"תן לי לומר לך איך אתם נראים מבחוץ", אומר לי גורם ערבי רשמי, ממדינה שחתמה על הסכמים עם ישראל. "פשוט איבדתם שליטה. לא רק בעזה. רק בשבועיים האחרונים הפצצתם בארבע מדינות ערביות, כולל מדינה שמתווכת ביניכם ובין חמאס. אין לכם מושג מה קורה מסביבכם". המונולוג שלו כאוב ומריר; ראוי להאזין לו. "הנזק שאתם גורמים לעצמכם באזור הוא משמעותי. אתם יודעים מה קורה, לדוגמה, בסעודיה? מצבה של ישראל שם הגרוע ביותר זה שנים. הממלכה נמצאת בקמפיין בחודשים האחרונים נגד רדיקלים איסלאמיסטים. חריש עמוק. כאשר נתניהו מדבר על ארץ ישראל השלמה, או כשאתם מתקדמים בעזה, שירותי הביטחון שלהם מרגישים את זה בשטח, באיומים על הביטחון הפנימי. מבחינת בית המלוכה, יש רק שאלה אחת: מתי יהיו אצלכם בחירות. אבל עזוב את סעודיה. תביט באיחוד האמירויות. חשבתם מה זה יעשה להם, רגע לפני ששיגרתם את המטוסים לקטאר? הכנסתם אותם למצוקה. וזה לא עוצר".
תלונותיו הזכירו משהו שסיפר לי בריאן קטוליס, עמית בכיר במכון למזרח התיכון לוושינגטון, על שיחה עם בכיר בממשלה ערבית. הבכיר השווה את מה שישראל עושה לסצנה מתוך הסרט "פורסט גאמפ" עם טום הנקס. "הסצנה שבה גאמפ מתחיל לפתע לרוץ, ופשוט ממשיך לרוץ ולא עוצר – ללא סיבה נראית לעין".
ההקבלה כאן היא למלחמה המתמשכת שמנהלת ישראל – לדעת בנות בריתה, אחרי שחמאס למעשה הובס, כאשר אפשר להשיג עסקה, ותוך שחיקת הישגיה בפגיעה בציר הטרור האיראני. השבוע התרחש בוושינגטון כנס MEAD היוקרתי, שם ישבו שכם אל שכם בכירים ישראלים, אמריקאים, לבנונים, אמירותים, מצרים, פלסטינים ורבים אחרים, וניהלו דיונים רציניים על עתיד האזור. לכנס הזה הגיעה בשנה שעברה אישיות סעודית משמעותית; השנה הייתה אמורה להגיע דמות קטארית בכירה. היא כבר הייתה בוושינגטון, ואז יצאו הידיעות על התקיפה בדוחא. הקטארי עשה אחורה פנה.
יהיו שימשכו בכתפיים: המדינות הערביות הללו חושבות על האינטרסים שלהן, לא של ישראל; ולמי אכפת בכלל מקטאר, תומכת האחים המוסלמים. אך הטיעון הזה – שבשלב זה, המלחמה גורמת יותר נזק בינלאומי ואזורי מכל הישג אפשרי בעזה, בפרט לאור הסכנה הגוברת לחיי החטופים – הוא טיעון שכבר נשמע יותר מפעם אחת בקבינט. נתניהו מכיר אותו היטב. למעשה, אנשים קרובים לראש הממשלה סבורים שלמרות הצהרותיו הפומביות, נתניהו שואף לסיים את המלחמה (בכל החזיתות) עד תום השנה האזרחית. "שואף" זו אינה מילה מחייבת, כמובן.
בשיח הישראלי, הידיעות על התקיפה התקבלו מיד במחיאות כפיים אופייניות. זה מובן: הקטארים משחקים משחק אפל בכל המגרשים. ראשי חמאס, אדריכלי הטבח ב-7 באוקטובר, הם בני מוות. אך השאלה היא התזמון. בהתייעצות שהתקיימה בבוקר לפני המראת המטוסים מזרחה, הרמטכ"ל, ראש המוסד ואחרים הסכימו עקרונית להחלטה – אך הסתייגו מהתזמון. הטיעון שהועלה היה עסקת החטופים. הרי עד לפני שבוע, ישראל אמרה מה היא רוצה: עסקת חטופים לפי הצעת טראמפ, כוללת, שתביא לסיום המלחמה בתנאים שקבע נתניהו. ספק גדול אם התקיפה בקטאר קידמה זאת, בלשון המעטה.
גורם ערב רשמי, ממדינה שחתמה על הסכמים עם ישראל: "רק בשבועיים האחרונים הפצצתם בארבע מדינות ערביות. את איחוד האמירויות הכנסתם למצוקה. בבית המלוכה בסעודיה יש רק שאלה אחת: מתי יהיו אצלכם בחירות"
במילים אחרות, טיימינג הוא הכל. להגיד "אני בעד לבצע אבל לא עכשיו" זו לא הסתייגות; זו התנגדות. ממשל טראמפ התנער מהתקיפה (אם כי בעדינות מרתקת) ובכירים בבית הלבן התבטאו ביממות האחרונות בחריפות – ואמרו שאינם מבינים מה הייתה התכלית, ואיך זה שירת את מטרותיה של ישראל.
החיסול לא הובא לישיבת קבינט. הוא הוצג כ"הזדמנות מבצעית" שדורשת החלטה מהירה, למרות שהיכולת וההזדמנות להרוג את ראשי חמאס חו"ל הייתה נשמרת גם בעתיד, בפרט ח'ליל אל-חיה, החשוב מביניהם. בבדיקה במערכת הביטחון, אין אינדיקציה מודיעינית שהפיגוע בירושלים הונחה בידי מנהיגות חמאס בחו"ל או בעזה.
הפיגוע הוא הנקודה. כולנו יודעים מה קרה כאן: הרצח ההמוני הזה הרתיח את הדם, והדרג הפוליטי חיפש תגובה. הדרג המקצועי לא יצא למלחמה על הנקודה הזו; כבר מזמן בצה"ל (עוד בתקופת הרצי הלוי) רוצים להתנתק מקטאר. הם הסתפקו ב"הסתייגות". עוד לפני שהתבררו תוצאות התקיפה, לשכת ראש הממשלה אצה-רצה לתדרך את שופרותיה שנתניהו עמד כסלע מול ראשי מערכת הביטחון שהתנגדו וכפה את התקיפה.
נשאלת השאלה, כמובן, איפה היה שר הביטחון. במציאות הישראלית האופיינית, שר הביטחון הוא בדרך כלל מומחה ביטחוני בעצמו, עם ניסיון ענף. הוא נוטה לצדד בעמדות אנשי המקצוע בצה"ל, בשב"כ ובמוסד, ולשמש משקל נגד פוליטי ללחצים פופוליסטיים בקבינט ובממשלה. מתוקף ניסיונו, בדרך כלל שר הביטחון משמש כביקורת עליונה על היבטים מבצעיים של פעולות, במלחמה או בשגרה.
ישראל כ"ץ לא משמש בתפקידים הללו. עד כה, כ"ץ מצטיין בעיקר בשיגור איומים תכופים וצבעוניים ברשתות חברתיות. השר משאיר לרמטכ"ל ולכל מערכת הביטחון להילחם לבד על עמדתם – וזה במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא משתתף בהסתערות עליהם. מערכת הביטחון כולה חשה כבר שנתיים תחת מתקפה פוליטית בלתי פוסקת. המילים הללו לא נכתבות כדי לתרץ החלטות פגומות בצה"ל, בשב"כ ובמוסד – ראשי המערכות הללו נושאים באחריות עליונה כלפי אזרחי ישראל, וחובתם היא לעמוד על תפיסתם המקצועית. אך הם נשחקים מול מכונה פוליטית שלא נחה ומנסה, לדוגמה, להציג את הרמטכ"ל כפחדן.
במציאות אחרת, ההסתייגות של ראשי מערכת הביטחון מתזמון התקיפה בקטאר הייתה מאומצת בידי שר הביטחון. גם אם היה חושב אחרת מהם, הוא היה מתעקש לכנס דיון קבינט. הרי הפעולה בקטאר יכולה להוביל לדחיית שחרור חטופים ולמותם; לנזקים כבדים למעמדה של ישראל באזור ובפרט במדינות המפרץ; למתן חסינות אמריקאית לקטאר (שאכן ניתנה) ולפעולות בינלאומיות קטאריות נגד ישראל. היא גם יכולה להיות בסיס להזדמנויות. זה לא עניין של "התייעצות בכירים", אלא החלטה עם משמעויות אסטרטגיות במלחמה.
ישראל כ"ץ, כמובן, לא עשה שום דבר כזה. הוא לא רוצה להיות משה ארנס; הוא מעדיף להיות אבו-עלי אקספרס.
יש לאן לברוח / הדברים האלה מטרידים מאוד - בעיקר לאור התקרבות התמרון הקרקעי בעיר עזה. התמרון צפוי להתחיל בשבועות הקרובים. בצה"ל עוסקים בניסיון לפנות את העיר עזה; ללא הפינוי הזה, תהליך הכיבוש יגרור מוות המוני, המוני יותר, של חפים מפשע. השבוע ניתנה פקודת פינוי רשמית לפלסטינים שם, רבים מהם נעקרו מבתיהם מספר פעמים. בישראל מעריכים כי כ-150 אלף בני אדם התפנו. לפחות 900 אלף נותרו במרחב העיר. חמאס מנהל מלחמת חורמה פומבית וחשאית בפינוי. העיר נחשבת לסמל עליון של ההתנגדות הפלסטינית; אחרי מחיקתה הפיזית של רפיח, ומחיקת רוב חאן-יונס, רק הבירה עזה עוד עומדת על תילה.
באקט נדיר, שיגר מח"ט עזה עז א-דין אל-חדאד, מאדריכלי 7 באוקטובר, מכתב ללוחמים בעיר שאיים עליהם כי אם יעזבו – חמאס יסגור איתם חשבון. האיום הגיע כי צה"ל, באופן מכוון, מאפשר פינוי ללא סינון ופיקוח לכל תושבי העיר. "המטרה שלנו היא לכבוש את העיר ולטפל בתשתיות הטרור ואם חמאס רוצה לברוח, בהתחשב בכך שאנחנו רוצים להפחית אבידות אזרחיות, אז כן, הוא יוכל", אמר לי גורם ביטחוני שלשום.
מרחב השהייה לפלסטינים המפונים מחולק לאזורים. בצה"ל ובעזה הם מכונים "בלוקים" (כן, זה הביטוי). בכיר במערכת הביטחון: "פלסטינים יודעים לומר בעצמם. אני מבלוק 121, אני מבלוק 129"
כדי שהפינוי יצליח, ישראל מבצעת עבודות בקנה מידה נרחב של יישור קרקע ופינוי הריסות, והכנת שטחים גדולים לערי אוהלים ענקיות. לאור העומס במוואסי ובמחנות המרכז (הדיווחים משם הם על סכומי עתק כדי לשכור מקום להצבת אוהל, לדוגמה), למעשה רוב הפינוי של תושבי עזה מיועד לחאן-יונס ההרוסה.
כמה משפטים בניסוח אינפורמטיבי, במכוון: ישראל מעריכה שנדרשים כ-70 אלף אוהלים נוספים לצורך הפינוי. עד כה הוכנסו כ-7,000. בהפסקת האש הקודמת הגיעו 800 אלף, לטענת המתפ"ש. אוכלוסיית עזה הופכת יותר ויותר ליושבת אוהלים, מחנות פליטים חדשים, וזה לא זמני – לאור ההרס והשיטוח השיטתיים של מבני בטון בהוראת הממשלה. מרחב השהייה לפלסטינים המפונים – הנוכחיים ואלה שעוד יבואו - מחולק לאזורים. בצה"ל ובעזה הם מכונים "בלוקים" (כן, זה הביטוי). בכיר במערכת הביטחון אומר: "המטרה בכל הפינוי היא למנוע הרג בלתי מעורבים. יש פה דיאלקט פנימי שנוצר; פלסטינים יודעים לומר בעצמם. אני מבלוק 121, אני מבלוק 129".
לפי צה"ל, האזור מדרום חאן-יונס עד מבואות דיר אל-בלח יוגדר "מרחב הומניטרי" וארגונים בינלאומיים לא יצטרכו לתאם בו תנועה עם הצבא. מתאם הפעולות בשטחים עוסק בהכנת תשתיות מים במרחבים השונים, והרחבת מתקנים רפואיים – כולל שני בתי חולי שדה חדשים, בנוסף לשמונה הקיימים, ולשלושת בתי החולים. ביום שלישי קיים המתפ"ש יום עיון לארגונים הומניטריים בינלאומיים ובו הוסברו להם תהליכי הפינוי: "הנקודה היא לתת לחפים מפשע לצאת, ולהימנע מצפיפות משתקת במרחבי השהייה", אמר גורם צבאי.
מוכר לכם? למעשה, זה נשמע כמו "העיר ההומניטרית" של נתניהו, אותו "מחנה גדול" שאליו "תרוכז" רוב אוכלוסיית רצועת עזה. רק שכעת הדברים נעשים במרחב גדול יותר. הפינוי הזה מתאפשר משפטית כי הוא נחשב זמני, ולתועלת פעילות מבצעית כדי להגן על בלתי מעורבים.
לא מיותר להזכיר שצה"ל המליץ נגד כיבוש עזה ופינויה. המלצתו נדחתה.
אמריקה האחרת / הרצח של צ'רלי קירק הוא רגע מפתח במאבקים בתוככי החברה האמריקאית. מה שהחל כמלחמת תרבות, הולך ומתפתח לשורה של עימותים אלימים ורוויי דם. כרגיל, דונלד טראמפ בחר את המילים המדויקות ביותר כאשר הגדיר את קירק "מרטיר" (קדוש מעונה). עבור הימין האמריקאי, זה בדיוק המצב. וכדי להבין מדוע, כדאי לדעת מה עשה קירק בחייו הקצרים (31).
החל מגיל 18, קירק הסתער על מטרה שנחשבה אבודה לגמרי. בשיא ימי ממשל אובמה, הוא ניסה להקים תנועה שורשית (grassroots) שתפנה לצעירים האמריקאים ותהווה תמונת מראה להצלחה הדמוקרטית בקהל הזה. החל מראשית שנות ה-2000, וספציפית אחרי כהונת ג'ורג' בוש הבן, אחת האמירות הבנאליות ביותר על פוליטיקה אמריקאית קבעה כי הצעירים נוטים שמאלה יותר ויותר. קירק – נוצרי אדוק שגדל בפרבר של שיקגו הדמוקרטית, ועסק בפוליטיקה עוד בתיכון – הקים מאפס תנועה כזו, עזב את הקולג' למענה, ובגלל גילו, הבין היטב שרוב העבודה תיעשה דרך רשתות חברתיות. הוא היה צעיר, פוטוגני, ומוכשר להחריד בדיבייטינג. היכולות הללו נוצלו למפגשים בקולג'ים ברחבי ארה"ב, שם היה משוחח עם סטודנטים, יושב – נניח עם כובע אדום של תנועת MAGA – תחת שלט "הוכיחו שאני טועה", ומתדיין בצורה מכובדת ועוקצנית. השיחות, שהתקיימו בכל מקום, מאוניברסיטאות באמריקה הכפרית עד לאוקספורד בבריטניה, נגעו בנקודות השבר בין ליברלים ושמרנים באמריקה - מהפלות עד לנשיאת נשק, דרך יחסי גזע ומלחמה ברצועת עזה.
סך הפעילות של קירק – נשוי ואב לשתי בנות - הפך אותו לכוכב-על במחנה של טראמפ (שבו תמך, בתבונה פוליטית, עוד ב-2016), והיווה אחת הסיבות לכך שהנשיא הצליח לחולל מהפך של ממש בקרב צעירים. העמדות של קירק היו שנויות במחלוקת; מבקריו האשימו אותו בשלהוב ובהסתה. הוא אמר שהדרך האמריקאית היא לשלוח את ילדיך לבית הספר בלי שילמדו אותם את "הזבל הגיי-לסבי-טרנסג'נדרי", או שייאלצו לשמוע את הקריאות המוסלמיות לתפילה. התבטאות אופיינית, רק מהשבוע: "איסלאם הוא החרב שבאמצעותה השמאל חותך את צווארה של אמריקה". עבור קירק, מדובר היה ב"קרב רוחני על גורל המערב"; הוא גם הזהיר לאחרונה כי "תרבות ההתנקשויות מתפשטת בשמאל" וכאשר נשאל פעם בידי סטודנטית שאלה ספציפית, השיב שגם אם בתו תיאנס בגיל 10 ותיכנס להיריון, יש ללדת את התינוק.
קירק היה מעלה את הוויכוחים הפומביים שלו לרשת, והקטעים הפופולריים ביותר היו אלה שבהם הוא מתעמת עם סטודנט צעיר עם תפיסות משובשות עובדתית אך פרוגרסיביות להפליא. דוגמה טובה היא שיחה שלו עם סטודנטית שהתעקשה כי כיפת ברזל מוכיחה שישראל רצתה או תיכננה את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. באופן כללי, הוא היה תומך עז של ישראל, גם בתקופה שהימין האמריקאי חווה הצטננות משמעותית ביחס אליה. בפוסט שכתב באוקטובר 2023, קירק הסביר שאוקראינה נלחמת במלחמה שאי-אפשר לנצח, בניגוד לישראל, שהיא בעלת הברית מספר אחת של ארה"ב במזרח התיכון – ולוחמת במלחמה שאפשר בהחלט לנצח.
הרצח הפך אותו לגיבור נצחי בימין האמריקאי, מה גם שהוא עצמו הזהיר שנוקטים כלפיו אלימות והוא תחת איומי מוות.
האלימות נשפכת באמריקה, והרשימה ארוכה: ניסיונות ההתנקשות בדונלד טראמפ; ניסיון הפריצה והחטיפה בביתה של ננסי פלוסי, לשעבר מנהיגת הרוב הדמוקרטי; ההתנקשות בחייהם של שני חברים דמוקרטים בבית הנבחרים במינסוטה; ההתנקשות בחייו של בריאן ת'ומפסון, המנכ"ל של חברת ביטוח בריאות גדולה; וכמובן – ההסתערות ההמונית על בניין הקונגרס ב-6 בינואר 2021, גם שם היו קורבנות בנפש.
אמריקה נהנית מיציבות ועוצמה חסרות תקדים מבחינה היסטורית. במקביל, ובשנים האחרונות, היא נגועה בשבטיות פוליטית חומצית, שיח ומבנה תקשורתי שמתגמלים הקצנה, התחזקות של לאומנות מימין ורדיקליות מהפכנית משמאל, והכל בשילוב נגישות אינסופית לכלי נשק. גורמים זרים מנסים, דרך רשתות חברתיות, לעודד את הפירוד הזה.
הרצח של צ'רלי קירק הוא השיא הנוכחי של הסערה הזו, אבל ספק אם השיא האחרון. בקטע שהפך לוויראלי אחרי מותו, הסביר קירק: "כאשר אנשים מפסיקים לדבר, אתה מקבל אלימות. זה מה שקורה כאשר מלחמות אזרחים מתפרצות". ¿
