1.
ליל קיץ. אני יושב במרפסת. בחור צעיר וחסון ביותר עובר עם שתי בנות גילו. הם מחזיקים כוסיות יין, שקועים בשיחת חולין ומחפשים מקום לשבת. רואים אותי. מתקרבים. קושרים שיחה. לכאורה תהיה זו עוד שיחת סרק שמתקיימת בין אנשים. אבל זו ישראל, והשנה היא 2025, ושלוש דקות לתוך השיחה, אחרי שהבחור מספר באיזו יחידה מובחרת הוא משרת, זה מגיע: הוא איבד את אחיו. בעזה. אחיו, רס"ר במיל' אברהם אזולאי ז״ל, בן 25 מיצהר ששירת כמפעיל באגר, נהרג בעת שנאבק במחבלים שיצאו ממנהרה בחאן-יונס וניסו לחטוף אותו. אחרי השבעה מצא האח דרך להיכנס לעזה והתעקש להגיע למקום שבו אחיו סיים את חייו. רצה לראות בעיניו את האדמה שעליה נשם את נשימותיו האחרונות.
השיחה הולכת פנימה. אל משעולי הלב. אנחנו מדברים על אחיו, על המלחמה ועל השכול. אני מחבק אותו ונותן לו נשיקה, מסתיר ממנו את הדמעה שזולגת מעיני כשהוא ממשיך בדרכו עם החברות שאיתן הגיע. דמעה על אחיו ועל הכאב שלו ושל הוריו, דמעה על כל הדור הזה שנדרש להילחם כמעט שנתיים ברציפות במחירים בלתי נתפסים.
2.
באותו ערב אני הולך לצפות בסרט "לשחרר את שולי סאן". אני אוהב את שלישיית מה קשור אהבת נפש, אנשים מתוקים שהמוטיבציה שלהם טהורה ופשוטה: הם רוצים לשמח את העם, לעשות לישראלים קצת טוב. והם מצליחים. הקהל צוחק לאורך כל הסרט, לא בגלל שלא אכפת לו ממה שקורה סביבנו. להפך. בדיוק להפך. אנשים מבינים שלא נשרוד את סיפור האימה שהפך להיות חיינו בלי ההפוגות האלה. אנחנו נמצאים בתוך סיוט. ההבנה שאחינו נמצאים בנקיק צר תחת האדמה בלי אוכל מייסרת את הנפש הלאומית. אנחנו מחזיקים את האמת הכואבת הזו כל הזמן, וכדי לא לקרוס תחתיה מחפשים את הדרך לנשום. ו"לשחרר את שולי סאן" זה סרט שעוזר לישראלים לנשום.
בסיום הסרט, מישהי מבקשת סלפי ואומרת שאביה במילואים מ-7 באוקטובר. אני אומר לה למסור לו חיבוק ממני ושואל: ומה איתך? היא מספרת שהיא מש"קית ת"ש של פלוגת לוחמים שנלחמים ברצף מאותה שבת. חיילים שהיו לה בפלוגה נפלו, אחרים נפצעו, לא מעט הלכו לקב"ן, לא כדי לרדת מלחימה, אלא כדי לעבד את מה שהם עוברים. ילדה בת 20 שיוצאת מסרט מצחיק, אבל יש חור בלב שלה.
יש חור בלב של כולנו, יש געגועים לשקט.
3.
שום דבר אינו כשהיה. זה ברור. אבל מה שהדהים אותנו בסוף השבוע האחרון היה לגלות כי כמה שהלב שלנו שבור, הוא יכול עדיין להישבר שוב. תמונות הזוועה של רום ואביתר, שהפכו לעור ועצמות, הכו את האומה הזו בעצב. אלה תמונות שאנחנו מכירים מספרי ההיסטוריה, מוזלמנים יהודים שידינו קצרה מלהושיעם. וברגע שהמשפחות אישרו, העליתי כמו רבים את תמונותיהם המחרידות ברשת החברתית. זה נראה לי כמו הדבר הנכון, המעט שאפשר לעשות בשביל לעורר מודעות למען כל אלה שנמקים תחת האדמה בזמן שאנחנו מהלכים מעליה.
זה לא רק הפחד ממה שעלול לקרות לחטופים והמחשבה על הסיוט שהם עוברים. זה גם החשש מכך שאנחנו משתנים. שמה שייחד אותנו כל כך, זה שאנחנו לא משאירים פצועים בשטח, כבר לא נכון יותר
שמתי לב שרוב רובם של חברי הממשלה לא העלה את התמונות של רום ואביתר. וזה ציער אותי. יש לכל אחד מהם עוקבים בעולם, למה לא להשתמש בכוחכם להסברה? אני מנסה לחשוב מה יכולה להיות הסיבה, ומבין שאולי הם חושבים שזה מחליש אותנו כאן בפנים. אבל זה מה שהם חייבים להבין: מה שיחליש אותנו באמת זה לא לעסוק בחטופים. לשכוח אותם.
4.
זו נקודה חשובה, ברשותכם אתעכב עליה עוד רגע: אחד הדברים שאני לא בטוח שחלק מחברי הממשלה מבינים זה את עומק החשש של הישראלים מגורל החטופים. זה לא רק פחד ממה שעלול לקרות להם. זה גם לא רק הסיוט שיש במחשבה על אדם המוחזק בעל כורחו מאות ימים בלי אוכל ומים, בעלטה מוחלטת. זה כמובן כל אלה, אבל יש עוד דבר, חשש נוסף של רבים: מכך שאנחנו משתנים. שמה שייחד אותנו כל כך, זה שאנחנו לא משאירים פצועים בשטח, כבר לא נכון יותר.
גדלנו על "מבצע יונתן". שרנו בהתרגשות את "אל ארץ צבי", השיר ששר יהורם גאון בסרט על המבצע. קראנו כל פרט על כל מבצע חילוץ חטופים, גם אם לא הצליח. הגדרנו את עצמנו לפי העניין הזה: כל פעם שישראלי נתקע בחו"ל, ראינו את הפעילות של משרד החוץ להביאו וחשנו גאווה. כשנעמה יששכר נעצרה ברוסיה, ביבי בעצמו לקח מטוס להביאה. כל זה כמובן לא אומר שאסור להתנגד לעסקה בכל מחיר או שאסור להביע דעה אחרת. אני מקפיד מאוד לא ליפול לשם, לא לומר זאת וגם לא לחשוב כך. אבל כן חשוב שחברי הממשלה יבינו: בעיני רוב הישראלים, המאבק פה הוא על החטופים - אבל גם עלינו. על מי שנהפוך חלילה להיות אם נשכח אותם. אם נפסיק לכאוב. אם נחדול מלהזדעזע.
5.
אנחנו בשיא הקיץ כעת. אני מצלם 30 חבר'ה שיורדים מאוטובוס. בחורים בני 25 שמי יודע מה עברו ומה ראו. הם ירדו מקו בצפון. אני מעלה את התמונה לסטורי וכותב שאני מעריך שממוצע ימי המילואים בחבורה הזו הוא 300. מישהו מהם עונה לי בפרטי: 350.
אני מסתובב בצפון וחולף על פני תמונות חטופים בצמתים. אני שם לב לבני הישיבות החרדים שיצאו לבין הזמנים. הם באים לטייל. פעם הסתכלתי עליהם באהבה. בעין טובה. זה השתנה. אני מודה שקשה לי לראות אותם מסתובבים חסרי דאגות בנחלים, כשבני גילם נלחמים ללא הרף כדי לשמור עליהם. הלוואי והם יבינו בעצמם שמשהו קרה לנו ודברים שהשלמנו עימם בעבר, לא נוכל להשלים איתם גם בעתיד. ושיהיו בשורות טובות.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
