רותי מונדר לא מוותרת על הווילונות שסרגה לסלון ביתה. בשבוע שעבר הגיעה שורדת השבי ‑ שבעלה אברהם ז"ל ובנה רועי ז"ל נרצחו, ובתה קרן ונכדה אוהד נחטפו איתה וחזרו בעסקה הראשונה ‑ לקיבוץ ניר עוז, כדי לארוז את חפציה ולהכניס למכולה שתחכה לה עד שתשוב לכאן. בעוד כמה ימים ימלאו לה 80, היא עברה גיהינום בעזה ואיבדה את היקרים לה מכל ‑ אבל עדיין מתכננת לתלות שוב את הווילונות ולפרוס את המפות הרקומות על השולחנות בבית שנאלצה לעזוב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"אני מאוד רוצה לחזור לניר עוז", היא אומרת. "קצת קשה לי לראות איך זה מתממש, כי הדרך עוד ארוכה, אבל אני מקווה שאחזיק מעמד עד שזה יתאפשר. יש לי הרבה חששות שמשפחות לא ירצו לחזור לכאן, ואני מקווה שיעשו הכל כדי שזה יקרה ושיחזירו גם את השירותים לתושב, כמו חדר אוכל ומרפאה. בינתיים, אני שמחה לנסוע לבקר שם מפעם לפעם".
היא מוותיקי הקיבוץ, מהגרעין של גדי מוזס, ששב בתחילת החודש מהשבי. "כשהוא חזר, זה חיזק אותי מאוד", היא מספרת. "אנחנו מכירים מגיל 18. האופטימיות שלו נתנה לי כוחות. לראות אותו מחייך, פשוט הרים אותי למעלה".
כמוהו, גם רותי מונדר משתדלת לראות את החצי המלא של הכוס, או של המכולה שארזה השבוע. "חלק מהדברים שהיו לי בבית תרמתי והעברתי ליד שנייה, אבל את הרוב אני שומרת. כשיבנו לי בית חדש, אוציא אותם ואעביר לשם. זה ייקח הרבה זמן, אולי שנה או שנתיים, אבל זה יקרה בסוף. כשארזתי את החפצים שלי היו שם גם הווילונות והמפות, וגם אלבומי תמונות ואלבומים עם אוסף הבולים שאבא שלי התחיל לאסוף, ואחרי שהוא נפטר, בגיל 97, אברהם ואני המשכנו. הוא הוריש לנו את זה. כל הדברים האלה עוד יחזרו איתנו לניר עוז.
עמית גורן: "נכון, ארבל חזרה, זה אושר שאין לתאר. אבל הלו, בוא לא נשכח שבן הזוג שלה עדיין בעזה. היא מחכה לו. ככה גם גדי מוזס, שחזר והוא מאוד אופטימי, אבל אסור לנו לשכוח שרוב שכבת הגיל שלו, החברים שלו, נרצחו"
"במובן הזה אני 'עשירה', כי אסור לשכוח שיש אנשים בניר עוז שנשארו בלי כלום. שהבית שלהם נשרף ואיתו כל ההיסטוריה שלהם, אבל אני מאמינה שניר עוז ייבנה מחדש".
בינתיים, ביום שלישי השבוע, השדות החרושים של ניר עוז, שנמתחים אל האופק ומסתיימים בגבול הרצועה, שפעו שוב יבול. אבל בתוך הקיבוץ עצמו ההרס והחורבן עדיין ניכרים, הבתים מפויחים מאש המחבלים ונראה כאילו הזמן קפא מאז 7 באוקטובר. אלא שמעבר לשער הצהוב מתברר שלא רק החיטה, גם תפוחי האדמה צומחים שוב ובימים אלה כבר החלה עונת האיסוף שלהם.
4,000 דונם תפוחי אדמה מגדלים בניר עוז, מתוך 15 אלף דונם אדמה חקלאית, שכוללים גם שדות גזר, חיטה ומטעים. ענף החקלאות של ניר עוז רווחי ביותר ובזכותו הקיבוץ מאוזן כלכלית ואף יותר. קל לראות את הצמיחה ולהתמלא באופטימיות זהירה, אבל בשבוע שבו חמאס הודיע כי בני משפחת ביבס יושבו בפעימת החללים, כשעדיין לא ברור מה יעלה בגורל שלב ב' בעסקה, שבו אמורים לחזור עוד חטופים מהקיבוץ, אין ממש מקום לאנחת רווחה או תחושת הקלה.
"תמיד אפשר לעלות על השטח עם טרקטורים, להפוך את האדמה ותוך זמן קצר לזרוע מחדש - והנה, הכל מתחדש. זה נכון ויפה לחקלאות. אבל כשמדובר בקיבוץ, בבני אדם, בשיקום, זה ממש לא ככה", אומר עמית גורן, בן 33 מניר עוז, נשוי ואב לילדה. "אני עושה חקלאות, אני מדבר במושגים של יבול ואיכות. זה קל יותר מאשר להצמיח קהילה מחדש".
עמית, שאחותו שני גורן נחטפה ושוחררה בעסקה הראשונה, מתגורר כיום בכרמי גת. הוא מגיע כמעט כל יום לעבודה בחקלאות בניר עוז, עם 13 פועלים תאילנדים. ב־7 באוקטובר הוא היה בביקור משפחתי בראש-העין. כלוחם לשעבר, הוא הוקפץ באותה שבת, עם חבריו ליחידה, להילחם בקיבוץ בארי, מבלי להבין כלל מה מתרחש ממש באותה השעה בקיבוצו שלו.
את התחושות בקיבוץ מאז שיצאה לדרך העסקה השנייה הוא מתאר כרכבת הרים רגשית. "החיים שלנו הם כל זמן 'אפס אנד דאון'. רגע אחד אנחנו מאושרים כי חוזרים חטופים, וזמן קצר לאחר מכן מקבלים בשורותי איוב. זה לא אנושי לחיות ככה אבל זו המציאות שלנו. אני חושב על השמחה שהייתה לנו עם חזרת החטופים. נכון, ארבל יהוד חזרה למשל, זה אושר שאין לתאר. אבל הלו, בוא לא נשכח שבן הזוג שלה, אריאל קוניו, עדיין שם. היא מחכה לו. ככה גם גדי מוזס, שחזר והוא מאוד אופטימי, אבל אסור לנו לשכוח שרוב שכבת הגיל שלו, החברים שלו, נרצחה".
איך ייראה העתיד של ניר עוז, לדעתך?
"אי־אפשר לצייר כאן תמונה כאילו שהכל יהיה טוב ויש אנשים שרוצים לבוא לגור פה. מצד שני, גם אי־אפשר להגיד שלא נחזור לעצמנו. ניר עוז יחזור להיות קיבוץ. אני לא יודע איך הוא ייראה מבחינה חברתית, אבל הוא ישוקם. זה ייקח הרבה מאוד זמן".
ואז?
"בסוף עוד יהיה טוב כאן, אחרי שכל המעגלים ייסגרו, אחרי שהכל יבנה מחדש".
ואכן, בקיבוץ עובדים בימים אלה על הקמתם של בתים חדשים, המיועדים לא רק למשפחות שנאלצו לעזוב בשבת השחורה ‑ אלא גם לקליטתם של תושבים חדשים. הרשימה עוד לא סגורה, אבל למיזם יש כבר שם: "פרויקט חלוץ" - הגרעין הראשון של ניר עוז אחרי 7 באוקטובר, שעתיד להיקלט שם כבר באביב או בקיץ הקרובים.
"פעם לא ידעו מה זה קיבוץ ניר עוז ואיפה הוא על מפת ישראל, והיום אין מי שלא יודע מה זה ניר עוז ומה קרה בו", אומר אבי קלינגבייל בן ה־80, מוותיקי המשק, שעדיין משתלב בסידור העבודה. "אני מגיע לקיבוץ לארבעה ימים בשבוע ועושה מה שצריך לעשות. אני בן של נגר אז אני יודע לעבוד בנגרותי, ואחרי 7 באוקטובר אטמתי חלונות בבתי החברים שנבזזו. בזמן האחרון אני מרסס נגד עשבים. אני לא מתלונן. שומר על החיים בקיבוץ, על המקום היפה שלנו".
אתה מאמין שעוד חברים יחליטו לחזור לכאן?
"מי שיחליט לחזור לניר עוז - ברוך הבא. מי שלא - אני חושב שהוא מפסיד, כי בסך הכל זה מקום טוב לחיות בו, עם שיתופיות ועם רווחה כלכלית. החינוך בניר עוז היה מהטובים בארץ לדעתי. חינכנו פה דורותי של ילדים שגדלו והפכו לסיפורי הצלחה. אני מקווה שכל מה שעבר עלינו יסתיים כמה שיותר מהר, אבל לפי איך שזה נראה מבחינה פוליטית, יש מי שרוצה שהמשחק האכזרי הזה יתארך עוד יותר ועוד יותר".
ואיך אתה רואה את העתיד של הקיבוץ?
"אני חושב שהמבחן הגדול שלנו יהיה כשתגיע לפה קבוצה חדשה של תושבים שעתידים להיקלט, ואנחנו נצטרך לראות איך הדברים עובדים. מצד אחד, יש רתיעה לבוא לכאן, כי בכל זאת חטפנו מכה קשה שאנחנו עוד מנסים להתאושש ממנה. מצד שני, אנחנו גם רוצים להסתכל קדימה לעבר העתיד, ובראש ובראשונה שאנשים ירגישו כאן בטוח, שיידעו שיש מי ששומר עליהם. זה מתחבר לתחקיר הצבאי שיציגו לנו בשבוע הבא. אנשים צריכים לדעת מה קרה בניר עוז".
מה מעניין אותך במיוחד בתחקיר?
"אני באופן אישי לא אופתע משום דבר בתחקיר. אני יודע מה קרה, הייתי פה".
גם בלי הפתעות, בשבוע הבא יעברו חברי קהילת ניר עוז טלטלה רגשית נוספת. ביום רביעי יציגו בפניהם נציגי צה"ל את ממצאי התחקיר הצבאי על אודות אירועי 7 באוקטובר בקיבוץ, והפצעים, שרחוקים מלהגליד, ייפתחו מחדש. אבל כמו שאומר גם אבי קלינגבייל, ספק אם התחקיר, יסודי ומעמיק ככל שיהיה, יצליח לענות על השאלה הגדולה, שלא מרפה מאז - איפה היה צה"ל? איך ייתכן שבמשך שעות נכבש הקיבוץ בידי מאות מחבלים ובוזזים, וזאת מבלי שנורתה שם אפילו ירייה אחת של חייל צה"ל?
אם אירועי 7 באוקטובר הם המחדל הגדול בתולדות המדינה, הרי שבניר עוז ניתן להכריז כבר על אם כל המחדלים. משעות הבוקר המוקדמות ועד השעה 14:00 בצהריים הקיבוץ היה נתון למתקפה אכזרית, שמולה נעמדו באומץ עילאי חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ בלבד, ושילמו על כך בחייהם.
להבדיל מהקיבוצים בארי, כפר עזה ונחל עוז, על ניר עוז פסח צה"ל לחלוטין. כשהכוחות הראשונים של הצבא הגיעו למקום, כבר לא היה מול מי להילחם; המחבלים כבר עזבו, עם חטופים חיים, גופות ורכוש, לא לפני ששרפו עד אפר כל מה שנקרה בדרכם.
המספרים, גם בחלוף כ־17 חודשים, עדיין בלתי נתפסים. אחד מבין ארבעה חברי הקיבוץ נרצח או נחטף. 57 אזרחים נרצחו בניר עוז, מתוכם שבעה לפחות שנחטפו מביתם בחיים ונרצחו בשבי. 76 אזרחים נחטפו מניר עוז. 40 נשים וילדים מתוכם חזרו בהסכם הראשון. תשעה נשים וגברים מתוך החטופים חזרו בהסכם השני. שבעה חטופים שנהרגו ונרצחו הוחזרו לארץ במסגרת מבצעים צבאיים.
אחת הסיבות לקלות הבלתי נסבלת שבה המחבלים עשו כרצונם בניר עוז, היא העובדה שהקיבוץ שוכן צמוד לגדר הגבול, באזור המוגדר "יישובי הפרסה" של המועצה האזורית אשכול. מדובר למעשה במובלעת של יישובים (כיסופים, עין השלושה, נירים וניר עוז) שאינם שוכנים לצידי כביש 232 ‑ הכביש המרכזי בעוטף עזה. במתקפת הפתע הצליחו מחבלי חמאס להשתלט על כביש 232 ולמעשה "לבודד" את הגישה ליישובי הפרסה מצפון ומדרום, כך שכל כוח צבאי שניסה להגיע לניר עוז, נתקל במחבלים, ניהל מולם קרבות קשים או נוטרל. גם שאר קיבוצי "הפרסה" שילמו מחיר כבד.
ניר אדר, שאחיו תמיר ז"ל, לוחם בכיתת הכוננות של ניר עוז, נפל ב־7 באוקטובר, היה השכן, דלת ליד דלת, של משפחת ביבס. באותה שבת שחורה הוא הסתגר בממ"ד יחד עם שתי בנותיו, בשעה שבני משפחת ביבס נחטפו. הוא שרד וחולץ מביתו בהמשך. כיום הוא מתגורר בכרמי גת.
השבועות האחרונים מחברים אותו מחדש לזיכרונות הקשים, אבל גם לתקווה ולרגעי האושר שמספקים החטופים שחוזרים סוף־סוף למדינה. "מה שעובר עלינו זו רכבת הרים משוגעת", הוא אומר. "יום אחד אנחנו מרגישים סוג של ריפוי, עם חזרת החטופים, ויום אחר נפילת מתח ועצב. אין מה לומר, לראות את האנשים חוזרים הביתה זו פשוט תרופה לנפש, האישית והקהילתית. לראות אותם חוזרים מהתופת בעזה הביתה, זה מחזק מאוד".
אבל כאמור, השמחה אף פעם לא שלמה. לנצח היא תהיה מהולה בכאב. "תמיד זה גם מזכיר גם את מי שאיבדנו ולא יחזור. זו דאגה שמלווה אותנו כל הזמן. אנחנו חיים בתחושה של הצפה מתמדת, סוג של פחד מטלטל. אמנם משפחת ביבס היו שכנים שלי, אבל בקהילת ניר עוז כולם קרובים לכולם. הכאב הוא קולקטיבי".
בינתיים, רוב הזמן ניר עוז נטוש מאדם. חברי הקיבוץ גרים באופן זמני בבנייני דירות בקריית-גת וחלקם מגיעים משם בבקרים לעבודה בניר עוז - במפעלים, בחקלאות, בתחזוקה ובמשרדים. מי שנמצא שם ביומיום מדבר על תקומת היישוב, אבל באותה נשימה יודע שמדובר על תהליך של שנים ארוכות.
לפני ארבעה חודשים נכנסה לתפקיד פרויקטורית לשיקום ובינוי ניר עוז, אמי פלמור, עורכת דין בהשכלתה, שכיהנה בעבר כמנכ”לית משרד המשפטים. מעבר לנושאי בינוי, פלמור מקדמת בניר עוז שורה של מיזמים חברתיים שיסייעו גם לחיזוק הקהילה. "האם ניר עוז תקום מחדש, האם הרוח של מייסדי ניר עוז תמשיך לדורותי? התשובה היא כן, חד־משמעית. אני חושבת שזה לא רק יעד מקומי, אלא יעד לאומי שלנו כמדינה, כישראלים", היא קובעת.
רוב הבתים בקיבוץ נשרפו, כך שהמשימה שעומדת בפניה לא פשוטה, אבל פלמור מאמינה בעוז הרוח של תושבי ניר עוז. "כשמגיעים לכאן, רואים מצד אחד את עוצמת המכה שספגה קהילה כל כך קטנה; מצד שני, בתוך כמה חודשים הם חזרו לחרוש את השדות שלהם. ניר עוז זה סיפור שהוא יותר גדול מסיפורו של יישוב מסוים. זהו היישוב שחטף את המכה הקשה ביותר מכל היישובים שחטפו את המכה הקשה ביותר. יש שם סיפור של עוצמה, רוח כזאת של פעם, של עבודת כפיים, של ערכים, אמנות ודברים שמאוד מאפיינים רק את ניר עוז, כמו למשל בתים קטנים וצנועים - אבל נוי פורץ דרך. חדשנות אקולוגית. הכל מאוד מיוחד. מאוד טבעי ופשוט".
מה צריך כדי להקים את כל זה מחדש?
"צריך להבין, כשגדי מוזס למשל חזר מהשבי ואמר שהוא ישוב לשקם את ניר עוז, זו הייתה אמירה מנהיגותית. גדי ובני דורו הם דור המנהיגים של ניר עוז, אבל ב־7 באוקטובר השכבה המנהיגותית נפגעה, או נחטפה, וכעת אותם בני דור מנהיגים עסוקים בשיקום האישי שלהם או של בני משפחותיהם. עכשיו החזרה שלהם מפנה את הנפש ונותנת כוחות. זה מייצר תקווה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"קשה להסביר. עד שלא מגיעים לניר עוז לא מבינים עד כמה. קודם כל, ההיעדרות של החטופים משתקת באופן אמיתי את הקהילה, שמרוכזת עכשיו בלהחזיר את האנשים הביתה ולשקם את אלה שחזרו מהשבי. כל חטוף שחוזר, מפנה חמצן ומחזיר כוחות לקהילה. הקהילה חיה כל הזמן את החוסר של כולם, את תחושת האשמה במידה מסוימת, חיה את השאלות הבאמת ערכיות ועקרוניות: האם זה בסדר להתחיל לשקם כשהם עדיין חטופים? האם זה בסדר להמשיך לקיים טקסים? האם זה בסדר להתחיל לתכנן את העתיד של הקיבוץ? האם זה בסדר לארוז את הבתים ולהתחיל בהריסה של מבנים? אולי החטופים רוצים לחזור ולראות את המקום פעם אחרונה?"
יש מסקנות?
"הקיבוץ חלוק בנושאים האלה. כלומר, יש ויכוחים אמיתיים על האם אפשר להתקדם הלאה, ומה המשמעות של הדבר. אין פה תשובה נכונה. יש גם קושי מובנה, כי ברור שלאנשים המבוגרים בקהילה שהקימו כאן את הבית, אין רכוש אחר. כל עולמם מושקע בניר עוז. הם רוצים לחזור ולחיות שם, והם גם רוצים לשיטתם להגיד: 'לא הצליחו להרוס אותנו', 'אם לא נחזור, זה יהיה ניצחון לחמאס'. אחרים אומרים, כל האנרגיה וכל המשאבים יכולים וצריכים להיות מופנים רק להשבת החטופים".
הרבה מאוד משפחות צעירותי עדיין לא החליטו אם יחזרו לניר עוז. איך מתמודדים עם זה?
"ככל שהזמן חולף רואים את השינויים שמתרחשים, גם בקרב אלה שאמרו 'אנחנו לא נחזור'. אני חושבת שהמשימה שלנו, של מי שעוסקים בשיקום, זה להקים את ניר עוז מחדש באופן שבו מי שירצה לחזור לקיבוץ ירגיש שזה מקום טוב לחזור אליו, ומי שמתגעגע לבית הזה ירגיש שהבית מוגן יותר. לשמחתי, יש גם משפחות מדור הביניים, עם ילדים קטנים, שכבר הביעו את הרצון שלהן לחזור".
