1. השורות הללו יורדות לדפוס בטרם נחתמה עסקת החטופים, אבל כבר אפשר לומר שלא הייתה ברירה אחרת. אי-אפשר היה להשאיר אותם שם. אי-אפשר היה לשאת את ההפקרה הזו יותר. הפצע הפתוח הזה חייב היה להיסגר. יש עוד ילדים להחזיר בשלב הבא של העסקה, וגם אליהם נהיה חייבים להגיע. החברה הישראלית לא באמת בנויה להחזיק את הסיפור הזה פתוח. מי שעקב אחריי, אולי שם לב שהקפדתי לא לחוות דעה נחרצת מדי, לא להגיד "בכל מחיר" ולא להאשים את מי שמתנגד לעסקה בחוסר אנושיות. אבל ברגע הזה אני מצטרף לרחשי הלב הקולקטיביים, מברך על מה שבעיניי הוא הכרח מוסרי, ומייחל לכך שאחרון הבנים ואחרונת הבנות ישובו בהמשך מבלי שארגון חמאס יישאר על רגליו. האם זה אפשרי? לא יודע. אבל מותר לקוות שכך יהיה.
יש עוד כמה ימים מכתיבת שורות אלה עד לפרסומן, נקווה שבמהלכם רק דברים טובים יתבהרו, רק הבנות והסכמות, ושהמהלך לשחרור בנותינו ובנינו מהשבי ייצא לדרך בפועל ממש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. הטור הזה יהיה מסע קצת קוטבי בין שכול לנונסנס, כי אלה הם חיינו פה בארץ הזו, המעורבבת. אז אחרי שאמרתי את אשר על ליבי לגבי העסקה, אספר שנפל דבר בתחום העצלות שלי: הבת שלי קנתה לי משקפיים מיוחדים, שאני יכול לענוד אותם, לשכב על הגב במיטתי, עם הפנים לתקרה, ולראות מה משודר בטלוויזיה על הקיר מולי. אלה לא משקפיים של מציאות מדומה, אלא פשוט מעין טלסקופים כאלה שמטרתם למנוע ממני את הצורך בהרמת הראש לכיוון הטלוויזיה. אתם מבינים את גודל העצלות? מאדם ששוכב שעות במיטה עם ראש קצת מורם על כריות וצופה בטלוויזיה, הפכתי לאדם ששוכב שעות במיטה ולא צריך להרים את הראש יותר בכלל. המעט שבמעט שעוד נאלצתי לטרוח ולעשות, נחסך ממני.
אני תוהה מה יהיה הדבר הבא. אולי מכשיר שיגרום לכך שאפילו לא אצטרך לפקוח עיניים יותר? אשכב בעיניים עצומות והסדרה שאני צופה בה פשוט תגיע איכשהו ישירות למוח.
3. עוד מעבר חד ברשותכם, כפי שהזהרתי מראש. בשבוע שעבר באתי עם חברי יפתח ויזל למשפחת פסח שבנה, סמ"ר נתנאל פסח ז"ל, נפל לפני שבועות ספורים בקרב גבורה בעזה. ויזל הגיע במסגרת פרויקט יוצא דופן של בעליה של רשת פוקס ויהודים נוספים מהעולם: הם מגיעים לכל משפחה שכולה עם ערכה מיוחדת ומרגשת, שכוללת בין היתר תרומה של סכום כסף נכבד שעימו המשפחה תוכל להנציח את בנה. משפחת פסח גרה ביישוב שלי, יישוב לא גדול ששבעה מבניו נפלו במלחמה. שבר גדול. כשנכנסתי ראיתי את רויטל, אמו של נתנאל, יושבת בסלון ולידה לוחם שהיה חבר של בנה. הלוחם חזר מחאן-יונס והגיע ישר אליהם. הוא ישב מולה ובכה. תחבק אותו בשבילי, היא ביקשה. התחבקנו. שאלתי אותו כמה חברים איבד. הוא אמר שהפסיק לספור. הוא קצין, ולדבריו, אחוז הקצינים בין הנופלים גבוה בהרבה מחלקם הסטטיסטי. זה היה רגע ישראלי: אם שכולה מבקשת ממני לנחם חבר שמתאבל על בנה בשובו מהקרב. לא על עצמה היא מרחמת, אלא עליו.
אני מכיר כל פריים בסרטון החטיפה של התצפיתניות, כל מבט מלא אימה, ורגעי חטיפתן מלווים אותי בשוכבי ובקומי. מגיע להן ולכל החטופים לשוב למשפחותיהם. מגיעה לכולנו מעט נחמה
4. רגע מצמרר אבל גם קצת קומי שהם סיפרו לי עליו: לאביו של נתנאל יש חנות למוצרי סלולר בגוש עציון. ראיתי שסגרת את החנות כשהייתה פה הלוויה, אמר לו לקוח שלא הכיר אותו. כל הכבוד לך.
זו הייתה הלוויה של הבן שלי, ענה לו האב.
לרויטל יש מסר שהיא אמרה גם בהלוויה שלו וחשוב לה שיהדהד: הבן שלי, היא מספרת, אהב את כולם. הייתה בו קבלה של כל אדם. כפי שהוא. בלי לשפוט. וביקשתי בהספד מאנשים לחשוב על מישהו שהם לא בקשר איתו כי הם כועסים, כי הם רבו, ולפנות אליו ולדבר. אין טעם בכעס הזה, המשיכה להסביר. חבל על האנרגיה הרעה והזמן שילך לאיבוד. אחר כך סיפרה שהרבה אנשים ששמעו את קריאתה אמרו לה שבעקבות דבריה השלימו עם חברים או בני משפחה שעימם היו בריב. וזה ריגש אותה מאוד.
5. אני מכיר כל פריים בסרטון החטיפה של התצפיתניות. כל עווית פנים של החיילות הגיבורות האלה, שנקלעו לסיוט המושלם. כל מבט מלא אימה. רגעי חטיפתן מלווים אותי בשוכבי ובקומי. לפעמים אני חולם עליהן. אולי בגלל שיש לי בת חיילת, אולי בגלל החרדה הנוספת מהמחשבה על קשייה של בחורה צעירה בשבי - נפשי מלווה את גורלן המר של הבנות האלה ולא יודעת מנוח. כשאני מדמיין את שובן לישראל, כשאני רואה בדמיוני את הריצה שלהן אל אמא ואבא לחיבוק ראשון אחרי יותר משנה במנהרות עזה, ליבי מתפקע מהתרגשות. מגיע לבנות האלה לחזור הביתה. מגיע לחטופים כולם לשוב למשפחותיהם. מגיעה לנו מעט נחמה. שבת שלום.
