לפני כמה שבועות, סהר קלדרון פתאום נזכרה בפרט חדש לגמרי מהשבי שלה, זיכרון שצף לה פתאום בקופסה השחורה של המוח. "זה היה מוזר", אומרת הדס, אמא שלה, "כי חלפו שנה וחודש מאז שהילדים חזרו מהשבי, ובשלב הזה, חשבתי שהיא וארז סיפרו לנו כבר הכל". ובאמת, בספר החדש והמעולה שלה, "לראות את השמיים הכחולים", הדס מספרת איך בימים הראשונים שלהם אחרי החזרה לארץ הילדים לא הפסיקו לספר לה עוד ועוד מהשבי, להמטיר עליה גשם של פרטים מכל מה שעבר עליהם מאז שהתעוררו בבוקר 7.10 בבית של אבא עופר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בזכות השיחות שלה עם הילדים, הדס כבר ידעה שהיא טעתה כשהאמינה בתמימותה הקיבוצניקית שהמחבלים לא יעזו להפריד בין שני הילדים שלה. ארז בן ה-12 נלקח לעזה לגמרי לבדו, לדירה של משפחה עזתית. הגבר שהחזיק אותו שם היה מורה בבית ספר. הוא לא הכה את ארז, וכשארז ציין את יום ההולדת שלו בשבי הוא אפילו העניק לו במתנה שעון שארז מאוד התבאס שלקחו ממנו אחר כך, במנהרות. ובכל זאת, תארו לעצמכם, מורה בבית ספר, מישהו שהתפקיד שלו זה לעזור לילדים, חוזר כל יום מהעבודה ישר לדירה שבה מחכה לו ילד שהוא כולא ומרעיב. ילד שהוא מחזיק כמו חיית בר לכודה, מוקף במצבורי אמל"ח. ילד שהוא צורח עליו "אוסקוט" כשהוא מעז להתקרב לחלון.
סהר בת ה-16 סיפרה לאמא על חטיפה מסוג שונה. היא דווקא לא הוחזקה לבדה, אלא עם איתן הורן, שנחטף מקיבוץ ניר עוז, לשם הגיע כדי לבקר את אחיו יאיר, שנחטף גם הוא. "שניהם הושלכו למעין צינוק עם סורגים", כותבת הדס בספר.
היא מדברת, ואני חושבת איך לקחו את הילדה טובת הלב הזאת, נערה שבילדותה הייתה בונה לעצמה במיטה קן חמים משמיכות, וזרקו אותה במכה ליקום ימי ביניים ברברי. יקום שיש בו אוליבר טוויסטים קטנים ומעונים שמתחננים לאוכל. עבדים ושפחות שמושלכים לכלובים עם סורגים. מה בחייה הקודמים הכין את סהר לרגע שבו היא תיחטף? וככה כותבת הדס בספר: "היא מועברת על אופנוע לעזה לבדה… לפעמים מוציאה החוצה את ראשה כדי לנשום ורואה את המרחבים הכחולים של השמיים מעליה".
אחרי זה העבירו את הילדים לעוד מקומות. ארז לבית החולים, שם פגש את המטפלת האהובה שלו שני גורן וגם עוד ילדים אחרים בגילו, כמו איתן יהלומי. סהר נכלאה עם מיקה ויובל אנגל, ובסוף הועברה למנהרה שבה פגשה את ספיר כהן. כל המסע הזה של הילדים, וכמובן המסע האמיץ והמטורף של אמא שלהם לנסות ולהחזיר אותם הביתה, מפורט בספר הזה. ספר שנקרא בנשימה אחת מרוב שהוא סוחף ומכאיב ומכעיס, כמו צרחה אימהית עמוקה שהדס פשוט הוציאה מהבטן.
אבל את הפרט הקטן והחדש שסהר נזכרה בו, הדס לא הספיקה להכניס לספר. "פתאום היא באה אליי ואמרה, 'את יודעת אמא, כשחטפו אותי מניר עוז, דבר ראשון הביאו אותי לבית חולים'. אמרתי לה: 'מה? לא ידעתי שהיית בבית חולים בכלל'. אני שואלת איזה בית חולים, היא לא יודעת. שאלתי אותה, 'והבנת שאת נחטפת?' היא אמרה 'לא'. הם לא הכירו בכלל את המילה חטופים.
"עד שספיר לא אמרה לה במילים ברורות 'אנחנו חטופות בעזה' היא בכלל לא הבינה מה קורה לה. לא ידעה שזה אפשרי. אז את מבינה? אני אפילו לא ידעתי שסהר הייתה בבית חולים כל השנה הזו. וזה כל כך אופייני לשנה הקשה שעוברת עלינו. בכל פעם שנדמה לי שאני מצליחה לטפל בהם, בכל פעם שנדמה לי שהצלחנו להשיג הישג או לעשות צעד מקדם, צץ משהו חדש ושוב אני חוזרת אחורה. כמו במשחק סולמות וחבלים, אני נופלת שוב למטה, לנקודת ההתחלה. אי-אפשר להשתקם, תאמיני לי. גם כי עופר עדיין שם וגם כי שום דבר לא הגיוני יותר. לכי תסבירי לילד בן 12 ולילדה בת 16 למה זה קרה להם. זו השאלה שהכי קשה לי איתה. 'אבל אמא, למה הם עשו לנו את זה?' אין לי מה להגיד להם על זה. לא יודעת למה עשו להם את זה, היקום שחייתי בו פעם הוא כבר לא אותו יקום".
כל כך הרבה זמן שלא דיברנו, הדס ואני. מאז בר-המצווה של ארז, שנחגג השנה בסוף אוקטובר באולם קטן ומקסים בנס-ציונה. האמת היא ששמחתי וגם הרגשתי מוחמאת כשהיא ועדנה, החברה הכי טובה שלה שנאבקה איתה כתף לכתף ולא משה מצידה מאז 7.10, הזמינו אותי. אני אוהבת את שתי הנשים החכמות ומלאות האש וההומור האלו, הן מזכירות לי את תלמה ולואיז. איך הן נלחמו יחד, איך הן הגיעו אפילו עד עמנואל מקרון וג'ו ביידן. ומצד שני קצת חששתי להגיע לאירוע בר-המצווה הזה, פחדתי שיהיה עצוב לראות ילד כל כך מתוק כמו ארז מגיע למצוות בלי אבא שלו, שירגישו את ההיעדר הזה של עופר החייכן, הנגר-אמן, בכל פינה.
אבל האמת היא שזה ממש לא היה ככה. בבר-המצווה הייתה אווירה שמחה, וארז דיבר עם האורחים והיה מצחיק וחייכן. יכולתי לשכוח לשנייה שרק לפני שנה הוא עוד ניסה להצחיק את המחבלים בתקווה שהם יסכימו לתת לו רבע פיתה עבשה. הייתה כמובן גם המצגת של הסרטונים המשפחתיים, כמו בכל בר-מצווה, וכשהשיר "ילד של אבא" התנגן על רקע התמונות של ארז עם אבא שלו, עמדו לכל הנוכחים דמעות בעיניים. הרי כשמוקי כתב את ההמנון הזה לאהבה בין אבא ובן, הוא בטח לא העלה על דעתו שהוא יתנגן באירוע שבו האבא איננו, נגנב לתוך בטן האדמה על ידי מרצחים. ובכל זאת, כשחזרתי הביתה הרשיתי לעצמי להרגיש אופטימיות. ארז וסהר וגם רותם וגאיה - שני ילדיהם הגדולים יותר של הדס ועופר - נראו לי כל כך בטוב. הם היו יפים וחייכנים והחליפו ביניהם כל הזמן כיפים או בדיחות פנימיות, עד שאמרתי לעצמי "כל הכבוד להדס, איזו אמא מדהימה. היא הצליחה לשקם אותם, לפחות מבחינה ראשונית".
ועכשיו אנחנו מדברות שוב, ואני מבינה עד כמה טעיתי. עד כמה אפילו רציתי להשלות את עצמי שהדס יחסית בסדר. אולי כי כמו עוד המון אנשים אחרים במדינה הזו, גם אני הייתי צריכה להאמין שהאמהות והאבות שקיבלו בחזרה את הילדים זכו לסוג של הפי-אנד. רק שההדס שאני רואה עכשיו אבודה ומתוסכלת. "חשבתי שהמאבק יירגע אחרי שהילדים יחזרו", היא אומרת בכנות, "אבל המאבק לא רק ממשיך, הוא גם בהמון מובנים יותר מסובך. קשה לי להיות אמא לבד. עומד לי על השפתיים כל הזמן להגיד 'מה אתם רוצים ממני? לכו לאבא'. אבל אבא בעזה. פתאום אני מוצאת את עצמי חד-הורית במציאות מורכבת בטירוף שבה אלו לא רק ילדים שאני צריכה לגדל, אלא ילדים שחזרו עם תופעות לוואי קשות מהשבי. את אומרת שאני אמא מדהימה, אבל אני פשוט חרא אמא. ככה אני מרגישה. אין לי מושג מה אני עושה, אני כל הזמן טועה איתם, מעולם לא הרגשתי כזו אשמה".
3 צפייה בגלריה
כשהשיר “ילד של אבא" התנגן, עמדו לכל הנוכחים דמעות בעיניים. מימין: רותם, ארז, הדס, גאיה וסהר קלדרון בבר־המצווה של ארז | צילום: מהאלבום המשפחתי
לאחרונה היא מרגישה שדווקא היא, שהפכה סמל לאמא לביאה, נכשלת באימהות שלה. שיש לה מלא שאלות הוריות כאלו שאף אחד לא יודע איך לענות עליהן, פשוט כי אף מומחה להורות לא ניסה לטפל בילדים שחזרו משבי חמאס. בא לה לתת להם כמה שיותר חופש ולפנק אותם, פיצוי על התקופה המזוויעה שעברו שם, ומצד שני היא יודעת שהיא חייבת גם להציב להם גבולות. אבל איך מציבים גבול לילד שהמחבלים לקחו לו את כל האוטונומיה? איך אומרים לו שהערב לא כדאי שייצא עם החברים כי את דואגת, כשאת יודעת כמה חשוב שהוא ירגיש שהעולם שוב פתוח בפניו? זה עצוב, כי הדס של פעם הייתה אמא מאוד מנוסה ומגובשת. בכל זאת, גידלה ארבעה ילדים לתפארת. ודווקא היא, שהיו לה כבר תשובות והבנה טובה של איפה להגביל ואיפה לשחרר, צריכה פתאום לטרוף את קלפי האימהות שלה מחדש.
נהוג לחשוב שאין דבר כזה להיות אמא בלי להרגיש שהאשמה מכרסמת בך בכל צעד, אבל האשמה של הדס פי מיליון יותר קשה, פשוט כי היא נמצאת בסיטואציה שאין אף אמא שעמדה בה לפניה. היא הולכת בשביל לא מסומן שכל פנייה לא נכונה בו יכולה להיות גורלית. הרי אין בעולם תקדים למה שקרה אצלנו. נכון, היו חטיפות באפריקה, כמו למשל המקרה של בוקו חראם, אבל בעולם המערבי לא היה מקרה של ילדים שנחטפו על ידי טרוריסטים. החוטפים העבירו אותם עינויים פסיכולוגיים מעוותים כמו להכריח את חלקם לצפות בסרטוני רצח ואונס, או לתת לילד אחד את כל העוגיות כדי שהילד השני, ששבוי איתו באותו החדר, יושפל. אי-אפשר למצוא אף מאמר שחקר את זה. אין שום ספר עזרה עצמית חינוכי עם הוראות ל"כיצד תשקמי את הילד שלך, שנחטף באיומי נשק מתוך המיטה החמה שלו בבית וחי בארץ אויב 52 יום, כשהוא מלמד את עצמו להעמיד פנים שהוא מתפלל לכיוון מכה כדי למצוא חן בעיני שוביו".
היא כל הזמן מרגישה שמה שהיא עושה עכשיו? היא אמורה לעשות משהו אחר לגמרי. כשהיא יוצאת להרצות או לעבוד, היא מרגישה אשמה שהיא לא איתם בבית. וכשהיא מרשה לעצמה ללכת לעשות טיפול שיאצו בשביל הגב שלה, היא חושבת מתי היא תצליח לשכנע את הילדים לנסות טיפולים אלטרנטיביים כאלו גם. "יש איזו התנגדות לטיפולים", הדס אומרת, "שמתי לב שהם פחות מתחברים לפסיכולוגים, אבל מאוד משפיע עליהם טיפול קבוצתי. בכל פעם שהילדים השבים נפגשים הם פשוט יושבים ומדברים בכנות ובפירוט על מה שעבר עליהם, וזה מדהים. אבל אף אחד לא חושב לעשות את זה, טיפול קבוצתי במימון המדינה, כי כבר אמרתי לך - מנסים לנרמל את מה שקרה לנו ולחזור לשגרה".
וכשהיא הולכת להפגין או להתראיין כדי להיאבק להחזיר את אבא עופר הביתה, היא שואלת את עצמה למה היא לא בבית. "הילדים אומרים לי, 'עזבי, למה את הולכת להפגנות האלו, את לא רואה שזה לא עוזר?' אני מנסה לגייס אותם, שידברו בתקשורת, שיגיעו להפגנות. הם לא מוכנים לבוא כי הם פשוט לא מאמינים בזה יותר".
מאז שחזרו, סהר וארז גם לא מצליחים ללמוד. "הם הולכים לבית הספר לפעמים, אבל גם כשהם הולכים סוף-סוף, הגוף שם אבל הראש חושב רק על אבא. לא מצליחים להתרכז", הדס מספרת, "אנשים חושבים שמהרגע שהם חוזרים, הכל סבבה. אין יותר רחוק מזה. זה אירוע מתגלגל שלא נגמר, אני לא יכולה לחשוב על העתיד, לתכנן, כלום. אנחנו כאילו בפְרִיז. קפואים בזמן. אלה לא אותם הילדים שיצאו מהבית, אלה ילדים חדשים.
"הם פגועים ברמות, ואפילו אין לי מושג איך ואיפה הם פגועים. אני רק יודעת שזה יבוא ויצוץ עם החיים, אנחנו נגלה בדיוק כמה ואיפה הם נפגעו, ואני מתה מפחד מזה. כל כך דואגת וחרדה לגלות בעוד כמה שנים את ההשפעה הזו של השבי עליהם. פגשנו כמה מחטופי אנטבה, והם אמרו לנו 'בהשוואה לילדים שלך, השבי שלנו זו בדיחה. ישבנו חמישה ימים באולם גדול והיינו שם ביחד כולנו'. ואחת החטופות אמרה, 'אם אני אחרי 50 שנה כל כך פגועה מהכמה ימים האלו בשבי, אני לא יכולה לדמיין מה יקרה לילדים שלך'".
היא מספרת לי עכשיו את אחד הסיפורים הכי מדכאים ששמעתי ממנה. באחד הערבים, קצת אחרי שארז חזר, היא סוף-סוף הצליחה לשכנע אותו לצאת מהבית. הם הלכו ברגל לחוף גורדון. הייתה שעת בין ערביים יפה וכסופה כזו של חורף, והם התיישבו על ספסל שמשקיף לים. הדס בקושי הספיקה לחשוב שאולי, הנה מגיע לו רגע אחד נדיר מאוד שבו הם סתם יישבו קרוב וייהנו ויצחקו, כשהתברר שלא, ארז ממש עוד לא שם.
"היו שם מתקני ספורט", הדס אומרת, "אני אומרת לארז בוא, תעשה קצת ספורט, אבל הוא לא היה מוכן בשום אופן להתרחק ממני. הכל היה לו מאיים באותו הערב. כל דבר הזכיר לו משהו רע אחר שקרה לו. כל רעש הכי קטן, כל אדם שהלך בחוף הזכיר לו או את המלחמה - או את עזה. הוא לא הצליח בכלל לראות את היופי של המקום".
בדיוק אז, עבר ליד הספסל שלהם גבר. הדס היא בן אדם חיובי, אישה של אהבה, ולכן היא אפילו לא מסוגלת לתאר לי עכשיו איך נראה האיש הזה. היא הדחיקה אותו מהזיכרון. "הוא מסתכל על ארז ועליי יושבים על הספסל, וכנראה מזהה אותנו", היא אומרת, "ואז הוא פשוט פותח את הפה ומתחיל לקלל אותי קללות מאוד קשות".
לקלל אותך? למה?
"כן, הוא אחד מאלו שלא אוהבים את משפחות החטופים, ובטח שלא אחד מהאוהדים שלי, והוא מתחיל לקלל אותי מול ארז, משהו כמו 'אתם, משפחות החטופים... אתם הלכתם עם השמאל, מגיע לכם כל מה שקורה לכם'. והילד שלי, שלפני חודש חזר מעזה, הסתכל על האיש שמקלל אותי ואמר לי 'אמא, לא, לא. בבקשה בואי הביתה'. אז את מבינה? גם ככה קשה לשכנע אותם לתת שוב אמון בעולם, להאמין שאנשים הם טובים, ואז כל העבודה שלך יורדת לטמיון. הילד שלי מעז סוף-סוף לבטוח בעולם ולצאת לשפת הים - בא גבר ומקלל את אמא שהיא נלחמת למען החטופים. נגמרו לי המילים והכלים כבר איך לתווך להם את העולם הזה, את המדינה הזו, שמתקיפים בה משפחות חטופים. כבר אמרתי לך, מאוד קשה לשכנע אותם שהעולם הוא מקום בטוח וטוב. והאמת? כשאני נזכרת באיש המקלל הזה, אני בעצמי לא מאמינה בזה".
וגם פה יש כזה פער מכאיב בין הדס כפי שהייתה לפני 7.10 להדס של היום. לפני שהעולם התנפץ לה ככה, למיליון רסיסים שלא ברור איך מחברים מחדש, הייתה לה קליניקה רגועה ומוריקה בקיבוץ שבה עסקה בטיפולים אלטרנטיביים. היא תמיד מאוד האמינה בלפזר מסרים חיוביים ואור. ועכשיו היא מוצאת את עצמה במשבר אמונה. "העולם לא טוב כמו שחשבתי", היא אומרת, "יש בו רוע ואפלה ואכזריות. הוא גם לא הגיוני. כי באיזה יקום המדינה מנסה לנרמל את המציאות הזו שבה יש עשרות חטופים? איך אפשר לנרמל סיטואציה לא פחות ממטורפת כזו? אני רוצה לחזור לעולם של פעם, אהבתי לחיות בו, להאמין, ואני לא מצליחה".
כשהיא מדברת ככה, אני חושבת שהדבר שהכי קשה לראות זה את העלבון האדיש והלא-מתרגש הזה שיושב עכשיו על הפנים של הדס, אי-הצדק הזה שהיא כבר התרגלה לבלוע כמו נהר של צפרדעים.
בזמן שאנחנו מדברות הולכים ומתרבים הדיווחים על עסקה נוספת, כזו שתחזיר עוד חטופים הביתה. על פי הפרסומים, גם עופר נכלל ברשימה. "אנחנו חייבים לזכור את המחויבות שלנו", הדס אומרת, "אסור לנו לפספס הפעם. אין להם מחיר, שום מחיר. אנחנו עם שמקדש חיים ולא נקמה ומוות".
וכשאת חושבת על עופר? מה עובר לך בראש?
״שיחזור, רק שיחזור אלינו. כולנו מחכים לו פה. יכול להיות שהשיקום יהיה ארוך, אבל נעשה את זה יחד. העיקר שיהיו לו שוב חיים, שיחזור להגשים חלומות, כמו החלום שהיה לו לבנות סירת מפרש ולשוט אל האופק, אל החופש".
רציתי לשאול אותך: מתי בפעם האחרונה היית מאושרת?
"את יודעת, כשיצא הספר, עשינו סוג של חגיגה בהוצאה לאור, הרמת כוסית, ואני עמדתי שם והתחלתי לחפש בגוף את השמחה. את ההתרגשות. ולא מצאתי. הנה ספר, ילדת משהו חדש, ושום שמחה, כלום. אז את אומרת, אלוהים אדירים. הדבר היחיד שכן משמח זה כשאני עושה הרצאות, ואני רואה שהצלחתי להעביר את זה, ממש לגעת באנשים והם באים ומחבקים ובוכים. אלה רגעים קטנים של נחת, אבל בטח לא אושר. אני חושבת שהרגע האחרון שהייתי באמת שמחה בו היה כשהילדים חזרו".
וככה היא כתבה בספר על היום ההוא: "ואז זה קורה. חיילים מהבסיס מעדכנים אותי שהנה, הילדים מגיעים... הלב שלי הולם בחוזקה: באיזה מצב אני אמצא אותם? מרחוק אני מבחינה בצלליות מוכרות העולות מהשביל. אני מזהה את צלליתו השברירית של ארז, גון עורו חיוור מאוד, והוא מחייך אליי חיוך גדול, ולצידו סהר. בדמעות, אני פותחת את זרועותיי. אנחנו ממהרים ונופלים זה לזרועות זה. בוכים, צוחקים, נאנחים, מתנשקים, ומתחבקים חזק מאוד. אני נשנקת וקולות בכי יוצאים מתוכי… זוהי תחושה חייתית של שלמות. סוף-סוף מגיע הרגע הזה שחיכיתי ונאבקתי למענו".
