(צילום: Evan Vucci/AP)
בעורף, אלה היו המשפחות שהובילו את השינוי. המחאה הרעידה את המדינה והעולם ועשתה את דרכה כל הדרך לוושינגטון די-סי, אל ליבו של נשיא ארה"ב. זו איננה אנקדוטה, אלא עובדה: החיבור האישי של טראמפ לנושא החטופים עשה את כל ההבדל, אומרים מקורות בישראל ובארה"ב.
אף מומחה, מזרחן או דיפלומט לא חשב שחמאס יסכים לשחרור כל החטופים החיים באבחה אחת, כצעד ראשון, בעוד צה"ל בעזה. הנשיא האמריקאי, זה שלועגים לו במכוני המחקר, שצוחקים להצהרותיו הכוללניות בתקשורת, עשה דבר שמנהיגות גדולה יודעת לעשות: הוא שירטט מחדש את מרחב האפשרויות. הפך עניין לא אפשרי – לאפשרי. קימט את המציאות. כפה אותה על חמאס. גייס את טורקיה, קטאר וכל השאר (עניין שהאריס או ביידן לא היו מצליחים לעשות).
רצון הנשיא הובהר לכולם: לגמור את המלחמה. הדרך לשם, הבינו בבית הלבן, עוברת בפתרון סוגיית החטופים. ללא חטופים בעזה, אין לגיטימציה בינלאומית או אמריקאית למלחמה. ללא חטופים בעזה, ספק אם יש לה לגיטימציה במטכ"ל בישראל. קשה לדמיין כמה חיים ניצלו, ולא רק של החטופים, כתוצאה מההבנה הזו: חטופים תחילה, ואחריהם המלחמה תגווע.
הרבה עוד יכול להשתבש. פסימיות זהירה היא צו השעה במזרח התיכון, תמיד. נושא זיהוי ואיתור גופות החטופים הישראלים הוא סוגיה מהותית; יש משפחות שקיבלו הודעה כי צפוי קושי באיתור מיקומן. זהות האסירים הפלסטינים שישוחררו אינה ספיח לוואי של חדשות נפלאות, אופוריות. אין לנו רשות לקבור את הראש בחול אחרי 7 באוקטובר, ואחרי הידיעה שיחיא סינוואר שוחרר בעסקת שליט. ישראל תביט בפניו של כל אסיר משתחרר כזה ותשאל: האם זה יחיא סינוואר הבא. איך ייקטע המעגל של רצח-חטיפה-רצח וחוזר חלילה.
הדרג הפוליטי חושש מאוד משחרור "הסמלים", כגון מרואן ברגותי, או אחמד סעדאת. אך אלה המחבלים המתוחכמים והפחות מוכרים, בוודאי רוצח המונים כמו אבראהים חאמד, לשעבר ראש החמאס בגדה ומשלח המתאבדים מהאינתיפאדה השנייה, שיכולים להביא לשיקום הארגון. בישראל יש גורמים שהקדישו מחשבה רבה לכך; איך להבהיר לארגוני הטרור, אחרי ההצלחה הגדולה ביותר של מסע חטיפות בהיסטוריה של המזרח התיכון, שעכשיו כללי המשחק השתנו ונגמר העידן שבו חטיפות מובילות לתוצאות מרשימות של שחרור המוני. על השולחן הצעות לאסטרטגיה לאומית, חקיקה כובלת שאוסרת על ממשלות לשחרר אסירים בעסקה, ובעצם מה לא. מעטים מאמינים שהיוזמות הללו יתקבלו, או יועילו לעתיד.
החובה להשיב את החטופים איננה מתכופפת בפני השאלות הקשות הללו. וממילא, הנקודה עבור העולם ואמריקה איננה רק החטופים אלא סוף המלחמה. במובן הזה, החטופים מספקים לממשלת נתניהו עילה חשובה לרדת ממיני חזיונות שווא, על טרנספר לפלסטינים מהרצועה, על "בוננזה" נדל"נית בשג'עייה, על משטר כיבוש של דורות ובניית התנחלויות. טראמפ שם לכל זה סוף. ישראל לא יכולה הייתה להמשיך במלחמה בלי ארה"ב ותמיכתה המלאה – והתמיכה הזו התערערה. בכירים בארה"ב ששוחחו עם גורמים ישראליים בשבועות האחרונים הביעו דאגה רבה מהשחיקה במעמדה של ישראל באמריקה. אם לצטט את הדברים שאמר הנשיא לראש הממשלה בשיחתם בליל רביעי: "ביבי, ישראל לא יכולה להילחם בעולם. לא יכולה להילחם בעולם". טראמפ סיפר על כך בראיון לפוקס ניוז, והוסיף, "הוא מבין זאת היטב".
אהרון דיוויד מילר, מי שהיה בכיר במשרד החוץ האמריקאי במשך שנים רבות, אמר אתמול על הנשיא האמריקאי כי הוא "הפגין דרגה של כוח רצון מעבר לכל נשיא אחר, דמוקרט או רפובליקני. הוא לחץ על ראש ממשלה ישראלי, באופן שאף אחד מקודמיו לא עשה, על נושא שאותו ראש הממשלה רואה כחיוני לשרידותו הפוליטית ולצורכי הביטחון של ישראל".
נתניהו רוצה ניצחון פוליטי / נתניהו מציג את ההסכם כניצחון גדול. לא הסכמה בחירוק שיניים, למען החטופים, או הפנמה אחראית של ריאל פוליטיק. האמביציות שלו מרחיקות לכת בהרבה: בעצם, ניצחנו. טראמפ סנט בו בשיחתם; נתניהו אמר לו שעכשיו בעולם אוהבים אותו (את ביבי). "יותר חשוב", השיב הנשיא, "הם חוזרים לאהוב את ישראל". לקבל סדרת חינוך כזו מדונלד טראמפ זה חתיכת דבר.
פרטי ההסכם אכן מטיבים עם ישראל בשתי נקודות חשובות. הראשונה היא שחרור של כל החטופים החיים מיד ולא בהדרגה, כאשר צה"ל עודנו ברצועה. זה מנוגד לחלוטין לכל גישת חמאס בעבר; הוא דגל במריחת זמן כדי למקסם הישגים. בנוסף, השחרור הזה יתרחש כאשר צה"ל נמצא ברצועה. במו"מ במצרים התפשרה ישראל על הקו הצהוב, קו הנסיגה הראשון שתמורתו יתקבלו החטופים. הוא הוזז מזרחה בכ-200 עד 600 מטרים, תלוי באיזו נקודה. חמאס קיבל יותר שטח. ובכל זאת, ואחרי הפשרה, לדברי משרד הביטחון ישראל תשלוט ב-53 אחוז משטח הרצועה. זה הפסד משמעותי לחמאס, שתמיד התעקש כי החטופים ישוחררו רק כאשר תהיה נסיגה מלאה ומוחלטת מהרצועה.
העניין השני הוא הנשק של חמאס. הפרטים מעומעמים. במונחים פרקטיים, ברור לגמרי שאיסוף נשק קל ברצועה לא יתאפשר בתקופה הקרובה וכנראה לא בכלל. "גם ביהודה ושומרון וגם, להבדיל, בנגב, אנחנו לא מצליחים לאסוף רובים ותתי-מקלעים", אמר לי גורם בכיר אחד, "אז נצליח לעשות את זה בעזה? אחרי שיצאנו? אפשר להתעקש על תשתיות כבדות כמו מנהרות, תעשייה צבאית. אבל לומר לך שהם באמת ימסרו את הרובים שלהם? קלוש". בכל זאת, יש פה הישג: יש בניסוחי ההסכם פגיעה בלגיטימציה של חמאס להמשיך להיות כוח מזוין עצמאי בעזה. דרך החרך הזה, מקווה ישראל שיקרה לחמאס מה שקרה לחיזבאללה: אם בלבנון, הציבור הלבנוני לוחץ את ארגון הטרור להתפרק מנשק, במקרה של עזה אלה יהיו המדינות הערביות המתונות, שיחששו מהסלמה והידרדרות לעוד מלחמה אם חמאס יחזור לסורו. בנוסף לכל אלה, חמאס מאבד את השלטון ברצועת עזה; לכך הוא הסכים כבר לפני שנה בערך.
בפברואר ניתן היה להשיג הסכם שכולל נסיגה מלאה מהרצועה ורק אחרי שזו מושלמת כל החטופים החיים בבית. חמאס לא בשלטון, ואין למעשה איסוף נשק או אפילו הכרה בכך.
באוקטובר הושג הסכם שבמסגרתו החטופים יוצאים מיד ולא בהדרגה, ובמקביל לנסיגה התחלתית בלבד. צה"ל ממשיך לשהות ברצועה ונכנס כוח רב-לאומי אחר. חמאס לא בשלטון, ויש הכרה באיסוף נשק או פירוז מסוים. התוכנית הנוכחית סדורה בהרבה, ומציעה חזון רחב לעזה. ספק אם הייתה כזו בפברואר.
עבור נתניהו, הפער הזה שווה ניצחון, או לפחות יכולת לטעון לאחד. אין ספק שחמאס הוחלש צבאית ב-9 החודשים שחלפו. מה היה המחיר? בראש ובראשונה החיילים שנפלו במשך אותו זמן. הבידוד העולמי שגבר מאוד, ההכרות החד-צדדיות במדינה פלסטינית, יחד עם החרפת המשבר ההומניטרי ברצועה. המתים הבלתי מעורבים ברצועה. חמאס נחלש. אבל גם ישראל, מסיבות אחרות.
כתבתי "ניצחון", אבל לא כתבתי על מי, או היכן. נתניהו מעוניין בניצחון פוליטי. הקמפיין כותב את עצמו. זה יישמע בערך ככה: כולם אמרו לנתניהו להפסיק, אך הוא המשיך במלחמה והחל כובש את העיר עזה. רק אז, ורק בזכות התעקשותו שלא "להיכנע", ללחץ בינלאומי וללחץ של השמאל, חמאס נשבר. כל מי שאמר שהוא רוצה להפקיר את החטופים, שיבקש סליחה (!). הוא החזיר את רובם המוחלט בחיים, והיה מוכן לשחרר לטובת העניין למעלה מ-1,500 אסירים, חלקם כבדים מאוד. אם המלחמה הייתה עוצרת בתאריכים שביקשו "החמוצים", לא היו פוגעים באיראן או בחיזבאללה וחמאס היה מנצח. כך בערך יישמעו נאומיו לקראת הבחירות. מעניין מה תהיה עמדת הממשל בארה"ב לקראת הבחירות; הנשיא נוטה לומר את דעתו. אם יתייצב לצד נתניהו, תהיה לכך משמעות אלקטורלית בתוככי ישראל.
המחדל של 7 באוקטובר? תביטו בגרף בעמוד זה, שמראה ניטור של עמדות הציבור בסקרים של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן. הוא ממחיש כי כמעט מחצית מבוחרי הקואליציה מאמינים בקונספירציית "הבגידה מבפנים". עד הבחירות, נתניהו ינסה לבשל שקשוקה מכל דרישה שייקח אחריות. יש לו מצע פורה בסגנון הקונספירציה הזה. השיח עוד יתכער מאוד. נתניהו עודנו מפסיד בכל סקר וכל מחקר עומק. המלחמה באיראן לא שיפרה דבר במספרי הגוש שלו. אבל סוף המלחמה והשבת החטופים זה סיפור שונה לגמרי.
הקמפיין של ביבי יישמע בערך ככה: כולם אמרו לנתניהו להפסיק, אך הוא המשיך במלחמה והחל כובש את העיר עזה. רק אז, ורק בזכות התעקשותו שלא "להיכנע", ללחץ בינלאומי ושל השמאל, חמאס נשבר. כל מי שאמר שהוא רוצה להפקיר את החטופים, שיבקש סליחה
עזה זקוקה לתוכנית מרשל / מי שיקרא את הודעת חמאס על ההסכם יתקשה לזהות בה את שמחת הניצחון, או את חרדת התבוסה. "הם מוכים אך לא מובסים", אמר לי גורם ביטחוני, "לא על הברכיים, ולא מתחננים. מבחינתם, יש פה כמה הישגים. הראשון הוא שאין גירוש פלסטינים מהרצועה, שזה היה חשש מרכזי מאז תוכנית הריביירה. שתיים, יש שלטון פלסטיני ברצועה. נכון, מעליו יש 'מועצת שלום' וטוני בלייר, אבל בסוף אלה פלסטינים. ועם פלסטינים, גם טכנוקרטים לא פוליטיים לכאורה, חמאס יודע איך להתעסק. ישראל תיסוג, החטופים ישוחררו, ומה אתה חושב, שחמאס לא ייצא לרחובות? ייצא בהחלט. שלוש, כל נושא הנשק מעומעם מספיק כדי שהארגון יגיד שנשאר נאמן להתנגדות מזוינת. ארבע, וחשוב מאוד, האסירים. זו אחת הסיבות המרכזיות ל-7 באוקטובר. הם מרוקנים את בתי הכלא שלנו מאסירי עולם. נכון, הסמלים כנראה לא ישתחררו. אבל ישתחררו הרבה אחרים. והכי חשוב: הנשיא מחויב אישית לסיום המלחמה, והם מאמינים לטורקים ולקטארים שהפעם זה קורה באמת".
מומחה אחר לחמאס ביקש להזכיר לי את "סאבר". בערבית יש שני מינוחים לסבלנות: אחד הוא סבלנות קצרת טווח. השני הוא יותר סבלנות אסטרטגית, עמידות. סאבר. "מצבם הוא כזה: איראן כבר לא מצליחה להעביר להם סיוע, הכלכלה ברצועה לא מספקת משאבים אז הם פושטי רגל, ישראל בדרך לכבוש את מרכז העיר עזה, כל המפקדים המשמעותיים שלהם ברצועה מתים לבד משלושה, השלושה הללו מתונים יותר. חיל האוויר תקף בקטאר, העולם המוסלמי אימץ את מתווה טראמפ של 'חטופים תחילה' ותבע מחמאס להתקפל, החיים של הפלסטינים העזתים בלתי נסבלים ונהיים יותר גרועים, הנשיא האמריקאי נגדם ומאיים כל שלישי וחמישי ששערי גיהינום ייפתחו". עניין קריטי הוא הצטרפות שתי המדינות הקרובות ביותר לחמאס, קטאר וטורקיה, למגעים. שתיהן חלק מציר טראמפ במזרח התיכון. זה ציר שכולם רוצים להיות חלק ממנו באזור, לבד מאיראן.
אז חמאס הפסידה, אמרתי לגורם הביטחוני. "עבור חמאס, תשווה את עמידתם לעמידה של האיראנים שהתקפלו תוך 12 יום. או של חיזבאללה שהוכה בחודשיים, ואת תשומת לב העולמית, וההישג של הכרה במדינה פלסטינית, ובסוף הדובדבן של שחרור האסירים. הם יספרו שזה מעשה מפואר בתולדות האיסלאם, ישנו כיוון, יעבדו שוב דרך המסגדים, יחזרו למודל האח"סי (אחים מוסלמים) היסודי.
וגם זה ילווה את ישראל, אל העתיד: עשרות אלפי ההרוגים בעזה, רבים מהם בלתי מעורבים, אזרחים, ילדים. עם סיום העימות, יהיו דיווחים אינספור על אזור המלחמה האפוקליפטי ביותר בעולם כרגע. או לפחות זה שיהיה קל להיכנס אליו ולחזור הביתה בשלום.
חשובה יותר מהדיווחים, מהתקשורת, היא המציאות. והמציאות בעזה היא של הרס גמור. בישראל מקווים שהמלחמה הנוראה יצרה הרתעה בחברה הפלסטינית, אך לא יכחישו שהונח גם כר פורה לדור חדש של שנאה. כדי שזו לא תתפרץ שוב, עזה זקוקה לתוכנית מרשל, לחברה פלסטינית שמוכנה לדחות את חמאס כארגון טרור והתנגדות. השבוע, מותר עוד לקוות.
