פברואר 2024, סמוך לבית החולים שיפא שבעזה.
בצה"ל, שכבר כבש את בית החולים בנובמבר 2023 ועזב את המקום, מבינים שמאות מחבלים זורמים למתחם והופכים אותו שוב לבסיס טרור. התוכנית לכיבוש וטיהור מחדש של שיפא, שקיבלה את השם “מבצע ניתוח מקומי", כבר נרקמת ותצא לפועל כחודש מאוחר יותר. בינתיים הצבא פועל בפאתי המתחם הגדול והמסוכן הזה. אבל מסביב לשיפא ומתחתיו יש עדיין תשתית מנהרות מסועפת ומורכבת. לוחמי המנהרות של יהל"ם – יחידה הנדסית לעבודות מיוחדות, הסיירת המובחרת של הנדסה קרבית – צועדים באחת מהמנהרות הללו.
ואז זה קורה. מה שאל"מ אלי, מפקד יהל"ם, מתאר חד-משמעית בשתי מילים: "תרחיש האימים".
בעוד הלוחמים מתקדמים בתוך המנהרה, דרוכים למצב של היתקלות, קרב פנים אל פנים, מטען שיושלך לעברם או מלכודת נפץ אחרת - מקטע שלם של המנהרה פשוט קורס עליהם. צריך רק לדמיין מה עובר על לוחם מנהרות באירוע כזה: הכל מסביב צפוף, לח ואפל. רק הקרניים האדומות של מצייני הלייזר של הנשק מפלחות את העלטה. דריכות מלאה, מינימום דיבורים בקשר. ולפתע המנהרה קורסת, וטונות של תשפוכת עפר ואבנים ממלאת את החלל הצר, מאיימת, חלילה, לקבור אותם חיים. האוויר הדחוס גם כך מתמלא אבק, אמצעי ראיית הלילה מתערפלים.
המנהרה קרסה במרכז טור הלוחמים שהתקדמו בתוכה, כך שהכוח פוצל לשניים: חלקו המרכזי של הכוח נותר מאחור, בעוד כעשרה מהלוחמים שהובילו את הטור, ניתקו ממנו. ביניהם – מפולת העפר. "הייתי שם בשטח, למעלה", נזכר אל"מ אלי. "הלב נעצר. אתה מבין שיש קריסה, לא שומע עדיין כלום. החשש הוא שאולי לוחם או לוחמים חלילה נקברו מתחת, ואולי אלה שנותרו מנותקים מותקפים עכשיו על ידי אויב שארב להם שם? אבל בתוך זמן קצר הגיע הדיווח".
שאמר מה?
"איך אמר המשפט המפורסם, 'יוסטון, יש לנו בעיה'? אז ביהל"ם זה 'יוסטון, הייתה לנו בעיה'. הם מדווחים בדיעבד, אחרי שכבר פתרו אותה".
מה הם עשו?
"חפרו ועקרו את הדיפונים של המנהרה. ככה הם הצליחו לסדר מעבר (שעקף את החסימה) - ולחלץ את כל אלה שנותקו".
באירוע הפעם לא נפגע אף אחד מהלוחמים. אבל יהל"ם שילמה מחיר כבד במלחמה הנוכחית: 18 מלוחמיה נפלו מ-7 באוקטובר ועד כה. בשבוע שעבר ציינה היחידה שני אירועים: בתום שלוש שנים, אל"מ אלי סיים את הפיקוד על יהל"ם, וימונה לקצין הנדסה ראשי; וסמוך לאגם שבפארק רעננה נערך טקס במלאת 30 שנה להקמתה. השבוע הקבינט החליט על חזרה ללחימה בעיר עזה. אם וכאשר זה יקרה, לכולם ברור שיהל"ם תשוב ותהיה בחוד. בבתים עם המטענים, בדרכים הממולכדות - ובעיקר במנהרות. "זו מלחמת התת"ק (ראשי התיבות לתת-קרקע)", מגדיר אל"מ אלי את חרבות ברזל.
אל"מ א': "אני רוצה להגיע אליהם במנהרות בהפתעה, ממקום שהם לא מצפים לי, לקדוח ולהגיע לסינוואר על הראש. וזו מלחמת מוחות, כי יש במקביל גם גרף למידה מטורף של חמאס שלומד אותנו ומשתנה בהתאם"
כמה קילומטרים של מנהרות השמדתם בעזה מאז 7 באוקטובר?
"אין לי מספר מדויק. אני יכול להגיד בשקט שבמצטבר מדובר במאות קילומטרים, אבל יש עוד מאות קילומטרים שלא הושמדו. מתחת לרצועת עזה יש למעשה עיר תת-קרקעית מסועפת שלמה, בגבהים שונים, עם חיבורים ביניהם, ועם ייעוד שונה לכל מתחם. יש שם בתי כלא, יש מרפאות, יש חוות שרתים, יש חוות מזגנים, יש חדרי מחשבים, חמ"לים לפיקוד ושליטה. אבל הסיפור הוא לא כמה יש, אלא איזה מהמתחמים השמדת. כיום תת-הקרקע ברצועה ספג מכה אנושה. ייקח לחמאס עשרות שנים כדי לשקם את מה שהשמדנו. בכל מקום שבו היינו בתמרון, לא נשארו כמעט מנהרות משמעותיות מתפקדות. בגלל שרמת איסוף המודיעין שלנו בתת-קרקע התפתחה במלחמה באופן חסר תקדים, אני יכול לומר שהנזק הוא עצום".
אז איפה נותרו מנהרות מתפקדות?
"רק במקומות שבהם לא תימרנו".
× × ×
היה רגע אחד ב-7 באוקטובר, שבו אל"מ אלי (44) הבין שמעכשיו הכל השתנה. זה קרה כשהוקפץ עם החפ"ק שלו למסיבת הנובה. בשטח עוד היו גופות נרצחים ונרצחות, רכבים שרופים וקולות ירי שהידהדו מסביב. "ראיתי שם את המחיר האכזרי והנורא של כישלון. את המראות, את הריחות, את מבטי ההורים שחיפשו את ילדיהם ונשאו עיניים מלאות חרדה, תקווה וכאב", כתב במכתב הפרידה לחייליו. "ברגע ההוא הבנתי שהחלה משימת חיי".
מהר מאוד, עם תחילת התמרון בעזה, הוא יגלה כמה צדק. עם הכניסה לעזה, פוצלו לוחמי יהל"ם וצורפו לצוותי הקרב החטיבתיים (צק"ח) של היחידות השונות. "לכל חטיבה שפעלה בתמרון צורפה פלוגה של יהל"ם", משחזר אל"מ אלי. "אנשי היחידה, לפני שהם אנשי מקצוע בתחום התת"ק, הם קודם כל לוחמים מעולים. לפני שהגיעו לאתגר המקצועי של טיפול במנהרות, הם היו צריכים גם להתמודד עם המחבלים מעל הקרקע, והשתתפו בעשרות היתקלויות פנים אל פנים".
קצין בכיר ביהל"ם: "באחת המנהרות ראינו מחברות עם כתב יד בעברית. באחת מהן כתבה ילדה קטנה 'אני רוצה הביתה'. ראינו את הכלובים, קופסאות שימורים. בדיעבד הבנו ששם הוחזקו החטופים שחזרו בעסקה הראשונה. אלה תנאים לא אנושיים, שאי–אפשר להתרגל אליהם. כמו שאי–אפשר להתרגל לכאב"
אלא שבתוך זמן קצר מתחילת התמרון, התברר שאמנם ללוחמי היחידה יש הרבה מאוד עבודה מעל הקרקע, אבל שעיקר הלחימה עומדת להתרחש מתחתיה. מחבלי חמאס ירדו כמעט כולם אל העיר התת-קרקעית העצומה והמסועפת שבנו מתחת לכל שטח רצועת עזה, ואיתורם הפך למלאכה סיזיפית. אל"מ אלי: "הבנו שאופי הפעולה של היחידה בשטח חייב להשתנות, וכך גם המבנה שלה. בשיטה הקיימת היינו יכולים למשוך עוד שבוע-שבועיים, אבל זה היה לחפש מחט בערימת שחת. התמרון היה מוכוון לאויב שפעל על-הקרקע, והשינוי שהובלנו, יחד עם פיקוד דרום, הוא להכווין אותו לתת-קרקע".
איך זה קורה בפועל?
אל"מ אלי שולף מפה ענקית ומסווגת, שמחולקת לאזורים רבים. "הגענו למסקנה שכדי להכריע את חמאס אנחנו לא צריכים ללכת ולחקור כל פיר ופיר שנמצאים כמעט בכל בית, אלא להכריע ביעדים המרכזיים בתת-הקרקע. מה שיש במפה הזו, הוא מיפוי שערכנו – אחרי עבודת מודיעין נרחבת – של כל מרכזי הכובד התת-קרקעיים של חמאס: אתרי הייצור של חומרי הנפץ; אתרי התקשורת; מתחמי הבכירים במקומות שבהם לא מוחזקים חטופים; מנהרות הקישור בין חאן-יונס לרפיח; אתרי הפו"ש (פיקוד ושליטה) שלהם. אם 'מפעל המטרות' של חיל האוויר נמצא בבור בקריה, אז 'מפעל המטרות' של שאר צה"ל נמצא ביהל"ם".
ואז? אחרי שריכזתם את כל המודיעין הזה?
"הזמנו את כל מפקדי האוגדות שפעלו בשטח, הצגנו להם את המפה שנבנתה, והמלצנו לאן ללכת. בעצם יהל"ם הפכה מגורם שמסייע ליחידות כשנתקלים או מאתרים במקרה תוואי תת-קרקע – לגורם שמכוון וממליץ לאן ללכת. העבודה הפכה להרבה יותר ממוקדת: ללכת לנכסים האסטרטגיים של חמאס".
איך זה קורה בתכלס? נניח, מפקד אוגדה מצביע על נקודה מסוימת במפה, אומר שכאן, למשל, מייצרים אמל"ח, ובואו ניכנס לשם. עכשיו מה?
"מתחיל תהליך תכנון. מפקד האוגדה בחר יעד, וכוח משימה שלנו התחיל לחקור אותו מודיעינית בעזרת אמצעי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר שיש, שחלקם פותחו במיוחד תוך כדי הלחימה. תוך יום-יום וחצי של חקר, יוצאים לפעולה בשטח. בכל מקום שכזה אנחנו נתקלים במערכת תת-קרקע מסועפת. אנחנו מגיעים עם מקדח ענק (דרילר) וקודחים לעומק של 25-30 מטרים, בחלק מהמקומות אפילו 40 מטרים".
3 צפייה בגלריה
כוח יהל"ם מפֶּתח פיר שנחשף מתחת לביה"ח הטורקי במרכז הרצועה. "זה מקום סגור, הדף, גזים. אין לאן לברוח"
(צילום: זיו קורן )
תמיד ידעתם בדיוק איפה לקדוח?
"לפעמים לוקח ימים לאתר את המקום המדויק שבו נמצא הנכס. בנינו כאן ביחידה מעבדת איתור, מעין האב טכנולוגי, כדי לאתר את המנהרות. וכל מבצע כזה הוא אירוע מורכב, כי הכל מתנהל תחת אש. צריך להקים מִגננים לכוחות שפועלים, להביא את הדחפורים, את הדרילר. חמאס לא ארגון טיפש. כשאתה מגיע עם הדרילר הוא מבין שאיתרת את המתחם שלו ושזה הסוף. בחלק מהמקומות הוא כבר לא יכול לברוח, כי הצד השני של המנהרה כבר הרוס וחסום, אז הוא יוצא להילחם".
אז מה עשיתם?
"גם את שיטת הפעולה שינינו תוך כדי הלחימה. אני רוצה להגיע אליהם בהפתעה, ממקום שהם לא מצפים לי, לקדוח ולהגיע לסינוואר על הראש. וזו מלחמת מוחות, כי יש במקביל גם גרף למידה מטורף של חמאס שלומד אותנו ומשתנה בהתאם".
בדצמבר 23', נופל ביחידה עוד אסימון, כשיהל"ם חושפים את מנהרת הענק שהגיעה עד כ-400 מטרים ממעבר ארז. "זה היה שוקינג לכולנו", מספר קצין בכיר ביחידה. "לא האמנו שיש מנהרות בגודל וברוחב כזה. היום כבר ברור לנו שזו מערכת ענק מחוברת, שאפשר להיכנס אליה בנקודה אחת ולצאת בכל נקודה אחרת ברצועה".
מה אפשר להגיד על איך שגיליתם אותה?
"סינוואר פירסם סרטון שלו נוסע בתוך מנהרה. לא היה ברור לנו איפה הסרטון צולם. ניתחנו אותו, ובשילוב עם מודיעין וטכנולוגיה, הגענו למיקום משוער. למחרת ביצענו שם קידוח ופגענו בול במנהרה. שנים חשדו שיש שם מנהרה וחיפשו אותה, ועכשיו גילינו אותה. זה היה סוג של נקודת מפנה. כל הבכירים, מראש הממשלה עד הרמטכ"ל, הגיעו לראות אותה. עמדו והסתכלו על הפתח כמו שמנהל הכלא בסרט 'חומות של תקווה' הסתכל על החור שהאסיר ברח ממנו".
כשצה"ל הגיע לציר פילדלפי, יהל"ם קיבלה הוראה להשמיד את מנהרות ההברחה שחצו למצרים, והיו עורק האספקה המרכזי של הארגון. במהלך המבצע, שכונה "חומות פלדה", אותרו והושמדו במשך כשלושה חודשים לא פחות מ-276 מנהרות בציר. היו גם ניסיונות פחות מוצלחים, כמו תוכנית "אטלנטיס" להציף מנהרות במים.
"אטלנטיס" לא הצליחה במיוחד.
אל"מ אלי: "אני לא יודע להגיד שהיא לא הצליחה. היה שם הישג טוב של נטרול המנהרות, אולי לא של השמדה מלאה. ביום שהצפנו אותן 50 מהמחבלים עלו לקרקע והשמדנו אותם".
אלא שבתום בדיקות מומחים, הוחלט שהשיטה הזו לא יעילה, ואפילו מסוכנת. אחת הסיבות: החשש שיוצפו מנהרות שבתוכן מוחזקים חטופים. "אטלנטיס" בוטלה, וביהל"ם חזרו לשיטה הקלאסית: לוחמים שיורדים לתוך הפיר, מטהרים את המנהרה ממחבלים, מוודאים שאין שם חטופים – ומשמידים אותה. זו, כמובן, שיטת פעולה הרבה יותר מסוכנת ומורכבת. כך, למשל, מתאר קצין בכיר מיהל"ם את הניסיון לאתר מנהרות חטופים בחאן-יונס, מיד אחרי שהעסקה הראשונה קרסה והלחימה התחדשה: "פעלנו בכוחות משולבים במבצע לאיתור חטופים ולכידת בכירי חמאס. הגענו למוקדים שידענו שסינוואר ודף יכולים לשהות בהם, לפי מידע מהחטופים שחזרו בעסקה הראשונה. קילפנו עוד שכבה ועוד שכבה, כמו בצל, וככה גילינו שהכל מחובר לכל. שם הבנו שאתה נכנס לקרקע מתחת לבית של סינוואר, ויכול לצאת ברפיח. אלה מבצעים לא פשוטים שם. חשוך, אין אוויר, חמאס שם מצלמות שמחוברות למטענים, וכשהוא רואה אותך מגיע - הוא מפוצץ. אין לאן לברוח. זה מקום סגור, הדף, גזים. יכולת התגובה שם היא מאוד מוגבלת. רק הראשונים, שרואים בקושי כמה מטרים קדימה, יכולים להגיב. לכן התנועה שם היא גם מאוד-מאוד איטית, לזהות מצלמות ומטענים. אבל ברגעים האלה, שם במנהרה, הרגשנו תחושת שליחות עצומה, כשהבנו לאן הגענו".
מה ראיתם?
"ראינו מחברות עם כתב יד בעברית. באחת מהן כתבה ילדה קטנה 'אני רוצה הביתה'. ראינו את הכלובים, קופסאות שימורים. זה קשה ומטלטל. בדיעבד הבנו ששם הוחזקו החטופים שחזרו בעסקה הראשונה".
מלבד שורדי השבי, אתם בעצם היחידים שמבינים את תנאי החטופים במנהרות.
"זה מאוד קשה. אנחנו לא מפסיקים לחשוב על זה תוך כדי העבודה במנהרות. על מה הם עוברים. זה נותן דרייב מאוד גדול גם ללוחמים, שמבינים שאם החטופים שורדים בתנאים האלה, חייבים לעשות הכל כדי להוציא אותם. אלה תנאים לא אנושיים, שאי-אפשר להתרגל אליהם. כמו שאי-אפשר להתרגל לכאב".
× × ×
אל"מ אלי לוקח אותנו למנהרת הענק שנבנתה בתוך ג'וליס, מחנה ההכשרה החדש של יהל"ם, שהחליף את המחנה המיתולוגי בסירקין. כאן לוחמי המנהרות מתרגלים תרחישים שונים בתת-קרקע. אנחנו יורדים אחריו אל בטן האדמה. כמעט בלתי אפשרי ללכת זקוף, ורוחב המנהרה גם הוא צר מאוד, כ-80 סנטימטרים בלבד. "וזה עוד כי יש כאן עכשיו תאורה ואוורור", מסביר אל"מ אלי, "אבל אם אני סוגר אותם, הכל כבר שונה. הלוחמים שיורדים למנהרות סוחבים עליהם ציוד, למטה חם מאוד, מחניק, חשוך. הלוחמים עם אמצעי ראיית לילה, הכל מאוד מסועף, לפעמים אין קליטה, ובכל פינה יכול לחכות מטען חבלה או מחבל שאורב עם נשק".
מה השלב הכי מסוכן?
"הכניסה למנהרות היא האירוע הכי מאתגר בתמרון. אבל האתגר הוא לא לדעת איך להכניס אותו, אלא חשוב יותר לדעת איך אני מוציא אותו בשלום. לחימה בתת"ק היא מקצוע לכל דבר, ולכן לוחמי יהל"ם תמיד נכנסים ראשונים. כל לוחם פה שנכנס למנהרה, הוא כמעט מפקד יהל"ם בקצה. כל החלטה שלו היא קריטית ומשפיעה על כל הכוח שצועד מאחוריו. עבורי, כשאני מפקד על מבצע כזה מלמעלה, זו אחריות ענקית לדעת איפה נמצא הלוחם שלי".
היו מקרים שסירבת להכניס לוחמים למנהרה?
"בהחלט. אין אף כניסה למנהרה שאני לא מאשר באופן אישי, וכל כניסה כזו אני שוקל בכובד ראש ומאשר רק אחרי ביצוע סט מדויק של הנחיות. לפעמים המח"ט בשטח רוצה ודוחף להיכנס, ואני צריך לעצור ולהגיד 'חבר'ה, לפה לא. לא נכנסים'. זה לא נעים כל כך להגיד 'לא' כשיש כוח בשטח שרוצה להיכנס, אבל זה התפקיד שלי להגיד מתי צריך לעצור ולבצע את הפעולה בדרך אחרת, בלי להוריד את הלוחמים למנהרות".
גם הלוחמים בטח מתבאסים.
אל”מ אלי מחייך. "הם מאוד דוחפים ורוצים להיכנס. המוטיבציה שלהם בשיא. זה כבר הפך לסביבה הטבעית שלהם. הם זחלו שם, נלחמו שם, מיפו. המוכנות שלהם גבוהה מאוד. וזה קשוח. הם לא עובדים למטה רק עם הרובה, הם גם חופרים בידיים".
לא רק מחבלים ואמל"ח הם מצאו שם, אלא לעיתים נדירות – נדירות מדי לצערם – גם את המטרה שלשמה נכנסו לעזה מלכתחילה: החטופים. לדברי אל"מ אלי יהל"ם הייתה מעורבת בחילוץ של 35 גופות ושל חטוף אחד חי, פרחאן אל-קאדי, שאותר בתל-סולטאן.
כמה ימים אחר כך חילצתם גם את גופות ששת החטופים שנרצחו.
אל”מ אלי משתתק לרגע. "היו לנו לדעתי עשרה מבצעים של חילוצי חטופים", הוא אומר. "אני לא רוצה להיכנס לפרטים, כי יש שם רגעים מאוד רגישים, אבל התמונה של גופה שלוחמים מוציאים ממנהרה היא תמונה קשה. זו תחושה קשה מאוד של פספוס. היו לנו אירועים שבהם הייתה תקווה וציפייה שאולי מישהו עוד ייצא בחיים. אבל היו גם מבצעים שיצאנו אליהם כשידענו שהחטופים כבר הגיעו לשם כגופות, ושאם לא לוחמי יהל"ם, הם לא היו יוצאים משם. במקרים האלה אתה מבין שזכית להביא אדם לקבורה ראויה".
היה קשה לאתר את הגופות בתוך המנהרות?
"שוב, לא איכנס לתיאורים גרפיים, אבל אני יכול להגיד שהאויב שלנו החביא אותן מאוד עמוק".
איך מגיבים הלוחמים כשהם מוציאים ממעמקי האדמה גופות של חטופים?
"התחושות תמיד קשות מאוד ברגעים כאלה. אני זוכר את עצמי עומד על הפיר כשהלוחמים מוציאים גופה מהתת-קרקע - וזה רגע מאוד לא פשוט לכולנו".
אתם מעבירים אותם אחר כך תהליכים של עיבוד, שיחות?
"נושא העיבודים והטיפול הנפשי החל אצלנו כבר ב-7 באוקטובר, כשהלוחמים שלנו הם אלה שהיו צריכים לזַכות גופות של מחבלים ואזרחים בכל שטחי העוטף. יש כאלה שעד היום נושאים איתם את ריח הגופות והתמונות הקשות".
כלומר, לוחמים פוסט-טראומטיים?
"יש המון. בכל מיני דרגות. אנחנו מחבקים ומלווים את הלוחמים האלה, ומעבר לכך יש ליחידה עמותה מעולה, שמסייעת ותומכת בהם גם באזרחות".
כמה היתקלויות היו לכם בתת-קרקע, קרבות פנים אל פנים בתוך המנהרות?
"היו עשרות אירועים כאלה. לא רק ברצועה, גם במנהרות בצפון. לשמחתי, באף אחת מהם לא היו נפגעים לכוחותינו. הם הסתיימו עם מחבלים הרוגים. הסיבה היא שעשינו מראש הכל כדי למנוע היתקלויות כאלה. למדנו לאורך המלחמה לשכלל את הטכנולוגיות שלנו עד לקצה. יש למשל רחפן קטן מאוד שאנחנו משתמשים בו במנהרות. זה מוצר מדף שכל אחד יכול לרכוש אותו. אבל אחד הלוחמים ביחידה שעוסק בתחום הטכנולוגי, פיתח יכולת של הרחפן הזה לתקשר ולהעביר את המידע לאחור".
כשהסתיים השלב המרכזי של התמרון ברצועה, הועבר עיקר משקל העבודה של יהל"ם צפונה, אל גבול לבנון, לשורת המבצעים המקדימים שבוצעו מעבר לגבול לפני תחילת התמרון מול חיזבאללה. אחרי חיסול נסראללה, כשצה"ל כבר תימרן בדרום לבנון, כוחות גדולים של יהל"ם עלו מעזה ללבנון. "המטרה הייתה להשמיד את כל היכולות במרחב החיץ, לא לאפשר '7 באוקטובר' נוסף, הפעם מצפון", מסביר קצין בכיר נוסף מהיחידה. "התוואי בלבנון שונה מאוד מעזה. אם בעזה זו מערכת של 550 קילומטרים שחפורה מקצה לקצה, בלבנון המנהרות הן טקטיות יותר. מנקודה לנקודה. אחת מהן, ספציפית, בכפר רב-א-תלאת'ין, הייתה הגדולה ביותר. הגענו לאזור שלה בעקבות מודיעין, ומצאנו שם דלת פלדה גדולה חצובה בהר. קדחנו בדלת והכנסנו מצלמה. ראינו בפנים מצלמת מעקב ומטען גדול מאוד. ואז גם התחיל ירי מבפנים. הפעלנו את האמצעים שלנו לנטרול המטען, ירינו על המצלמה, והשבתנו את ארון החשמל שם. המחבלים, שהיו 30 מטרים מתחתינו, הבינו שאנחנו באים. הם נותרו שם בעלטה והתחילו לירות כמו משוגעים. צרורות שלא נגמרים".
לא היה אפשר לסגור את הסיפור מהאוויר?
"בגלל שהמנהרה היא מתחת להר, אי-אפשר לתקוף אותה מהאוויר. חייבים להיכנס. אז זרקנו רימוני עשן, ניטרלנו עוד מטען בדרך וירדנו למטה. המחבלים לא נשארו להילחם. ברחו מאיזה פתח מילוט עד שהגענו. כשנכנסנו למטה זה היה משהו שלא ראינו כמוהו: מתחם עצום. מקום לאלפי לוחמים. הרמטכ"ל דאז, הרצי הלוי, הגיע למקום וביקש להשמיד את המנהרה הזו. זה היה המבצע ההנדסי הכי מורכב של צה"ל. כינינו אותו 'מעגל סגור', כי זה קרה בסוכות 2024, בדיוק שנה אחרי 7 באוקטובר".
איך משמידים מתחם כזה?
"הבאנו מהנדסים של צה"ל שעשו את החישובים הדרושים והתחלנו להזרים לשם אמצעי חבלה. כמויות עצומות. 400 טונות של חומר נפץ, חמישה טונות של מוקשים. וצריך להכניס הכל מהר למטה, כי חיזבאללה, שמבין שאנחנו הולכים להשמיד לו את הנכס הזה, לא מפסיק לירות עלינו פצמ"רים. מספיק שאחד פוגע - והכל עולה באוויר. אחרי כמה ימים של הכנה ופיזור כל אמצעי החבלה במנהרה, מתקבל האות ואנחנו יוצאים. מגיעים למוצב בצפון ישראל, בנוכחות אלוף פיקוד צפון, מפעילים את המערכת ורואים את הכל עולה באוויר. רואים איך הפיצוץ פורץ את הקרקע. מעולם לא נעשה כאן פיצוץ בהיקף כזה. הורגשה רעידת אדמה עד זכרון יעקב.
"הייתה בלבנון עוד מנהרה מטורפת שחשפנו, במארון א-ראס. זה היה פרויקט איראני. אין הרבה כאלה. ליגה אחרת לגמרי מהמנהרות בעזה. תלולה באופן קיצוני, ובתוכה חדרי שהייה עצומים, שיכולים להכיל מאות מחבלי רדואן עם כל הציוד שלהם, בדרך לפשיטה על מרחב אביבים. אתה עובר את חדרי השהייה, דלתות הדף, ואז רואה אור בקצה המנהרה. כשיצאנו פתאום גילינו שהגענו לבינת-ג'בייל. החסרתי פעימה: המנהרה חיברה בין שתי העיירות האלה".
גם היא פוצצה?
"היא הייתה כל כך תלולה ועמוקה, שלא יכולנו להשמיד אותה בפיצוץ. אחרי שאיתרנו, מיפינו וטיהרנו אותה, נעשה מבצע לוגיסטי מטורף עם כוחות הנדסה של אוגדה 36 ועם גדוד 605 של חיל הנדסה, ופשוט מילאנו אותה באלפי קוב בטון".
כאשר הסתיים התמרון בדרום לבנון, יהל"ם שבה לעזה. "חזרנו למרכבות גדעון", ממשיך אל"מ אלי. "במערכה מול איראן שוב גייסנו את כל המערכת, חברנו לפיקוד העורף וטיפלנו בכל הטילים שאיראן שיגרה".
מה פגשתם כשחזרתם לרצועה במרכבות גדעון?
"חיכו לנו המון מטענים. במנהרות וגם על הקרקע, במבנים. חמאס ניצל כל הפסקת אש וכל רגע שלא היינו באזור מסוים כדי להכין את המרחב - לחזור ולמלכד. פעלנו המון עם 'פנדות' (מעין דחפור הנדסי לא מאויש) ועוד סוגי רובוטים. אם ניכנס לעיר עזה ולמחנות המרכז, זה מה שנפגוש גם שם. הם שומעים בתקשורת לאן אנחנו מתכוונים לבוא - ומכינים את השטח לקראתנו".
× × ×
יהל"ם, שכאמור חוגגת עכשיו 30 שנה להקמתה, נולדה מתוך הצורך להקים כוח קומנדו הנדסי, כזה שמצד אחד יכולותיו הרבה יותר גבוהות ומתוחכמות מכוחות ההנדסה של הגדודים, ומצד שני, לוחמיו זוכים להכשרה שמאפשרת להם להצטרף למבצעים של כוחות מיוחדים. מסלול ההכשרה ביחידה אורך בין שנה וחודשיים לשנה וארבעה חודשים, והוא כולל טירונות רובאי 07 ואימונים בנושאים כמו חבלה, לוחמה תת-קרקעית וסילוק פצצות. לאחרי הטירונות הלוחמים מחולקים לפי מסלולים: סיירת יעל, שעוסקת בפשיטות חבלה; פלוגת ס"פ שעוסקת בסילוק פצצות (יש כוח נוסף העוסק בסילוק פצצות אוויריות), פלוגות סמו"ר (ראשי התיבות של סליקים ומנהרות) וצורים שמיועדות ללחימה בתת-קרקע; פלוגת סייפן שמטפלת בחומרים ביולוגיים-כימיים; ופלוגת מרום המתמחה בהפעלת רחפנים. יש ביהל"ם גם פלוגה נוספת, מדרון מושלג שמה, שעוסקת בפריצות לתוך אזורים קשים במיוחד. כל לוחם או לוחמת שמתקבלים ליהל"ם חותמים באופן אוטומטי על שנת שירות קבע. "אני מפעיל אותה לכולם", אומר אל"מ אלי. "במלחמה הזו, הציבור הבין שלוחמי יהל"ם הם אלה שתמיד נכנסים ראשונים. זו הסיבה שהביקוש לשרת בה נמצא עכשיו בשיא. אין לי מקום. פשוט לא יכול לקלוט את כל מי שרוצה, וזה קשה מאוד כשאתה נאלץ להגיד 'לא' לאנשים טובים".
ב-22' היחידה נפתחה גם ללוחמות. אל"מ אלי: "הלוחמות הן הצלחה אדירה, ושתיים מהן כבר קצינות. במהלך המלחמה הלוחמות עשו יותר ממאה משימות בתוך עזה, וחלק מהן ישנו יותר משבוע בתוך הרצועה. אנחנו רוצים להכפיל את מערך הלוחמות ביחידה, ואם נצליח אז גם יותר מלהכפיל".
אל”מ אלי עצמו לא צמח ביהל"ם אלא בגדוד 601 של הנדסה קרבית, שם היה מ"פ. הוא הצטרף ליהל"ם כמפקד המיונים ליחידה, יצא ללימודים, וחזר כסגן אלוף וכמפקד פלגת הלוחמים של יהל"ם ואחר כך מונה לקצין ההנדסה של פיקוד צפון. למרות שיכול היה לקבל דרגת אל"מ במסלול אחר, הוא חיכה לפיקוד על יהל"ם - עד שלפני שלוש שנים זה סוף-סוף קרה. "חלום חיי", הוא אומר.
ב-7 באוקטובר היחידה הוקפצה מיד לעוטף. "הגיעו לפה 250 אחוז מאנשי המילואים שלנו", מתאר אל”מ אלי. "אנשים כמו תא"ל (מיל') משה שלי, שהיה קצין הנדסה ראשי (בנו, רס"ן בן שלי ז"ל, לוחם יחידת 669, נפל במהלך התמרון – י"י, ר"ו), או תא"ל (מיל') איתן דהן, מבקר מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה, שהיה בשירותו הצבאי מפקד בית הספר להנדסה קרבית, הגיעו לכאן כדי להצטרף ללחימה. כמותם הגיעו מאות אנשי מילואים שכבר לא רשומים. אלה האנשים של יהל"ם".
הלוחמים נשלחו לכל הגזרה: מעבר ארז, בסיס רעים, כפר עזה, בארי, עד כרם שלום. אחר כך החל מבצע הזיכוי של היישובים שהותקפו והסביבה. "זה תהליך שנעשה בדרך כלל בסוף מלחמה, אבל כאן לא הייתה ברירה – זה היה בתוך שטח שאנשים חיים ופועלים בו", מסביר תא"ל אלי. "היו טנקים שנותרו עם רימונים פתוחים; גופות ממולכדות של אזרחים, של חיילים, של מחבלים; בתים שמולכדו, ואלפי חומרי לחימה – רקטות, נפלים, חומרי נפץ, נשקים. הפעלנו מאות אנשי מילואים לצורך זיכוי כל האזור".
בין כל המילואימניקים בוגרי היחידה לדורותיה שהתייצבו, נוצר מצב שבו 63 זוגות אחים שלאורך השנים שירתו ביהל"ם – בהם תאומים, ואפילו ארבעה מקרים של שלושה אחים – ביקשו להיכנס לעזה כשהחל התמרון. "נאלצנו לפנות להורים כדי לקבל הסכמות", נזכר אל”מ אלי.
את אחד מאותם מקרים כואב אל"מ אלי מאוד באופן אישי. "במהלך השירות שלי ביהל"ם היה מפק"ץ (מפקד צוות) מעולה שהלך איתי לאורך כל הדרך, סרן נתנאל סילברג (33) ז"ל. ב-7 באוקטובר הוא כבר היה מילואימניק, והוא הגיע אליי ולא הפסיק להתחנן להיכנס לרצועה כשיתחיל התמרון. הוא לא הפסיק להפציץ אותי בהודעות ווטסאפ. היה מוכן להיכנס בכל תפקיד. בסוף אישרתי לו".
ב-18 בדצמבר 2023 נפל סרן (במיל') סילברג ז"ל בקרב בשג'עייה. "אחיו גם הוא לוחם מילואים ביהל"ם", מספר אל"מ אלי. "גם עכשיו הוא מבקש ממני שאאשר לו להיכנס לתמרן ברצועה. אני מסרב והוא מפציץ אותי בהודעות ווטסאפ. אמרתי לו: 'ההודעות האלה מוכרות לי'. אבל הוא לא מפסיק לבקש".
כל אחד מ-18 לוחמי היחידה שנפלו במלחמה השאיר בו צריבה. הוא זוכר, למשל, את החלל הראשון בחרבות ברזל, מאותה שבת. "ב-12:00 בצהריים כבר היה לנו חלל ראשון, סרן איתי כהן (22) ז"ל, שנפל בקרב עם מחבלים בקיבוץ עלומים. איתי היה קצין מצטיין. רק למחרת, ב-8 באוקטובר, גילינו שהוא נפל. ב-10 באוקטובר הייתה ההלוויה והלכתי להספיד אותו. כשחזרתי משם, מרוסק, ברחבה הראשית בבסיס היחידה ראיתי פתאום חופה".
חופה? של חתונה?
"כן. מתברר ש-א', אחד הלוחמים ביחידה שהיה אמור להתחתן באותו יום, החליט שהוא לא דוחה את החתונה ופשוט העביר אותה לבסיס. המעבר הזה, ערב המלחמה, בין לוויה לחתונה – מצד אחד קצין מצטיין שלנו שנפל, ומצד שני הרוח של האנשים שמתחתנים ורצים להילחם – זו הרוח של האנשים כאן".
מה, הוא התחתן וישר נכנס לעזה?
"לגמרי. החתן א' נלחם איתנו לאורך כל המלחמה".
