מתישהו במהלך אחר הצהריים, אריקה מקבלת חצ"יש מהמפקדת שלה. חצי"ש - ראשי תיבות של חצי שעה, ובסלנג של התצפיתניות חצי שעה של מנוחה באמצע המשמרת. אחרי 7 באוקטובר כולנו יודעים כמה המשמרת הזו קשוחה - הן נדרשות להעביר ארבע שעות כשהן דבוקות למסך. אסור להן לצאת אפילו לשירותים, ובטח לא לבדוק מי חיפש אותן בטלפון. כי הטלפון של התצפיתניות, ה"תצפי" כמו שהן מכנות האחת את השנייה, נשאר תמיד מחוץ לחמ"ל, על מדף מיוחד. בתקופת המלחמה זה אתגר לא נעים. להעביר ארבע שעות בלי לדעת מה שלום החבר שלהן שלוחם בעזה, לקבל התרעות צבע אדום ישר למערכת ולחכות במתח כדי לדעת אם ההורים שלהן, שחיים ביישוב מופגז, יצאו ללא פגע. ועדיין, הן משאירות את הדאגה ואת הטלפון מאחור וממשיכות לצפות במסך, ריבוע אחד קטן של נוף שהן מכירות בו כל שיח וכל עז. ריבוע שהוא הבייבי שלהן. תינוק יפה ואהוב אבל עם נטייה להתפרע, שאסור להוריד ממנו את המבט.
אבל לפעמים החמ"ל עמוס ואפשר לשחרר לחצ"יש חלק מהן. רב"ט אריקה פשקוב היא אחת מבנות-המזל. היא מוליכה אותי דרך המסדרון, מכוונת אותי לפינת ישיבה מאולתרת בחוץ. זו מין יציאת חירום עם כמה כיסאות משרדיים שהיו שייכים פעם לחמ"ל ונזרקו החוצה. התצפיתניות קיבלו לאחרונה כיסאות חדשים ומפנקים עם ריפוד, כחלק מהניסיונות של צה"ל לחזק את "תחושת החוסן הנפשי והביטחון האישי של התצפיתניות אחרי 7 באוקטובר", כמו שהסביר לי בכיר במערכת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
עכשיו אנחנו יושבות על שניים מהכיסאות העתיקים, גשם קפוא של צהרי חורף מצליף עלינו מהצדדים. "היי שלי", אריקה אומרת ורוכנת לחבק מישהי שכבר יושבת שם. זו רב"ט שלי שלוש, תצפי מסבב משמרות אחר, בחורה עם עיניים מרגיעות שהצבע שלהן מזכיר קצת את הגשם. שלי היא בת מושב לימן שבצפון, כלומר הייתה מפונה לאורך כל המלחמה. אמא שלה עברה לקריות, אבל אבא שלה ואחיה נשארו בכיתת הכוננות בלימן. "בטח שדאגתי להם, וגם היו לי עוד דברים על הראש", היא אומרת, ועל הפנים שלה חולף צל לא ברור.
אריקה היא עולה חדשה, הגיעה מרוסיה לארץ עם אמא שלה לפני שש שנים. כשקיבלה את השיבוץ שלה, היא הייתה כל כך טרייה בארץ שהיא אפילו לא הבינה מה זה אומר. היא ואמא שלה נכנסו לגוגל, וכשאמא שלה הבינה היא נבהלה. "מה זה", היא אמרה לאריקה, "זה מסוכן". כיוון שאריקה ואמא שלה לבד בישראל, אריקה התלבטה מאוד אם לעזוב אותה. "עברתי כמה לילות לבנים", היא אומרת, "ובסוף החלטתי שזה תפקיד שחשוב למדינה". בלי ידיעה מלאה של השפה, היה לה מאוד מורכב לעבור את תהליך ההסמכה. כולן פה מספרות כמה הוא קשה, שעות של לימודים לתוך הלילה, מבחנים על גבי מבחנים עם כמויות של חומר. אז לחרוש ככה חומר בעברית כשאת לא מבינה הכל? זה היה חתיכת מכשול, ובכל זאת אריקה התעקשה והצליחה.
"תראי מה זה", אני אומרת לה, "בנות אחרות עושות הכל כדי לסרב לתפקיד הזה, ודווקא את, שעוד לא ידעת את השפה והייתה לך סיבה לסרב, הסכמת?" זה כל כך מעורר הערצה בעיניי, המסע המורכב והכואב שהבנות האלו עברו מאז 7 באוקטובר, תכף נגיע לזה, ואיך הן לרגע לא איבדו את המסירות לתפקיד. הצבא קרא להן והן באו להיות העיניים שלו.
ועכשיו, כל החברות שלה כאן אומרות שבזכות אריקה הן התאהבו בעברית מחדש. "באחת המשמרות האחרונות", סיפרה לי מישהי בחמ"ל, "היא שאלה למה לאיבר במרכז הפנים קוראים אף, ולאיבר שמעל העיניים קוראים עפעף, שזה פעמיים אף. נכון חמוד?". "אתן חמודות", אמרתי לה, וחשבתי שלבנות פה יש כישרון יוצא דופן לעבודת צוות והן יודעות להיות חברות אמת. "אי-אפשר להיות ביץ' ולהצליח להישאר בתפקיד הזה", אמרה לי אחת מהבנות, והיא צדקה. רואים את זה בכל פינה - מישהי שיושבת עמדה, עוד סלנג, ומאחוריה מתיישבת חברה שעושה לה קיצי בצוואר. או שאת שומעת מתצפי שקרובה לשחרור, איך כבר ברור לה שהיא תסכים להתגייס לעוד ארבעה חודשי מילואים. "יש בעיית תקן אצלנו", היא מסבירה לי, "ואני לא אתן לחברות שלי לתפור פה משמרות ולסגור 35 יום בלי לצאת שבת".
אין שום ספק בכלל, פלוגת התצפיתניות של לבנון היא מקום שבו את לעולם לא תזייפי גימ"לים, כי את יודעת שחברה שלך תסבול מזה. והנה עוד דוגמה. הבנות פה ישנות בפריקסטים, אמנם חדשים, אבל מאוד קטנים. כל צריף כזה הוא בגודל של ארון מטאטאים, אבל בתוכו ישנות לא פחות משמונה בנות, בארבע מיטות קומתיים. "אבל זו עבודה במשמרות", אני אומרת לשלי, "איך חוזרים לישון כשיש בחדר עוד שבע בנות שהן בכלל לא במשמרת שלך וערות?" "יש דבר כזה שנקרא חדר חושך", היא אומרת, "כשמישהי ישנה בחדר היא מכבה את האור, זה סימן מוסכם לשאר הבנות שלא משנה מה, לא מדליקים פה אור. אז אנחנו נכנסות עם פלשים של הטלפון כדי לקחת דברים למקלחת".
"תגידו", אני אומרת לאריקה ושלי, "החברות מהבסיס הן חברות רק לפה, או שלפעמים אתן נפגשות גם בחוץ? ראיתי תמונה של קרינה ארייב החטופה ואביב חג'ג' ז"ל (תצפיתנית שנרצחה ב-7.10) מבלות יחד ברגילה. ריגש אותי לגלות שהן חברות ממש טובות ויצאו לבית קפה כמה ימים לפני 7.10". כשאני אומרת את זה, ההבעה של שלי משתנה. "שלי בת מחזור של הבנות שנחטפו מנחל עוז", אריקה אומרת בשקט, "היא מכירה את כולן, בעיקר את אגם ברגר". "כן", שלי אומרת, "אגם חברה טובה שלי. היא הייתה איתי בטירונות, ונחטפה יומיים אחרי טקס הסיום שלנו. בקורס עצמו התפצלנו כי אנחנו משתייכות לגזרות שונות, אני לבנון והיא עזה, אבל נשארנו קרובות".
איך היא?
"היא מושלמת. היא נסיכה והיא מושלמת. אין לי מה להגיד עליה חוץ מזה. אני כל הזמן חושבת עליה במהלך היום, אבל אני מזכירה לעצמי שהיא חוזרת וזהו זה מבחינתי. אין לי אופציה אחרת בראש. היא ילדה מאוד מאמינה, היא כל הזמן הייתה מתפללת, ובטוח שזה מה שהיא עושה גם שם. מאמינה. אז גם אני".
מתחילת המלחמה אני רוצה לראיין את התצפיתניות של הצפון. עד עכשיו זה לא ממש הלך, אף אחד לא הסכים לתת לי לבקר בגבול הסוער של לבנון. רק עכשיו, אחרי שנסראללה חוסל והביפרים התפוצצו ויש הפסקת אש, קיבלתי אישור לבוא ולפגוש אותן. חשבתי שיגידו לי לעלות לאיזה מוצב מרוחק ומושלג ליד הגדר, ולכן הופתעתי מאוד כשאמרו לי שהבנות כבר לא נמצאות על הגבול, העבירו אותן לבסיס בטוח יותר.
עכשיו אני פה, בבסיס החדש והמוגן, מחנה ג'למה שנמצא בשער העמקים, 20 דקות מרחוב השווארמיות של חיפה. התצפיתניות של גזרת לבנון הן נטע זר בין כל החיילים שמשרתים פה. הדבר הראשון שמבדיל אותן זו הכומתה המנומרת שלהן, רמז לאופי של הבנות שחובשות אותה. כולן פנתרות, ערות כשכולם ישנים. ג'למה הוא בסיס פתוח. בבוקר הבסיס עוד עמוס והומה, אבל בארבע-חמש אחר הצהריים כמעט כולם יוצאים הביתה. "אני לא אשקר לך", אומרת לי אחת מהן, "זה לא תמיד נעים פה כשמגיע החושך. במכה אחת כל הבסיס מתרוקן, ואנחנו נשארות בלילה, בבסיס שקט ונטוש. אין אפילו חדר אוכל כי הטבחים יוצאים".
אז התצפי לא מתות על הבסיס החדש, עוד נגיע לסיבה האמיתית לזה, אבל אין ספק שצה"ל עשה בחוכמה כשהחליט ליישם לקחים מ-7.10 והחליט להזיז אותן מהגבול עם חמ"לים אחרים. כרגע זה מוגדר כפתרון זמני ורק אחרי תקופת המבחן יחליטו אם הוא קבוע. אבל בינתיים די ברור שההורים שלהן שמחים. איזו אמא תרצה שהילדה שלה תשרת 800 מטר מהאויב אחרי מה שקרה לבנות במוצב נחל עוז בשבת ההיא? כולנו זוכרים את מה ששמענו בהקלטות. הרגע שבו הן כבר רואות מאות פלסטינים מוטרפים משנאה חודרים לבסיס שלהן. ובכל זאת הן לא מפקירות את העמדה לרגע. ממשיכות להכריז בקשר "כל התחנות, פרש טורקי", תוך כדי שהן בוכות בכי מרסק נשמה כזה, של הסוף הגיע. הסצנה הזו, חבורת בנות אמיצות שמסרבות להפקיר את העמדה למרות שכל מה שיש להן להגנה עצמית זה כוס תרמית ורודה, היא שגרמה לרבים לשאול את השאלה הבאה - רגע, בעצם למה מיקמו את התצפיתניות כל כך קרוב לגבול של עזה? הרי אין שום צורך בסיכון הזה. מדובר במערכות ממוחשבות שיכולות לראות מכל נקודה, להשקיף על עזה או איו"ש או לבנון גם מחדר נעים וחמים בקריה בתל-אביב.
בתחילת המלחמה הבנות של גזרת לבנון עוד היו בבסיס שומרה הסמוך לגבול. "המגורים שלנו לא היו ממוגנים", מספרת התצפי סמלת הראל כהן, "אז ישנו בחמ"ל הממוגן של הקצינים, במזרנים על הרצפה. אני ועוד 30 בנות. היית קמה מהמיטה שלך למשמרת, מקפלת את המצעים שהבאת מהבית, וכשהיית חוזרת היית מחפשת את המזרן הפנוי הראשון ופשוט נזרקת שם. באיזשהו שלב גם כיבו את כל האורות בבסיס כדי שלא נהיה מטרה של האויב. אני זוכרת ממש טוב את הימים ההזויים שלנו שם. איך ראיתי בנות בוכות ומתחננות למפקדות שיוציאו אותם להלוויה של חבר. ואי-אפשר לתת להן לצאת מהבסיס, כי מסוכן, הפצצות. אז את רואה חברות שלך יושבות ומסתכלות על הלוויה שחברה מהבית משדרת להן בזום".
בצה"ל הבינו די מהר שיש פה סיכון מיותר, והעבירו את רוב גזרת לבנון לבסיס ג'למה. בהתחלה עוד לא היו ערוכים, אז הבנות ישנו פה, במגרש החניה, בתוך אוהלים, אבל אז הצבא בנה להן פה ממלכה קטנה משלהן, עם מגורים חדשים ועם תנאים יחסית מפנקים. עכשיו סגן א', שהיא הסמ"פ של הפלוגה הזו וגם בחורה יפהפייה ומרשימה מהסוג שמעורר בך כבוד לדרגות, מראה לי את המטבחונים החדשים שבנו לאחרונה לבנות. שני מבני בטון קטנים אבל מצוחצחים שמופרדים בקיר האחד מהשני, האחד מטבח חלבי והשני בשרי. באדנית שמחוץ לחלונות יש עציצים עם פרחים ורודים, ומעל המבנים התאומים תלוי שלט מגונדר שכתוב עליו באנגלית we cook.
מי ששמע את ההסכת המופתי של קרן נויבך וצליל אברהם ב"כאן", יודע שאחד הדברים שהכי הכאיבו להורים השכולים היו התנאים שבהם שירתו הילדות שלהן. במטבחון של נחל עוז התרוצצו עכברים ועכברושים, האספקה הייתה כל כך מאחרת להגיע שהן נאלצו לחיות על לחם מעופש. המטבחון היה בשבילם סמל לזלזול שהבנות שלהם קיבלו מצה"ל. המטבחונים החדשים הם סימן לזה שהצבא מנסה לתקן את חוסר האמון שנפער בינו ובין שומרות הגבול שלו. ובאמת, במחזורים הקרובים של הטירונות כבר מתכוונים לחלק לכל תצפי נשק אישי, כדי שיוכלו להגן על עצמן ועל הבסיס. "אין מצב שלא ישמעו אותנו עכשיו", מישהי אמרה לי קודם, "אין מצב. זה משהו שכולנו יודעות, שזה לא יקרה שוב, כי עכשיו מקשיבים לנו, ואם צריך אנחנו נצעק עד שהקול שלנו יישמע".
7 צפייה בגלריה
סגן א'. "שאלתי את נעמה ולירי 'לאן' והן אמרו בעיניים בורקות מהתרגשות 'לנחל עוז'"
(צילום: אלעד גרשגורן)
ובכל זאת, יש דברים שלעולם לא יימחו מהזיכרון. חלק גדול מהבנות פה היו המחזור האחרון של טירונות תצפי לפני השבת השחורה. כלומר, הן עשו טירונות וקורס עם הבנות שנרצחו ונחטפו בנחל עוז. למעשה, טקס הסיום של הקורס נערך בדיוק יומיים לפני 7 באוקטובר. תארו לעצמכם, לעבור מההתרגשות של טקס הסיום ישר להלם הזה. בנות המחזור שלכן, בתמ"חיות בסלנג שלהן, כבר לא איתכן.
"אני גייסתי את מחזור אוגוסט והייתי המ"מית של חלק מהבנות", סגן א' אומרת, "ב-5 באוקטובר היה לנו את טקס הסיום של המחזור בתל חדיד. לירי אלבג, נעמה לוי, נועם אברמוביץ ז"ל, אגם ברגר, כולן עמדו שם. לירי ונעמה היו החיילות שלי בטירונות, אז בטקס שברתי דיסטנס. אני זוכרת שדיברתי עם נעמה ולירי ושאלתי אותן 'לאן', והן אמרו בעיניים בורקות מהתרגשות שלנחל עוז. נחל עוז היה החמ"ל עם המוניטין הכי טוב, יש אצלם המון אירועים ופעילות ומי שמקבלת את זה בדרך כלל מאוד מרוצה".
את זוכרת מתי הבנת מה קרה להן?
"כבר ב-7.10 ראיתי את הסרטון של נעמה. הייתי בבית שלי בחיפה, הטקס נגמר ביום חמישי וקיבלנו חופש. רק לירי, נעמה ואגם נאלצו לעלות לגזרת עזה כבר למחרת הטקס, כי הייתה שם הסלמה מאוד חריפה. התעוררתי בשבת בוקר, המ"פ התקשרה, אמרה לי 'בוקר טוב, הייתה חדירה מהאוויר, מהיבשה, מהים'. כשראיתי את הסרטון של נעמה, אמרתי 'וואו, מזעזע' והמשכתי הלאה. לא זיהיתי אותה. רק אחר כך אמרו לי שזו היא. במזל שמעתי את זה בבית, כשההורים שלי היו לידי, כי את יודעת, אין אוויר ואת בוכה, וצרחות".
סגן א': "כשראיתי את הסרטון של נעמה, שהייתה חניכה שלי, אמרתי 'וואו, מזעזע' והמשכתי הלאה. לא זיהיתי אותה. רק אחר כך אמרו לי שזו היא, ומזל ששמעתי את זה בבית, כשההורים שלי היו לידי, כי את יודעת, אין אוויר ואת בוכה, וצרחות"
ומיד אחרי המחזור ההוא, קיבלת לידייך עוד מחזור טירוניות. המחזור הראשון של אחרי המלחמה.
"זה היה מורכב. החיילות הגיעו למחנה סיירים מאוד מפוחדות, הן לא ידעו לאן הן נכנסות, וכל זה על רקע הסערה של המלחמה. בדיוק אז התחילו לצוף התחקירים על איך לא הקשיבו לתצפיתניות בצבא והיה מאוד קשה לבנות אצלן את האמון. והיה גם פחד, ומה אם זה יקרה לנו?"
איך מתמודדים עם זה?
"ניסינו להראות להן שאנחנו מקשיבים להן. נתנו להן להיות הרבה עם הטלפונים. בטירונות רגילה אין בכלל טלפונים, פה הן קיבלו אותם שלוש פעמים ביום. היינו מסתובבים עם 'ברוס' (קופסת כדורים שמשמשת לאחסון הטלפונים) לכל מקום. בכל 'הותר לפרסום' היינו עוצרות שיעור ונותנות להן את הטלפון, שלא תהיה אופציה שבסוף היום, בשעת הת"ש, הן יגלו חס וחלילה משהו נורא".
הן עוד לא הספיקו לעכל את מה שקרה לאחיות שלהן, והמלחמה פרצה חזק בגזרת לבנון. הן התחילו לסגור שבתות בבסיס, 35 ימים בפנים, בלי לדעת מה יהיה עם המדינה, ותוך כדי אתגר הצפייה הכי מורכב ומפחיד שהיה אי פעם לבנות האיסוף הקרבי. כך שאלה לא רק ענני גשם אפורים שמרחפים כל הזמן מעל הבסיס, אלה גם הזיכרונות של הימים התמימים האלו של לפני סיום הקורס.
הבתמ"חיות שלך, שאכלו איתך את האבק המדברי של סיירים ועכשיו הן במנהרות, איפה שאין מדבר או שמש. יש מי שזוכרת את לירי מטירונות מטבח. "אי-אפשר היה לפספס אותה", היא אומרת, "כזאת מצחיקה ומלאת נוכחות". ויש את סמל יהב קניג שפגשה את נעמה במקרה. "יום לפני הסיום של הקורס שלחו אותי לעשות עבודות רס"ר שלא הייתי אמורה להיות בהן בכלל, ושם פגשתי את נעמה. דיברתי איתה, היא הצחיקה אותי, חיקתה מישהי שהכרנו. רק כשראיתי את ההורים שלה מתראיינים הבנתי שהיא נחטפה. הלם".
7 צפייה בגלריה
לירי אלבג בסרטון מהשבי. "אי אפשר היה לפספס אותה, כזאת מתחיקה ומלאת נוכחות"
(צילום: צילום מסך)
סמלת שקדי ונטורה מתאבלת על חברתה נועה מרציאנו ז"ל, שהייתה חברה שלה עוד מהבית. "ביום שגילינו שהיא נרצחה כבר היינו פה, בג'למה. זה שבר אותי, ניפץ את הבועה שלי. פה את בבסיס, משמרת רודפת משמרת, ואת כאילו חווה הכל אבל לא באמת חווה שום דבר. את בחמ"ל ואין טלפונים ואת לא ברשת כל הזמן, את נגמלת מהמסך של הסמארטפון ועוברת למסך של העמדה. גיליתי שנועה נרצחה רק כשעמדתי באותו יום בשק"ם וראיתי חדשות. זה היה נורא".
רב"ט פז: "רגע אחד אתן לומדות כולכן ביחד בקורס, ואז טקס הסיום, ופתאום את מבינה שחלק מהן אינן. ואנחנו בעידן דיגיטלי, את כל הזמן עם המלחמה בלי סוף בסלולרי שלך. כשעלינו לחפיפה הייתי מאושרת שתקעו אותי בחמ"ל בלי הזוועות האלו במסך"
רב"ט עדי אסף, שיש לה פנים מתוקות ורעננות של פרח, סוחבת עליה משא מסוג שונה. היא עשתה שנת שירות בבארי, הכירה רבים מהנרצחים, ורק במזל נסעה לסיני ביום הטבח ולא הייתה בקיבוץ. "הייתי אמורה להתגייס לצה"ל מיד אחרי 7.10", היא אומרת, "אחרי הטבח נסעתי למלון בים המלח להיות עם כל מי שפונה מהקיבוץ. עשינו כל מיני פעילויות עם הילדים, שמענו סיפורים על מה קרה באותו היום, היינו גם בהלוויות, של מי שאפשר היה לקבור אז.
"כשהתגייסתי זה באמת הכניס אותי לסוג של לופ חדש. את בטירונות בסיירים, את מנותקת מהכל, בדיוק גם נפרדתי מחבר שלי. אז היה לי את 7.10 את בארי, את הפרידה, אבל הטירונות והקורס עשו לי פשוט פלאים. היינו מחזור של המון בנות שעשו שנת שירות, אז זה הרגיש נורא בוגר, מצאתי מלא בנות שמתאימות לי באופי".
את לא מפחדת שזה יחזור על עצמו? המחדל שלקח את נועה ז"ל?
"אני חושבת שלפני 7.10 תצפיתנית נחשב לתפקיד רע ולא כדאי, ואחרי זה פשוט זה נהיה תירוץ, 'אני לא רוצה להיות תצפיתנית כי תראו מה קרה לבנות בנחל עוז'. אבל מה שקרה להן לא קרה בגלל שהן תצפיתניות, זה קרה להן בגלל שהן היו על הגבול. אותו דבר קרה גם למש"קיות ת"ש ולחובשות בבסיס".
אחרי הטבח והאסון, הצבא נתן לבנות המחזור של אוקטובר זמן להתארגן ולהפנים לפני שיגיעו לגזרה, אבל רב”ט פז אליגולה, בחורה חריפה וכריזמטית שחולמת להיות רופאה, אומרת שהיה לה קשה עם ההמתנה. "היינו בחוסר ודאות מוחלט, ואין מי שיכול לתת לך מענה. רגע אחד אתן לומדות כולכן ביחד בקורס, ואז טקס הסיום, ופתאום את מבינה שחלק מהן אינן. זו הרגשה שאת אפילו לא יודעת איך מעכלים. וגם אנחנו בעידן דיגיטלי, את כל הזמן עם המלחמה בלי סוף בסלולרי שלך, עם תכנים שהם באמת לא מתאימים למישהי בגילך. כשעלינו לחפיפה לא האמנתי שאני ארגיש אסירת תודה שלקחו לי את הטלפון. באמת. הייתי מאושרת שפתאום תקעו אותי בחמ"ל בלי הזוועות האלו במסך. הרגשתי שאני בחממה".
השעה 12 בצהריים ובחמ"ל יש כל כך הרבה צחוקים ופטפוטים שלרגע זה מרגיש כמו מסיבת רווקות על הבריכה. "יואו, איזה ערפל", מישהי אומרת מהמסך שלה. "אפשר לחזל"ש, זה כוח שלנו", מישהי אחרת צועקת לסמלת מבעד לרעש המחריש של הבנות האחרות. אווירת המועבט הזו היא לא דבר חדש, זה החמ"ל של הבלגניסטיות, בניגוד לחמ"ל הסמוך אליו, שהוא החמ"ל של הילדות הטובות. לכל חמ"ל של תצפיתניות יש אופי משלו, הסבירו לי שזה ככה בכל הגזרות, ולחמ"ל שבו אני נמצאת עכשיו איכשהו מצרפים תמיד את הילדות שיש להן פה גדול ואטיטיוד.
"בחמ”ל השני יש ילדות קסומות, תמיד עושות מה שאומרים להן", מסבירה לי מישהי, "לא כמונו, שמתווכחות על כל דבר". לפני כמה חודשים, האופי הזה של הבנות גם הביא לתוצאה מפתיעה. הן הצליחו לבטל עמדת תצפית אחת, שגבתה מהן משמרות נוספות ונראתה להן מיותרת לגמרי. לא כל כך הבנתי איך הן הצליחו לעשות את זה, נדמה לי שהן הכינו מצגת מושקעת שהוכיחה באמצעות חישובים מתמטיים שאין שום צורך בעמדה כי העמדות האחרות מכסות אותה מכל כיוון. הנקודה היא שהמפקדות הקשיבו להן וביטלו אותה, ניצחון של הבנות שלא יישכח במהרה.
החמ"ל הוא קודש הקודשים של התצפי, הכוורת הענקית והמזמזמת שבו היא מייצרת את הדבש שלה. מידע מודיעיני יקר מפז לצבא. כל חיילת מקבלת את הגזרה שאליה היא משובצת כבר בקורס - לבנון, סוריה, איו"ש, עזה - וכשהיא מגיעה לחמ"ל היא משובצת גם למה שמכונה תא - צוות של שתי בנות שאחראיות על חלק מסוים בגזרה ביחד. כל אחת צופה בריבוע אחר, חלק אחר של הפאזל, והן חייבות לתקשר אחת לשנייה כל הזמן מה שקורה שם. כל תצפי עושה שתי משמרות של ארבע שעות ביממה, יש גם ארבע שעות כוננות, עוד ארבע שעות חופשיות, ושמונה שנות שינה שהן כמעט לא מנצלות כי הן עדיין באדרנלין.
זה תפקיד קשה ובעיקר חשוב, ועדיין, זה לא סוד שהשיבוץ הזה בצבא הוא לא בדיוק חלומן הגדול של מלש"ביות צעירות. הכל בגלל הסטיגמה. אנשים חושבים שאת חייבת להישאר דבוקה לכיסא לאורך כל המשמרת, שלא לדבר על זה שהמוח שלך מתקלף ונושר משעמום כי כל מה שאת עושה זה להסתכל על ריבוע קטן בשחור-לבן, שעליו זזות דמויות מטושטשות בגודל של נמלה. והנה האמת - הבנות יכולות לתצפת כשהן עומדות וזזות. מותר להן לדבר עם החברות. הן עובדות במערכת חדשנית ויש לומר די מדהימה, רואות הכל בצבע, גם את הקשת בענן שעולה בהרים וגם את הבתים של הלבנונים. והכי מוזר - מותר להן לשיר שירים, ואפילו לרקוד עם החברות שלהן.
"את אומרת שהחמ"ל שמח עכשיו בעינייך?" אומרת לי עדי, "את צריכה לראות אותו באחת, בחמש, משמרת הלילה. יש מוזיקה בערב, אנחנו עושות חפלות של החיים, עומדות בעמדה ורוקדות עם הידיים".
סליחה על השאלה, אבל זה לא מסוכן? כשרוקדים ושרים לא יוצא שלא מסתכלים על העמדה?
"ממש לא, תאמיני לי שאנחנו לא מפקירות. את מקשיבה לקשר ואת עונה תוך כדי ריקוד בלי להתבלבל, והעיניים שלך לא עוזבות לשנייה את המסך. זו חלוקת קשב מטורפת. לומדים את זה בתפקיד. את יכולה לשיר ולרקוד עם החברות, אבל ברגע שיש אירוע, ברגע שאומרים מילה, את מתיישרת, מורידה את הרגליים, נותנת את המאה אחוז שלך".
אני יכולה להעיד שזה נכון. כי לאורך כל הבלגן והפטפוטים מסביב הקשב הפלאי שלהן, שלא היה מבייש מאסטר למיינדפולנס בעל שם עולמי, לא נשבר אפילו לשבריר שנייה. זה היה מרשים לראות, רגע אחד הן עוד צחקו עם חברה שלהן על משהו, אבל בשנייה שמישהי מהן ראתה משהו חשוד, היא הפכה למצביאה.
רב"ט עדי: "תאמיני לי שאנחנו לא מפקירות. את מקשיבה לקשר והעיניים שלך לא עוזבות לשנייה את המסך. זו חלוקת קשב מטורפת. את יכולה לשיר ולרקוד עם החברות, אבל ברגע שיש אירוע, ברגע שאומרים מילה, את מתיישרת, מורידה את הרגליים, נותנת את המאה אחוז שלך"
"כל תצפי חיה בשביל הרגע הגדול הזה שיש אירוע או התרחשות", אומרת יעל, הסמלת שמפקדת על חמ"ל "הילדות הטובות", "לפני המלחמה היו הרבה יותר אירועים והרבה יותר זיהויים. החיזבאללה היו מגיעים לגדר, מצטלמים, מטרידים את הכוחות וזורקים אבנים. כשאנחנו הגענו, אחרי 7.10, נכנסנו לאיזו תקופה שאין לנו כלום. הבעיה היא שתצפי אוהבות אירועים וזיהויים. היה ערב שישבתי בעמדה והיה כוח שהיה במארב, ואז זיהינו איזה טנק על הגדר. זה היה נראה לנו חריג, המסלול שלו היה קצת מוזר, אז התרענו והסתבר שהטנק לא הכיר את המארב וכמעט בא ודרס אותו, אז בזכות הדיווח שלנו נמנע אסון מבצעי. הייתי ברקיע השביעי".
בזמן אירוע רואים הכי טוב את החברות העזה בין הבנות. "את שואלת את החברה שלך בעמדה לידך איך את יכולה לעזור לה", מסבירה רב"ט אליה קינן, "ואנחנו מחזיקות ידיים. ככה את פשוט אומרת לה, שתינו ביחד בזה, אנחנו ננהל את זה מעולה, אני איתך.
"וגם בכל פעם שמישהי מאיתנו נופלת קצת במצב רוח - לא עוזבים אותה, הבנות מתעלקות עלייך ועד שאת לא חוזרת לנשום ומחייכת ואומרת שהכל בסדר, אף אחת מאיתנו לא תעזוב".
מי שכן מצליחה לשרוד בתפקיד, תגלה שהיא ממש לא איזה ננס אומלל עם עששית שיושב שעות ומתצפת על הר טרשים בצבע אפור. היא חלק מלהקה ענקית ותוססת של הווי כיפי וטקסים שיש רק לתצפיתניות. למשל, הצ'ארמים - קמעות קטנטנים מכסף או זהב בכל מיני צורות - כוכב, ירח, דובי, לב, שהן תולות על שרשרת. את הצ'ארמים האלו מקבלים במה שנקרא כאן "הענקות". בכל פעם שמישהי משתחררת או סתם רוצה לפרגן לך היא מעניקה לך קמע חמוד כזה. וחוץ מזה יש להן גם "שישי מתוק" - הן מסתערות על המטבח ומכינות אך ורק דברים מתוקים, למשל בראוניז אגדיים או עוגיות שוקולד צ'יפס.
ויש גם את נוהל "הללויה". בדיוק בשעה שתיים בלילה שבין שבת לראשון המבאס, מחשיכים את החמ"ל, ממשיכים לסרוק בחושך ומשמיעים לכולם את השיר "הללויה" של לאונרד כהן. "אבל נדמה לי שזה לא רק של תצפי", מישהי אומרת, "זה של כל החמ"לים בארץ".
כשהן יורדות מהמשמרת, הן הולכות למטבחון. מבשלות עם החברות שלהן, משחקות קצת כדורגל במגרש שממול. זו הסיבה שאף אחת כאן לא מנצלת את שמונה שעות השינה שהיא זכאית להן על פי התקנות. יש תמיד המון מה לעשות עם החברות שלך. "לשבת בעמדה זה אחד הדברים הכי חווייתיים שיש", אמרה לי מישהי קודם, "זה לשבת ארבע שעות עם החברות שלך, וזה לרדת מהמשמרת וללכת לבשל ביחד במטבחון, בעיקר מכינים מלא פסטה. נכון, זה תפקיד קשה, אבל את הכל את עושה עם החברות שלך, ואני לא יודעת להסביר לך, אבל באמת שאין חברות כזו בכל העולם".
רב"ט עדי: "את מפתחת כזו אובססיה לגזרה שלך, שלפעמים אני חולמת עליה כשאני חוזרת בשישי הביתה. פשוט שוכבת במיטה וממשיכה לתצפת מרוב שינה. ולפעמים כשאני נפגשת עם החברים, העיניים שלי ממשיכות לבהות קדימה מתוך הרגל והם אומרים לי 'עדי, תסתכלי עלינו, איפה המבט?'"
זה שובר לי את הלב להבין עד כמה הבנות הייחודיות והאיכותיות האלו מרגישות הכי חסרות ייחוד ואפרוריות בעולם. או לפחות הרגישו ככה כשקיבלו את השיבוץ שלהן. כל הבנות שדיברתי איתן על היום שבו גילו שהן עומדות להיות תצפי אמרו לי אותו משפט, "הרגשתי שנפלתי בין הכיסאות". "בהתחלה אמרתי, כל דבר חוץ מתצפי, לא אכפת לי מה", אומרת הסמלת יעל, "כשקיבלתי את השיבוץ התבאסתי, כמו כולן. אפילו חשבתי לסרב ולא לצאת. אחותי הייתה מדריכת קליעה, יותר חתרתי לשם, הרגשתי שכל החברות שלי קיבלו תפקידים מצוינים ורק אני נפלתי. בסוף התברר שהכי זכיתי מכולם. ואני רוצה לומר משהו. אחרי שקרה מה שקרה לבנות בנחל עוז, אחרי שראיתי איך הן לא הפקירו את העמדה עד שממש נתנו להן פקודה להתפנות כי המחבלים הקיפו את החמ"ל, אני מרגישה עוד יותר מוטיבציה לעשות את התפקיד שלי. אני אמשיך ואני אעשה את זה הכי טוב שיש, לכבודן".
ולמרות העמדות החדישות והבסיס הנוח והקל"בי, התצפיתניות ממש לא מרוצות מהמעבר שלהן לג'למה. ולא, זה לא משנה כמה הוא גורם לאבא ואמא שלהן להרגיש שהן מוגנות. כל מה שהן רוצות זה דבר אחד - שיחזירו אותן כבר לבסיס אמיתי, כזה שנמצא על הגבול. כדי להבין למה הן מפנטזות לחזור לשרת קרוב לגזרה שהן שומרות עליה, צריך להבין את מערכת היחסים שמתפתחת בין התצפי לבין הגזרה שלה. זו מערכת יחסים שהדבר הכי דומה לה זה התאהבות עם פרפרים בבטן. "רק שֶׁפֹּה זו מערכת יחסים רעילה", אומרת עדי, "את מפתחת כזו אובססיה לגזרה שלך שאני לפעמים חולמת עליה כשאני חוזרת בשישי הביתה. פשוט שוכבת במיטה וממשיכה לתצפת מתוך שינה. ולפעמים כשאני נפגשת עם החברים, העיניים שלי ממשיכות לבהות קדימה מתוך הרגל, הם אומרים לי 'עדי, תסתכלי עלינו, איפה המבט'".
הבנות כל כך דלוקות על הגזרה שלהן, שחלק מהן גם שומרות תמונות שלה במגן של הסלולרי. אחת מהן מוציאה בערך עשר תמונות כאלו של הגזרה המהממת שלה. "הנה, פה ירח מעל הגזרה", היא אומרת, "הנה, פה הגזרה כשירד גשם. זה חייל עומד ומפנה את הנשק שלו למעלה. ופה זה צילום של הגמל שהופיע בגזרה יום אחד". "הכי טוב זה כשמופיעות פתאום חיות", אומרת חברה שלה, "אנחנו מצלמות הכל, גמלים, פרות, דורבנים, יש אפילו זאבים לפעמים". "לי יש כרגע איזה מאה ומשהו תמונות של הגזרה שלי בטלפון", אומרת סמל הדר דרעי, "זה חלק ממך. את יכולה להצביע על כל ואדי וכל כיפה מתוך שינה. יש לי גם חלומות על חדירות. את כל כך מפחדת שיקרה משהו במשמרת שלך ולא תשימי לב, שאת חולמת שזה קורה לך בלילה".
"זה די הגיוני שנתאהב ככה בגזרה שלנו", אומרת אליה. קודם כשדיברתי איתה הייתי בטוחה שהיא סקנדינבית, היא נראית נוורווגית לגמרי, עם עור החרסינה שלה והעיניים הכחולות-ירוקות. אבל מתברר שהיא משלומית, יישוב דתי במועצת אשכול, וגם היא מפונה מהמלחמה. "תחשבי שאת צופה על משהו שמונה שעות ביום במשך שנה, ברור שמהר מאוד את מרגישה לזה זיקה. זה שלך".
אם הבנות היו מגיעות לתצפת בשומרה, היה קורה שם עוד קסם אחד שמוסיף לזיקה הזו. הן היו מכירות מקרוב את הכוחות שפועלים בגזרה שלהן, את הלוחמים שאמנם מתחלפים כל הזמן, אבל יש איתם ימי כיף וסתם מפגשים בחמ"ל. כיוון שאני אישה עתיקה עם מוח של דודה, אני חושבת בהתחלה שהן מבואסות מחוסר הקרבה ללוחמים כי הן היו שמחות לקצת אקשן בגזרה הרומנטית. אבל לא, הבנות מדברות על משהו אחר.
"כשאת מכירה את הלוחמים", אליה אומרת, "את מרגישה עוד יותר אחריות לשמור עליהם. את יודעת, שמעתי את ההקלטה של שי אשרם ז"ל, התצפי מנחל עוז, ואת הלוחם בקשר אומר לה 'בוקר טוב' והיא עונה לו בקול שמח וחם כזה, 'בוקר נפלא, יום טוב', וזה כל כך מרגש לשמוע את זה כי את יודעת שאת זאת שי. כמוה גם אני מתיישבת בעמדה וברגע שהכוחות אומרים לך 'בוקר טוב', הלב שלך כזה קופץ. זו אהבה בלתי מוסברת".
בניסיון להגביר לבנות את הזיקה, לקחו לאחרונה את התצפי של לבנון לטיול באוטובוס - סיור היכרות עם הגזרה שלהן. זה היה כל כך מרגש שהבנות מדברות על זה עד עכשיו. "זו הייתה פעם ראשונה שראינו את הגזרה שלנו", אומרת עדי, "אחרי שנה שראינו אותה רק מפה, דרך זכוכית, והחיוך פשוט לא ירד לנו מהפנים. פתאום זה היה אמיתי, אני לא יודעת איך להסביר את זה בכלל. היינו בהיי מטורף כל הדרך, זה כמו להתכתב עם מישהו בצ'ט שנה ואז פתאום לפגוש אותו ולהבין שלא התאהבת בו סתם".
"ברור שהן מעדיפות להיות קרוב לגבול", אומרת סגן א', "התצפיתנית בסוף צריכה לצאת לסיורים, לשבת עם החטיבה ולהכיר את הלוחמים שהיא אמורה לשמור עליהם. הקִּרבה הנפשית לגזרה מאוד חשובה".
זה כמו ההבדל בין לשמור על התינוק שלך כשאת מחזיקה אותו על הידיים ובין לראות אותו מרחוק, בבייבי מוניטור.
"בדיוק. זה קשר אחר כשזה מרחוק, וכל הכבוד לבנות שמצליחות לפתח כזו זיקה חזקה לגזרה שלהן למרות המרחק. ובכלל כל הכבוד להן. תראי מה הן עברו ואיך הן תיפקדו כל המלחמה, אני גאה בהן כל כך. אלו הבנות הכי טובות שקיימות במדינה שלנו".
