חלק גדול מערוצי הטלוויזיה בעולם הערבי בכלל, ובזירה הפלסטינית בפרט, יכלו השבוע להתחרות באלה הישראליים בכל הנוגע לסיקור הדיון על כיבוש הרצועה. הנושא זכה לכותרות ראשיות, והופגנה בקיאות מרשימה לגבי חילופי הדברים בין נתניהו לזמיר, החלוקה בתוך הממשלה בין תומכים נלהבים בכיבוש למתנדנדים ומסויגים, וכן ציוציו הבוטים של יאיר נתניהו נגד הרמטכ"ל.
המתח בקרב הפלסטינים גובר סביב הנושא. ד"ר איאד אל-קרא, חוקר מחאן-יונס המזוהה עם חמאס, מסביר: "70 אחוז מהרצועה כבר נכבשה, והעזתים שמצופפים בשלוש מובלעות קטנות וחווים 22 חודשי לחימה קשה, מעריכים שהשתלטות מלאה תחריף את המצוקה הקיימת. הם מצפים, בין היתר, למעצרים המוניים, ללחץ גובר עליהם 'להגר מרצון', וכן לעימותים צבאיים ולהתנגשויות עממיות שיתרחשו ברחבי הרצועה, גם לאחר השלמת הכיבוש. ישראל הפגינה עד כה אוזלת יד בכל הנוגע לאספקת צורכי האוכלוסייה, ורבים פוחדים שבכיבוש מלא הכאוס והמחסור יחריפו".
חמאס מצידו מתייחס לאיום הישראלי ברצינות אך לא מתכוון להגמיש עמדות, קל וחומר להרים ידיים. "רוב הרצועה מצוי בין כה וכה בשליטה מלאה של ישראל שחדרה לכל סנטימטר באזור, אבל לא הצליחה לממש אף אחד מיעדיה. מה היא יכולה לעשות מלבד עוד הרג והרס?" תהה שלשום באסם נעים, חבר הלשכה המדינית של הארגון, והוסיף מפקד בזרוע הצבאית שהתראיין בעילום שם ליומון "א-שרק אל-אווסט": "כוחות חמאס ברצועה מוכנים לתרחיש של לחימה ממושכת שתארך שנים".
העיתונאי הפלסטיני מוחמד דראגמה: "ההתפתחויות האחרונות מדרדרות דרמטית את המעמד הבינלאומי של ישראל. בכל מהלכיו, נתניהו מקל מאוד את המאמץ הפלסטיני להתקדם לעבר מדינה"
מנגד, כמו בישראל, יש בצד הפלסטיני מי שטוענים כי איומי הכיבוש הם "ספין" של נתניהו, וכי אם היה באמת מעוניין ביעד כזה יכול היה כבר לממשו מזמן. "אין ספק שיש פער ומתח בין הדרג המדיני לביטחוני, אבל הדיון כולו נראה כרגע יותר כבלון ניסוי לבחינת התגובות מבית ומחוץ לרעיון הכיבוש", מעריך ד"ר סופיאן אבו-זאידה, פרשן לענייני ישראל ומראשי מחנה דחלאן בפתח.
*
58 שנים לאחר שכבשה אותה בפעם האחרונה, ישראל חוזרת למציאות שונה בתכלית: למעלה משני מיליון איש, בהשוואה לכ-350 אלף ב-1967, באזור הרוס לגמרי. בממד הביטחוני, כיבוש אמנם יאפשר לפגוע קשות ביכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, אבל יפגוש אתגרים חדשים, בפרט מלחמת גרילה וטרור, כמו שאירע לאמריקאים אחרי הפלת סדאם חוסיין ב-2003. השטח ימשיך להיות רווי נשק ומוטיבציה גבוהה של כלל הארגונים, ובראשם חמאס, והרצועה - כמו עיראק, סוריה ואפגניסטן - עלולה להפוך ל"זירת ג'יהאד", שתמשוך מתנדבים מוסלמים מכל רחבי העולם.
השפעה קשה צפויה גם בקשרים עם מדינות ערב. אלה מקרינות כבר עתה דאגה וזעם ביחס לרעיון הכיבוש. מירדן משוגרים איתותים לגבי הרעה צפויה ביחסים בין שתי המדינות; הסעודים כבר עייפו מלהבהיר שחלום הנורמליזציה מתפוגג נוכח המלחמה המתמשכת בעזה, לא כל שכן אם תיכבש כל הרצועה; והאיום החמור ביותר נשקף מכיוון קהיר, שהמשבר עימה מעמיק ומתבטא בסירוב למנות שגריר חדש בת"א ולקבל את השגריר הישראלי החדש במצרים.
ביטוי מוחשי לתסכול המצרי ניתן השבוע בדברים חריפים במיוחד של הנשיא א-סיסי שאמר: "למלחמה בעזה כבר אין מטרות ברורות ולא נראה שנועדה לשחרור החטופים. אין לה היגיון והצדקה והיא הפכה למסע הרעבה, השמדה וטיהור הסוגיה הפלסטינית".
קדמו לכך אזהרות מצד מושל צפון סיני, ח'אלד מג'וואר, שהכריז: "פריצת מעבר רפיח בכוח תגרור מלחמה כוללת שתהרוס את האזור כולו".
רעיון כיבוש עזה מגיע בנקודת שפל חסרת תקדים, כשגוברים הקולות בעד הכרה במדינה פלסטינית והטלת סנקציות על ישראל. כיבוש עזה לא צפוי להסתכם בגינויים, אלא לגרור הגבלות על קשרי המסחר, המדע, נמלי הים וקשרי התעופה, באופן שישפיע על חיי כל הישראלים.
"בכלל מהלכיו, ובראשם התוכנית לכיבוש הרצועה, נתניהו מקל מאוד את המאמץ הפלסטיני להתקדם לעבר מדינה. ההתפתחויות האחרונות מדרדרות דרמטית את המעמד הבינלאומי של ישראל, ובכך מעניקות רוח גבית חסרת תקדים לפלסטינים", מסביר בשיחה שלשום העיתונאי הפלסטיני, תושב רמאללה, מוחמד דראגמה.
ברקע יצוין גם המחיר הכלכלי. "העלות השנתית המינימלית של ניהול ממשל צבאי ברצועה, שנדרש להקימו מאפס, צפויה לעמוד על 8-10 מיליארד שקל", מסביר בשיחה פרופ' צבי אקשטיין, ראש מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן, ששימש בעבר המשנה לנגיד בנק ישראל.
"יידרשו גם עשרות מיליארדים לשיקום התשתיות בעזה, וספק אם מדינות ערביות ומערביות יסכימו להשתתף במימון במציאות של כיבוש מלא. הנזק למשק יוחרף נוכח הצורך להפעיל מערך מילואים גדול ולאורך זמן, וכן בשל סנקציות שיוטלו על ישראל מצד חברות ובהמשך גם מדינות".
*
נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון המתחבט בדילמת כיבוש עזה. כמעט כל קודמיו מאז הקמת המדינה שאפו מצד אחד לשלוט על הרצועה, משיקולים ביטחוניים או אידיאולוגיים, אך מצד שני חששו מאחריות על המוני העזתים, כ-70 אחוז מהם פליטים, והכירו במשמעויות העמוקות הנגזרות משליטה עליהם, לרבות איום דמוגרפי על צביונה של המדינה, אם האזור יסופח לישראל.
הבנת המורכבות והאיומים גרמה למנהיגי העבר לבחור ברע במיעוטו: בן-גוריון ויתר על שאיפה לספח את עזה בראשית שנות ה-50 (וקודם לכן על כיבוש הגדה), רבין שאף "להוציא את עזה מת"א", ושרון קידם את ההתנתקות בטענה לאיום דמוגרפי קיומי זוחל על ישראל.
גם אולמרט החליט במבצע עופרת יצוקה שלא להמשיך לכיבוש הרצועה, ואף נתניהו עצמו ב-2014 (מבצע צוק איתן) דחה את התוכנית שהוצגה לו לכיבוש מלא של האזור - אז גם הודלפה מהקבינט לתקשורת מצגת שהוכנה בצה"ל בנושא, כנראה כדי לסכל את האפשרות לכיבוש עזה.
לא ברור אם האיום הנוכחי לכיבוש הרצועה רציני, אך ניכר כבר עתה שוני בולט ביחס לעבר: האיום גלוי, מקודם במודע, ומוּנע בחלקו הגדול מטיעונים אידיאולוגיים המוסווים כשיקולים אסטרטגיים, למשל הקביעה לכאורה שהיכן שיש התיישבות אין טרור.
בנוסף, הוא מלווה בכמיהות לב, חלקן פנטזיות, לשינוי המציאות, כמו מימוש חזון טראמפ, עידוד הגירת פלסטינים, דה-רדיקליזציה והקמת עיר הומניטרית, שאליהן נוספים בימים האחרונים רעיונות מהונדסים חדשים של ריקון העיר עזה והטלת כתר ממושך ש"ייבש" את חמאס. כיבוש מלא מחייב את ההנהגה להישיר מבט לציבור ולתאר בכנות את המחיר שיגבה, בפרט פגיעה כמעט ודאית בחיי החטופים, וגם להסביר שמתחיל פרק חדש בתולדות ישראל, כזה שאינו מלווה בהגדרת משך זמן או באסטרטגיה ותכנון סדורים.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
