העסקה הזו, שנפשותינו עומדות להתנדנד איתה עוד דרך ארוכה, פעימה אחר פעימה, שהבשילה לצורתה המענָּה באיחור של למעלה מחצי שנה, הושגה רק בעקבות הלחץ שהפעיל טראמפ על נתניהו. אני לא מחדשת כלום, כמובן, ובכל זאת אני לא מצליחה להפסיק להידהם מהעובדה שחייהם של רומי, דורון ואמילי, שכבר שבו, ושל השבות והשבים שעוד יגיעו בהמשך, ניצלו בזכותו של הנשיא הישן-חדש והמחודש הזה, שהפך לעוד פחות ליברלי ודמוקרטי ממה שהיה בעבר, ושאם רק יחליט להמשיך ולהתנהג אל ראש הממשלה שלנו כמו אל ילד כאפות בעייתי, יש מצב שלא רק נקבל בחזרה את כולם, אלא שנגמרה המלחמה. זה בלתי נתפס.
מה שקשה לעיכול זו דמותו. סליחה, אבל לא כך נראה מושיע. בכל זאת מדובר באדם שבקרוב מאוד עשוי, כפי שהתבטא שגריר גרמניה בארה"ב במסמך פנימי וסודי שדלף, "לשדוד את עצמאותה של מערכת אכיפת החוק", לדאוג ל"שיבוש מקסימלי של מינהל תקין" ו"להגדרה מחודשת של הסדר החוקתי". ואם זה נשמע לכן מוכר, אז כן, זה מוכר, רק שֶׁאֶל מחריבי הדמוקרטיה שלי אני לא נדרשת להכרת תודה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
אלוהים, כמה שהחיים האלה מסובכים. לא מספיק שהאמת הפכה לשקר והשקר לאמת, אז עכשיו גם צריך שהרע לא תמיד יהיה רע והטוב, במקרה הטוב, יהיה אנמי כמו גנץ? למה חייבים לשתול מוּרכבוּת גם בדמויות פוליטיות? מה אני אמורה לעשות עם הדיסוננס הקוגניטיבי המורה לי להיות בהודיה לאדם שבחיים לא הייתי מצביעה לו, ושאם הייתי אמריקאית בטח הייתי בודקת במד הצעדים שלי, כמו בכל שבת, כמה הלכתי עד ההפגנה נגדו.
ואני באמת בהודיה. תודה, דוד מאמריקה. לא רק על העסקה שנרקמה, אלא גם, אמן, הלוואי, על סיום המלחמה ועל סיום האפשרות שבני ייקרא שוב למילואים. ומצד שני, בכל זאת הזיכרון שלי עוד עובד. אני זוכרת היטב שהוא לא בדיוק מרטין לותר קינג. אני זוכרת היטב שאדם בסדר הקוטן שלו הצליח להגיע אל פסגת העולם רק כי העולם עצמו ירד מהפסים. מוזר לי להרים לנרקיסיסט שקרן, מסובך בפלילים, שבקוצר רוחו, בפשטות גסותו, ביהירותו, כופף את ידו של הנרקיסיסט השקרן, המסובך בפלילים שלנו.
הייתי שמחה ללהק לתפקיד הגואל מישהו, מישהי, עם נשמה יתרה, אדם שמונע מאכפתיות: יאיר גולן, עידן עמדי, עינב צנגאוקר, סמי הכבאי. לא אדם שבהתקף קפריזה הודיע שלא מתאים לו כל הבלגן המיותר הזה בלבנט. ואולי זו בכלל נקמה בביבי, שהרשה לעצמו לברך אי אז את ביידן, ואולי הצהרת אהבה למרים אדלסון, מי יודע? ואולי סתם כי להכניע ראש ממשלה באיפון עוצמתי, המגמד את ריקודי הקוזק הנגזל שמפעילים על ראש הממשלה שר פנים עבריין ושר אוצר עם הזיות משיחיות, פותח לו את התיאבון?
אני באמת בהודיה. תודה, דוד מאמריקה. לא רק על העסקה שנרקמה, אלא גם, אמן, הלוואי, על סיום המלחמה. ומצד שני, מוזר לי להרים לנרקיסיסט שקרן, מסובך בפלילים
אנחנו לא יודעות מה עברו החטופות ששבו והחטופות שעוד ישוחררו. חצאי שמועות לא מבוססות ואימה מלוות את המחשבות שלנו. אבל כולנו יודעות בוודאות מה יחסו של טראמפ לנשים. אני די בטוחה שהעיתונאית ג'ין קרול, שאותה הוא תקף בחנות כלבו במנהטן באמצע שנות ה-90 ושלה נפסק כי ישלם פיצויים של כמעט 90 מיליון דולר, ודאי מתפלצת מהידיעה שהפך למחלץ הנערות מידי מפלצות אדם. ייתכן שגם סאמר זרווס, מתמודדת לשעבר בתוכנית "המתמחה" שטענה כי תקף אותה מינית ב-2007, וג'סיקה לידס, שטענה כי תקף אותה מינית במטוס בשנות ה-70, משפשפות עיניהן בתדהמה. זוכרות שבמהלך קמפיין 2016 הוא נשמע מתפאר בהתנהגות מינית פוגענית? זוכרות ששלושה מועמדים מובילים שהוא ביקש למנות - מאט גייטס, פיט הגסת' ורוברט פ. קנדי ג'וניור - מתמודדים בעצמם עם טענות חמורות על פרשיות מיניות?
כן, טוב, אני יודעת מה אני אמורה להרגיש כלפי טראמפ. אני אמורה לסלוד ממנו לפחות כפי שסולדת ממנו אשתו, שבעזרת כובע טריטוריאלי, עשתה בהשבעה כל שביכולתה כדי להישאר אוטונומיה מבודדת. אבל למרות שהאיש הזה מפחיד אותי פחד מוות, אני רוצה לשלוח לו עציץ אורכידיאה ושוקולד לבבות, לכתוב לו ברכה: "תודה, שעון ג'ינג'י מקולקל, שבכל זאת הצבעת בטעות על השעה הנכונה. תמשיך, בבקשה". ובא לי להגיד לו שהוא מוזמן להרוס את הדמוקרטיה האמריקאית, לשנות את שיטת המשטר, ללקק לאילון מאסק שמצדיע במועל יד, לרדוף אחרי זרים ומהגרים, לבטל זכויות מיעוטים ורגולציות סביבתיות. לקבוע שיש רק מין אחד, לא שניים, אחד, שנקרא טראמפיזם, להכחיש את משבר האקלים, לרדוף מתנגדים ולמנות לתפקידים הכי בכירים בממשל שלו דמויות שכמו לקוחות מערימת זבל לא ברורה, אולי משלנו, העיקר שימשיך עם הקפריזות שלו ויציל אותנו מעצמנו. שיחזיר את החטופים, שיסיים את המלחמה, שיזמבר את נתניהו. אולי זה אנוכי, זה בטוח אנוכי, אבל אין לי כרגע רווחה נפשית לחשוב מחשבות גדולות על שידוד המערכות הגלובלי. אני רוצה את כולם בבית עכשיו. מצחיק. מי ידע שבמקום לצעוק בכל שבת בקפלן: "בחירות עכ-שיו!" היינו צריכים לצעוק "בחירות בארה"ב עכ-שיו!"
ולעניין אחר. שמתן לב שאין היום אף שדרן או שדרנית בטלוויזיה שלא מחדירים באופן עצמוני לחלוחית לעין? שמתן לב שהלחלוחית, שלא לדבר על התגבשותה של הדמעה המתגלגלת - עדיף מגובה רב של מי שהורכבה על כתפי חבריה של אמילי - הפכה לאקססורי נחשק לא פחות מסיכת החטופים? אין היום אף שדרן או שדרנית, למעט אמנון אברמוביץ', שמעיזים לוותר על הבכי. זה לא מקצועי לא להציג את ההוכחה שמאחורי החזות המקצועית, מאחורי הגבות המרוכזות, הניסוחים המהודקים, החולצות המעומלנות והטיית הראש, שוכנות נפש הומייה וערבה בוכייה.
בד בבד עם איבוד הרציונליות ועליית קרנה של ההחצנה הרגשית השייכים לתקופה - כולנו רגישים, כולנו מרגישים, כולנו מתרגשים, וכולנו מאוד מְרַגְּשִׁים זה את זה - הפך גם המבע למוחצן והלחלוחית הפכה להיות שם נרדף למקצוענות. תקשיבו, בקבוצות הווטסאפ שלי אנשים מדדו סמ"ק ושלחו תמונות. טוב, כמעט.
כיוון שאני תחרותית ואין לי כל כוונה להישאר מאחור, אני רוצה להודיע שגם אני ליחלחתי עין. אבל למען ההגינות אני רוצה להתוודות שאם חלילה וחס לא הייתי מלחלחת - כי הדיווחים הריקים, כי הלהג, כי הלופים, כי הדרך אל הפרטיות שכה מטיפים לה מלאה במציצנות, כי השמחה משכיחה את המחדל ומרפה את המאבק - לא הייתי מודה בכך. אני מפחדת להיחשב מתנשאת וגועלית. מה אני, טראמפ?
