"בעצם, בפעם האחרונה שאני נהגתי עלינו על מטען", נזכר אלוף משנה איוב כיוף (41) רגע לפני היציאה למחנה הפליטים ג'נין, על המארב שבו הותקל לפני שמונה חודשים. עוד נחזור לרגע הזה, אבל עכשיו אנחנו נוסעים בג’יפ של אל”מ כיוף וחוצים את מרכז העיר ג’נין. "נסיעה כזו לא הייתה יכולה להתרחש לפני שנתיים”, הוא אומר כשאנחנו בתוך ג’נין. “כל כניסה לעיר ג'נין התחילה בליווי בשיירות כלי רכב ממוגנים, ובשופלים ובדחפורי D-9 לנקות את הדרך - והסתיימה בירי, בעלייה על מטען ולפעמים בהרוגים ופצועים. לפני כשנה, בנקודה הזו ספגנו ירי מטורף, כדור צלף פגע בשמשה של הג'יפ ובצמיגים. חיכו לנו ערוכים. פירקו אותנו. למחנה הפליטים בכלל לא היה אפשר להתקרב אז".
היום העיר ג'נין שוקקת חיים. החנויות פתוחות ומלאות קונים, התנועה בכבישים פקוקה והשוק הראשי מלא אדם. "זה חזר רק לפני כמה חודשים", אומר אל"מ כיוף. "בשנה וחצי הראשונות (למלחמה) פעלנו כאן ובכלל לא היו כבישים. הרמנו הכל כדי לחשוף מטענים. העסקים היו סגורים, לא היה כלום. איפשרנו להם לסלול כבישים מחדש, ואז הכל התחיל להיפתח".
איך ידעתם שלא יניחו שוב מטענים מתחת לצירים?
"כל העבודות נעשו תחת פיקוח שלנו".
ב-6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, התנוססה על שער מוסף זה תמונתו של אל"מ כיוף. הוא בדיוק סיים את הפיקוד על יחידת העילית שלדג, שבה החל את שירותו הצבאי, ומונה למפקד חטיבת מנשה, תפקיד שמכונה בצה"ל "מח"ט ג'נין". ערב המלחמה זו נחשבה לגזרה החמה מכולן. "כשקיבלתי את התפקיד", הוא נזכר, "ראש חטיבת המבצעים דאז שלומי בינדר (כיום אלוף וראש אמ"ן – י"י, ר"ו) שאל אותי: 'אתה מבין לאן אתה נכנס?' למחרת, ב-7 באוקטובר, הפכנו בתוך רגע לזירה משנית".
לאחר השבת השחורה הוא ראה תמונה אחת מכפר עזה שלא יוצאת לו מהראש, ובה נראה מוסף "7 ימים" ועליו תמונתו זרוק בבית הרוס. "עברה בי צמרמורת כשראיתי את התמונה הזו", הוא אומר. "ערב קודם לכן, אולי אפילו באותו הבוקר, מישהו ישב וקרא את הכתבה הזו. מה קרה לו אחר כך, הוא ניצל? נרצח? אולי נחטף?"
בבוקר ההוא, היה כיוף בלשכתו בגזרה והתכוון לצאת לריצת בוקר כשלפתע התחילו להגיע הדיווחים מהעוטף. "כלוחם", הוא אומר, "האינסטינקט הראשוני היה להורות 'תתניעו את הרכב, נוסעים דרומה', אבל אחרי רבע שעה הבנתי שזה יכול לקרות כאן בכל רגע, כלפי היישובים בגזרה שלנו. אני יודע מה הם יכולים לעשות, ואני אומר לעצמי 'אתה הבא בתור. ג'נין הולכת להתהפך עלינו. חייבים להיות מאוד התקפיים'. כמי שבדיוק סיים לפקד על שלדג, גם חיזבאללה בגבול הצפוני קפץ לי מיד לראש. ידעתי היטב מה יש להם שם".
מה עשית?
"הקפצתי את כל גדודי המילואים שלנו כדי להחליף את הסדירים, שיירדו לסייע בדרום. תפסנו מיד חלק במרחב התפר, בתוך השטח הפלסטיני; שלחנו כוחות לחזק את היישובים ויצאנו מיד לתקוף: בקבאטיה, בשוויקה, בטול-כרם, בשכונה המזרחית בג'נין. גם אם היעדים לא היו הכי ברורים - יצאנו, כי הבנתי שאנחנו חייבים לתקוף, שזו ההגנה הכי טובה".
זה עבד.
"הופתעתי מאוד שזה לא פרץ גם פה. ידעתי מה יש להם שם. ועוד אז, עם מח"ט חדש שנמצא כלום זמן בגזרה וכשכל הצבא ממוקד בדרום. לא הבנתי איך זה לא מתפרץ עלינו פה".
בראיון מיוחד ל"7 ימים" הוא מסכם קדנציה לקראת השבוע הבא, אז יסיים כיוף את תפקידו כמח"ט ג'נין. אחרי שנתיים של פעילות מבצעית בלתי פוסקת, הוא מתפנה להסביר איך בסיומן בירת הטרור של יהודה ושומרון היא עיר שאליה ולמחנה הפליטים שלה ניתן להיכנס גם בג'יפ צבאי, ללא טנקים, חיפוי אווירי וכוננות כלל-צה"לית.
"7 באוקטובר הפיל אסימון מאוד חשוב: זה יכול לקרות פה כל רגע. בתוך כמה דקות הבנתי שאסור לחכות לכוונות, אלא שצריך לפעול מהר מול היכולות - ללכת חזק מאוד למחנות הפליטים"
לדברי אל"מ כיוף, על אף העובדה שמתקפת חמאס לא התרחשה בגזרתו, אירועי 7 באוקטובר 23' "הפילו אסימון מאוד חשוב: זה יכול לקרות פה כל רגע. אחרי כמה דקות הבנתי שאסור לחכות לכוונות, אלא שצריך לפעול מהר מול היכולות - ללכת חזק מאוד למחנות הפליטים".
ממחנה פליטים לראש הנחש
עכשיו מחנה הפליטים בג'נין שומם לחלוטין. מרבית הבתים במעוז הטרור הרוסים, לפחות חלקית, ומלבד לוחמי סיירת צנחנים - שהחליפו השבוע את לוחמי גדוד המילואים 8106 - ופלוגה אחת ממג"ב, אין בו נפש חיה. הכניסות למחנה נסגרו על ידי צה"ל בשערים צהובים, ואנחנו עוברים באחד מהם בכניסה הצפון-מערבית. "רק כאן, באזור הכניסה הזו, היו לנו עשרות היתקלויות", נזכר כיוף. "בדיוק כאן נהרגה העיתונאית של אל-ג'זירה, שירין אבו-עאקלה".
כמה תושבים התגוררו במחנה?
"היו רשומים בו 12 אלף תושבים, אבל רבים מאוד מהם היו רק רשומים, ובפועל גרו במקומות אחרים. הם שמרו על הכתובת שלהם כי כְּדָרי מחנה פליטים הם זכאים להטבות שונות. בינואר השנה, כשנכנסנו לשבת כאן קבוע, היו 3,000 איש; עכשיו אפס. לא פינינו, הרוב עזב מרצון. איפשרנו להם לצאת דרך נקז מסודר. ניהלנו פה קרבות קשים עם המחבלים, ואי-אפשר היה להישאר לגור כאן".
"לפני כארבע שנים החלו התארגנויות של 'קטיבות', גדודים. לא חשוב אם אתה חמאס או ג'יהאד - אם אתה בן המחנה אז אתה 'קטיבה ג'נין', וכשיש גדוד יש מפקד ויש בעלי תפקידים, ופתאום לאיראן יש עם מי לדבר בתוך המחנה. היא השקיעה כספים בכמות לא נורמלית"
אל"מ כיוף מכיר את המחנה כאת כף ידו. "זה בסך הכל שטח של 800 מטרים על 800 מטרים. 1,300 בתים", הוא מתאר. "כמעט ליד כל אחד מהם הייתה היתקלות. הנה", הוא מצביע על מבנה הרוס למחצה, "זה היה 'מועדון החמושים' של המחנה. כאן הם התארגנו לפני שיצאו לפיגועים, אחר כך היו חוזרים לכאן ועושים פה את תמונות הניצחון שלהם עם הנשקים. כמו חמ"ל כזה. היום הכוחות שלנו כאן משתמשים במבנה הזה למטווח".
כשכיוף מדבר על האתגרים בגזרת ג'נין, הוא שם את האצבע על נקודת ההסלמה. "בשנות האינתפיאדה השנייה, טרום מבצע חומת מגן, ג'נין הפכה לראש הנחש - הן מבחינת פיגועים שיצאו מכאן והן מבחינת יכולות שנבנו בה", הוא אומר. "הפיגועים במסעדות מצה ומקסים בחיפה תוכננו ויצאו מג'נין. המחבל שהתפוצץ במלון פארק בנתניה קיבל בג'נין את חגורת הנפץ שלו. ב-2002, כשצה"ל יצא לחומת מגן, הוא נכנס לכל המקומות וג'נין הייתה היעד האחרון. ריכזו בה כוחות ומאמצים רבים, וכש-23 לוחמי צה"ל נפלו אז שם, בג'נין - עבור המחבלים זה יצר נרטיב של ניצחון".
הנרטיב הזה רק התחזק, אומר אל"מ כיוף, כשהצבא יצא מג'נין. "מחנה הפליטים כאן התחזק מאוד, ולפני כארבע שנים החלו בו התארגנויות של 'קטיבות', או 'קטאייב', שזה למעשה גדוד. הרעיון היה שלא חשוב אם אתה שייך לחמאס, לפתח או לג'יהאד האיסלאמי - אם אתה בן המחנה אז אתה 'קטיבה ג'נין', גדוד ג'נין, וכשיש גדוד יש לו גם מפקד, ויש אחראי מטענים, אחראי כספים, אחראי לבניין הכוח ועוד תפקידים".
הקמת הגדודים המקומיים התפשטה מג'נין למקומות נוספים בגזרה, מסביר כיוף. "אז הוקמו קטיבת קבאטיה, קטיבת כפר דאן וקטיבת טול-כרם, והגדודים האלה היוו כתובת כלפי חוץ - פתאום לאיראן יש עם מי לדבר בתוך מחנה הפליטים. היא השקיעה כספים בכמות לא נורמלית, מה שהאיץ עוד יותר את בניית היכולות כאן".
כשאל"מ כיוף נכנס לתפקידו כמח"ט מנשה, הגדודים האלה מצויים בשיאם. "מבחינת טרור, 2022-2023 היו השנים הכי קשות להתיישבות מאז האינתיפאדה השנייה", הוא אומר. "נכנסתי לגזרת איו"ש כשהיא זירת הטרור העיקרית, עם עשרות התרעות ופיגועים לא פשוטים, ירי על בסיס כמעט יומי לעבר יישובים, ניסויי שיגורים תלולי-מסלול והתפתחות יכולות מכל הסוגים במחנה הפליטים, שהפך ממש לעזה בתוך איו"ש. כל פעולה בפנים היא מבצע ענק, ולמבצעים הראשונים נכנסנו עם הימ"מ בנוהל קרב כשכל חיל האוויר על הרגליים".
ביולי 2023, כשלושה חודשים לפני השבת ששינתה את ישראל לתמיד, יצא צה"ל למבצע בית וגן - מבצע נרחב נגד תשתיות טרור ולמעצר מבוקשים בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שלה. כ-1,500 לוחמים השתתפו במבצע, שכלל שימוש בעשרות כלי טיס, דחפורים וכלי הנדסה כבדים.
"המבצע הזה לפני המלחמה היה חשוב מאוד מנטלית, אבל הוא היה קצר", מסביר כיוף. "הייתה דילמה אצל מקבלי ההחלטות, שחששו שאם הוא יימשך תהיה תגובה מעזה. אז הוא ארך בסך הכל יומיים, וגם לא הביא הישג פרקטי כי המבוקשים שהיו במחנה ברחו. אבל תודעתית המבצע היה חשוב והראה למקבלי ההחלטות שאפשר לפעול כאן".
רציתי שגם האויב יבין שהוא נכשל
במהלך הנסיעה אל"מ כיוף מצביע על מבנה נוסף, הרוס גם הוא. "זה היה מבנה של אונר"א ששימש את המחבלים כאן, במחנה", הוא מסביר. "הם סידרו בו עמדות ירי והיו יורים עלינו מתוכו". אחרי 7 באוקטובר הדרג המדיני התייחס אחרת לג'נין, והתקבלה ההחלטה למחוק את היכולות של מעוז הטרור מחשש למתקפה דומה ביהודה ושומרון.
"כל התפיסה השתנתה", אומר כיוף, כשצה"ל, בהובלת חטיבת מנשה, החל במבצעים ממוקדים לאורך כל הגזרה. "עשינו בערך 130 בית וגן - בג'נין, קבאטיה, טול-כרם - לאט-לאט, ממבצע למבצע, למדנו והשתכללנו. ניפצנו כל תקרת זכוכית מבחינת המקומות שאליהם הגענו, ופעלנו בתחבולה עם כוחות אוויריים ויחידות מיוחדות. "התפיסה החדשה אמרה, נפעל בכל מקום שיש בו יכולת. עד אז לא היה מקובל לעשות שם מבצעים ארוכים מחשש להתלקחות בגזרות אחרות, אז פעלנו לפעמים עד שבועיים בכל פעם. פגענו במאות מחבלים, אבל בכל פעם שיצאנו בסיום מבצע הם גייסו מחבלים מחדש ומילאו את השורות, הצטיידו בנשק חדש וחזרו לטמון מטענים בצירים".
"נהגתי בג'יפ כשנכנסנו למחנה הפליטים, ואז היה פיצוץ עצום. הרגשנו מיד שזה לא מטען סטנדרטי. יד שמאל שלי דיממה. פגיעות הדף ורסיסים לאורך כל צד שמאל, ביד, בריאות, בצלעות, באוזניים". למחרת כבר חזרת לשטח. "סבלתי מכאבים אבל גם ראיתי את תחושת הביטחון שזה נתן למג"דים"
איך הם שיחזרו את היכולות שלהם בתום כל מבצע?
"כי במבצעים האלה ניסינו לרוקן את הים עם כפית. כשהגבול המזרחי פרוץ, זה הפילדלפי של איו"ש, והם התאוששו מאוד מהר. הם גם מייצרים מטענים עוצמתיים מרכיבים פשוטים, כמו דשן וסוכר".
על אף העובדה שמאז 7 באוקטובר מבצע רדף מבצע בכל גזרת איו"ש, היכולת של מחבלי הקטיבות לחזור ולפעול בכל פעם מחדש העיבה על ההצלחות. "איבדנו פעם אחר פעם לוחמים מעולים", אומר כיוף בכאב. "בינואר 2024 נפלה כאן, ממש ליד הבניין הזה, לוחמת מג"ב סמל-שני שי גרמאי, כשהרכב המבצעי שבו נסע הכוח שהיא השתייכה אליו נפגע ממטען. זה קרה רק שבוע אחרי מבצע חטיבתי גדול, שנכנסנו בו למחנה עם דחפורי D-9 וחפרנו את כולו. הרגשנו שיש חופש פעולה לכוחות שלנו, והוצאנו פטרולים כדי לשמר את המצב.
"ואז שי נהרגה ממטען גחון, ועוד חמישה נפצעו קשה. בהמשך היו עוד אירועי אר"ן (אירוע רב-נפגעים), כשסרן אלון סקאג'יו ז"ל מסיירת חרוב נפל בסוף יוני 2024 ממטען שהופעל במחנה הפליטים ג'נין, וכמה ימים אחריו נפל גם רב-סמל יהודה גטו ז”ל, כשרכב הפנתר הממוגן שבו נסע עלה על מטען במחנה הפליטים נור א-שמס ליד טול-כרם, ואחרי כמה שבועות, באוגוסט, נפל סמ”ר אלקנה נבון ז”ל בהיתקלות עם מחבלים. כל האירועים האלה היו תוך כדי או אחרי מבצעים שבהם ניקינו את הצירים, ובכל זאת הם הצליחו להטמין מחדש את המטענים".
גם אתה עלית על מטען בדיוק במבצע כזה.
כיוף נע באי-נוחות. ניכר שהאזכור הזה לא נוח לו. "אני אפילו לא זוכר את התאריך המדויק של הפציעה. עד כדי כך העדפתי להדחיק אותה", הוא אומר על שאירע ב-24 בדצמבר 2024, היום שבו הטרור בג’נין כמעט הצליח לרשום את הישגו הגדול ביותר בשנים האחרונות, ולהרוג מפקד אוגדה ומפקד חטיבה במכה אחת.
מה קרה שם?
"זה היה באחד המבצעים בטול-כרם, אחרי יומיים של מבצע חטיבתי. ניקינו את השטח, חשפנו מטענים, הכוחות שלנו היו בפנים. באמצע היום מפקד אוגדת איו"ש תת-אלוף יקי דולף ואני רצינו לעשות סיור בין הכוחות. יקי היה כל שבוע אצלנו בחטיבה, היו לנו מבצע או שניים בשבוע, והוא תמיד היה איתי בשטח. גם באותו יום הרגשנו נוח להסתובב. אני נהגתי בג'יפ ויקי ישב לידי. נכנסנו למחנה הפליטים דרך אחת הכניסות - ואז היה פיצוץ עצום. או שהטמינו את המטען תוך כדי המבצע שלנו, או שפיספסנו אותו בניקוי. אני לא יודע עד היום. אבל מיד הרגשנו שזה לא מטען סטנדרטי, כי אנחנו מכירים מטענים. היינו בכוח עם עוד רכבים, אבל הפיצוץ היה בדיוק מתחת לג'יפ שלנו, בחלק הקדמי-שמאלי, אזור הנהג. זה היה מטען גדול מאוד, עשרות קילוגרמים. הוא פירק את הסרן של הג'יפ, את הצמיג, את מכסה המנוע. אני זוכר רעש מטורף, אבק לא נורמלי, צפצופים באוזניים, והבזק אור.
"יקי ואני הסתכלנו האחד על השני. הוא מישש את הרגליים שלו לראות שהכל שלם. כוח החילוץ הגיע אלינו, התחבר לג'יפ וגרר אותנו החוצה, ככה, כשאנחנו עוד בתוך הג'יפ. רק כשיצאנו הבנו שנפצעתי. יד שמאל שלי דיממה. לשמחתי יצאתי בזול. פגיעות הדף ורסיסים לאורך כל צד שמאל, ביד, בריאות, בצלעות, באוזניים. פינו אותי לבילינסון".
אבל למחרת היית כבר שוב בטול-כרם.
"נכון. חזרתי למבצע כבר למחרת, ורק כשסיימנו אותו התפניתי להמשך טיפול. היה לי חשוב שהמפקדים בשטח יראו אותי ויבינו שהכל בסדר ושאני ממשיך לתפקד, שישמעו אותי ממשיך לתת פקודות בקשר. נכון שסבלתי מכאבים, אבל כשראיתי איך המג"דים הסתכלו עליי, איזו תחושת ביטחון זה נתן להם לראות אותי אחרי פחות מיממה שוב בשטח - זה מה שהיה צריך. רציתי שגם האויב יבין שהוא נכשל; אחרי הפיצוץ הם פירסמו תמונות שלי והציגו אותי כהרוג".
שינוי משמעותי של הקונספציה
היכולת החוזרת ונשנית של המחבלים בג'נין לשוב ולהניח מטענים גם אחרי מבצעים של צה"ל הביאה את כיוף לחשב מסלול מחדש. "הבנו שאם אנחנו רוצים לשלוט באזור כלשהו, אנחנו צריכים להיות בו. לא לצאת ממנו", הוא אומר. "בכל פעם שנכנסנו למבצע המחבלים הבכירים ברחו מהאזור, ובסיומו הם חזרו לבנות שוב את הכוח והתשתיות שלהם. לכן ההמלצה שלי הייתה לשנות משמעותית את הקונספציה: להיכנס למחנה הפליטים בג'נין, ולא לצאת. להישאר בתוכו ולהחזיק אותו".
מאז שנכנס כיוף לתפקידו, חוסלו בגזרת ג’נין כ-530 מחבלים ונערכו כ-1,600 מעצרים. בין המבוקשים היו איסר סעדי, ראש התארגנות חמאס במרחב שחוסל ב-4 במרץ; נור ביטאווי, ראש ההתארגנות של הג’יהאד האיסלאמי בג’נין, שחוסל ב-9 במאי האחרון בשכם לאחר שברח מג’נין; ראיק בשאראת, ראש התארגנות הג’יהאד במחומש שהיה מעורב בהוצאת פיגועים, וכן איימן ג’לאמה, ראש ההתארגנות בשכונה המזרחית של ג’נין.
שינוי הקונספציה בג'נין לווה בהבנה שבמחנה הפליטים יש שלושה מרכיבים קריטיים. "ראשית”, כיוף מסביר, “היכולת להתחמש דרך הגבול המזרחי; שנית, הכסף שמגיע מבחוץ; ולבסוף, מחנה הפליטים עצמו שהוא למעשה הבסיס שלהם, כמו חטמ"ר (חטיבה מרחבית). את עניין האמל"ח והכסף השארתי לטיפול האוגדה והפיקוד, והחלטתי שאנחנו נטפל בעניין המחנה, ניכנס אליו ולא נצא, כך שהפעילים הבכירים שישבו בו לא יכולים לחזור אליו".
אל"מ כיוף הבין שבניגוד אליו, שיכול במקרה הצורך לעבור לתפקד מבסיס אחר, עבור המחבלים בג'נין זו מכת מוות. "כל מערכת הפו"ש (פיקוד ושליטה) שלהם פעלה באמצעות המחנה", הוא אומר. "בלי זה המבוקשים נודדים ומפוזרים, וזה מביא אותם לעשות טעויות. חיסלנו מבוקש אחרי מבוקש. מרשימה של 190 שהייתה בהתחלה, נשארו רק עוד ארבעה. היום אני יכול לבצע פטרול בקבאטיה עם שלושה ג'יפים בלבד, ולבצע מעצר בלילה בכל מקום שאני רוצה".
ההצלחה בגזרה לא הופכת אותו לשאנן. "אני לא אומר שבתוך שעה לא יכול לצאת מהאזור פיגוע לעורף", הוא מבהיר, "אבל גם אם כן, הוא כבר לא יהיה מה שראינו. היכולת שלהם לייצר מטענים גדולים נפגעה, הראשים שלהם אינם, אין פיקוד ושליטה. זה השפיע גם על קטיבות אחרות שלא בגזרת החטיבה שלנו – בשכם, בטובאס – שם המבוקשים הגיעו והסגירו את עצמם, אמרו: 'אנחנו לא רוצים להיות ג'נין'. היום בעצם אין בירת טרור באיו"ש, אחרי שג'נין ושלוחותיה טופלו".
לצד הלחימה הבלתי מתפשרת במחבלים, לכיוף חשוב להדגיש שהאזרחים זכו ליחס שונה לחלוטין. "אין ספק שהמצב הזה השפיע משמעותית על האוכלוסייה הפלסטינית", הוא אומר. "זה פגע קשות במרקם החיים השגרתי, כשיש כל הזמן צבא בלב ג'נין. הבנו מהר מאוד שאנחנו צריכים לדאוג לבידול. גם מבחינת התודעה, שיבינו את זה, וגם מבחינת הפרקטיקה. התחלנו ממש לעבוד בזה. דאגנו למשל שהשוק יהיה פתוח גם כשאנחנו פועלים בפנים. בקו אווירי, השוק נמצא במרחק מאה מטרים ממחנה הפליטים. דאגנו לפעמים לפתוח בשבתות את מעבר ג'למה, שדרכו נכנסים לעיר ערבים ישראלים, ולא רק - יש גם יהודים, שעורכים קניות בעיר ומכניסים אליה כסף. לפני כמה חודשים התחלנו לאפשר להם לסלול מחדש את הכבישים".
חששת שהביקורת הבינלאומית על הנעשה בעזה תגיע גם לכאן?
"לדעתי מה שאנחנו עושים כאן נעשה באמות מידה ערכיות מאוד. אנחנו לעולם לא נהיה כמותם. הדגשנו את זה גם ללוחמים שלנו לאורך כל הדרך: ערכים תחילה. זה תרם מאוד לרוח הלחימה. הלוחמים הרגישו שיש צדקת דרך. הפגיעה בבלתי מעורבים מינורית, וגם אם מתרחשת פגיעה כזו - מתחקרים אותה. הנתונים מדברים בעד עצמם: מפתיחת המלחמה יש יותר מ-900 הרוגים בכל איו"ש, רק ארבעה אחוזים לא מעורבים".
ועדיין, יכולים פתאום לנסות להוציא נגדך צו מעצר איפשהו בעולם.
"זה אכן מטריד מאוד הסיפור הזה".
מהלוחם הדרוזי הראשון בשלדג למפקד היחידה
לאורך המלחמה פעלו מרבית כוחות צה"ל בעזה ובלבנון, כך שהפעילות בגזרת ג'נין נפלה על כתפיהם של המילואימניקים, שמשרתים בה מסביב לשעון. "יש לי ארבעה גדודי מילואים שנמצאים תחת עומס גדול מאז 7 באוקטובר", אומר כיוף. "בשנתיים האחרונות הם עשו בין שלושה לחמישה סבבים, וחלקם עם יותר מ-300 ימי מילואים. הם עשו פה דברים שמעולם לא נעשו, ועשו זאת בצורה מדהימה.
"כבשנו את מחנה הפליטים ג'נין עם מילואימניקים. ברור שעכשיו צריך להוריד מהם עומס כדי להקל על השחיקה שלהם. זה נכון גם לסדירניקים, אבל הם עדיין בשירות חובה. סיירת חרוב, למשל, עשתה כאן עבודה מדהימה והייתה גדוד מרכזי ברוב המבצעים שלנו".
סגן אלוף (במיל') ערן (43) הוא מפקד גדוד המילואים 8106 שמחזיק במחנה הפליטים ג'נין. שירותו הסדיר היה בסיירת חרוב, כמעט כמו כל לוחמי הגדוד. הוא אב לארבעה ילדים, מתגורר בקריית-אתא, עו"ד בהשכלתו ועובד כמנהל שיווק. ב-80 הימים האחרונים הוא למעשה "מג"ד מחנה פליטים ג'נין". "מתחילת המלחמה, הגדוד עשה 340 ימי מילואים", הוא מספר.
איך עומדים בזה?
"מנסים לשמור על האיזון העדין בין המשימה הביטחונית לבין המשימות בבית. זה לא פשוט. החבר'ה בגדוד עם המון רצון טוב, אבל אין ספק שהמשפחות מאחור משלמות את המחיר".
נכון לעכשיו, אומר אל"מ כיוף, לצה"ל אין כוונה לצאת ממחנה הפליטים. "הרמטכ"ל היה כאן בסיור, ואמרתי לו שאנחנו צריכים להישאר כאן, אלא אם הדרג המדיני יחליט אחרת".
ומה לגבי הביטחון ביישובים הישראליים בגזרה שלך?
"היום הם נמצאים במקום שונה לחלוטין מהמציאות ב-7 באוקטובר. יש שכבות הגנה רבות. גם מבחינת מרכיבי הגנה פיזיים – יש נשק וכיתת כוננות מאומנת ומסודרת – ומעבר לכך, הצבא יושב בתוך השטח. לכן גם יש כרגע פחות התרעות. ג'נין לא מסוכנת כמו שהייתה קודם, וצריך לשמור על זה, כי לא לעולם חוסן. כיום יש תרחיש הגנה אוגדתי מסודר לאירוע קיצוני כמו 7 באוקטובר, ואין לי ספק שהתושבים יכולים לישון הרבה יותר בשקט מבעבר. אנחנו מפעילים כאן את תוכנית 'היישוב כמבצר' עם בני המקום, שאני אחראי לאמן אותם. חלק מהם כל הזמן מגויסים בפועל, ואנחנו עורכים להם המון תרגילים והקפצות. הכי חשוב – היום המצב של האויב שונה".
לפני כחמש שנים, כששימש כמפקד סיירת גולני, הותקף אל"מ כיוף על ידי מתנחל בהפגנה סמוך לקדומים. לפני כחודשיים התלונן מפקד גדוד מילואים שהותקף באזור בנימין. "כל מג"ד נתקל באלימות", אומר כיוף. "כאן, בגזרה הזו, הקשר של הצבא עם היישובים הוא מדהים".
כיוף, שהיה הלוחם הדרוזי הראשון שסיים את המסלול בשלדג, סגר לפני כארבע שנים מעגל כשקיבל את הפיקוד על היחידה. משם הוא עבר לפקד על חטיבת מנשה. גם הוא קרא בתחקיר צה"ל על קיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, כיצד השתמע ממנו שלוחמי שלדג העדיפו משלב מסוים לא להמשיך ולהיכנס ללחימה בקיבוץ. "הכרתי את הפרטים מהקרב שם הרבה לפני התחקיר", הוא אומר. "הכרתי היטב את האנשים שהיו שם, ואני יכול להגיד שהכוח שהיה שם עשה הכי טוב שהוא ידע בנקודת הזמן ההיא, בשביל להציל כמה שיותר אזרחים. שלדג עשתה עבודה מטורפת במלחמה הזו, כולל הרבה מאוד דברים שלא פורסמו".
כבן העדה הדרוזית, היית מרוצה ממידת ההתערבות של צה"ל בסוריה?
"כל אדם עם סט ערכים נורמלי היה מזדעזע מהתמונות שהגיעו מסוריה. אמנם מבחינה מקצועית לא עסקתי בנושא ככה שקשה לי להתייחס לזה צבאית, מנגד אני מאוד שמח על ההתערבות שמגלמת בצורה הטובה ביותר את ברית הדמים הקיימת עוד לפני קום המדינה".
בשבוע הבא יעזוב אל"מ כיוף את הגזרה ויעבור, לראשונה, לתפקיד מטה, כראש מחלקת המבצעים באגף המבצעים במטכ"ל. בהמשך הוא צפוי להתמודד לפיקוד על חטיבה סדירה – חטיבת הקומנדו, או אולי חלומו הגדול – חטיבת גולני. את התפקיד הנוכחי הוא מסיים בתחושה של "סיפוק רב", הוא אומר. "שינינו את המציאות הביטחונית כאן. האזרחים כאן משמעותית בטוחים יותר".
