"בשום סיטואציה אלי-ה לא האמין שאני אהיה כאן"

יום רביעי בבוקר, צור הדסה. אתמול אלי-ה כהן השתחרר מעשרה ימים בבית החולים בילינסון, וקודם לכן מ-505 ימים בשבי חמאס. הם מתמקמים בחדר משלהם בביתה של אמו, נוחתים לאט לשגרה אחרי התופת והחגיגות. פורקים את המזוודות, ממקמים עציצים שקיבלו במתנה. "אתה יכול להביא לי את הנעליים, אלי-ה?" היא קוראת אליו. לפני ימים זה היה בגדר חלום. רק חזר וכבר מסונג'ר? "ברור", היא אומרת. הוקלט ע"י המרכז לתרבות מונגשת לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו עוד כתבות למשתמשים רשומים: "סבא לא היה מוותר על הרצון לשלום. הוא האמין בדרך שלו עד יומו האחרון" "ההיעדרות של החטופים משתקת את הקהילה": המסע הארוך לשיקום ניר עוז "לראות את אמילי ודורון זה אוויר לנשימה. עכשיו חוזרים להילחם על זיו וגלי" את הדרך לכאן עשו לצלילי שרית חדד במכונית, ותושבים מריעים עם שלטים לכבודו. "אלי-ה ואלון אהל דיברו בכמה הימים האחרונים ושאלו אחד את השני 'אם מחר אתה יוצא הביתה, איזה שיר אתה שם באוטו?' אלי-ה רצה לשים שיר של שרית חדד, ואלון רוצה לשים את 'שיר ללא שם'". ולאכול? "שווארמה. זה היה הדבר הראשון שהוא ביקש. הוא לא קיבל ביום הראשון, אבל אחר כך כן". הפעם האחרונה שזיו עבוד (27) ראתה את אלי-ה כהן (27) לפני שנחטף, הייתה במיגונית המוות ברעים, שאליה נמלטו ממסיבת הנובה. למיגונית הם הגיעו גם עם האחיין שלה, עמית בן אבידה ז"ל, ובת זוגו קארין שוורצמן ז"ל. עמית וקארין נרצחו, אלי-ה נחטף לעזה. זיו יצאה למאבק להחזרתו, ולא דילגה על אף אבן. סרטונים שצילמה גרפו עשרות מיליוני צפיות ברשת, בחג פורים בשנה שעברה היא הסתובבה בכיכר החטופים בשמלת כלה צהובה, מחכה לאיש שלו רצתה להינשא, ובוולנטיין יצאה אל הטיילת של תל-אביב והתיישבה מול שולחן שמיקמה עם ארוחה לאור נרות. מולה הניחה כיסא מיותם. עוברי אורח חיבקו אותה, אבל היא רק חיכתה לחיבוק של מישהו אחד. שבע שנים הם יחד, וקצת אחרי שנחטף גילתה לה אמו על הטבעת שקנה לה אלי-ה והחביא במגירה. בראש של אלי-ה, המציאות שחיכתה לו מחוץ לשבי יכולה הייתה להיות אחרת לגמרי. למעשה, הוא התכונן לנורא מכל. "הפסיכולוגית שהייתה הראשונה לפגוש אותו אמרה לו שאמא ואבא מחכים לו, ו'גם זיו', והוא נורא התרגש כי לא ציפה בכלל שאהיה בחיים. הוא מספר שהכין את עצמו לרגע שיגידו לו שאני לא כאן. דמיין, אלוהים ישמור, איך יעלה בפעם הראשונה לקבר שלי, תיכנן בראש את המפגש שיהיה לו עם ההורים שלי ומה יגיד להם. היו לנו כרטיסים לתאילנד בסילבסטר של 2024, והוא חשב שיחזור לשם לבד להגשים לי את החלום". איך היה המפגש ביניכם? "נורא מרגש, לא תיכננתי מה אגיד, רק בדרך לרעים כבר התחלתי למלמל מה אגיד. הייתה לי התחושה שעד שלא אראה אותו לא אאמין. רק ברגע האחרון תיכננתי מה אני אלבש. בדרך לרעים החלטתי סופית מה אגיד לו, ובסוף גם לא אמרתי את זה. כשרז בן עמי פגשה את אוהד היא אמרה לו כמה הוא יפה ואוהד דיבר על זה שזה חיזק אותו, ורציתי לומר משהו דומה לאלי-ה, כמה הוא יפה בעיניי. אבל אלי-ה, כמו אלי-ה, צחק עליי ואמר לי, 'יאללה על מי את עובדת'. קניתי לו המון בגדים במיאמי במשלחת שהייתי בה, מזוודה שלמה מלאה בדברים שחשבתי שהוא יאהב והם חיכו לו על המיטה. זה התאים לטעם שלו שאני מכירה מלפני, וגם מתנה מגוצ'י, ואמנם הוא השתנה קצת והחומרי פחות מעניין אותו, אבל ניתן לו כמה חודשים". באיזה מצב פיזי הוא חזר אלייך? "אלי-ה נפצע במיגונית, שזה משהו שידענו לפני. לא ידענו מה רמת הפציעה אז אמנם הוא צולע ועם מקל הליכה, אבל שאלו יהיו הצרות שלנו. יש לו רסיסים ברגליים, כן יש אפשרות לניתוח אבל כרגע בחרנו שלא, כדי שלא יהיה מרותק למיטה במצב הזה, כשהוא צריך להיות עטוף". פחדת מהרגע שתראי אותו, אחרי שראינו באיזה מצב חטופים חוזרים? "אני חייבת לומר שהשבוע אחרי שאלי שרעבי, אור לוי ואוהד בן עמי השתחררו היה השבוע הכי קשה שעברתי בתקופה הזאת. התמוטטות פיזית ונפשית. השחרורים יצרו איזושהי אופוריה במדינה, חיינו בבועה שאולי הם בשבי אבל אולי גם קצת דואגים להם, עד שהם יצאו. מהיום שהם שוחררו עבר שבוע וחצי עד שהבנו שאלי-ה חוזר, ואני אפילו לא יכולה לחשוב על הימים האלה. לא יצאתי מהבית ולא יצאתי מהמיטה. בקושי הלכתי לשירותים ולאכול. הם אמרו שאלי-ה היה איתם וכשראיתי את המצב שלהם חשבתי, 'מה אני הולכת לקבל?' הם הכינו אותנו שאלי-ה הולך לחזור מאוד רזה, ואנחנו מסתכלים עליהם והם מאוד רזים, בצורה שזיעזעה מדינה ועולם שלם, אז מה אני הולכת לקבל? כשראיתי אותו יוצא מהטנדר יכולתי לנשום, רזה מאוד - אבל זה היה אלי-ה, בהבעות הפנים, בתזוזות הקטנות של הגוף, ראיתי את אלי-ה שלי עם הראש למעלה והחיוך הקטן, שהוא מבין שהוא ניצח והוא בחוץ". מה עבר עליו בימים שלפני השחרור? "אלי-ה מספר שבשבוע האחרון הוא עלה שמונה קילו מכמויות האוכל שדחפו להם שם, כדי שייראו טוב יותר מאיך שיצאו אלי, אור ואוהד. הוא מספר על תקופה של שבעה חודשים שהם התחלקו בפיתה אחת ארבעה אנשים, במנהרות מתחת לאדמה. הוא אומר שאין לדעת מה התנאים עכשיו, ושמה שאנחנו אומרים ועושים בצד הישראלי משפיע שם מאוד על החטופים, אם זה בדיבורים של פוליטיקאים, טוקבקים של אזרחים ודעת קהל, משפיע על היחס לחטופים ועל התנאים שלהם. כמו שיודעים מאנשים שכבר חזרו לפניו, הדיבורים של בן גביר על התנאים של האסירים בכלא הישראלי - גרמו לסבל של החטופים הישראלים. השובים דיברו על זה, הם קוראים לו בן גָּביר, ואמרו שהם משווים את היחס לחטופים לזה שמקבלים האסירים שלהם". "אלי-ה אמר שבתוך כל הכאוס במיגונית כל הזמן נתתי לו שתי נגיעות כאלה על הכתף, כדי לסמן לו שאני עדיין בחיים, וזה נורא חיזק אותו. כמו שחשבתי, הדבר האחרון שהוא ראה תוך כדי שהוא על הטנדר של המחבלים, זה איך מרססים את כל המיגונית" איך הוא הגיב כשראה את הסרטונים שלך? "הוא ראה את הסרטון שלי מהוולנטיין ואת הסרטון מפורים עם השמלה הצהובה, והיה בשוק מהאומץ שלי. הוא מכיר אותי ויודע שלא קל לי להיחשף ולעמוד מול אנשים שאני לא מכירה ולקבל מהם חיבוקים. הוא לא ציפה לזה שאני בחיים, ועוד יותר לא ציפה לכל מה שעשיתי. הוא לא ידע כלום על המאבק בארץ להחזרתם, הוא היה מופתע מאוד בימים הראשונים. סיפר לעצמו שבטח יחזור לכלום כי אני לא בחיים, יחזור למשפחה שלו ויצטרך לבנות חיים לגמרי מחדש, בטח יהיה אנונימי ויצטרך לחפש ולמצוא עבודה. הוא לא האמין שמכירים ככה את החטופים ומדברים עליהם. יש לו עוד הרבה להשלים". ב-7 באוקטובר הם נקרעו זה מזרועותיו של זה. המחבלים שלפו את אלי-ה וצעירים נוספים מהמיגונית, אחרי שזרקו עליה רימונים - ואז ריססו אותה בכדורים. זיו הסתתרה במשך שלוש שעות מתחת לגופות עד שחולצה. יצא לכם לשחזר מה קרה במיגונית מהרגע שהתפצלתם? "יצא לנו פחות או יותר, ואלי-ה סיפר לי דברים ששכחתי או הדחקתי. הוא חזר על דברים שאמרתי לו לפני ושהלכו איתו בתקופת הזמן בשבי. הוא אמר שבתוך כל הכאוס במיגונית כל הזמן נתתי לו שתי נגיעות כאלה על הכתף, כדי לסמן לו שאני עדיין בחיים, וזה נורא חיזק אותו. כמו שחשבתי, הדבר האחרון שהוא ראה תוך כדי שהוא על הטנדר של המחבלים, זה איך מרססים את כל המיגונית. בשום סיטואציה שהוא דמיין ותכנונים לעתיד שעשה בשבי, הוא לא האמין שאני אהיה כאן. אלי-ה לא היה מחובר לרדיו או לטלוויזיה, בשלושת הימים האחרונים בשבי הוא היה עם עומר ונקרט, שהיה חשוף לתקשורת ודיבר על חברה שלו שנרצחה במיגונית, וזה חיזק לאליה את המחשבה שגם אני לא ניצלתי. "בתוך המיגונית אמרתי לו שאני אוהבת אותו, שבעזרת השם אנחנו נצא משם וגם שנחזור בתשובה. אלו מילים גדולות, אבל כל אחד באמת מתחזק בדרך שלו ובאמונה. בשבי אלי-ה התפלל לעצמו, הוא מבית דתי, הציע למי שהיו איתו בשבי להתפלל בקול ושהם יקשיבו, והם עשו קידוש עם מים". לאילו משפחות הוא העביר אותות חיים? "היה לו חשוב לתת אותות חיים כמה שיותר מהר. כבר בצהרי היום שבו השתחרר הוא נפגש עם המשפחה של אלון, עם האמא, האבא, האח והקצין שמלווה אותם, וישב איתם. לא היינו במפגש כדי לתת להם את הפרטיות, אבל הוא דיבר על החיזוקים שהם היו נותנים האחד לשני, על התנאים של השלשלאות וההרעבה בתקופות מסוימות ואיך האכילו אותם יותר לקראת השחרור. קשה לו לדעת שהוא השאיר אח מאחור. אלי-ה האחרון שראה את אלון. במנהרות הוא פגש גם את אלמוג סרוסי ז"ל ואת אורי דנינו ז"ל, שגם עם המשפחה שלו הוא נפגש. אורי ואלי-ה דיברו ביניהם שבשנייה שהם יוצאים משם - הם מוציאים ספר תורה ביחד, והוא למד על הסוף הטרגי של אורי רק לפני שלושה ימים. כשהוא גילה כאן בארץ מה קרה עם אורי, אלמוג והירש, ראו עליו שמשהו בו נשבר. כשהפרידו אותם אמרו לו שהם הולכים הביתה וזה מה שאלי-ה חשב, שהם פה בבית, שהוא ייצא ויראה אותם". את הירש הוא זכר מהמיגונית? "במיגונית עצמה, אחרי שענר שפירא ז"ל נרצח מהרימונים שהדף, הירש תפס ביד גם הוא מטען מאולתר שנכנס וניסה להעיף אותו החוצה. אבל המטען התפוצץ לו ביד, והרסיסים חדרו לרגל של אלי-ה. הוא זוכר את הירש מהמיגונית, וכשהם נפגשו במנהרות אחרי 54 ימים והוא ראה בן אדם בלי יד, הוא אמר לו 'היי, זה אתה מהמיגונית', והם עשו את הקישור. גם אלון היה איתם באותה מיגונית". עד כמה אלי-ה מבין את גודל האירוע שהוא 7 באוקטובר, אם לא נחשף בשנה וחצי האחרונות לכלי תקשורת? "אתמול, בדיוק אחרי המסיבה עם כולם, אלי-ה פתח את ספר הצילומים של זיו קורן 'שבעה באוקטובר', והוא היה בהלם מכל מה שראה. התמונה שהכי תפסה לו את העין הייתה תחנת המשטרה של שדרות. הוא שאל הרבה שאלות על מה שהיה במדינה, ולראות את התמונה ההיא חיבר אותו לסיטואציה". כמה קשה לו לשמוח, לחייך באמת, כשהוא חושב על מי שנשאר מאחור? "אלי-ה מספר כמה אלי שרעבי היה אופטימי וחזק, וכאב לו שהוא יצא לבשורות קשות. כמו שאני ניצלתי והייתה לי אשמת ניצולים, גם לאלי-ה יש, על זה שזכה להשתחרר למשפחה שמחכה לו ושאחרים לא. אבל יש גם מה שנקרא שמחה לחוד ועבירה לחוד, ואנחנו שמים את השמחה לצד המלחמה. זה הוביל אותנו בשנה וחצי האלה, את מי שנלחם כאן על אלי-ה. ידענו ששמחה פותחת שערי שמיים והאמנו באמונה שלמה שלא יעזור שנבכה, יעזור שנעשה. אז אנחנו חוגגים את החזרה הביתה ואת החיים, ולא מפסיקים להילחם על מי ששם. זה המסר שלנו למשפחה של אלון ושל אלקנה בוחבוט, חבר מאוד טוב של אלי-ה שנחטף ואלי-ה גילה על כך לראשונה בשלושת הימים האחרונים במנהרה, לקראת השחרור". חלק מההבנות החדשות שנוחתות עליו מאז שחזר מהשבי היא העובדה שהוא כבר לא אנונימי. "אני כבר רגילה להמולה ולכל הבלגן של אנשים טובים שמגיעים לחזק, אבל בשביל אלי-ה זה היה שוק אחרי עשרה ימים בבית חולים. עכשיו הוא רק מתחיל להבין מה קרה כאן בכלל, ומה אנשים עשו כדי שהוא יחזור הביתה. בבית החולים אלי-ה התמקד יותר במשפחה, כי זה מה שהוא הבטיח לעצמו שיעשה. היו כמה חברים קרובים בודדים שליוו גם אותי בתקופה הזאת, שהגיעו לבית החולים. הוא בא אלינו מאוד מסודר עם דברים שהוא רוצה לעשות ברגע שישתחרר, הוא שינן אותם לעצמו כשהיה שם, פינות שהיה צריך לסגור מהחיים שלפני השבי ורצה לזכור. "בעיקר הוא הבטיח לעצמו להיות עם המשפחה. אמנם המשפחה תמיד הייתה לפני הכל, אבל יש הערכה עמוקה עכשיו למשפחה, אחרי כל מה שעבר. השיחות שלנו היו בלילות בבית החולים, אחרי שההורים הלכו לישון. כל אחד רוצה רגע עם אלי-ה עם כל ההתלהבות, אבל אני יודעת שבסופו של דבר נחזור להיות אני והוא רוב הזמן". איך היה הלילה הראשון בבית? "סוף-סוף ישנו טוב. לפני כל זה גרנו ביחידת דיור אצל ההורים שלי בתל-אביב, אבל הוא חזר לעוד בשורה - שאני עברתי לדירה עצמאית משלי, שזה כל מה שהוא רצה לפני. כל השנים שלנו ביחד הוא לחץ ולחץ שנצא מהכוך של אמא שלי, ואני רציתי עדיין להתפנק על הבית, אבל רק עכשיו כשאני בחוץ לגמרי אני מבינה על מה הוא דיבר". היה לך גם רגע לעצמך? כמה את מאפשרת לעצמך להתפרק? "עדיין לא, אבל התרגלתי לזה בשנה הזאת. כשאלי-ה הגיע הוא סיפר לנו את כל מה שעבר, ואז היה צמא לדעת מה אנחנו עברנו, וכל אדם שהוא ראה - הוא ביקש לדעת איך עבר עליו 7 באוקטובר. היה חשוב לו לדעת מה עברנו פה. גם במפגש הראשון שלנו, כשאני שואלת אותו מה איתו, הוא שואל ישר מה שלומי. הרגשתי שאני לא יכולה לשקם את עצמי עד שהוא חוזר, ועכשיו השיקום של שנינו מתחיל יחד. "איבדתי במיגונית את האחיין שלי, דם מדמי, שגדלנו כמו אחים, ולא הצלחתי אפילו להתאבל ולעכל, חיכיתי לו כדי לעשות את זה יחד. ועכשיו האובדן הזה מתחיל לחלחל לאט-לאט. חייתי בחודשים הראשונים בתחושת אשמה כבדה שאנחנו הכנסנו את עמית, האחיין שלי, למסיבות. כשאלי-ה חזר הוא הרגיש אותו דבר ורצה לדעת שאחותי לא כועסת עליו. אני מבינה אותו, גם אני עברתי ייסורים עם הדבר הזה. היה חשוב לו לפגוש את אחותי, לסגור את המעגל הזה ולדעת שהיא לא חושבת שזו אשמתו. הוא כל הזמן דמיין את המפגש הזה עם המשפחה שלי, ממש תיכנן כל מילה". הוא יודע שגילית על הטבעת שתיכנן להציע לך איתה? "ממש מהיום הראשון, מהדקות הראשונות אחרי שנחת עם המסוק. אמרתי לו שאמא שלו גילתה לי שהייתה טבעת, והוא אמר לה 'אמא, הרסת לי את ההפתעה'. כרגע נתעסק בשיקום שלו, אני לא ממהרת לשום מקום. מחכים לנו ביחד חיים שלמים. אלי-ה בשבי התחיל לאכול דגים, ואני מחכה ללכת איתו למסעדת דגים". מה את יכולה לומר היום למי שנלחמת על בן הזוג שלה שבשבי? "לי היה משהו אחד ברור בראש, שב-7 באוקטובר היו שותפויות גורל לאנשים. היו חברים שלנו שנרצחו ביחד, אחים תאומים, עמית וקארין שהיו זוג. כמו שהייתה שותפות גורל כזאת - אם אני בחיים ומרגישה בגוף שלי שאלי-ה בחיים, הוא יחזור ועוד נהיה ביחד, כי זו שותפות הגורל שלנו ביחד. וגם האמונה, לא להפסיק להאמין עד שלא יודעים אחרת. ולא לוותר על המאבק".