השבוע היו שני אירועי צונאמי גדולים בעולם. הראשון הסתיים בלא-כלום. מקמצ'טקה שברוסיה ועד הוואי, נקראו בני אדם לעזוב את אזורי החוף כתוצאה מרעידת אדמה עוצמתית. ההתרעה הייתה אמיתית ומוצדקת; האיום לא התממש, והגלים היו לא משמעותיים. הצונאמי השני היה הומניטרי, ומדיני. צונאמי עזה. ההתרעה נמסרה לישראל פעמים רבות ותפורט בהמשך, והאיום התממש במלואו. הוא שטף את ישראל והטביע הרבה ממעמדה בעולם. שר אחד הודה בפניי שזה "המשבר העולמי הכי גרוע לישראל אי פעם, מאז 1948".
זה קצת אופטימי. בלידת המדינה, ישראל הייתה פופולרית בציבור העולמי והאתגר היה לשכנע את מקבלי ההחלטות. בימים האחרונים היא מאבדת תמיכה בכל מקום – בציבור, וגם אצל מקבלי החלטות. זה קורה גם במפלגה הרפובליקנית האמריקאית, שאין כמוה בתמיכה ללא תנאי בישראל. בכיר אחד במפלגה הזו, ליכודניק בעמדותיו וימינה מכך, אחד שמתפלל בקביעות למען ישראל, אמר לאחרונה לחבריו בירושלים: "אתם חייבים לסיים. המלחמה צודקת, אבל אתם מפסידים בכל יום שעובר. הנזק עצום". אם הוא מדבר ככה, דמיינו לעצמכם מה אומרים האחרים.
בעקבות יוזמתו של נשיא צרפת למדינה פלסטינית, הנזק מעוגן ביוזמה פוליטית פורצת דרך: איומים מיידיים, היסטוריים וחד-צדדיים להכיר במדינה פלסטינית. נתניהו עשה קריירה משני עקרונות: לא לגרעין באיראן, ולא למדינה פלסטינית (נאום בר-אילן היה מס שפתיים בלבד). נתניהו כה מתעב את העצמאות הפלסטינית, שהוא ראה במשטר חמאס ברצועה נכס – ולו רק בשל החלשת הרש"פ, גוף שהקהילה הבינלאומית רואה בו ככזה שיכול להקים מדינה.
המחיר של הקונספציה הזו שולם בדם הנרצחים ב-7 באוקטובר, והשבוע הגיעה תבוסה מדינית. יחיא סינוואר וחבריו הבטיחו כי רק בדם ואש פלסטין תקום, ורק כך הסטטוס-קוו יישבר. אם לשפוט מההצהרות בפריז, לונדון ואוטווה, הם השיגו חלק ממטרתם.שנתיים אחרי שפלשו למדינת ישראל כדי לבצע פיילוט בטיהור אתני, ואחרי תהפוכות אינספור, מצב הפלסטינים בעזה מעולם לא היה נורא יותר. מצב הרעיון הפלסטיני? הטוב אי פעם. חמאס חוגג את מה שהוא עצמו מכנה ניצחון; המדינות המתווכות מדווחות שבכירי הארגון התקררו מעט ביחס לעסקת הפסקת אש. למה להם להציל את ישראל מהמצר המדיני. עבור חמאס, כל סבל פלסטיני הוא עוד הזדמנות.
ב־16 במאי אמר טראמפ שאנשים גוועים ברעב ברצועת עזה. שר החוץ סער, ובהמשך גם הנשיא הרצוג, הפעילו על נתניהו לחץ כבד מחשש למפולת מדינית - שתתרחש כעבור חודשיים
לצרפתים יש עדנה. כבר הרבה שנים לא הצליח ארמון האליזה להוביל יוזמה בינלאומית כמו ההכרה במדינה פלסטינית. האם כוונותיו של מקרון טהורות? בוודאי שלא. האם זה קשור למיעוט המוסלמי? בוודאי. הוא פוליטיקאי. זה הזכיר לי שיחת טלפון עם בכיר המקורב לראש הממשלה נתניהו באוקטובר 2023. הנשיא הצרפתי יצא ביוזמה אחרי הטבח שביצעו הנוח'בות ועוזריהם בישראל; הוא הציע להקים "קואליציה בינלאומית נגד חמאס". התקשרתי לגורם הבכיר כדי לשמוע את תגובתו. הוא היה אדיש למדי. "זה לא רלוונטי", הפטיר. הוא אמר ש"קודם ננצח במלחמה". זו הייתה תגובה הזויה, כבר בזמן אמת. בא נשיא צרפת ומציע להתארגן עולמית נגד חמאס, כמו נגד דאעש – ובירושלים מגיבים בביטול. הם לא זקוקים לעולם, לצרפתים, לקואליציות. הם יסתדרו לבד, טיק-טק ינצחו בעזה ויעצבו מחדש את המזרח התיכון. זו לא הייתה הפעם הראשונה שירושלים השפילה את פריז במלחמה. הנקמה מוגשת לישראל כעת, והיא לא קרה. היא פְלָמְבֶּה.
כל זה פוליטיקה גבוהה. הדבר הכי חשוב הוא המציאות. הצונאמי נטוע במציאות של משבר הומניטרי בעזה. לדוגמה, מחלקת הילדים בבית החולים נאסר ברצועה. יש בה שמונה מיטות בימים כתיקונם; כעת היא פקוקה במזרנים על הרצפה עם ילדים ופעוטות הסובלים מבעיות שונות הקשורות ב"תת-תזונה חריפה", לפי סוכנות "אסושיאטד פרס" (AP). הייתי שמח לא להסתמך על סוכנות ידיעות זרה, אך ישראל איננה מאפשרת כניסת עיתונאים זרים או ישראלים לרצועה.
גופתה של התינוקת זיינאב אבו-חאליב הובאה לנאסר השבוע. לפי הידיעה שהופיעה בעולם, היא מתה בגיל חמישה חודשים; במותה משקלה היה 2.2 קילוגרמים. זה פחות ממשקל לידתה, שלושה קילוגרם. היא סבלה ממחלת רקע, מרגישות חמורה לחלב, ונזקקה לפורמולה מיוחדת. משפחתה לא יכולה הייתה להשיג את התמ"ל הזה, לפי דבריו של אביה לאיי-פי. לפי רופאיה, התוצאה הייתה שהתינוקת סבלה משלשול כרוני והקאות, ולבסוף מתה מספסיס וזיהום.
בישראל התמקדו בימים האחרונים בסיפור התמונה של מוחמד אל-מווטק בן השנה וחצי. ה"ניו-יורק טיימס" פירסם בעמוד הראשון את מווטק הכחוש בזרועות אמו, מצולם בסגנון איקונין נוצרי קלאסי. הוא לא טרח לציין כי הפעוט סובל ממחלה גנטית קשה מלידתו. התיקון שפירסם העיתון לא היה ממש תיקון, אלא הערת עורך צנועה. תומכיה של ישראל חגגו; רבות מהתמונות של כחושים ורעבים שיצאו מעזה היו של ילדים ומבוגרים שסובלים ממחלות קשות. אחת מהן הייתה בכלל של ילד שכבר יצא לאיטליה לטיפול רפואי, בחסות מתאם פעולות הממשלה בשטחים. זו הייתה המחשה לקמפיין של חמאס.
אך כפי שנכתב בטור זה בשבוע שעבר, בכותרת המשנה: יש רעב, ויש קמפיין של חמאס. שני הדברים יכולים להתקיים במקביל. עורכי הצילומים בעיתונות הזרה חיפשו תמונות של רעב בסגנון אתיופיה בשנות ה-80, רעב המוני של ילדים עם בטן נפוחה; עזה סיפקה להם תמונות של ילדים ומבוגרים עם מחלות רקע קשות. הם קנו בשמחה.
מה שחשוב, יסלחו לי מבקרי התקשורת העולמית, הם החיים עצמם ברצועה. ושם יש משבר הומניטרי חריף ("מצב קשה", אמר השבוע ראש הממשלה נתניהו), ואיתו תת-תזונה נרחבת, רעב ומקרי מוות. מספיק כדי שהממשלה תשנה את מדיניותה מקצה אל קצה ברצועה, תאפשר הפוגות בלחימה, תצניח מזון, ותפעיל לחץ על מערכת הביטחון להכניס סיוע בלי חשבון. הרעב מתבטא באינדיקציות קרירות: לדוגמה, מחירי הקמח המופקעים – בטריטוריה שבה אין עוד כלכלה מתפקדת, ואין תעסוקה. ישראל והמתפ"ש אינם מכחישים את המחירים הללו. מי שמחפש סרטונים ותמונות המעידים על עוני מצמית ואנשים שלא יודעים מה יאכלו היום, יכול לחזות בווידיאו של ילד אוסף בחולצתו קמח שנשפך משק גדול. או נשים וילדים שאוספים עדשים אדומות מהאדמה, בוררים אותם מתוך העפר.
אחרי 7 באוקטובר הציע מקרון להקים "קואליציה בינלאומית נגד חמאס". התקשרתי לבכיר המקורב לנתניהו כדי לשמוע את תגובתו. "זה לא רלוונטי", הפטיר. "קודם ננצח במלחמה"
ועוד נקודה: זה טבעי במשבר הומניטרי שהראשונים שנפגעים הם אלה שסובלים ממחלות רקע מורכבות. גם לחולים במחלות גנטיות קשות מגיע לחיות ולא לרעוב, או למות מטיפול רפואי לקוי והיגיינה קורסת.
רוב הישראלים, לפי סקר ה-INSS שמופיע בעמודים אלה, לא מוטרדים מהמצב ההומניטרי ברצועה. רבים חושבים שזו הצגה, או חשים – לאור 7 באוקטובר – חוסר אמפתיה גמור כלפי הפלסטינים. כולם מדברים כעת על קמפיין בעזה. רצוי להיזכר בקמפיין בישראל, כזה שעודדו מגבוה: "אין חפים מפשע בעזה". לפי הקמפיין הזה, אחד האפקטיביים בתולדות ישראל, כל עזה אשמה. מי שכתבו שכל ילד חף מפשע – מילים שהופיעו בטור הזה, יותר מפעם אחת – ספגו קללות ואיומים. מי שדיברו על חובת צה"ל להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים – חובה שצה"ל אמר ואומר שהוא מחויב לה – הואשמו ששכחו את זוועות 7 באוקטובר. כל כתובת בבית ברצועת עזה הובאה כדוגמה לכך שעזה כולה השתתפה ברצח ההמוני של הישראלים. לתפיסות ציבוריות – בפרט במצב שבו מתנהלת מלחמה קיומית שהחלה ברצח המוני של ישראלים – יש השפעה על פקידי מדינה וקצינים.
שלא לדבר על פוליטיקאים, וכל מי שמנסים לעשות שימוש במלחמה כדי להקים התנחלויות בעזה. "עזה נמחקת", אמר השבוע השר עמיחי אליהו וזכה לצרור התנערויות על סמך הטיעון העליון, פגיעה בתדמית ישראל. אך בשעה שדיבר, המשיכו הדחפורים במימון משלמי המסים של ישראל, ובהרשאת הקבינט, למחוק בית אחרי בית ולעיתים שכונות וערים, ברצועת עזה. עובדתית, השר צודק; חלקים גדולים מעזה נמחקים. ההרס האורבני הזה איננו נעשה תוך כדי חילופי אש, לפי התיעוד המגיע מהרצועה, אלא כאקט מתוכנן ונרחב. הוא עובר מתחת לרדאר, קצת כמו ההחלטה ב-2 במארס לעצור כל סיוע ומזון לרצועה.
ניסיתי לתחקר את החלטת הקבינט הרת האסון הזו, לעצור את המזון ואת הסיוע בכלל לרצועה. שוחחתי עם מקבלי החלטות, אנשי מערכת הביטחון וקצינים, בעבר ובהווה. המצב בעזה, כדי להסיר ספק, היה קשה גם לפני ההחלטה שנתקבלה בראשית מארס. אך מנגנונים הומניטריים עבדו ואף התחזקו כתוצאה מהפסקת האש. הרבה סיוע ואוכל נכנסו לרצועה, כמו שאפשר לראות בגרף המצורף, המבוסס על נתוני משרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים.
אך החל ממארס, ישראל נקטה שלושה צעדים גדולים: היא סיימה את הפסקת האש, יצאה למבצע מרכבות גדעון בניסיון ללחוץ את חמאס לעסקת חטופים בתנאיה שלה, והחליטה לקחת שליטה מעשית בסיוע ובמזון שעובר לרצועת עזה. זה התבטא בשני מהלכים: הראשון היה עצירת כל המשאיות לעזה, כולל הכל, לתקופה של יותר מחודשיים וחצי. השני היה הקמת ה-GHF והיומרה ליצור מנגנון הומניטרי חדש. אגב, אילולא המשבר ההומניטרי, צה"ל היה עומד – במחיר כבד – במטרה שהציג הרמטכ"ל זמיר למבצע. לפני הפעולה, חמאס שלל כל עסקה מדורגת נוספת. לפני כמה שבועות הוא שינה את עמדתו, לפחות לכאורה.
בתחילה, לשכת ראש הממשלה הודיעה חד וחלק שהפסקת הסיוע והמזון לרצועת עזה נובעת מסירוב חמאס להסכים למתווה וויטקוף לשינוי עסקת החטופים. ההערכה שהושמעה בקבינט הייתה שלאור כמויות המזון הגדולות שהוכנסו בעת הפסקת האש, יש די מזון ברצועה לכמה חודשים. חבר קבינט אחד אמר לי השבוע: "הרעיון היה שעוצרים את הסיוע שחמאס מסתמך עליו, תהיה תקופת גישור שבה הם יאכלו מהמאגרים שנצברו בהפסקת האש, ואז יגיע ה-GHF וחמאס יאבד סופית את המנוף שלו". אבל מתאם הפעולות בשטחים לא אמר שלישראל יש "כמה חודשים". ההערכה במתפ"ש הייתה שתוך 80 יום תגיע עזה ל"קו האדום".
לחמאס יש מגוון דרכים להרוויח. לדוגמה, חלפני הכספים גובים כ־50% עמלה על המרה של כסף למזומן. הסוחרים מוכרים בשווקים - חמאס לוקח נתח
בנוסף, אף אחד – גם לא ב-GHF שטרם החל אז לפעול – חשב שיהיה די בסיוע שייכנס מהארגון החדש, גם אם הכל יתרחש כשורה. בדיעבד, שום דבר לא התרחש כשורה; הכללים ההומניטריים הם שסיוע ואוכל מגיעים לאוכלוסייה באזורי מלחמה, לא האוכלוסייה אל הסיוע והמזון. ישראל דחתה בבוז את הערכות המומחים. ואכן, סמוך למתחמי ה-GHF היו מקרי ירי המוניים בפלסטינים שהגיעו לקבל מזון, בניסיון להרחיקם מעמדות צה"ל. התברר, כצפוי, שהמגזרים שמגיעים למקומות האלה הם רק אלה שיכולים ללכת מרחקים גדולים, ולסחוב את השקים או הקופסאות. כפי שכל וידיאו ממרכזי החלוקה ממחיש, זו איננה "חלוקה" אלא הסתערות המונית שבה מנצחים החזקים. אין רישום של משפחות שמקבלות את המזון, מי שמצליח בקרב הזה מפרק את החבילות (שהיו אמורות להספיק לשבוע), ויכול לבוא יום אחרי יום ולסחור בשוק החופשי. ראיתי השבוע סרטון של אישה מעזה שאספה עדשים מהרצפה והאשימה את ה"סוחרים" או ה"ספסרים" שהם הרביצו לה במרכז החלוקה ולא הותירו לה דבר.
במקביל, מערכת הביטחון הפעילה את "תוכנית ששת השלבים" שמטרתה למנוע הגעת מזון וסיוע לידי חמאס. ארגוני סיוע בינלאומיים שנהגו להכניס מזון לעזה נאלצו להוכיח מחדש שאינם קשורים לחמאס. גם כאשר חודש הסיוע ב-19 במאי, חלק גדול מהארגונים לא עבר את הבדיקות הנחוצות כדי לקבל אישור מחדש לספק סיוע ברצועה.
אף אחד ממקבלי ההחלטות לא ידע, ולא עסק בישיבות הקבינט, בשאלה דרמטית: כמה מזון עזה צריכה בדיוק? יש פה ויכוח עז. במתפ"ש אומרים כי עזה צריכה לקבל בערך 80 משאיות של מזון ביום. כל משאית היא בערך 20 טון, וזה יוצא כ-50 אלף טון סיוע בחודש. בארגונים בינלאומיים דוחים את "חישובי המשאיות של ישראל" כי אומרים שעל חלקן אין 20 או 22 טון. תוכנית המזון העולמית, שצה"ל סימן כגוף או"ם "נקי" (להבדיל מאונר"א), טוענת שמדובר ב-62 אלף טון בחודש.
לפי אתר המתפ"ש, וזה הגרף המופיע בעמודים אלה, גם אחרי שישראל הסירה את המגבלות על כניסת מזון ב-19 במאי, גם במאי וגם ביוני נכנסה כמות מזון קטנה בהרבה לרצועת עזה – פחות מ-40 אלף טון. בישראל אומרים כי גופי האו"ם עשו לישראל "שביתה איטלקית" לאור פעילות ה-GHF ומסיבות פוליטיות. באו"ם אומרים כי מערך ההפצה שלהם – החל ממשאיות, דרך חלוקה בתוככי עזה וצירים נקיים מקרבות להעברת הסיוע, וכלה באישור מישראלים (ע"ע תוכנית "ששת השלבים") – נפגע קשות. מה שברור לכל הגופים האלה, וגם ל-GHF הפרו-ישראלי, הוא שכל הדיון בישראל כאילו היא מספקת מזון דרך מרכזי החלוקה, המחפ"זים, היה מזויף לגמרי. גם כרגע, וגם לפני חודש, רוב המזון נכנס בסיוע בינלאומי.
רק כדי להבין כמה זה מורכב, ניסיתי לבדוק השבוע את נושא המזון לתינוקות. ב-GHF הבהירו לי שהם בכלל לא מספקים פורמולת תינוקות, ומעולם לא סיפקו. הם השאירו את זה לארגוני הסיוע הבינלאומיים, בעיקר לאו"ם.
בצה"ל לא היו יכולים לספק הערכה לכמה מזון לתינוקות זקוקה עזה, אך הדגישו שמעולם לא הגבילו זאת. זה לא מדויק; בחודשים מארס, אפריל ורוב מאי, ממשלת ישראל לא איפשרה כניסת סיוע כלשהו לעזה, כולל מזון תינוקות.
פניתי לנציגי האו"ם. שאלתי כמה טון פורמולת תינוקות, ובמיוחד כמה פורמולות מזון רפואי מיוחד (נניח לחולי צליאק ואחרים), צריך להכניס לעזה. יוניצ"ף הוא הארגון שמכניס זאת. אך מאז שישראל חידשה את הכנסת הסיוע לרצועה המצב בעזה כה קשה – מבחינת הביקוש למזון, השליטה בשטח, שלטון הכנופיות ו/או חמאס - שרוב משאיות האו"ם ובכלל זה יוניצ"ף נבזזות בקילומטרים הראשונים של הרצועה. הן אינן נפרקות באופן מסודר. לפי אחד ממאגרי המידע שלו (UNOPS), האו"ם הכניס לעזה 27 אלף טון מזון וסיוע. הנה מה שנלקח לפני שהגיע ליעד בתוככי הרצועה, בידי "אנשים רעבים ללא אלימות או בכוח הזרוע בידי שחקנים חמושים" (הניסוח של האו"ם): למעלה מ-23 אלף טון. רק חצי מהמשלוחים של יוניצ"ף בכלל הגיעו ליעדם. כך עושות קופסאות תמ"ל של יוניצ"ף את דרכן לשווקים של עזה, שם הן נמכרות במחירים מופקעים. יהיו ישראלים שיקראו את זה ויגידו: מה הקשר למדינת ישראל? התשובה היא שישראל שולטת כעת ב-75% מהרצועה, שולטת בגבולות אליה, עצרה את אספקת המזון בהחלטת קבינט, ואז נטלה אחריות על הסיוע ההומניטרי.
מראשית אפריל החלו מדדים של מערכת הביטחון עצמה להמחיש מצוקה גוברת בעזה, וזה הצטרף לאזהרות של ארגוני הסיוע. החישוב לגבי "עודף המזון" ברצועה כתוצאה מהכמות שנכנסה בהפסקת אש לא לקח בחשבון היבטים יסודיים של היצע, ביקוש וחוסר ביטחון תזונתי. אם, לדוגמה, אומרים לאנשים שכל אספקת המזון עוצרת, הם יאגרו כמה שיותר מזון, מה שיעלה את מחירו עוד לפני שייווצר מחסור. בהתחשב בכך שבעזה אין עוד כלכלה, המשמעות ברורה.
הגישה הכללית כלפי אלוף רסאן עליאן, מתאם הפעולות בשטחים, הייתה ש"הוא סתם מרים דגלים אדומים, אבל במקביל אומר שאין עוד רעב", כפי שאמר לי שר אחד. שר אחר העיר שהיה זלזול בהערכות של צה"ל לגבי הרצועה. הימין הקיצוני ולשכת ראש הממשלה ניהלו נגד המתפ"ש קמפיין של ממש; באמצע מאי פורסמה ידיעה בערוץ 14 על "זעם" בסביבת ראש הממשלה כלפי עליאן, בטענה שהממשלה "רומתה" בכך שנכנסו דלקים כדי להפעיל את בית החולים של איחוד האמירויות (הכנסת הדלק, השיבו בצה"ל, אושרה בידי הדרג המדיני). בראשית מאי כבר מדווחים מדינות בעולם וארגוני סיוע על משבר חריף מאוד ברצועה. מתחילים דיונים על האפשרות של חידוש הסיוע. צה"ל כבר מזהיר ש"מתקרבים לקו האדום". בדיעבד זו טעות; היינו הרבה אחריו.
"תמיד ידענו שזה על הקצה", אמר לי גורם בכיר, "וצחקו על רסאן עליאן. ידענו שהמצב חריף". הממשלה לא רצתה ברעב המוני בעזה, ולו רק משום שידעה שזה יתהפך על ישראל. אך היא ידעה שעזה קרובה למצב של רעב, והמשיכה ללכת על חבל דק שסיכן אוכלוסייה שלמה באסון הומניטרי. זה לא נעשה מתוך שיקולים אסטרטגיים, בעיקר מתוך חשש פוליטי מבן גביר, סמוטריץ' ודעת הקהל.
ב-16 במאי אומר טראמפ שאנשים גוועים ברעב ברצועת עזה. שר החוץ גדעון סער, ובהמשך גם הנשיא הרצוג, מפעילים על נתניהו לחץ כבד מחשש למפולת מדינית – שתתרחש כעבור חודשיים.
ב-19 במאי ישראל מחדשת את המזון והסיוע לרצועה ועושה פניית פרסה – איטית, מגומגמת – מהמדיניות שהחלה בערך 80 יום לפני כן. הודעת לשכת ראש הממשלה באותו לילה מכירה לגמרי באפשרות של משבר רעב ברצועה: "בהמלצת צה"ל, ומתוך הצורך המבצעי לאפשר את הרחבת הלחימה העצימה להכרעת חמאס, ישראל תכניס כמות בסיסית של מזון לאוכלוסייה כדי לוודא שלא יתפתח משבר של רעב ברצועת עזה (...) משבר כזה יסכן את המשך פעולת 'מרכבות גדעון' להכרעת חמאס". שימו לב למילים "כמות בסיסית". בשום שלב, למרות האזהרות, לא מקבלת מערכת הביטחון פקודה להציף את הרצועה במזון וסיוע; בממשלה עדיין מנסים לשלוט בכמות המזון למיליוני בני אדם.
בשלב הזה, וגם כתוצאה מהצלחות צה"ל בריסוק היכולת השלטונית של חמאס, הכאוס ברצועה גובר. משאיות הסיוע שנכנסות נבזזות מיד על ידי אנשים רעבים, סוחרים, חמאס וכל השאר. אין הקלה של המשבר, ומערכת הביטחון באישור הדרג המדיני פותחת את מחסום זיקים בצפון הרצועה. שבועיים לאחר מכן רואים חמושים משתלטים על המשאיות; זה הופך לסיפור גדול שמכעיס את הבייס בימין הישראלי, וראש הממשלה ושר הביטחון מורים לעצור אספקה לצפון הרצועה ולהציג "תוך 48 שעות" תוכנית למניעת השתלטות חמאס על הסיוע. זה כמובן קשקוש, ואכן, ב-7 ביולי נפתח מעבר זיקים מחדש.
כאן כדאי לעצור ולומר משהו על "חמאס משתלט על הסיוע" ו"חמאס הרוויח חצי מיליארד דולר במלחמה". הדרך שבה חמאס מרוויח מהסיוע ברצועה נוגעת לשליטתו בכלכלה הפלסטינית, ולא לכך שהוא עצמו מוכר את המזון. לארגון יש מגוון דרכים להרוויח. לדוגמה, חלפני הכספים לוקחים כ-50% עמלה על המרה של כסף למזומן. חמאס לוקח נתח. הסוחרים שמוכרים בשווקים – חמאס לוקח נתח. כל עסק שעוד קיים ברצועה – כנ"ל. המחסור משרת את חמאס, שמשתמש במונופול היחסי שלו על אלימות כדי לקבל את הפרוטקשן שלו. אין ספק שהפסקת הסיוע פגעה במסים שגובה חמאס, אבל הוא למד להתמודד. למשל, לגבות מהסוחרים ששולחים את אנשיהם יום אחרי יום למתחמי ה-GHF. דרך אחרת הייתה יכולה להיות הצפת הרצועה בסיוע וחיזוק מערכי האוכל החם (לדוגמה, של World health Kitchen), כי ארוחת חמות שניתנות בחינם לא יכולות לספק פרנסה לחמאסניקים.
בסוף יוני ובראשית יולי האיחוד האירופי כבר מאיים על ישראל במפורש בהשעיית הסכם האסוציאציה – והכל בגלל המצב המחריף ברצועה. זה לא מחלחל לשיח הציבורי בישראל בכלל. התחושה הכללית היא שהסיפור הוא העסקה; תכף תהיה הפסקת אש והכל ייפתח ממילא. ב-10 ביולי יש הסכם עם האיחוד האירופי שכולל הגדלה משמעותית של הסיוע לרצועה, כולל דלקים. אך כניסת משאיות הסיוע עדיין מתרחשת בעצלתיים, ותוך חילופי האשמות בין ישראל והאו"ם. הנורה בישראל לא נדלקת.
הסיפור שהובא פה הוא ראשוני וגם חלקי. ועדת החקירה שקום-תקום יום אחד תצטרך לבדוק כיצד צעדה ישראל בעיניים פקוחות ל-7 באוקטובר, ואז צעדה למשבר הומניטרי ברצועה ולמפולת מדינית. ממשל ביידן הזהיר שוב ושוב את ממשלת נתניהו: כדי לקבל אשראי בינלאומי להמשך המלחמה, חייבים למנוע אסון לאזרחי עזה. הוא גם הפציר בממשלה לחשוב על היום שאחרי, להכין אותו ולא לבזבז זמן. ממשל טראמפ הזהיר את ישראל בראשית מאי מהמצב בעזה. נתניהו ביזבז זמן, לא קיבל החלטות, נרתע מהימין הקיצוני, עשה פליק-פלאקים ופניות פרסה. כל הדרך להישג היסטורי מדיני לחמאס, ארגון טרור מתועב, שנהנה הנאה גדולה מהסבל של בני עמו – ולו רק אם זה יפגע בישראל, בישראלים ובחטופים שלנו שסובלים במנהרותיו. ההישג של חמאס כואב ומשמעותי, אבל חשובה יותר המציאות ברצועת עזה, וסבלם של חפים מפשע. וכל ילד, למשל, הוא חף מפשע.
