"לאחר שיסתיימו החגיגות וינופצו אחרוני פסלי אסד בכיכרות, יידרשו הסורים לענות מי ישלוט עליהם, ובעיקר האם סוריה תמשיך להתקיים, או שאולי ייווצרו שלוש-ארבע סוריות. דמשק, וסוריה כולה, דומות כיום לברלין אחרי 1945 שחולקה לאזורי השפעה בין כוחות שונים, והאתגר הגדול הוא האם יצליחו לפעול יחד ולשמור על לכידות המדינה". דברי הפובליציסט עבד א-רחמן א-ראשד ב"א-שרק אל-אווסט" מדייקים את הדילמה הנוקבת שמקננת בתוך ומחוץ לסוריה בשבוע האחרון.
נדרשת הרבה אופטימיות כדי להאמין שסוריה תעלה מעתה על מסילה יציבה. מאחורי זיקוקי השמחה וחלוקת הממתקים ממתינה מציאות קודרת: עדות שיש ביניהן עוינות היסטורית וחשבונות דמים שלא נסגרו; הנהגה חדשה שהיא אוסף אקלקטי של ארגונים (חלקם ג'יהאדיסטיים) ללא מִשְׁנָה משותפת ועם הרבה שנאות פנימיות; המשך בחישה של ידיים חיצוניות שמשמרות בני חסות ומנסות להשתלט על נכסים במדינה המפוררת; היעדר מסורת של זירה פוליטית מודרנית וחברה אזרחית; ומדינה שהמשק והתשתיות שלה הרוסים לאחר 13 שנות מלחמת אזרחים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
בכך סוריה דומה לעיראק לאחר הפלת שלטון סדאם ב-2003. בשתי המדינות לא הייתה מוכרת עד קריסת הסדר הישן הקופסה השחורה של הכוחות החברתיים והיחסים בין העדות. כשנפל משטר הבעת' בעיראק פרצו מתוך תיבת הפנדורה כל שדי העבר, בפרט מאבקים בין עדות, ועלו או נוצרו כוחות חדשים, כולל דאעש. עיראק הצליחה לשרוד, גם אם באופן מקרטע, בעיקר בשל דבק אמריקאי ששימר אותה. הדבר לא קיים בסוריה ומעורר את התהייה מה יחבר בין מגוון הארגונים והעדות.
הלבנוני נדים קטיש, מנכ"ל רשת "סקיי ניוז" בערבית, ממליץ להיות ספקנים לגבי טבע הקבוצות הדומיננטיות במשטר החדש, בפרט היאת תחריר א-שאם בראשות אבו-מוחמד אל-ג'ולאני (אחמד א-שרע). "כדאי להיזכר שגם שלטון ח'ומייני בראשית ימיו לווה בתקוות לסדר חדש וליברלי, וכך גם השלטון קצר הימים של האחים המוסלמים במצרים לאחר הפלת מובארק ב-2011, שרבים ראו גם בו תחילת סדר דמוקרטי. אנחנו מכירים את ההיסטוריה המתעתעת הזאת, ויודעים מה היו המאפיינים בפועל של אותם משטרים מבטיחים".
2 צפייה בגלריה
אדם דורך על תמונתו של בשאר אל-אסד עם כניסת המורדים לארמון בדמשק
(צילום: Omar Haj Kadour, AFP)
גם החוקרת הסעודית אמל אל-הזאני מציעה להתבונן בזהירות, אם גם אופטימית מעט יותר. "באיחור של 14 שנה פירות האביב הערבי הבשילו גם בסוריה, אבל החגיגות מוקדמות. סימן השאלה המרכזי נוגע לאל-ג'ולאני. בשבוע האחרון הוא מנסה לבסס ממשלת מעבר, ומנאום הניצחון שנשא במסגד האומיי ומראיונות שהעניק לתקשורת המערבית, משתקפת זניחת סיסמאות העבר הקיצוניות לטובת סדר חדש ויציב".
הכורדים בסוריה, שמהווים עשרה אחוזים מהאוכלוסייה, הם החשדנים המרכזיים כלפי המצב החדש, ויש להם סיבות טובות לכך. "מנהיגים דוגמת אל-ג'ולאני לא יכולים לשנות את טבעם", מסביר ד"ר אכרם נעסאן, אקטיביסט כורדי-סורי בולט שמתגורר בגרמניה וחזר בימים האחרונים לאזור עפרין שבו נולד. "הכורדים היו תמיד העדה המקופחת ביותר בסוריה, והם לכודים בצבת כואבת בין טורקיה לארגונים האיסלאמיים הקיצוניים, שני גורמים ששיתפו פעולה בהפלת אסד. מבחינת האיסלאמיסטים, הכורדים גרועים מהיהודים, ובכמה אזורים בצפון סוריה כבר אירעו חיכוכים בין הצדדים, שסביר להניח שיתעצמו".
חשדנות מסוג אחר מאפיינת את הדרוזים, המונים שלושה אחוזים מהאוכלוסייה. "הר הדרוזים, ובמיוחד העיר סווידא, היו מוקד מרכזי במרד נגד אסד, והדרוזים העניקו סיוע לרבים מהפליטים המוסלמים בדרום סוריה. אבל היו גם מובלעות תמיכה במשטר אסד, למשל הכפר ח'דר, דבר שמחייב את הדרוזים להוכיח שהם חלק מהמהפכה", מסביר דולאן אבו-סאלח, ראש מועצת מג'דל שמס, שבכיכרותיה המרכזיות הונפו השבוע הדגלים החדשים של סוריה. "סימן השאלה המרכזי נוגע לאל-ג'ולאני שמזוהה עם זרם שעוין את כל העדות הלא-סוניות בסוריה, כולל הדרוזים".
2 צפייה בגלריה
קריקטורה של שושלת אסד צועדת לתוך פח האשפה של ההיסטוריה
(איור: מתוך העיתון "אל־ערבי אל־ג'דיד")
חרדה עדתית שונה לגמרי ניכרת בקרב העלווים, המיעוט ששלט ב-54 השנים האחרונות בסוריה בכוח הזרוע וכעת פוחד מסגירת חשבונות, שביטוייה כבר החלו בשבוע האחרון בדמות חיסולים והוצאות להורג.
המפסידה המרכזית מהפלת אסד היא איראן, שרגל מרכזית במחנה ההתנגדות שהנהיגה נגדעה, ובכך מתווספת למכות האנושות שספג חיזבאללה, שעם קטיעת צינור החמצן האיראני מאבד דרמטית מכוחו. מדובר במהלומה היסטורית לטהרן, שעד לפני כמה חודשים חשה שהכוכבים במזרח התיכון מסתדרים לטובתה. המצב החדש מעורר שם מגוון תגובות: החל מביקורת פנימית נוקבת על המשאבים והדם שהושקעו שנים רבות וירדו לטמיון, דרך חשש שמאמצי ישראל (וארה"ב) יופנו כעת נגד המשטר האיסלאמי, וכלה במאמצי ריכוך, למשל הכרזות שאיראן תקבל את הכרעת העם הסורי והסכמה שבשגרירות הסורית בטהרן (כמו גם במוסקבה) יונף הדגל הסורי החדש.
ד"ר פרזין נדימי ממכון וושינגטון: "התהפוכות האחרונות צפויות לדחוק באיראן להאיץ את פרויקט הגרעין. הן גם יחייבו אותה להשקיע יותר בעיראק כדי שתיאבק בישראל, וייתכן שהמיליציות שם יעברו לטילים בליסטיים"
"כבר עכשיו מתפתח חשבון נפש נוקב בטהרן, שמלווה בהאשמות כלפי בכירים במשטר ובמשמרות המהפכה על מה שמסתמן ככישלון קולוסלי של אסטרטגיה ארוכת שנים", מסביר החוקר ד"ר פרזין נדימי ממכון וושינגטון. "התהפוכות בסוריה ובלבנון יחייבו את איראן להשקיע יותר בעיראק, בעיקר לצורך בלימת איומים עתידיים מסוריה, בפרט אפשרות לתחיית דאעש. בנוסף, תתחדד חשיבות עיראק במאבק נגד ישראל, וייתכן שהמיליציות השיעיות לא יסתפקו רק בשיגור כטב"מים וטילי שיוט ויעברו גם לטילים בליסטיים. המהלומות האחרונות צפויות לדחוק באיראן להאיץ את ייצור הטילים, וכמובן לקדם את פרויקט הגרעין, מתוך הערכה שישראל וארה"ב מפתחות מוטיבציה התקפית נגד המשטר האיסלאמי, מה שיחייב הרתעה והבטחת חסינות, כפי שנהגה צפון-קוריאה".
ברקע מתפתח בעולם הערבי דיון סביב השאלה האם המלחמה מבשרת על קץ מחנה ההתנגדות שמונהג בידי איראן, ועל ערעור תפיסת ההתנגדות, שעיקרה מאבק גרילה וטרור נגד ישראל וחתירה להתשתה, גם אם הדבר גובה מחיר כבד. במזה"ת תוהים אם התיאבון הגדול מדי של השלוחים הוא שהביא לתבוסה. הם ביססו מעמד של שלטון (חמאס), התמסדו צבאית (חיזבאללה), ופיתחו שאיפות להכריע את ישראל. הם התייצבו מולה חזיתית, ובכך הפכו פגיעים וספגו מכות אנושות, גם אם לא הוכחדו.
המנצח בדרמה הנוכחית הוא ללא ספק ארדואן, שתמך ברוב הארגונים שהנהיגו את המתקפה הנוכחית. "הוא השליט האמיתי כיום בדמשק", טוען ד"ר נעסאן. ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק מאוניברסיטת ת"א מחדד: "ארדואן זיהה הזדמנות אסטרטגית נוכח התבוססות רוסיה במערכה באוקראינה והפגיעות הקשות שספגו איראן וחיזבאללה, ויזם מהלך לחיזוק ההשפעה האסטרטגית הטורקית באזור. ברקע נמצא החזון הניאו-עות'מאני שלו ששואף להשיב לטורקיה את עטרת הנהגת העולם הסוני, ורואה במלחמה מהלך לבלימת הכוחות השיעיים בהנהגת איראן, כפי שהיה במאה ה-16".
לארה"ב משקל מרכזי ביום שאחרי בסוריה. "בשלב הזה וושינגטון ממוקדת במניעת מאמץ טורקי למחוץ את הכוחות הכורדיים שלהם מסייעים האמריקאים ובמיוחד למיליציית YPG. ליתר הקבוצות אין לארה"ב קשר ממשי", מסביר בראיון רוברט פורד, ששימש שגריר ארה"ב בסוריה בין 2014-2011. "אל-ג'ולאני הצליח עד כה להפתיע בגישתו, והציפייה המרכזית ממנו היא שיפגין סובלנות כלפי המיעוטים, ובמיוחד הנוצרים, סוגיה שקרובה ללב האמריקאים. במבט קדימה, סוריה תהיה במתח שבין העייפות של רוב תושביה מ-13 שנות מלחמת האזרחים והחשש להיקלע לגורל כמו של לוב לאחר הפלת קדאפי, לבין היריבויות בין הכוחות הפנימיים והיעדר המסורת של משחק פוליטי, דבר שבהחלט עלול לאיים על שלמות המדינה".
רוברט פורד, לשעבר שגריר ארה"ב בדמשק: "וושינגטון ממוקדת במניעת מאמץ טורקי למחוץ את הכוחות הכורדיים. במבט קדימה, היריבויות והיעדר מסורת משחק פוליטי עלולים לאיים על שלמות המדינה"
בקרב שכנותיה הערביות של סוריה שוררת אווירה מעורבת של חרדה ותקווה. "בירדן יש אופטימיות זהירה נוכח האפשרות ש-1.4 מיליון הפליטים הסורים שנמצאים בממלכה ומכבידים על כלכלתה ישובו למולדתם, ושהירדנים ישולבו במאמצי שיקום סוריה", מסביר ד"ר איימן חניטי, מומחה ירדני למזה"ת. ומנגד מציג העיתונאי העיראקי סאדק א-טאי את הפחד שמעוררת הדרמה, ששותפים לו גם רבים בירדן: "בעיראק חרדים מחזרת דאעש. הפצעים שגרם עוד לא הגלידו".
רבים אחרים סבורים כי המערכה בסוריה מהווה ביטוי נוסף לעוצמת השחקנים הלא-ערביים במזה"ת (ישראל, טורקיה ואיראן), כאשר הערבים ההלומים עדיין מטראומות האביב הערבי חלשים ומשקיפים מהצד.
גישה מורכבת ניכרת גם בקרב הפלסטינים. חמאס ראה במשטר אסד אויב, ואהד את האחים המוסלמים (הנהגת הארגון נטשה את דמשק ב-2012). השבוע הכריז ח'אלד משעל, שנוא נפשם של האיראנים: "אנו מברכים את העם הסורי על הצלחת המהפכה נגד העריצות, מגנים את תוקפנות ישראל נגד סוריה, ומקווים ששחרורה יבשר על ניצחונות בעזה ובירושלים". עם זאת, מדובר במכה אנושה נוספת למחנה ההתנגדות שמחייבת את חמאס לשקול ביתר רצינות עסקה, כשהוא מנסה לתמרן בין הקווים האדומים שלו: סיום המלחמה ונסיגת ישראל מעזה והחשש מהבידוד הגובר שאליו הוא נקלע.
גם בציבור הערבי בישראל ניכרים הדי הדרמה הסורית, שהציפו מתחים בני מעל עשור, בפרט בין הזרם הקומוניסטי שצידד מסורתית במשטר אסד (וברוסיה) לאיסלאמי שעוין אותו. מק"י, עמוד התווך של חד"ש, הכריזה השבוע ש"התקפת המורדים היא מזימה בינ"ל לחלוקת סוריה באמצעות גורמי אל-קאעידה", ומנגד, רע"מ ושני פלגי התנועה האיסלאמית בירכו על הפלת אסד והביעו תקווה להקמת משטר דמוקרטי. שייח' כמאל ח'טיב, סגן יו"ר הפלג הצפוני, תיבל בלגלוג על ישראל: "לא קראתם ולעולם לא תקראו נכון את המציאות".
נוכח הדרמה המצויה עדיין בעיצומה ישראל נדרשת לגישה מאוזנת. לנטוש את האופוריה ברוח מלחמת ששת הימים שרווחה למשל בסיקור ההשתלטות על החרמון הסורי והשמדת חיל האוויר של המדינה, ולהיזכר במאפייני היסוד של השכונה שנלמדו באופן טרגי ב-7 באוקטובר, ונראה שמתפוגגים בחלוף הזמן מהזיכרון הקולקטיבי. אסד היה אויב מר ונפילתו היא מכה אנושה למחנה ההתנגדות בהנהגת איראן. אבל סוריה ביום שאחרי אינה ארץ ההזדמנויות, אלא מקור לאתגרים רבים.
ראשית, יש להימנע מפנטזיות ולהיזכר איך נתפסו בארץ נפילת סדאם והאביב הערבי. רבים הלכו אז שבי אחר המיות לב ותיאורי מזרח תיכון חדש, ליברלי, משגשג ויציב המתדפק על השער, ונטו להתעלם מאיתותי אזהרה שהעלו בעיקר מזרחנים שהצביעו על צללים ומשקעים היסטוריים שפרצו במהירות מבעד למסך האשליות והפכו למסכת מתמשכת של כאוס וטרור.
שנית, יש להמשיך להשמיד את התשתיות של צבא סוריה, במיוחד יכולות לא-קונבנציונליות ונשק מתקדם, מחשש שייפלו בידי מי מארגוני המורדים, לצד המשך אחיזה מושכלת באזור החיץ ברמת הגולן, שהכרחי להמשיך וללוות בהבהרות לגבי היותו מהלך זמני ומוגבל.
בטווח ארוך יותר, הכרחי לאמץ גישה זהירה, צנועה, ובעיקר מפוכחת. חיוני לפתח קשרים עם הקבוצות הקרובות לגבול לצרכים ביטחוניים, אבל להיזהר מהרפתקאות שתכליתן עיצוב מחדש של סוריה, שעלולות לשאוב את ישראל עמוק פנימה, כפי שהיה בלבנון ב-1982. אז, בהשראת רוח רומנטית, נדמו הפלנגות של באשיר ג'ומייל לפרטיזנים ועלו הרהורים לגבי "מזרח תיכון חדש". ניתן לתאם מהלכים נקודתיים עם גורמים מקומיים, עם מדינות ערביות בעלות גישה חיובית מבחינת ישראל שיבקשו להשפיע על עיצובה של סוריה (בפרט סעודיה ואיחוד האמירויות) ולסכל מאמצים מצד גורמים שליליים (בפרט איראן ודאעש), אבל להימנע מכינון בריתות או כינון צד"ל חדש, קל וחומר לזהות "שינויים חיוביים" בקרב מי שעד לפני רגע היו מזוהים עם אל-קאעידה ודאעש.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
