על זרועותיה של נ' מקועקעים שמותיהם של שלושת ילדיה. של תלמיד התיכון שהוצא מחזקתה למסגרות של משרד הרווחה, של תלמידת היסודי ושל תלמיד חטיבת הביניים, המתגוררים אצלה. את הפגישה איתה היא מבקשת לערוך בפארק הסמוך לביתה. שני הילדים הצעירים בבית, חופש גדול.
נ', בשנות ה-30 לחייה, מגיעה אל הפגישה עם שני כיסאות פיקניק מתקפלים ומים קרים, כמו הופכת את הפינה המוצלת בגן הציבורי לביתה. הסיפור שלה קופץ קדימה ואחורה, צריך להאזין בזהירות על מנת ללקט את הרסיסים. את חלקי הפאזל המפוזר של חייה היא שומרת בתיק מסמכים - ניירות שמתקפים את הבלתי ניתן לתיקוף. בין ציורים מופשטים בצבעי פנדה לתכתובות עם לשכת הרווחה, נמצאים גם מסמכי השחרור מבית החולים הפסיכיאטרי שבו אושפזה בילדותה, ובהם חלק מהסיפור: נ', שנולדה ביפו לאב שהתעלל בה ובאחיה, הוצאה מביתה לראשונה כבר בגיל ארבע. עוד לפני שמלאו לה עשר היא הועברה לאשפוז ממושך במחלקה. מהמסמכים עולה תמונה של הזנחה מתמשכת, של ילדה שנזרקה אל החיים מוקדם מכפי שאפשר לדמיין. בגיל העשרה כבר מצאה את עצמה נ' בזוגיות עם גבר מבוגר ממנה בשנים רבות - האיש שהפך לאבי ילדיה. "וכאן התחיל הסיפור של הזנות", היא אומרת.
לכל אחת מהאמהות שעוסקות בזנות והתראיינו לכתבה זו סיפור שונה, נסיבות חיים אחרות. הרקע שלהן שונה מאוד, אבל גם הדמיון ביניהן רב. הפגיעה המינית בילדות. הילדים שנולדו לתוך מציאות כאוטית. החרטה. הגעגוע לילדים שהוצאו מחזקתן, החרדה לגורלם של הילדים שנותרו איתן. "אנשים לא חושבים על נשים בזנות בתור אמהות, אלא בתור מוצר", אומרת ד"ר נעמה גולדברג, שהעמותה שהקימה, "לא עומדות מנגד", מסייעת לנשים ולגברים במעגל הזנות. "אומרים לי: 'הן אמהות? באמת?' מה חשבתם?"
3 צפייה בגלריה
ד"ר נעמה גולדברג, מקימת עמותת "לא עומדות מנגד - מסייעות לנשים במעגל הזנות"
(צילום: אלבום פרטי)
עבור אמהות, הקושי לצאת ממעגל הזנות קשה שבעתיים. זה מתחיל במסגרות הגמילה והשיקום, שלא תמיד מתאימות לשהות עם ילדים, ועובר בצורך הכלכלי. "הורות של נשים במעגל הזנות היא הישרדותית - כלכלית וגם רגשית", אומרת גולדברג, "פגשתי מישהי שסיפרה שבכל פעם שהיא הולכת ללקוח היא מציבה לעצמה 'תג מחיר' בראש: 'זה בשביל מיטת מעבר לילד', 'עכשיו מימנתי את החוג'. ככה היא הייתה עוברת את זה. מבחינה רגשית, זאת הורות מאוד מגוננת, ברמה שלא פגשתי אצל אמהות אחרות. זו תולדה של החיים שהן עברו". מנגד, יש מי שהילדים הן עבורן המנוע שדוחף לבנות חיים חדשים. "לפעמים האימהות היא הפתח לסיפור חדש, של תיקון", אומרת גולדברג.
היריון ראשון בגיל 14 וחצי
"האלימות שאבא שלי הפעיל כלפי אמא שלי וכלפי האחים שלי הייתה קיצונית", היא אומרת על ההתעללות המינית שעברה, "איך אני אסביר? זה התחיל ממש מוקדם. הוציאו אותי מהבית, ואני מידרדרת מהוסטלים לפנימיות למסגרות חירום. הייתי מגיעה הביתה אולי פעם בשלושה חודשים. אני זוכרת רק שרציתי שאמא שלי תבשל לי אפונה ותירס. כי זה מה שהיינו אוכלים בבית. שנים האשמתי את עצמי בגלל אמא שלי, הרגשתי שאני ילדה לא מספיק טובה ואני לא ראויה לה. אחרי שנים התברר לי שהיא בכלל לא רצתה אותי. אם היא הייתה אומרת לי את זה, היה נחסך לי הרבה כאב.
"הסתובבתי המון ברחובות. מגיל מאוד קטן הייתי בתחנה המרכזית. לא עסקתי בזה אבל מגיל מאוד קטן חוויתי את ההטרדות, הציעו לי דברים. עמדתי עם הנשים האלה. לא ידעתי מה הן עושות, אבל עמדתי שם. תמיד אמרתי לעצמי שאני בחיים לא אהיה כמו אמא שלי. שבחיים לא אתחתן עם גבר כמו שאמא שלי התחתנה, בחיים לא אתגרש כדי שלא יכאב לילדים שלי. ובסוף התחתנתי עם מישהו בדיוק כמו אבא שלי. הוא גם חבר שלו, הם באותו הגיל, כן? וכאן התחיל הסיפור של הזנות. כשפוגעים בך מינית בתור ילדה, בתת-המודע שלך את מחכה שמישהו יפגע בך שוב. כי ככה את רגילה. זה מה שאת מכירה.
"בעלי היה חולה מין. הוא היה מבקש ממני דברים מזוויעים. בהתחלה מין אוראלי, אחר כך הוא התחיל להזמין עוד אנשים אלינו הביתה. ואת לא יכולה להגיד 'לא'. אם לא הייתי מסכימה הוא היה פשוט מפוצץ אותי במכות. השכנים היו מזמינים משטרה. השוטרים היו שואלים: 'הכל בסדר?' ואני הייתי אומרת שכן. איך הכל בסדר? אני יכולה להיות בת של האיש הזה.
"בהתחלה ניסיתי לברוח. חזרתי לבית של ההורים שלי, ואבא שלי אמר לי שאני לא יכולה לחיות אצלו בבית כי הוא לא יחזיק מישהי שהיא לא בתולה. 'זה מביא צרות', הוא אמר. מבחינת אבא שלי, או שאני חוזרת לבעלי או שאני ברחוב. אז חזרתי אליו. כי הבנתי שעדיף שאהיה עם הבן זונה שאני כבר מכירה. בגיל 14 וחצי נכנסתי להיריון עם הילד הראשון. ההיריון היה בסדר. חלק. בהיריון הוא התנהג למופת, לא הרביץ לי.
נ': "הייתי גם עובדת בעבודה רגילה, שלא תחשבי. לא רק בזנות. אני לא יכולה שהילד שלי יחשוב שאמא שלו עובדת בזנות. אז עבדתי בעבודה נוספת, כדי שהילדים שלי ישאלו איפה אני עובדת ואני אוכל לענות להם"
"כשהילד נולד הפסקנו להביא אנשים אלינו הביתה, אבל התחלנו לצאת למסיבות. בעלי היה שולח תמונות שלי באתרים - 'בא לך על אשתי?' אם בא לו על מישהי, אני צריכה ללכת עם בעלה. ומה אם אני לא רוצה ללכת? התחלנו להתווכח ולריב הרבה. באחת המסיבות הייתה סיטואציה שפגשתי מישהו ופשוט ישבנו ודיברנו. זה לא התאים לו, לבעלי. כי מבחינתו זה אמור להיות נטו מין, אסור להיקשר רגשית. הוא לא רצה שנלך יותר למסיבות והוא חזר להביא גברים הביתה. כי זאת ההנאה שלו".
איפה הילד בזמן הזה?
"בחדר, נעול".
בגיל 21, נ' כבר הייתה אם לשלושה. "בשלב הזה החלטתי שזהו - או שאני מתה או שאני מתגרשת. לא רציתי לחיות יותר". היא עזבה את הבית, אבל נאלצה לוותר על הילדים. "יצאתי מהבית בלי משמורת, בלי זכויות. הוא אמר לי: כמו שהגעת מהבית שלך עירומה, ככה תצאי. הייתי באה לראות את הילדים, והוא היה אומר לי - אם את רוצה לראות אותם את צריכה לשכב איתי. בהתחלה הסכמתי, ואז התחלתי להיגעל.
"כשיצאתי מהבית לא ידעתי לעבוד, לא ידעתי לעשות כלום חוץ מסקס. כל כך כואב לי על השנים האלה, שלא ידעתי שאני בן אדם. חשבתי שזה מה שאני, נטו למין. זה מה שידעתי על עצמי. הרגשתי שאני לא שווה כלום חוץ מזה. נולדתי לזה, וזה מה שאעשה. חוץ מזה שהייתי צריכה כסף. התחלתי לצאת עם אנשים. 100, 200, 500 שקל. מה שיש".
"שכרתי דירת חדר, ובכסף שנשאר לי הייתי קונה דברים לילדים שלי. הייתי פוגשת אותם בגינה ונותנת להם ירקות, פירות, ממתקים, בגדים. רק שלא יהיה חסר להם כלום". לאחר ששכרה דירה הילדים עברו להתגורר עם נ', אבל נותרו באופן רשמי בחזקתו של אביהם. "גידלתי אותם לבד, בלי זכויות ובלי מזונות", היא אומרת. רק לאחרונה, בזכות סיוע משפטי שקיבלה, זכתה למשמורת על ילדיה. כמעט במקביל, בנה הגדול הוצא למסגרות של משרד הרווחה, אחרי שהסתבך שוב ושוב עם החוק. "צריך להבין - אמהות בזנות עוסקות בזה בשביל הילדים", היא אומרת בכאב, "מכרתי את עצמי בשביל שהם יישארו בבית. אני חיה בשבילם, הם האושר שלי. אם המסקנה היא שמכרתי את עצמי סתם, אין לי טעם לחיות בכלל.
"יש כל מיני סוגים של זנות, כל מיני דרגות. את יכולה לעשות כל שתי דקות 200 שקל ולסיים את הלילה ב-10,000 שקל, ואת יכולה לעשות אחת לשבוע ב-3,000 שקל. זה מה שהספיק לי. לא הייתי מאלה שעומדות בכבישים, תמיד הייתי מחפשת ספונסר אחד שיממן אותי. היינו נפגשים בבית מלון וכשהיה נגמר לו הכסף - הייתי מחליפה אותו. זאת האמת. היה ספונסר שהיה איתי שלוש שנים. פה ושם היו גם לקוחות אחרים. הכל היה תלוי בכמה כסף הייתי צריכה. אם הייתי צריכה יותר כסף, למשל כדי לשלם פיקדון על דירה, הייתי קובעת גם חמש פעמים בשבוע".
נשים בזנות מספרות על מקרים קשים שבהן נפלו על הגבר הלא-נכון.
"אי-אפשר לדעת ממי להיזהר. לפעמים את נופלת על אנשים אלימים. זה לא שלא קיבלתי מכות - קיבלתי מכות. היה סוף שבוע אחד שקבעתי לצאת עם אנשים לאילת, וזו הייתה הטראומה של החיים שלי.
"הייתי גם עובדת בעבודה רגילה, שלא תחשבי. לא רק בזנות. תוך כדי עבדתי בניקיון בבתי ספר. אני לא יכולה שהילד שלי יחשוב שאמא שלו עובדת בזנות. אז עבדתי בעבודה נוספת, כדי שהילדים שלי ישאלו איפה אני עובדת ואני אוכל לענות להם. העבודה בניקיון לא הייתה מכניסה לי מספיק כסף. אחרי שכירות, מים, חשמל - לא היה נשאר לי מה לאכול. ואם הילדים רוצים משהו - מכנסיים, חולצה - מאיפה תביאי?
"אני חושבת שהילדים מרגישים שהאמא עוברת משהו. מרגישים מאוד. זה כאב שאי-אפשר להסתיר אותו. כשהייתי מתארגנת לצאת בלילה, הבן הגדול שלי היה אומר לי: 'לא, אמא, אני לא רוצה שתצאי מהבית'. כנראה שהוא היה מרגיש. הוא היה שואל לאן אני הולכת. היה לו קשה עם זה. בן מרגיש יותר מבת את העניינים האלה, לדעתי.
ק': "זנות זה סמים, זה לחיות במוד אחר, בזהות אחרת. ואז לחזור בבוקר ופשוט לעשות 'קאט' - לחייך, לומר בוקר טוב, להכין ארוחת בוקר. פחדתי שהבן שלי יסבול, שייקחו לי אותו, ואני חושבת שזה גרם לי להקפיד אקסטרה. שהבגדים שלו חייבים להיות נקיים, שהוא יגיע בזמן לגן"
"אני לא חושבת שיש מישהי שעובדת בזה שלא נגעלת מעצמה ומקיאה את הנשמה שלה כשהיא חוזרת הביתה. יום-יום. את לא יכולה לשכב עם מישהו כשאת לא מעורפלת. את נגעלת מעצמך. את עושה את עצמך נהנית, מזייפת הכל, הולכת הביתה ובסוף מרגישה שמישהו קנה אותך בכסף שלו".
בשנים האחרונות היא מקבלת סיוע מעמותת "הופכות את היוצרות" ומאז, לדבריה, לא חזרה לזנות. היא נאבקת על זכויותיה, ומנסה להיאחז בחיים אף שזה קשה, מאוד. "אני אמנם צעירה בגיל, אבל שחוקה. עשיתי כבר הכל, יותר מדי. אני מקווה שלא אחזור לזה. זנות זאת צלקת לכל החיים".
"המחיר הגדול של היציאה מזנות הוא שאת לא מכירה התנהלות בעולם אחר"
במשך שמונה שנים, מאז שהפכה לאם, בנתה ק' חומה גבוהה-גבוהה בחייה: בין ק' של הזנות ל-ק' של האימהות, בין חיי הלילה לחיי היום. הדרך החוצה החלה בצפייה אקראית בטלוויזיה. "הראו מישהי שצילמה את עצמה במקום שהיא עובדת בו, בדירה הדיסקרטית, והראו שם איך הלקוחות מדברים אליה. פתאום לראות את זה מהצד - זו הייתה סטירה". מאז חלפו בסך הכל שנתיים. ק' החלה בתהליך של שיקום והיא נאבקת לספק לבנה חיים נורמטיביים, אך היא עצמה מתקשה להביט קדימה. "אני לא רואה עתיד", היא אומרת, "אני חיה את היום, מקסימום שבוע קדימה. החלום הכי גדול שלי היה לצאת, להיות חופשייה. ואותו הגשמתי. חוץ מזה אין לי בראש חלומות. אבל אני כן גאה בעצמי".
היא גדלה בצפון הארץ, "לא משנה איפה בדיוק. עיירה מסריחה. ההורים שלי לא היו נוכחים יותר מדי. מגיל 12 הפסקתי לגור בבית, למרות שבעצם הבית לא ממש היה שם מלכתחילה. כן המשכתי ללכת לבית הספר, לימודית הייתי בסדר, משום מה זה היה לי חשוב. שמונה שעות יש לך איפה להיות, יש ברזייה, כיסא. מקום להעביר בו את הזמן. הלוואי שהיה מורה לחיים שהיה שואל אותי פעם אחת איפה אני ישנה בלילה, למה אני נרדמת בשיעור. לצערי לא היה.
"כל יום אחרי בית הספר הייתי מתחילה לחפש את עצמי, פשוט ככה. הייתי מרחרחת אצל החברות - אצל מי אני יכולה לבוא לישון. רציתי להיות חברה נהדרת, כדי שיזמינו אותי. ואז יש את האבא שמפלרטט, את האח שנוגע. רציתי להתחבב. ולפעמים אין ברירה ואת ישנה במקומות אחרים. הייתי ישנה אצל סבא שלי, שזה היה בית מאוד לא טוב. כל יום הייתי מתכננת איפה אישן באותו לילה, ומתברר ששום דבר לא בחינם בעולם. אנשים, איפה שאפשר לקחת, לוקחים. אבל לא הרגשתי שיש עם זה בעיה, הכל נראה לי מאוד-מאוד הגיוני. היו פעמים שממש הייתי מציעה את עצמי, כי לא נראה לי מנומס לקחת משהו בלי תמורה. אני יודעת שזה נשמע רע.
"הדרך לעולם הזנות והחשפנות הייתה מאוד ברור לי. בשלב מסוים הבנתי שהכוח אצלי, שאני לא צריכה יותר חסדים של אף אחד, כי אני יכולה לקחת כסף. אני זוכרת ששאלתי את עצמי למה לא כולן עושות את זה, איזה פראייריות. הרגשתי שעליתי על משהו. לא היה לי מושג על המחירים שאני משלמת. היום, כשאני שומעת על נשים בזנות שאומרות 'זה הכוח שלי', ומתנגדות שיפגעו להן בפרנסה (בשל החוק על איסור צריכת זנות, ש"ק), אני כל כך מבינה אותן. יש שלב שבו את אומרת - טוב, אם אני כבר נותנת את זה, בואי נעשה כסף. ואת לא מבינה איך לא כולן ככה. עד שאת מבינה שהעולם עושה עלייך סיבוב.
"אני מניחה שיש אנשים שהולכים לעבודה ומרגישים שהיא חלק ממי שהם. זה מה שהרגשתי עם הזנות. כמה שזה נשמע לא טוב - שם הרגשתי בנוח. כשגיליתי שאני בהיריון, הדחקתי. לא האמנתי שזה קורה לי. ברגע שהתחילו לראות את ההיריון ממש שנאתי את זה. אני בקושי זוכרת את התקופה הזאת. הייתי מנותקת. גם התקופה של אחרי הלידה הייתה קשה. הרגשתי שהגוף שלי יוצא משליטה, שהכל מאבד שליטה. לא חשבתי שאני ראויה להיות אמא, אבל עשיתי מה שמוטל עליי לעשות. יש בי משהו כזה - יכולת להתנתק ולעמוד בהתחייבות, גם אם בלב הרגשתי מנותקת. התאהבתי בילד לאט-לאט. הוא היה כזה מתוק ויפה".
מה השתנה אחרי הלידה?
"היה לי ברור שחייבת להיות הפרדה מאוד גדולה בין החיים עם הילד לבין מה שקורה בחוץ. זנות זה סמים, זה לחיות במוד אחר, בזהות אחרת אפילו. ואז לחזור בבוקר ופשוט לעשות 'קאט' ולהפוך לאדם אחר - לחייך, לומר בוקר טוב, להכין ארוחת בוקר. לשלוח לגן בבגדים נקיים. פחדתי שהבן שלי יסבול, פחדתי שייקחו לי אותו, ואני חושבת שזה גרם לי להקפיד אקסטרה, יותר מאמא רגילה. שהבגדים שלו חייבים להיות נקיים, שהוא יגיע בזמן, שהכל יהיה תמיד כמו שצריך, שאף אחד לא יגיד משהו. אלה דברים בראש. ואז מגיע לילה, מגיעה בייביסיטר, ובום. את שוב הבן אדם השני. שני עולמות, הכי מנוגדים שיכולים להיות, ואף צד לא רוצה לשמוע על הצד השני. אני לא רוצה ששום דבר שקשור לזנות יופיע לי כשאני איתו ושום דבר שקשור אליו יופיע כשאני בזנות. אחד הפחדים הכי גדולים הוא שהעולמות יתנגשו. נגיד, אם יש פריט של הילד אצלי בתיק כשאני בעבודה - זה שובר. זה יכול לגמור אותי. וכשאני איתו, אסור שהטלפון יצלצל בדברים שקשורים לעבודה, או שיצוצו הבגדים של העבודה. בשלב מסוים זה נהיה קשה בנשמה, כי כמה אפשר? כמה אפשר להדחיק? הדבר שהכי חודר זה המחשבות. כמה אפשר להדחיק את הבן שלך בעבודה, וכמה את יכולה להדחיק את הלילה המגעיל שהיה לך כשאת איתו? זה מאחוריי, הגיהינום הזה.
"אני מרגישה שראיתי את אחורי הקלעים של העולם. את מה שבאמת קורה. ובגלל זה אני חושבת שאני שומרת על הבן שלי מאוד, יותר מהרגיל. כי אני יודעת מה יכול לקרות, דברים שאמהות אחרות לא יודעות. כמה אנשים הכי נחמדים יכולים להיות לא נחמדים. אם הוא רוצה ללכת לחבר, והאבא נמצא בבית, קשה לי שהוא ילך לשם. אם יש לו מורה גבר, אני עליו באלף עיניים. זאת לא פרנויה. כי אני יודעת את האמת.
"מה שמוליך אותי היום הוא שלבן שלי יהיה עתיד מאושר, ושיהיה גאה בי. אני מודה שאני לא רוצה לחשוב עד כמה הוא יודע על מה שעשיתי, אני לא יודעת. אני משתדלת לא לחשוב על זה, כי כואב לי עליו. אבל גם יודעת שאם זה יעלה בעתיד, אצטרך לעשות את הדבר הנכון ולומר לו את האמת.
". אין שינה בלילה. יש פוסט-טראומה שחוגגת. יש הרבה טריגרים. זה בדברים הקטנים. להיכנס למטבחון בעבודה להכין כוס קפה כשיש שם עוד שני גברים. ללכת לכנס בבית מלון ולהריח את הריח של המקום. אבל יש עמותות שמסייעות, וזה מה שאני ממליצה. במי שאת יכולה, תיעזרי. זה הזמן להיעזר. ללמד את עצמך עד כמה שאפשר, צעד אחרי צעד, איך להרים את הראש. הרי בסופו של דבר, בזנות, גם אם הרווחת כסף - לאן הוא הולך? לא שמעתי על זאת שקנתה לעצמה וילה, אפילו לא דירה. כמה מתנות קניתי לבן שלי כדי שהוא לא ירגיש רע שאמא שלו היא זונה, כדי שאני לא ארגיש רע?
"היום אני משתדלת להיות אקטיביסטית עד כמה שאפשר. אני חושבת שזה הריפוי הכי גדול. אני מנסה לחזור ולהשקיע באדם שאני, כדי להיות אדם גאה יותר. בתקופה שאנחנו נמצאים בה יש כל כך הרבה כאב ולפעמים יש תחושה שלא נשאר מקום לרחם ולחמול. חשוב לי שאנשים יבינו שמי שמגיעות לזנות מגיעות מלכתחילה מרקע מאוד-מאוד מוזנח. אז אתה, כגבר, תשאל את עצמך אם אתה רוצה לתת לתעשייה הזאת יד".
"הרווחתי משכורות של מנכ"לים. הכל הלך לסמים"
השיחה עם ד’ תזזיתית, כמו סיפור חייה. במקור היא מאזור המרכז, אבל כבר כמה שנים שהיא חיה בפריפריה. בשנים האחרונות היא נעזרת בעמותות שונות ומתרחקת מהזנות. משתדלת. "תמיד יהיה משהו שימשוך אותך לשם", היא אומרת.
"אני לא חושבת שיש מישהי שחולמת להיות כזו. רציתי קריירה מכובדת. אבל עברתי בילדות התעללות מינית מאוד קשה. לאו דווקא מהמשפחה הקרובה. נאנסתי בפעם הראשונה בגיל 11. בבית הספר הייתי ילדה מוחרמת. נשרתי מהתיכון בגיל מאוד מוקדם ועזבתי את הבית, לטבריה.
"את לא מגיעה מיד לזנות. אני התחלתי מספא, מסאז'ים, טיפולים. נכון שהיו שם הרפיות ובודי מסאז', אבל המין לא היה העיקר. משם התגלגלתי. הייתי ילדה שבפעם הראשונה יש לה אפשרות להרוויח סכומים של כסף. אני מדברת איתך על לפני 20 שנה - זה לא כמו היום, שבחורה צריכה לומר תודה רבה אם היא מקבלת 200 שקל. בשנים שעבדתי אפשר היה להרוויח סכומים מטורפים". בטבריה, ד' נכנסה להיריון בפעם הראשונה. "אבא שלו לא רצה איתו קשר", היא אומרת. הילד הוצא מחזקתה בהוראת בית המשפט. גם הילדים האחרים שנולדו אחריו, אינם בחזקתה היום.
"בטבריה לקחו לי את הילד, והמשכתי לעבוד", היא אומרת, "לא הסקתי את המסקנה שהבן אדם צריך להפסיק לעבוד. כשהייתי יוצאת לעבודה הייתה לי בייביסיטר, ילדה בת 17. היום, כאמא, אני מבינה למה מסתכלים על זה בצורה לקויה. בכלל, אני מבינה הרבה דברים שלא יכולתי להבין אז. יש אשמה, הרבה אשמה. אני יודעת שיש לי אחריות, יש הבנה שאולי הייתה התנהלות כושלת שלי כהורה. אבל זה לא אומר שאני מסכימה עם הדרך, עם זה שלקחו לי את הילדים. יש ימים שאני לא מצליחה לישון בלילה כי אני מרגישה שמשהו לא בסדר קורה עם אחד הילדים שלי ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום.
"בשנים הראשונות הייתי יורדת מבתי מלון ופשוט מקיאה את הנשמה שלי ובוכה. עברתי את כל הזנות שיש, ממכונים ודירות דיסקרטיות עד לרחוב. הייתי במקומות הכי גבוהים והכי נמוכים. הבעיה הגדולה היא הסמים. אני יכולה להגיד לך שבחורה שמשתמשת בסמים לא שווה שום דבר. כל הכסף שעשיתי בכל השנים האלה, איפה הוא? היו תקופות שעשיתי סכומים של כסף, הרווחתי משכורות של מנכ"לים. הכל הלך לסמים, לבתי מלון, ללוקסוס. זה כסף שאין בו ברכה".
מתי החלטת לעזוב?
"בין ההחלטה לעזוב לבין העזיבה יש תהליך ארוך מאוד. רציתי לצאת כבר מסוף שנות ה-20 שלי, אבל עברו שנים עד שהצלחתי לממש את היציאה. בעולם הזה, שנה אחת היא כמו 20 שנים בעבודה רגילה. אני מרגישה עייפה, שחוקה. העניין הוא שתמיד יהיה משהו שימשוך אותך לשם. נגיד שאין לי אוכל לילדים - מה אני עושה? הולכת, עושה מה שאני עושה, וחוזרת אחרי עשר דקות עם 500 שקל. גם כאן, במקום שבו אני גרה, עוד עבדתי. אם אני רוצה קליינטים אני יודעת איפה למצוא אותם, זה לא כזה קשה. אבל עכשיו קשה לי לדמיין את עצמי עושה את זה. אני נקייה מסמים ומזנות. אם שואלים על ניסים - אז אני נס מהלך. הייתי שקועה שנים בתוך חרא. אם תשאלי אנשים שמכירים אותי, אף אחד לא האמין שאצא מהמקום הזה. כבר ראיתי מול העיניים את תעודת הפטירה שלי".
שני הילדים הצעירים של ד', בגיל בית ספר יסודי, גרים איתה. ההיריון השני היה לא רצוי. "כבר חיכיתי להפלה, וברגע האחרון התחרטתי", היא אומרת. את ההחלטה הזאת היא מתארת כמעין הארה. "היום, עם כל הקושי והתסכול, אני מגדלת את הילדים שלי. אני מרגישה שיש לי היום יותר בגרות לזה. תמיד התנהלתי כמו ילדה פצועה, היום אני מנסה לשחרר את הילדה הזאת.
"לפעמים בלילה, כשאני לבד, באים לי הפלאשבקים. על כל מיני מקומות, כל מיני סיטואציות. זה מכניס אותי לחרדות. יש לי הרבה פחדים. אני נועלת את הדלת כמו שצריך, כל הזמן דואגת שהכל יהיה בסדר, שהכל תחת שליטה. אחרי מה שעברתי, אני לא יכולה לשחרר. אין לי את האופציה הזאת".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
