אחרי 30 משאיות הפסקנו לספור. זה טור ארוך שמתחיל בחניון גדול ומתנחשל בסדר מופתי לאורך כמה מאות מטרים אל תוך מעבר כרם שלום. משאיות פול-טריילר שהועמסו במשטחי מזון. אחת מלאה בקופסאות של שמרים יבשים תוצרת חברת אנג'ל המצרית שמקום מושבה בסואץ, ממזרח לתעלה. אחריה משאית עמוסה חבילות אורז בסמטי של חברת אבו אל-עז. הבאה בתור מובילה חבילות פסטה מחיטת דורום. זו שאחריה עם שימורי שיפקה ושימורי זיתים של חברת פרי הצפון והדרום ודבוקה לה לפגוש משאית עם שימורי שעועית מבושלים ברוטב עגבניות.
המשאיות המתינו במנועים דוממים. נהגיהם עמדו בחבורות מחוץ לקבינות, חיפשו פינות מוצלות כדי לחסוך בדלק. לשבת בקבינה כשהמזגן פועל זה הגיוני כשמדובר בשעה-שעתיים. "אבל אנחנו פה כבר מאתמול בבוקר", אמר הנהג סאבר ח'טיב ממזרח ירושלים, "אם היינו כל הזמן במזגן של המשאית, היה נגמר לנו הדלק". השעה הייתה קצת אחרי תשע בבוקר של יום שלישי השבוע, מד הטמפרטורה הראה 33 מעלות.
הדי פיצוצים עמומים הגיעו מתוך הרצועה, אבל איש לא התרגש. מוקדם יותר בבוקר עידכן משרד הבריאות בעזה, הנשלט בידי חמאס, כי מניין המתים מרעב עלה ל-227, מתוכם 103 ילדים. ישראל, מצידה, טוענת שהמספרים מופרכים וכי מדובר בקמפיין תודעה שקרי שמנהל חמאס כדי ליצור מצג שווא של רעב המוני בעזה. אולם בסוף ישנן עובדות שאיש לא מתווכח עליהן: במשך יותר מחודשיים, מאז שחזרה ישראל ללחימה בתחילת חודש מארס השנה ועד 19 במאי, המסוף כאן היה סגור למעבר סחורות מכל סוג. איך שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התרברב באותם ימים? "לא ייכנס אפילו גרגיר חיטה לרצועה". ההחלטה על פתיחת המסוף לכניסת סחורות התקבלה בעקבות התראה של מערכת הביטחון כי המצב ההומניטרי ברצועה מידרדר. וגם אז קצב הכנסת הסיוע היה מצומצם ולא הצליח לענות על הביקוש.
כמעט חצי שנה עברה ועשרות רבות של משאיות עמוסות מזון, גרגירי חיטה ואספקה ממתינות לא רק כאן, בכרם שלום, אלא בעוד שלושה מעברים שנפתחו על גבול עזה. וברקע החלטת הקבינט שהורה לצה"ל "להשתלט" על העיר עזה. אחרי שתמונות הילדים העזתים הרעבים זיעזעו את העולם, הלחץ הבינלאומי שבר את המצור שהטילה ממשלת ישראל על הרצועה.
ועדיין, טור המשאיות לא זז. ח'טיב מנגב זיעה ממצחו ונראה מיואש. "מאז שהחליטו להכניס כמה שיותר סחורות פנימה, לפני שבוע וחצי, עשיתי לכאן כולה שתי נגלות", הוא אומר, "כל נגלה לוקחת כמה ימים. אין מספיק אנשים שיפרקו את המשאיות. אתמול הגעתי לכאן בשבע בבוקר ומאז אני פה. יש נהגים שמחכים שלושה ימים שיפרקו אותם. בפעם שעברה חיכיתי יומיים. אני לא אומר שלא נכנסת אספקה פנימה, אבל בקושי. תראה בעצמך, העסק תקוע, לא זז".
דברים שרואים משם
אתה עומד כאן בחום הכבד, קבוצות של עיתונאים ומשפיעני רשת מכל העולם מגיעים לצלם ולסקר את כניסת הסחורות, מובלים על ידי נציגי יחידת מתאם הפעולות בשטחים או אנשי משרד החוץ – ולא מבין לאן כל הסיפור הזה הולך. לפי הערכות, ישנם כיום כ-1.2 מיליון בני אדם בעיר עזה. 700 אלף חיו שם עד לפני המלחמה, השאר נעקרו מבתיהם וגרים באוהלים ובמתחמים של האו"ם. העיירות בצפון הרצועה נחרבו, רפיח נהרסה וגם חאן-יונס עברה הרס שיטתי. לאן נותר לעזתים ללכת?
ועוד לפני שהחלה הפעולה בעיר עזה, ישנו עניין הרעב. במערכת הביטחון הישראלית עשו חשבון: ב-42 ימי הפסקת האש שבמסגרת עסקת שחרור החטופים השנייה נכנסו לרצועה בכל יום 600 משאיות מזון ואספקה, 25,200 משאיות בסך הכל. ההערכה הייתה שהכמות הזו תספיק לקיים את צורכי התושבים בעזה למשך חמישה חודשים. אך כבר בסוף אפריל התחילו להגיע דיווחים מתוך עזה כי מתפתחות שם תופעות של תת-תזונה.
צ'רבקו, נציגה של האו"ם בעזה: "האנשים פה מותשים, חסרי תקווה. כולם בחרדה. קשה להם לדמיין עקירה נוספת. הם אומרים: 'לא נותר לנו לאן ללכת'"
"זו הסיבה שישראל פתחה את כרם שלום באמצע מאי והאיצה את הקמת מתחמי חלוקת המזון של הקרן ההומניטרית לעזה (GHF)", אומר גורם ביטחוני, "כך שמחודש מאי יש גם חלוקת מזון במתחמי הקרן וגם הפעלה של מטבחים קהילתיים באמצעות ארגוני סיוע בינלאומיים שקיבלו אספקה דרך כרם שלום, ומ-12 ביוני – גם דרך מעבר זיקים. לא הייתה הרעבה של הרצועה. יש כאן קמפיין שקרי".
זו הייתה גם הטענה של ראש הממשלה נתניהו בשיחתו עם הנשיא טראמפ לפני כשבועיים וחצי. הנשיא האמריקאי צעק עליו בתגובה: "הוצגו לי הוכחות שילדים בעזה גוועים ברעב".
לפי הדיווח האחרון של כוח המשימה לענייני תזונה של האו"ם, בחודש יולי נספרו כ-12 אלף ילדים בני פחות מחמש הסובלים מתת-תזונה חריפה. כוח המשימה פועל בתוך משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) ומדווח על מצב התזונה והנגישות למזון של תושבי הרצועה. הרמנו טלפון לאולגה צ'רבקו, דוברת OCHA ברצועה, המוצבת בעיר עזה, כדי לקבל ממנה עדות ממקור ראשון.
"מה שאני רואה בעיניים, לא מה שאני קוראת בדוחות, הוא רע מאוד", היא אומרת. "נכון שנכנסת עכשיו יותר אספקה, אבל אי-אפשר לפתור ברגע סיבוכים רפואיים שנגרמים כתוצאה מרעב ממושך. יש משבר תזונתי אמיתי, אתה רואה את זה בעיניים. מצב בתי החולים נורא ואיום, הם מלאים עד אפס מקום בחולים ובפצועים ובקושי מתפקדים. האו"ם ושאר ארגוני הסיוע מצליחים להכניס יותר משאיות, אבל זה רק 60 אחוז ממה שהרצועה צריכה. אנחנו לא מצליחים להדביק את הביקוש כי כל נסיעה של שיירת משאיות מצריכה המון תיאומים מול צה"ל, הצירים עצמם לא בטוחים, וכל משימה כזו אורכת 16-18 שעות. יש יותר מזון בשווקים, המחירים אמנם ירדו, אבל לאנשים נגמר הכסף. מתחמי חלוקת המזון מסוכנים, תראה כמה נהרגים כשהם הולכים לאסוף משם ארגז מזון. אנשים פה לא עובדים. הם מותשים, תשושים, חסרי תקווה. ועכשיו כולם מדברים על כוונת ישראל לכבוש את העיר עזה. האנשים פה בחרדה. קשה להם לדמיין עקירה נוספת. כולם כאן אומרים: 'לא נותר לנו לאן ללכת'".
האזהרה של הפצ"רית
הפרקליטה הצבאית הראשית, אלופה יפעת תומר-ירושלמי, מזהירה בפורומים סגורים כי לפעולה בעיר עזה יש השלכות מרחיקות לכת מבחינת הדין הבינלאומי. בחוות הדעת שלה טוענת הפצ"רית כי הנעה של מאות אלפי פלסטינים מתוך העיר לשטח מצומצם תגרור לחץ מדיני ומשפטי בינלאומי על ישראל שכבר שולטת בכ-75 אחוז משטח הרצועה. מהלך כזה יטיל על ישראל את האחריות לניהול האזרחי של השטח שאליו יתפנו תושבי העיר, וזה אומר אחריות על הכל: מזון, מים, סניטריה, רפואה ועוד.
אבל נתניהו לא מדבר בכלל על כיבוש אלא משתמש במונח "השתלטות". פרופ' אליאב ליבליך, מומחה למשפט הבינלאומי מאונברסיטת תל-אביב, אומר שמבחינה משפטית אין דבר כזה "השתלטות". "הקבינט משתמש במונח הזה ולא במונח 'כיבוש' כדי לנסות לחמוק מהחובות המשפטיות שחלות במצב כזה. העניין הוא שלפי הדין הבינלאומי, מרגע שיש שליטה בפועל על שטח, בין אם קוראים לזה 'השתלטות', 'שליטה מבצעית' או כל שם אחר, מדובר בכיבוש לכל דבר ועניין. במצב של כיבוש, חלה חובה על המדינה הכובשת לשמור על הסדר הציבורי ולהבטיח את כלל השירותים לאוכלוסייה. זה מצריך המון משאבים והמון כוחות, ולדעתי אין לממשלה כל כוונה לקיים את החובה כזו. הניסיון של הממשלה לחמוק מהחובות הללו דרך המשחק עם המונחים הוא שקוף. זה לא יצליח לה. אגב, כבר עכשיו עזה כבושה במידה רבה. אבל אין ספק שהעמקת השליטה בשטח תוביל ליותר ציפיות ודרישות שישראל תנהל כל אלמנט של חיים בשטח".
ליבליך מדגיש את החובה של הממשלה לפעול לפי חוות הדעת של הייעוץ המשפטי, בין אם זו היועצת המשפטית לממשלה ובין אם הפרקליטה הצבאית הראשית, אפרופו התעלמות הממשלה מהיועמ"שית גלי בהרב-מיארה. "לפי המשפט הישראלי, חוות דעת של ייעוץ משפטי מחייבות את הרשות המבצעת, והדבר נכון גם בצבא, שהפצ"רית היא היועצת המשפטית שלו. אני חושב שבצבא, בניגוד לממשלה, יודעים זאת היטב. התעלמות מחוות דעת משפטית היא לא רק הפרה של הדין הישראלי, אלא גם תשדר לעולם שמערכת המשפט הישראלית כבר אינה חזקה. זה, בפני עצמו, יכול לדרבן גורמים חיצוניים לפעול משפטית נגד ישראלים".
בלילה, עם היתושים
זו אחת הדאגות שעומדות בבסיס מאהל המחאה שהקימו השבוע כמה ארגוני אמהות ונשים לא הרחק מקיבוץ נחל עוז, סמוך לגבול הרצועה. החשש הוא שילדיהן שלחמו בעזה יהפכו מטרה לארגונים פרו-פלסטיניים שיבקשו להוציא נגדם צווי מעצר בבתי משפט מקומיים ברחבי העולם בחשד לביצוע פשעי מלחמה, התמשכותה של המלחמה ואי-שחרורם של החטופים בעסקה, אי-השוויון בחלוקה בנטל וכוונת הממשלה להעביר חוק שיפטור את החרדים משירות צבאי, כל אלה הביאו השבוע כמה מאות נשים בכל יום לפעילויות המחאה במאהל. צעדות, עמידה בצמתים עם שלטים, מעגלי שיח וגם שינה באוהלים בחום הנורא עם היתושים ורעש ההפגזות הבלתי נגמר.
כשבאנו לשם ביום שלישי לפנות ערב עמדו כמה עשרות נשים וגברים לצאת לצעדה לעבר הגבול. יום קודם לכן הצליחו הנשים להגיע עד הגדר עצמה, שם צעקו לעבר חיילים "באנו לשים סוף למלחמה הזו". בתגובה, אומרות הפעילות, מחאו להם החיילים כפיים וצעקו להן "רוצים כבר לחזור הביתה, נמאס מעזה".
יום קודם הגיעו הנשים עד הגדר וקראו לעבר החיילים: "באנו לשים סוף למלחמה". בתגובה, הן אומרות, מחאו החיילים כפיים וצעקו: "רוצים הביתה, נמאס מעזה"
עו"ד איילת השחר סיידוף, יוזמת המאהל ומי שעומדת בראש תנועת "אמהות בחזית", אומרת שהקמת מאהל המחאה הייתה צעד מתבקש בעקבות ההחלטה לפעול בעיר עזה. "באנו לזעוק: 'די כבר, תניחו לילדים שלנו, הם שחוקים, עייפים ובעיקר בטראומה'. ההשראה שלנו היא תנועת 'ארבע אמהות' שהביאה ליציאה של צה"ל מלבנון. לי ברור שמלחמות מסתיימות כשאמהות קמות. אנחנו חייבות להיות הקול של הילדים שלנו, של דור הלוחמים שנשא בנטל המלחמה ארוכת הימים הזו. אנחנו 70 אלף אמהות, יש לנו ילדים לקראת גיוס, ילדים בסדיר ולוחמים במילואים. לי עצמי יש בן לוחם ועוד שניים לפני גיוס. אני מכירה את סיפורי המלחמה מקרוב, מהבית. חייבים לשים לזה סוף, להחזיר את החטופים ולהתחיל בתהליך של ריפוי".
יעל זרח, מובילת "חזית הלוחמים" ב"אמהות בחזית", אומרת שהן כבר עשו כמעט כל פעולה אפשרית. "היינו בוועדת בכנסת, הופענו בתקשורת, יצאנו לרחובות, נפגשנו עם פוליטיקאים והפגנו להם מול הבית. ההחלטה לעלות מדרגה מביאה איתה מסר שאנחנו לא מפחדות משום דבר, חוץ מדפיקה בדלת, לא עלינו. אין בנו פחד להגיע הכי קרוב לגבול, היכן שהבנים והבנות שלנו לוחמים, הכי קרוב למקום שבו נמצאים החטופים שלנו, ולזעוק משם".
לזרח חשוב לא למסכן את הלוחמים. יש לה בן לוחם קומנדו והוא לא היה רוצה שתוציא אותו בכיין. "הם קשוחים, הילדים שלנו", היא אומרת, "מהם לא תשמע תלונות. אבל אתה רואה את העייפות בעיניים שלהם. הם חוו וראו דברים מאד קשים בלי הפוגה כמעט. משרד הביטחון צופה כ-100 אלף פגועים בגוף ובנפש עד שנת 2028, רבים מהם בגלל המלחמה, מחציתם פגועי נפש. המדינה לא מסוגלת להתמודד עם מספרים כאלה, אין פה מספיק מטפלים".
מצנן במקום מזגן
הן הביאו גנרטור שאליו חיברו מספר מצננים. זה לא עובד כמו מזגן, אבל נותן קצת רוח. אולי ציפו כאן להמונים, אבל ההמונים לא באו. ההמונים לא באים גם להפגנות במוצאי שבת בבגין מול עזריאלי. לכיכר החטופים מגיעים בדרך כלל אלפים בודדים. רק אירועים יוצאי דופן, כמו פרסום סרטוני הזוועה של אביתר דוד ורום ברסלבסקי, מוציאים יותר אנשים מהבית. המחאה כבר לא מזיזה לנתניהו ולממשלה הזו, היא אפילו לא מגרדת להם את הפח.
סיידוף אומרת שכדמוקרטית-ליברלית היא חווה דה-לגיטימציה מצד נתניהו והקואליציה שתומכת בו. "זה דה-לגיטימציה לערכים ולמוסר שלי, לחלומות שלי איך לגדל את הילדים שלי. אני חשה נגזלת בדמים ובכספים. את חיזבאללה ניצחנו בשלושה חודשים, עם איראן נלחמנו 12 יום, איך אותו צבא לא מצליח לנצח את חמאס, ארגון טרור בכפכפים, לדברי נתניהו, בכמעט 700 יום? זה רק בגלל שלנתניהו אין רצון לנצח את המלחמה הזו כי ביום שהיא תסתיים, הוא ילך הביתה".
"אי-אפשר לשחוק את החיילים שלנו שם במלחמה אין-סופית", הצביעה עו"ד איריס שפירא, פעילה ב"בונות אלטרנטיבה", לעבר הרצועה, "הצבא שלנו לא בנוי למלחמות ארוכות. אין לנו מספיק חיילים, ועוד למלחמה ללא תכלית. החיילים שלנו שם בטראומה, הם עוד לא בפוסט-טראומה, לא נותנים להם רגע כדי לעבד את החוויות שלהם. זה נזק בלתי הפיך לנשמה שלהם. ואם הם יישברו, עם איזה צבא נישאר?"
שנורמן: "לפעמים אני יודע שיש לנו הרוגים ופצועים ברצועה לפי כמות האש שנורית והמסוקים שנכנסים ויוצאים. אחרי 24 שעות מגיע ה'הותר לפרסום'"
"ועוד לא אמרנו מילה על פוטנציאל ההסתבכות עם החוק הבינלאומי", התערבה סיידוף, "מה שישראל עושה בעזה, והעובדה שהממשלה הזו מחלישה את מערכת המשפט הישראלית, חושף את כל הלוחמים שלנו לסכנת מעצר בחו"ל. האג מתעסק רק עם דרג מדיני ומפקדים בכירים. הפחד שלנו הוא מהוצאת צווים בבתי משפט מקומיים. שהילדים שלנו ייסעו בלי לדעת שהוצא נגדם צו מעצר במדינה שאליה הם טסים. הילדים שלנו נדרשים לעשות מעשים שהתוצאות שלהם הרסניות ובגלל מחדלי הממשלה הזאת, שלא מקימה ועדת חקירה ממלכתית, הם ישלמו מחירים כבדים. אני באמת חוששת שמי שנלחמו בחרבות ברזל עלולים להיות כלואים לנצח במדינת ישראל".
השינה במקום הייתה לא קלה, ולא רק בגלל החום. "יומיים לא הורדתי נעליים ואיזה יבלות נהיו לי", אמרה סיידוף. "היה לי מגעיל. הזעתי ולא התקלחתי וחשבתי על כל החיילים שם בפנים, הם שניים-שלושה קילומטרים מכאן בסך הכל, ישנים עם נעליים במשך ימים ארוכים, לא מורידים את הקסדה ואת האפוד, רטובים מזיעה. חשבתי עליהם, איך הם מרגישים, ואתה יודע מה, זה מילא אותי בכעס. בכעס על אלו שרוצים בהמשך המלחמה הזו. כל מי שרוצה שהמלחמה הזו לא תיגמר מוזמן לא להוריד נעליים ולא להתקלח במשך שבוע. יודע מה, עזוב שבוע, שלושה ימים, שיעשו את זה שלושה ימים, ואז נראה אותם".
"זה הכל ביחד", סיכמה זרח, "זה הטראומות, חוסר התכלית שלא מוביל אותנו לשום מקום ורק גורם לעוד אבידות בגוף ובנפש, החום הנורא, העובדה שיש שם 20 ישראלים שנמקים עדיין במנהרות, כל אלו יוצרים תחושת מחנק. שדי כבר, אי-אפשר יותר. בלילה רצינו לישון כמה שעות אבל איפה, אי-אפשר. איזה רעש אטומי, היו כאלה פיצוצים אדירים, מי יכול לעצום ככה עין?"
"מי יכול לעצום ככה עין" זו שאלה מצוינת. לכאורה, החיים בעוטף חזרו איכשהו לסוג של שגרה בצילה של המלחמה הלא-נגמרת. אכלנו פאד-תאי מעולה בתאילנדית בעין הבשור וכשיצאנו ממנה מתנודדים לעבר הרכב ראינו עננת עשן שעלתה מפיצוץ בתוך רצועת עזה. הממשלה הודיעה למספר יישובים שהותקפו ב-7 באוקטובר כי החל מספטמבר הקרוב המדינה תפסיק לממן את שהיית תושביהם מחוץ לבתיהם.
זו דילמה לא קלה. בנירים חלק גדול מהתושבים כבר חזרו וכך גם בעין השלושה. לנחל עוז, היישוב הכי קרוב לגדר הגבול, חזרו בסך הכל 85 תושבים מתוך 450 איש שחיו בקיבוץ ערב המלחמה. קבוצה של כ-100 תושבים עתרו לבג"ץ נגד כוונת הממשלה להפסיק את מימון שהייתם מחוץ לקיבוץ. בעתירה נכתב כי קביעת המדינה שתושבי נחל עוז יכולים לחזור הביתה אינה משקפת את המציאות בשטח.
כל הבית רועד
הלכנו דווקא לכפר עזה. לשחר שנורמן, 64, שחזר להתגורר בקיבוץ חודשיים בלבד לאחר שחלק גדול משכניו נרצחו ונחטפו מבתיהם. שנורמן נמצא כאן מספיק זמן כדי לדווח איך זה לחיות לצד המלחמה הזו, שלא דומה לשום סבב שהיה כאן קודם לכן. הנה דיווחו: "כשאתה חושב על זה, די מדהים שאנחנו כבר ביום ה-676 (יום שלישי השבוע – ע"ש) למלחמה ולא רק שאתה שומע אותה, אתה מרגיש אותה פיזית. אין יום בלי פיצוצים אדירים שהבית כולו רועד. החלונות, הדלתות, הכל זז. לגור כאן בעוטף זה לחיות את המלחמה. זה מעבר ללשמוע חדשות ולעקוב ברשתות אחרי מה שקורה במלחמה. זה ממש לחיות אותה.
זרח: "הם קשוחים, הילדים שלנו. מהם לא תשמע תלונות. אבל אתה רואה את העייפות בעיניים שלהם. הם חוו וראו דברים מאוד קשים בלי הפוגה כמעט"
"אשתי אילת ואני חזרנו הביתה מבחירה. זו הייתה החלטה שלנו. אבל אני לא מצליח להבין את הממשלה הזו שמאלצת אנשים לחזור לגור במקום שהוא עדיין שדה קרב. וזה עוד לפני שהצבא עומד להוציא לפועל תקיפה מסיבית על העיר עזה שנמצאת ממש מולנו. איזו תכלית יש עוד בפעולה כזו? תעלו פה לגבעה ליד מגרש הכדורגל ותשקיפו מערבה, החרבנו כבר הכל. עשינו שם אסון אדיר. הם לא ילכו לשום מקום. הם יחיו שם באוהלים בחום הכבד ובגשמים וישנאו אותנו עוד יותר.
"ואם מדברים על לגור כאן, אז אנשי כפר עזה לא יכולים לחזור הביתה כי רוב הבתים פה נפגעו, אבל גם בנחל עוז וביישובים אחרים שנפגעו פחות, המלחמה נשמעת ומורגשת. בתל-אביב החופים עמוסים ויש פקקים בטיילת והמקומות בנחלת בנימין מלאים, אבל פה מחרידים אותך רעמי פיצוץ אדירים. כל יום בארבע בבוקר מתחילה כאן הרעשה כבדה שנמשכת עד שש בבוקר. זה ה'בוקר טוב'. שעה לפני שהגעתם, מטוס של חיל אוויר שיחרר פצצה ממש פה מעל. פצצה כזו שטסה למטרה שלה מקפיצה לך את הנשמה. יש ימים שאני יודע שיש לנו הרוגים ופצועים ברצועה לפי כמות האש שנורית ולפי המסוקים שנכנסים ויוצאים. אחרי 24 שעות מגיע ה'הותר לפרסום', ואני כבר יודע. תגיד לי אתה, זה נורמלי?"
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
