לעיתים נדירות אדם מאבד את חייו תוך כדי שהוא עושה את שאהבה נפשו יותר מכל. גם אם המוות מגיע מוקדם מדי והוא נוראי באכזריותו, הוא תופס אותך במקום שבו מצאת סוף-סוף שלווה, מקום שאיפשר לך להיות שלם עם עצמך, לאהוב את מי ומה שאתה. זה לא מקהה את הצער העמוק על האובדן, את הכאב על הטרגדיה הכל כך מיותרת, אבל אולי זה טיפ-טיפה מנחם. הידיעה שנתת ללב להוביל אותך ושעשית את מה שנועדת לעשות.
את כל זה הבנו כשהתחקינו השבוע על סיפור חייו ומותו של עובד גן החיות התנ"כי בירושלים אוריאל נורי ז"ל. אחרי סיור בגן החיות, שכלל ביקור מחוץ לתא שבו מוחזק הנמר שהרג אותו ביום שישי שעבר, נסענו לבית משפחתו בנוקדים ושם שמענו מאמו אילנית את סיפור חייו. על מחלת הבהרת (ויטיליגו) שכיסתה את גופו בכתמים לבנים והפכה אותו לשונה משאר הילדים, שונות שהביאה נידוי חברתי, התעמרויות ועלבונות. הצבא לא רצה לגייסו בגלל המחלה, כך הגיע לשירות לאומי בגן החיות, שם מצא את מקומו.
במקום העבודה אומרים כולם שהיה מטאור. יוצא דופן בכל התחומים. ביצירתיות שלו, בתשוקה לעבודה, בכריזמה. בן 26 היה במותו, שמונה שנים מאז הגיע לגן החיות. הוא התחיל במחלקת הציפורים, וממנה עבר למחלקת הטורפים, שם מונה למנהל המחלקה לפני קצת יותר משנה. בחור צבעוני, תיאטרלי ומאוד ורבלי שהרבה לצלם סרטונים שבהם תיעד את עבודתו. הוא היה הבמאי, העורך והשחקן הראשי. פרזנטור של האריות והנמרים והעבודה בגן החיות. לא פחות מכך הוא אהב להדריך. להוביל הורים עם ילדיהם בין כלובי הטורפים ולספר סיפורים. כזה היה הסיור של "מאחורי הקלעים במחלקת הטורפים" ביום שישי שעבר.
120 שקל למבקר, 80 שקל לבעלי מינוי לגן החיות. מתחילים ב-7:45 ומסיימים ב-10:15. נפגשים ליד הכניסה, לא רחוק מביתן החיות הקטנות. נורי ידע להפנט את הקהל. לחצות את גשר העץ ולהפנות את תשומת הלב לקופי הסיאמנג וקופי העכביש השחור, ללכת לטיגריס ולברדלס, להסביר על הלוטרות, והכל תוך כדי שהוא מספר בדיחות ומתלהב. אחרי כמעט שעתיים הגיעה הקבוצה לכלוב הנמרים הפרסיים. שני נמרים יש שם בסך הכל, אלאדין ואפרין, בני שנתיים וחצי. 21 איש הלכו אחריו, נעמדו מול החצר, מעבר לקיר הזכוכית.
נורי נכנס אל מתחם הנמרים מאחור, מכניסת העובדים, זו שבחזיתה ישנו שלט גדול האוסר על מעבר לא מורשים. שלוש דלתות מפרידות בין החצר לכניסת העובדים, כל אחת מהן נפתחת כשהאחרת נסגרת. תאי הנמרים גם הם סגורים בלוחות ברזל שמורמים רק כשהחצר ריקה מאדם. מה היה שם בדיוק, כל זה נמצא עכשיו בחקירת משטרה. נורי יצא לחצר בחושבו שהנמרים סגורים בתאיהם. מדובר בחיות בר הקנאיות לטריטוריה שלהן. נורי עצמו אימן אותן לשמר את תכונות הטרף הללו, כדי שלא יאבדו מאופיין הטבעי. וכשנורי נכנס לחצר, לטריטוריה, אלאדין עשה את מה שנמר פרסי עושה. הוא מיהר לתקוף ולא הותיר למטפל כל סיכוי. כל זה אירע אל מול הילדים והוריהם. זוועה אמיתית.
מתקני העשרה לטורפים
זה קסם של מקום. 250 דונם במדרונות הצפוניים של נחל רפאים בעמק ירוק המלא בדולבים, קטלבים, אלונים, אורנים ועצי פרי, ובמרכזו אגמון עם פלמינגואים. גן מלא חיות המוקף בקדחת הבנייה הירושלמית הנוגסת כמעט בכל גבעה. מכל מקום נראים בתי מלחה החדשה, מורדות גילה וגבעת משואה.
סיפור הגן מרתק. הוא הוקם ב-1940 על ידי פרופ' אהרון שולוב ברחוב הרב קוק במרכז העיר כפינת חי קטנה. שנה אחר כך, בגלל תלונות על הריח, עבר הגן לשכונת שמואל הנביא וממנה ב-1947 הועברו החיות לאוניברסיטה העברית בהר הצופים. מלחמת השחרור הביאה לסגירת הגן בהר הצופים אבל פרופ' שולוב לא הרים ידיים. ב-1950 הוא הקים מחדש גן חיות לירושלמים, הפעם בחורשת שנלר, ממש על רחוב ירמיהו. במלחמת ששת הימים נפלו בגן פגזים של הלגיון הירדני שהרגו 90 בעלי חיים, ולכולם היה ברור שחייבים לחפש מיקום חדש. זה לקח זמן, וב-1993 עבר גן החיות לכאן – לרחוב אהרון שולוב 1.
האם אילנית: "הסביבה התנכלה לו בגלל מחלת העור שלו. ילדים היו מאוד אכזרים כלפיו. הוא אמר, 'את החיה לא מעניין איך אתה נראה, חיות מקבלות אותך כמו שאתה'"
כשאין פקקים ואין עומסים המקום הזה נמצא רבע שעה ממרכז העיר. בקיץ הוא מלא מבקרים וילדי קייטנות. כשבאנו מוקדם בבוקר יום שני הגן נפתח ב-9:00 אחרי שהיה סגור מאז יום שישי שבו אירע האסון. הורים הורידו את ילדיהם לקייטנה. מסביב לפינת הזיכרון לנורי התקבצו כמה ילדים ואחת מהן אמרה שהוא מת כי "נמר טרף אותו".
אתה לא יכול לעבוד פה אם אתה לא אוהב בעלי חיים. סיגלית הרץ, מנהלת הגן, אומרת שזה מה שמחבר בין העובדים, בטח בין אלו שתפקידם הוא טיפול. "זו האהבה לחיות והאהבה לטבע", היא מסבירה. "המסירות לדאוג לרווחה, לבריאות, לכל צורכי בעלי החיים שנמצאים פה. יש כמובן את העבודה מול הקהל ‑ לקבל, להדריך, לדעת להסביר ‑ אבל כדי שנוכל לקבל קהל קודם כל צריכים לדאוג לבעלי החיים. זה עולם שלם ומופלא שכשאתה נכנס לתוכו אתה לא יכול שלא להתפעל.
"יש את מחלקת הטורפים, מחלקת אוכלי עשב, עם ג'ירפות וקרנפים, מחלקת פילים, מחלקת קופים, גן החיות לילדים, מחלקת ציפורים והאקווריום. וכל מטפל במחלקה שלו צריך להכיר את בעלי החיים תחת אחריותו. והקשר שנוצר מאוד עמוק, מאוד אישי. אתה לומד להכיר את הצרכים, סוגי המזון, את האופי של כל בעל חיים, היכרות שהיא על בסיס יומיומי. אתה בא כל בוקר מוקדם ורק מלהסתכל על החיות אתה מבין איך עבר עליהן הלילה.
"יש פה צוות של 80 עובדים שרק מטפלים בחיות. הם מומחים לבעלי החיים שלהם ומומחים בלבנות להם מתקני הפעלה, שאנחנו קוראים להם מתקני העשרה. הם גורמים לבעלי החיים לעשות פעולות שהם היו עושים אם היו חיים בטבע. כמו למשל לתלות לנמרים בשר בגובה, קשור בחבל, כדי לאלץ אותם לטפס, להתאמץ להגיע לאוכל. לשים להם חתיכות בשר בתוך קרטון, או עטופות בשכבות בד, כדי שיצטרכו 'לעבוד' עם הטפרים שלהם כדי להגיע לאוכל. כל הזמן אתה צריך לחשוב איך אתה מאמן ומשמר את המיומנויות הטבעיות של בעל החיים".
"הטיחו בו שהוא מצורע"
נורי נולד וגדל בנוקדים, התנחלות דתית-חילונית מדרום-מזרח לירושלים, למרגלות ההרודיון. ילד רביעי מתוך חמישה. האחות הגדולה נולדה עם מוגבלות ונפטרה ממחלה לפני כשנה וחודש. אצל אחיו הקטן התפרצה מחלת עור כשהיה קטן וגם הוא גדל בנידוי ודחייה חברתית. ועדיין, זו משפחה חזקה, אוהבת ומלוכדת.
אילנית האם מדברת בפתיחות מרשימה: "אוריאל מאז ומתמיד אהב חיות. זו הייתה האהבה הגדולה שלו. זה התחיל עם אורקה (קטלן), לווייתן שחור עם כתמים לבנים. זה התכתב עם המחלה שלו. הסרט 'לשחרר את ווילי' רץ אצלנו בלופים מאז שהוא היה ילד. אלפי פעמים הוא ראה את הסרט הזה ואיתו גם אנחנו. כל הילדים גדלו על הסרט הזה. היו לו בובות של אורקה ופוסטרים של אורקה, אל תשאל. בגיל 17 הוא הלך לעשות את הקעקוע הראשון שלו, קעקוע של אורקה.
"בבית כל הזמן היו חיות. כלבים, חתולים, יונים, תרנגולות ‑ כל מה שהוא מצא בחוץ הוא הביא הביתה. איך הוא אמר לנו, 'חיות לא שופטות, את החיה לא מעניין איך אתה נראה, היא מקבלת אותך איך שאתה'.
המטפל הראשי הכניס אותנו לביתן שבו הנמרים מוחזקים, שם מצאנו אותם בתא המסורג השלישי בסוף המסדרון. הוא לא ידע להבחין ביניהם ולומר מי הרג את נורי. אחד רבץ על הרצפה, ישן, השני שכב על דרגש עץ ונהם לעברנו בעצבנות
"הסביבה התנכלה לו מאוד. ילדים היו אכזרים כלפיו וכלפי אחיו הקטן. נידו אותו, צחקו עליו, פגעו בו פיזית ונפשית. וכולם ילדים מכאן ומהמסגרות החינוכיות שבהן הוא למד. זו אחת הסיבות שהוא עזב את נוקדים מיד אחרי השירות הלאומי. הוא לא רצה יותר לראות את אלה שהתנכלו לו בילדות. איך התנכלו לו? למשל בהסעות לבית הספר לא נתנו לו לשבת על מושב, הכריחו אותו לשבת על המדרגות. לימים, כשאחיו הקטן הצטרף אליו להסעות, הכריחו גם אותו לשבת על המדרגות בגלל הפסוריאזיס. הטיחו בהם בפנים שהם טמאים, מצורעים.
"כשאוריאל פתח פרופיל בפייסבוק בתור נער, ילדים כתבו לו 'תתאבד כבר'. היום אולי יש יותר מודעות לחרמות ונידוי חברתי של ילדים אבל אז, לפני יותר מעשר שנים, לא היו לי כלים, לא היה לי עם מי לדבר. ממש לא ידעתי מה לעשות. הילד סבל בכל מקום, בדרך לבית הספר ובבית הספר. לא הזמינו אותו למסיבות, למפגשים חברתיים, לשום דבר. אז במקום לצאת ולהיפגש עם חברים הוא ישב בבית, ראה סרטים וסדרות ולמד שפות. הוא דיבר קוריאנית, הבין סינית, שלט בפרסית, אנגלית הוא דיבר כשפת אם. ילד עם יכולות מאוד גבוהות, סופר-אינטליגנט.
"הצבא לא גייס אותו בגלל שהוא לא יכול להיחשף לשמש והפסיד בחור מבריק. אבל אין לנו טענות. רק טוב יצא מזה כי דרך השירות הלאומי הוא הגיע לגן החיות התנ"כי. הוא היה מאושר. 'הגעתי למקום הכי חם בעולם, הכי מכיל, הכי קשוב, הכי רגיש', הוא אמר. קיבלו אותו שם בזרועות פתוחות".
הפייסבוק של הנמרים
המטפל הראשי של גן החיות בנימין פיינסוד מסביר איך מעוררים אצל החתולים הטורפים, בהם כמובן הנמרים, את אינסטינקט השמירה על הטריטוריה שלהם. "סימון הטריטוריה נעשה על ידי ריח, בין היתר על ידי שתן", הוא אומר מחוץ לתא הנמרים הפרסיים, "זה אמצעי הקשר שלהם, הפייסבוק אם תרצה. הם מריחים שתן ויודעים אם מדובר בזכר או בנקבה, ואם היא מיוחמת, באיזו חיה בכלל מדובר. פה יש להם שטח מצומצם ואנחנו צריכים לעודד אותם לנוע ולסמן בו את הטריטוריה שלהם, כי בסוף זה אחד ממאפייני הטורפים. אז לוקחים שתן של בעל חיים אחר, למשל של אריות שאוספים מהחצר שלהם פה למעלה, ומפזרים אותו אצל הנמרים. ואז הנמרים יוצאים החוצה לחצר ומריחים ריח שונה, לא מוכר, וזה מעורר אותם. מישהו היה בשטח שלהם, זה גורם להם לסרוק את החצר ולסמן אותה מחדש, להתנהג כאילו הם בטבע. נורי היה אלוף בלייצר העשרות וגירויים לחיות".
נורי התחיל בצפרייה הטרופית. כשהכיר את המטפל עקיבא ממחלקת הטורפים שמע ממנו על העבודה והתלהב. זה דבר אחד להאכיל יוני כתר, זרזירים והורנבילים, ודבר אחר לגמרי לעבוד עם הטיגריסים והאריות. הוא החל לעלות לטורפים בסוף יום העבודה בציפורים ונדלק. אחרי שסיים את השירות הלאומי הוא נשאר לעבוד בגן ועבר רשמית למחלקת הטורפים, עבד שם כמטפל.
פיינסוד היה אז מנהל המחלקה ולפני קצת יותר משנה נורי החליפו בתפקיד. "הגיע בחור צבעוני מלא מרץ, ילד שגדל בבית דתי ויצא בשאלה, חייכן, סקרן, כולם נשבו בקסם שלו והיה לנו חיבור חזק", הוא מספר. "מטפל צריך לאהוב מאוד בעלי חיים. אתה לא פה כדי לעשות כסף כי פה לא עושים כסף. אתה צריך להיות מוכן לעבוד קשה בכפור, כשיורד גשם ובחמסין. להיות בחוץ בשטח, לגרוף את הקקה של האריות או הנמרים, וזה מסריח, זה באמת מסריח. והוא התמסר לעבודה, התאהב במקום.
"הוא נפתח כמעט על ההתחלה, סיפר על הטראומות שהיו לו בילדות בגלל מחלת הבהרת, שילדים נרתעו ממנו וצחקו עליו, על הנידוי החברתי. ופה הוא מצא סביבה שקיבלה אותו כמו שהוא. יש פה עובדים יהודים, מוסלמים, נוצרים, כל אחד והנטיות המיניות שלו, וכולם מחוברים דרך האהבה הגדולה לבעלי החיים. הוא התקדם מטאורית ומונה לראש מחלקה בגיל מאוד צעיר. הפך לדמות נערצת, היה מקצועי מאוד, כל הזמן למד וקרא, שפע רעיונות. אני אומר לך, הבחור הזה חי את גן החיות כל כולו. ואיזו כריזמה הייתה לו, מדהימה. לפני חודש, קצת יותר, חזרנו מכנס בטקסס על התנהגות בעלי חיים. הגיעו 200 מטפלים מכל העולם ובערב הראשון, שהיה ערב קריוקי, הוא עלה ושר שיר של ליידי גאגא וסחף את כולם. אי-אפשר היה לפספס אותו".
למה אוריאל נכנס לבד
אלאדין ואפרין הגיעו לישראל בפברואר השנה מגן החיות דבור קרלובה שבצ'כיה ואוריאל היה איתם מהרגע הראשון. מדובר בתת-מין שמצוי בסכנת הכחדה ונותרו ממנו רק כ-1,300 פריטים בעולם. מהארץ הוא נעלם בתחילת שנות ה-2000, כשהנמרה האחרונה באזור עין גדי מתה. צבעו צהוב עם כתמים שחורים, מטפס על עצים, תגובותיו מהירות, אורך ניביו כשלושה-ארבעה סנטימטרים ועוצמת נשיכתו מוערכת בלחץ של 300 קילו. מבנה גופו מוצק, רודף אחרי קורבנותיו, כמו איילים ואנטילופות, במהירות של עד 60 קמ"ש והורג אותם בנשיכה קטלנית בצוואר.
פיינסוד הכניס אותנו לביתן שבו הם מוחזקים, שם מצאנו אותם בתא המסורג השלישי בסוף המסדרון. הוא לא ידע להבחין ביניהם ולא ידע לומר מי מהם הרג את נורי. אחד רבץ על הרצפה, ישן, השני שכב על דרגש עץ בגובה מטר וחצי ונהם לעברנו בעצבנות, חושף את ניביו. יש פרוטוקול שלם לכל פעולה ולו הקטנה ביותר שקשורה לחיות הטורפות ‑ איך להאכיל, איך להיכנס לחצר ועוד.
שלוש דלתות מפרידות בין החצר לכניסת העובדים, כל אחת מהן נפתחת כשהאחרת נסגרת. תאי הנמרים סגורים בלוחות ברזל שמורמים רק כשהחצר ריקה מאדם. מה היה שם בדיוק? כל זה נחקר עכשיו
כאמור, עובדי גן החיות והמנהלת לא יכולים לדבר על המקרה בגלל חקירת המשטרה, אבל אין ספק שאחת הנקודות שנבדקות היא למה נורי נכנס אל חצר הנמרים כשהוא לבד. האם היה צריך להיות מישהו נוסף שיוודא איתו שהדלתות סגורות?
הרץ מסכימה שהעבודה במקום טומנת גם סכנות מקצועיות. "לא משנה כמה אוריאל השקיע בהם, בסוף נמר זה נמר ויש לו אינסטינקטים של נמר", היא מסכמת. "אם מישהו נכנס לו לטריטוריה, הוא מתקיף".
פיינסוד מוסיף שהסיכון הוא לא רק במחלקת הטורפים: "אם קרנף נוגח בך אתה גמור. בעיטה מג'ירפה יכולה לשלוח אותך לצד השני של העמק. לפני שנה הותקף בגן מטפל על ידי תנין בשם קלרנס שהגיע אלינו מאילת. לצערנו הוא לא שרד את התקיפה, היה צריך לירות בו כדי לחלץ את המטפל".
מה קרה למטפל?
"נפצע קשה מאוד. הוא עדיין בשיקום".
"היינו יורים בלי לחשוב"
הראשון שהגיע לחצר הנמרים שבה הותקף נורי היה המטפל עקיבא, הבחור שהביא אותו ממחלקת הציפורים. הילדים וההורים שהיו עדים לתקיפה ברחו מהמקום מבועתים. גם פיינסוד אומר שהנמר שתקף, אלאדין, התנהג כמו שנמר אמור להתנהג: "אני בטוח שאם אוריאל מסתכל מלמעלה, הוא מרוצה מעצמו כי הנמר התנהג ככה רק בגלל שהוא עודד אותו להתנהג טבעי. היה דיון נרחב ברשת מה צריך לעשות עם הנמר עכשיו. לא מעט כתבו שצריך להרוג אותו. 'איך לא יריתם בו', מטיחים בנו. וברור שאם היה צריך לירות באלאדין כדי להציל את אוריאל היינו יורים בו בלי לחשוב פעמיים, אבל זו לא הייתה הסיטואציה. אני בטוח שאוריאל מבסוט שלא קרה כלום לנמר. אין סיבה שנעניש אותו. מבחינת אלאדין, הוא לא עשה משהו רע. הוא תפס מישהו שנכנס לו לטריטוריה ותקף אותו. זו תכונה שאוריאל עודד אותו לשמר. ונכון שהוא הכיר את אוריאל, אבל בכל מה שקשור לטריטוריה הוא לא מכיר אף אחד. בסוף הוא חיה טורפת ואנחנו רוצים שהוא יתנהג כמו חיה טורפת".
הלכנו בשבילים וכל רגע נעצר עובד והסתודד עם המנהלת הרץ. גן החיות גייס חמישה פסיכולוגים מומחים בטראומה לטובת העובדים. כולם הכירו את נורי. "כולנו שבורים", אומר פיינסוד, "איבדנו חבר נפש. ילד שגדל פה והפך לחלק מהמשפחה שלנו. ברמה המחלקתית זה שוק. ופתאום אתה מקבל אירוע כזה, חבר שלך נהרג על ידי אחת החיות שהוא טיפל בהן תוך כדי שהוא עושה את מה שהוא הכי אוהב לעשות. אני אומר לך את זה הכי אמיתי, הוא אהב לדבר על החיות, לעשות הדרכות, לתת שואו. לא היה מוכשר ממנו. זו חתיכת כאפה לכולנו".
זה סיפור באמת שובר לב שאירע במקום שאליו הולכים כדי להדחיק לרגע את החדשות הנוראיות שבחוץ. הוא שובר לב במיוחד בגלל דבריה של אילנית האם שאומרת שגן החיות גרם לבנה לפרוח. "הוא זרח שם", היא מסבירה. "יודע מה, זרח זו מילה קטנה. הוא היה פרח מיוחד שגן החיות ידע בצורה מדויקת איזה דשן הוא צריך, כמה מים הוא צריך ובאיזו תדירות הוא צריך כדי לאפשר לו להיפתח ולהפיץ את היופי והאופי שלו. אחרי השירות הוא יצא מהארון. אזר אומץ, בא אליי ואל אבא שלו אליהו ואמר 'אני גיי'. אליהו בא מבית חרדי ולקח את זה בהתחלה קשה. אבל הוא עשה עם עצמו עבודה וכעבור כמה חודשים הוא נשא את אוריאל שלנו על כפיים ואמר לו 'אני אוהב אותך כמו שאתה'. הילד הזה היה השראה לכולנו, לכל מי שהכיר ונתקל בו".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
