"ילד הולך לו ברחוב בבוקר בהיר של תשרי, אל בית הספר שוב יוצאים הילדים", כתב עלי מוהר והלחין יוני רכטר באחד מהשירים המרגשים ביותר שנכתבו על ימי בית הספר; "גבר הולך אחריו, משגיח, רואה-לא נראה ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה.
מה הוא רואה? לדאבוננו, המציאות אינה בדיוק שירה: הישגי תלמידי ישראל במתמטיקה ובמדעים נמצאים בצניחה דרמטית, על פי נתוני המחקר הבינלאומי טימס, שפרסמה הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך. המחקר בחן ידע ומיומנויות של תלמידים בין השנים 2023-2019, ברחבי 44 מדינות. בישראל לא נכללו במדגם תלמידים מהציבור החרדי וממזרח ירושלים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
במתמטיקה ישראל מדורגת במקום ה-23, במדעים במקום ה-25. למעשה, מבין 20 מדינות ה-OECD שהשתתפו במחקר, רק צ’ילה הראתה יכולות נמוכות משל ישראל. לשם השוואה, בשנת 2019 ישראל דורגה גבוה יותר מחצי מהמדינות המתפתחות, בהן שבדיה, ניו זילנד ונורבגיה.
לא משהו, עבור אומת הסטארט-אפ שאנחנו מתיימרים להיות, וגם כנראה קצהו של קרחון עצום שמעיד על התפוררות איטית וממוסדת של המערכת שאמונה על חינוך דור העתיד של מדינת ישראל. ביקשנו מגבר אחד ומשלוש נשים שנכנסו למערכת החינוך עם תקוות וחלומות, עם רצון לשנות ועם הרבה אהבה לתלמידים, ועזבו אותה בצער כשהבינו שזה בלתי אפשרי - לספר לנו איך הגענו למצב הזה. התלמידים, הם פוסקים, אינם הבעיה. משוואה עם יותר מדי נעלמים, גרסת חדר המורים.
במשך 12 שנה עבדתי בהייטק כמהנדסת, ואז הרגשתי שאני רוצה לעבוד בשביל משהו שאני באמת מאמינה בו ולא במוצר שמפרנס חברה מעבר לאוקיינוס. חינוך מאז ומעולם עניין אותי והחלטתי ששם אני רוצה להשפיע. רציתי להיות מהנדסת בחינוך, אבל אין פיצ'ר כזה, אז אמרתי שאתחיל בלהיות מורה.
יצאתי לתואר שני באורנים ותוך כדי המסלול לימדתי בכפר הנוער אלוני יצחק קרוב לשלוש שנים, מתמטיקה ומדעי המחשב, ובשנה האחרונה, שנת הקורונה, הייתי רכזת תקשוב.
רציתי להכניס אמצעים מייעלים, כמו מחשבים, להפוך משאבים בבית הספר ליותר זמינים, והרגשתי הרבה הגשמה עצמית. קיבלתי תמיכה מאוד גדולה מהמנהל ומהצוות וזה עזר לי לממש את עצמי. גם כמורה מהר מאוד נדבקתי בחיידק שמשאיר אנשים 30 שנה במערכת - אהבה.
לי היה חשוב שהתלמידים יאהבו מתמטיקה ועבדתי על זה קשה מאוד. אצל חלק זה הצליח, וזה מאוד הפתיע אותי, כי זה היה החלק שהכי התנגד לאמירה הזו שלי. הם אמרו "אין סיכוי שנאהב מתמטיקה".
מהר מאוד הבנתי שאני לא יכולה לקחת יותר מ-70 אחוזי משרה, כי כדי לפתח מערכי שיעור צריך זמן. נדרשת המון השקעה, אז ביומיים החופשיים בשבוע בניתי מערכי שיעור. יש מעט מאוד זמן להשקיע בתוכן, וזה זמן שמיועד לבדיקת שיעורים ומבחנים ולמלא משובים ודוחות. אין ממש זמן שמוקצה לפיתוח שיעורים. את עושה את זה בין לבין, בעיקר בזמנך הפנוי.
2 צפייה בגלריה
חגית הרן. "אין זמן שמוקצה לפיתוח שיעורים, אז חלק מהמורים מגיעים לא מוכנים לשיעור"
(צילום: אלעד גרשגורן)
מה שקורה זה שחלק מהמורים מגיעים לא מוכנים לשיעור. בפעמים שזה קרה לי השיעור מתרסק לך מול העיניים ושם אותך במצוקה מאוד גדולה. אני זוכרת את היום הזה, אני מתקרבת לכיתה, התלמידים זרוקים עם הטלפונים בכניסה. אני מתחילה לדרבן אותם להיכנס, תוך כדי אני מנסה להיזכר מה הייתה תוכנית המגירה שחשבתי עליה בהפסקה האחרונה וכלום לא עולה. בינתיים אני נגררת לעימות מיותר עם עוד תלמידה שמסרבת לעזוב את הטלפון, והדופק עולה.
התלמידים חדי קליטה, הם מזהים את קצב ההליכה המהוסס ומיד מסיקים שאין תוכנית על הפרק. תוך דקה מתחילים התחנונים לשיעור חופשי. אני שרויה במתח בין: אין דבר שיותר הייתי רוצה מאשר לצאת מכאן, לבין אין סיכוי שאני מוותרת על השעתיים האלה, גם ככה אנחנו בפיגור בחומר, חייבים להספיק.
אז לקחתי נשימה וביקשתי שקט, אבל הרעש רק הלך וגבר. אמרתי, טוב, נלך על פשרה, תרגיל מנוחה, נשים מוזיקה, יהיה כיף. אבל בשלב הזה כבר אין עם מי לדבר. ניסיתי לכתוב תרגיל על הלוח, מישהו שם שיר על פול ווליום, כולם צחקו, הרגיש כזו כפיות טובה. איך הם לא מתביישים להיות כל כך חסרי כבוד אליי? התסכול גובר, ואיתו ההבנה ששיעור לא יהיה פה היום. בסוף היום נכנסתי לאוטו עם כאב ראש זוועה ורגשות אשם של איך נתתי לזה לקרות. האמון שנרקם בעמל רב והאווירה החיובית - הכל נהרס.
כדי להיות מוכנה לשיעורים הייתי יושבת בזמני הפרטי. מאחר שיש מאחוריי 12 שנים בהייטק, אז משרד החינוך מאפשר לך הכרה בחלק מהשנים שעבדת בהייטק כחלק מוותק בעולם החינוך. כשקיבלתי הכרה, הגעתי ל-6,000-7,000 שקל בחודש ברוטו, עבור משרה שהיא לכאורה 70 אחוז ובפועל 200 אחוז.
"ניסיתי לכתוב תרגיל על הלוח, מישהו שם שיר על פול ווליום וכולם צחקו. הרגיש כזו כפיות טובה, איך הם לא מתביישים להיות כל כך חסרי כבוד אליי?"
אחד הדברים שמאוד הפתיעו אותי זה כמה מעט חופש יש למורים. כשאת נכנסת למערכת את לא יכולה לקבוע חופשה מתי שאת רוצה. את מודעת לזה ברמה התיאורטית, אבל לא מבינה את ההרגשה סביב הדבר הזה וזה הלם מאוד גדול.
גם בהיבט האישי זו חוויה סוגרת. עולם החינוך מלא באנשים מדהימים, מפותחים רגשית, מלח הארץ. ועדיין, סיימתי שלוש שנים ויצאתי בלי חברים. אני זוכרת שישבתי עם חברה שעבדה איתי באוטו ואמרתי לה, "איזה מטורף זה שאין לנו זמן לדבר". מהרגע שאת בבית ספר את במרוץ - אין שיתופי פעולה, אין זמן לשתות קפה יחד, אין זמן להתייעלות בעבודה. התחושה היא בדידות, זה הפתיע אותי כי זו חבורת נשים מאוד גדולה ואין אינטראקציות.
מורים סובלים מיבלות על מיתרי הקול. בשנה השנייה, בקיץ, לא הייתי מסוגלת לדבר בסוף השנה. לא כי אני צועקת אלא כי הקול נשחק. ובין הטיפולים שקיימים יש סדנה שבה מלמדים אותך להשתמש בקול שלך. שאלתי את משרד החינוך ואת המזכירה בבית הספר אם יש סיוע במימון, ואמרו לי "לא, את בשנה הראשונה". למה לא להעביר מורים סדנה מראש ולמנוע את הבעיה עד כמה שניתן? בסופו של דבר עשיתי את הסדנה על חשבוני, וזה היה מתסכל. הייתי בצרידות תמידית, זה פגע לי באיכות החיים.
"מורים סובלים מיבלות על מיתרי הקול. שאלתי אם יש סיוע במימון לטיפולים, אמרו לי 'לא, את בשנה הראשונה'. שילמתי בעצמי והייתי בצרידות תמידית"
לא רציתי לעזוב, אבל הציעו לי תפקיד בעירייה ועזבתי. רק אז הבנתי את רמת הדוחק הנפשי שהייתי בו. תמיד דיברו על הוראה כמשרת אם. איזו משרת אם? זה ממש לא מתאים להורים, הפוך. זה אולי לאנשים שאין להם ילדים ויכולים לחזור הביתה ולהיתקע מול מסך. זה כל כך אינטנסיבי ורועש, ונורא קשה.
הרגשתי שההכשרה המקצועית שלי לא הייתה מספיק טובה. נדרשתי להמון למידה עצמית. אין מספיק זמן להתמקצע, אין זמן לשיתופי פעולה. זה פספוס. ספרי הלימוד מיושנים. לא יכול להיות שלימודי המתמטיקה נשארו כמו לפני 30 שנה, כשהטכנולוגיה שקיימת היום דורשת מתמטיקה ברמה הרבה יותר גבוהה.
המורה חווה קמצנות רגשית מבית הספר, והוא מביא אותה לתלמידים, וזה חבל. מורה צריך להיכנס עם חיוך וסיפוק. אני מאמינה שאם זה לא יהיה אחרת - אין לנו עתיד פה.
כשמדברים על מערכת החינוך חשוב להבין שהיא מורכבת מהמון דברים, וכוללת את בית הספר, הכשרת המורים, המפקחת, וגם העירייה. אם את רוצה לתקן את המערכת, את צריכה לתקן הרבה זירות שלה. כמי שהייתה אחראית על הכשרות מורים, אני יכולה להגיד שמה שהספיק כדי להתקבל היה דופק - כלומר אין סטנדרטים למי מסיים בית ספר להוראה. תנאי הקבלה נמוכים מאוד, את לא צריכה כמעט כלום, מבחני הקבלה ברמה נמוכה, וברגע שנכנסת אין כמעט שום דבר שיגרום לך לא לקבל תעודת הוראה.
כשהייתי סטודנטית היה אירוע פוליטי מטלטל במכללה, והזמינו אותנו לכתוב את הרגשות שלנו במחברת שהונחה בכניסה. המחברת הכללית התמלאה בכל מיני אמירות כמו "אני גזען גאה". האנשים האלה היום הם מורים במערכת החינוך.
"תנאי הקבלה נמוכים מאוד, את לא צריכה כמעט כלום, וברגע שנכנסת אין כמעט שום דבר שימנע ממך לקבל תעודת הוראה"
חלק מהסיבה שאנשים שמכבדים את עצמם לא מגיעים למערכת זה כי המערכת בזה למקצוע. עד שהכשרות המורים לא יהיו ברמה גבוהה יהיה מאוד קשה לתקן את מעמד ההוראה. יש כאן ביצה ותרנגולת - ישנו קושי להביא סטודנטים להוראה, אין בזה משכורת, המעמד נמוך וזה נחשב בזוי, אבל גם המערכת עצמה לא מעלה את הסטנדרט.
יש ניסיונות לייצר רף, אבל הוא ממש נמוך ולא מספק, ובכך שהמערכת מייצרת סטנדרט נמוך היא מכשילה בעצמה את היכולת לתקן את מצב ההוראה בישראל. כשהשכר ההתחלתי הוא סביב 7,000 שקלים - מי ירצה ללכת להיות מורה בישראל?
המצב של התלמידים בישראל הוא לא בגלל התלמידים, אלא בגלל המערכת. היא נמצאת בכזו מצוקה, ובינתיים שר החינוך עומד במשפט נתניהו ומנופף לו לשלום. הוא עוסק בהפחדת מורים, לא בתיקון המערכת שהוא אמון עליה. הוא בטח לא עסוק במשבר הכי גדול שמדינת ישראל ידעה בתחום החינוך. זו מערכת לא מתפקדת הרבה מאוד שנים, הקורונה הרגה אותה ומאז זה מידרדר.
האנשים הטובים שבמערכת נשארים על אף כל אלה. המערכת כמבנה לא מתגמלת אותם.
הכותבת ניהלה תוכנית להכשרת מורים ועבדה חמש שנים במוסדות להכשרתם.
באתי לתפקיד עם ניסיון מאוד עשיר בחינוך בלתי פורמלי ופורמלי פרטי, ניהלתי בתי ספר פרטיים ותוכנית שעבדה עם מנהלי בתי ספר. זו הייתה מבחינתי הגשמת חלום גדול. בכל יום אתה מרגיש שאתה משפיע, עושה דברים, רואה ילדים גדלים, וההתחלה באמת הייתה מדהימה כי הרגשתי שהחזון שהגעתי איתו פוגש את המורים והקהילה ושיש ציפייה לשינוי וגיבוי.
באיזשהו שלב זה פשוט התנפץ. שאלתי את עצמי האם אני באמת מנהל את המוסד החינוכי והאם יש לי את אורך הרוח לחכות, כי הרבה פעמים הגעתי למצבים שאני רואה את הילדים ואומר, "מגיע להם יותר". אחד החסמים המרכזיים היה התקשורת עם הורים, עם שיח שהוא לא אלים, אבל אמירות מאוד קשות. הייתי בתחושה שאין כל כך מה לעשות עם זה, שיש בעיה מאוד גדולה בלמסד קשר נכון של הורים ובית ספר. אני מאמין במעורבות של הורים, אבל צריך הרבה עבודה כדי שזו תהיה מעורבות ולא התערבות פוגענית, ובזה לא הצלחתי.
למשל, היה מקרה שהורה פתאום הכניס עמותה לבית הספר כדי לעשות הדרכה לתלמידים; עמותה שאני לא מסכים עם הדרך החינוכית והאידיאולוגית שלה, ושבעיניי היא נוגדת את מטרות החינוך. נחשפתי ללחץ על מורים ברמה של איומים עליהם מצד הורים. זאת לצד כמות מטורפת של חומר שמורים צריכים להספיק, רדיפה מטורפת אחרי הישגים במתמטיקה, מדעים ואנגלית, ומהצד השני תחושה שהחינוך החברתי רדוד ומסתפק ב"בואו נלך להתנדב פעם בשנה, ונעשה טיול שנתי שמחזק את הערכים הלאומיים שלנו, ונעשה טקסים ונבכה".
זמן צוות היה עוזר לי, וזה דבר שחסר. בשנה שנכנסתי לבית הספר חמישית מהמורים היו בשנה הראשונה שלהם, והרגשתי שאין לי זמן לחנוך אותם. הם רצים משיעור לשיעור ולא מצליחים להתפתח, ואני בספרינט של שנה ועוצר לנשום רק בחופשים.
גם כמות שעות ההוראה הגדולה, העומס של החומר וימי התגבור, מובילים לזה שבית הספר מנוהל ברמת סטרס מאוד גבוהה שמייצרת מתחים גדולים. לא היה אוויר לנשימה. לא היה מרחב לטעויות. כשעזבתי, השארתי מכונת אספרסו עם קפסולות. בעיניי זה סמל, מורה שיכול לשבת עם כוס קפה ולעצור לרגע.
"כשעזבתי השארתי מכונת אספרסו עם קפסולות, בעיניי זה סמל, מורה שיכול לשבת עם כוס קפה ולעצור רגע"
הרגשתי שאין לי רווחה, אין לי אוויר, ואני לא מצליח לעזור למורים שלי, גם לחדשים וגם לוותיקים. פעם בשבוע היה מלט-דאון של מורה.
מערכת החינוך בישראל, בהיעדר מצפן ערכי - הולכת על ציונים. בתחושה שלי, כשהמערכת כל הזמן ברדיפה אחרי ציונים ואחרי "בואו נתגייס" - זו מערכת נטולת נשמה. את הנשמה מביאים המורים, וכשלמורה אין אוויר לנשום אז אין נשמה בבית הספר.
ויש מורים נפלאים במערכת, האנשים הכי טובים שפגשתי. להיות מורה בישראל הופך אותך לאדם עם כל כך הרבה סבלנות, פרופורציות, כישורים בין-אישיים. אנחנו נוטים לזלזל במורים, אבל אלה אנשים שהמדינה צריכה להעלות אותם על נס ולהגיד להם תודה כל יום. אפרגן לשר החינוך, ששם הרבה כסף על לימודי הומניסטיקה שמעודדת חשיבה מחוץ לקופסה וביקורת. מה שלי היה חסר זה אוויר. הרגשתי שבמשך שנה שלמה לא נשמתי.
להיות במערכת החינוך נראה לי דבר נפלא. הייתי כתבת פוליטית ומדינית, והחלטתי לעשות הסבה להוראת תקשורת ואזרחות. הרגשתי שיש לי כישורים וניסיון חיים, ושהגיע הרגע לתת למקומות הפוכים מאלה שהייתי בהם עד אז. הגעתי לתיכון החברתי ולתיכון שמיר בתל אביב, והחוויה עם התלמידים הייתה לא פחות ממדהימה. הרגשתי שנפתח להם הראש, שהם מבינים, שהצלחתי לגרום להם לחשוב ולהבין, ופתאום הם מתאהבים בדבר, רוצים לדעת יותר ומפתחים חשיבה ביקורתית. את רואה אור בכיתה.
אהבתי מאוד ללמד, אהבתי את האינטראקציה עם תלמידי התיכון, אבל המערכת עצמה מדכאת את כל חדוות ההוראה. יש מורים ומנהלים נפלאים, אבל אני גומרת את החודש ואומרת, מה קרה? קרעתי את התחת ואני לא יכולה לחיות מ-7,000-8,000 שקלים בחודש. זה לא סביר.
וזה לא רק זה. יש מקומות שבהם אומרים לך, "תיזהרי לא להגיד משהו שאסור לך להגיד". סליחה? אכפת לנו! יש תחושה שיש משטר מלמעלה שצריך להיזהר ממנו. זו הרוח הכללית במערכת, את רואה יותר ויותר מורים שנשלחים לשימועים על הבעת דעה. ומורה חייב להביע דעה, אחרת איך ילדים יביעו דעה? השילוב של שני הדברים האלה היה מאוד מדכא מבחינתי.
ראיתי מסביבי מורים שהולכים על ביצים. מאוד לא נעים ולא בריא למערכת שמורים חוששים ונזהרים בה משיח פוליטי. והכל הרי פוליטי. מורה לאזרחות שצריך ללמד על חופש ביטוי, לא ימהר לקחת דוגמאות אקטואליות, למרות שיש בשפע. וחלילה אם במקרה תגידי מילה על זכות הביטוי של ערבים ישראלים או זכויות אדם מעבר לקו הירוק. הימנעות משיח פתוח וחופשי היא לא אקט חינוכי, אלא של פחד.
יש מורים נפלאים, והרבה נושרים. אנשים טובים יכולים להתפרנס במקומות אחרים יותר טוב וגם אם הם מאוד טובים בהוראה - הם לא יישארו שם, כי הם רוצים להתפרנס. זו משוואה שצריך להסתכל עליה ולהגיד: משהו כאן לא תקין באופן עמוק.
"אנשים טובים יכולים להתפרנס במקומות אחרים טוב יותר וגם אם הם מאוד טובים בהוראה - הם לא יישארו, כי הם רוצים להתפרנס"
עזבתי אחרי שנה את מערכת החינוך הממלכתי בצער. אני אוהבת ללמד, זה דבר גדול. זכות של ממש. אבל במדינה שלנו מזלזלים בחינוך, ומשכך גם במורים. במקום להשקיע בנכס הכי יקר שלנו - הילדים שלנו - אנחנו זורקים אותם למערכת בינונית כמו למפעל ישן ולא חיוני. עזבתי וחזרתי לעסוק בתקשורת ובפוליטיקה. כיום אני מנהלת מטה הסברה ודוברות במפלגת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן.
אם יש מקום לתקווה ואופטימיות - זה רק מהתלמידים ומהמורים שמחזיקים מעמד. ראיתי שם אנשים שבאמת קורסים תחת הנטל והעול ולמרות הכל נשארים במערכת, ואני מעריצה אותם. אין לנו נכס יקר מזה.
איך אפשר לא להבין את זה? תסתכלי על התקציב עכשיו - איך מערכת החינוך לא מקבלת את כל מה שאפשר לתת לה? תקציבי הצבא והחינוך צריכים להיות הכי מהותיים, אבל שר החינוך עסוק בכל חוץ מבחינוך. הם עסוקים בהפיכה משטרית, לא בלפתח דור שיחזיק את המדינה, שיהיו אזרחים פרודוקטיביים. כל מה שמעניין אותם זה שלטון, שליטה וכוח - והילדים משלמים את המחיר. מערכת החינוך כאן היא פשע מתמשך, ולא רק של הממשלה הנוכחית. אבל הממשלה הנוכחית לוקחת את זה לקצה כי באמת לא אכפת לה, וזה מאוד עצוב.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "משרד החינוך מוביל תפיסה מערכתית רחבה להתמודדות עם תופעת עזיבת מורים חדשים, המשלבת ליווי מקצועי אינטנסיבי בשנים הראשונות יחד עם פיתוח תרבות ארגונית תומכת לטווח הארוך.
בליבת המענה עומדת מעטפת ליווי מקיפה למורים בתחילת דרכם, הכוללת מפגשים שבועיים עם חונך אישי למשך שנתיים, סדנאות רפלקטיביות במכללות ובאוניברסיטאות, וליווי פדגוגי ייעודי מהמפמ”רים בתחומי הדעת. בנוסף, פועלות חממות אזוריות למורים חדשים ולחונכיהם, המספקות תמיכה בשלבי הכניסה הראשונים. נתוני הלמ”ס מעידים על אפקטיביות המהלך - שיעורי הנשירה בקרב מורים שקיבלו ליווי עומדים על 11 אחוז בלבד, לעומת 28 אחוז בקרב אלו שלא לוו.
במקביל, הוקם אגף בכיר מעמד ושלומות אנשי החינוך, המפתח מענים מערכתיים לטיפוח רווחתם האישית והמקצועית של המורים לאורך כל הקריירה.
התפיסה המשולבת - של ליווי אינטנסיבי בתחילת הדרך לצד טיפוח מתמשך של סביבת עבודה מיטבית - נועדה לחזק את אנשי החינוך ולהעצים את תחושת השליחות והמשמעות שלהם, כמפתח להתמדתם במערכת החינוך ולהצלחתה לאורך זמן".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.12.24
