תחת סרבל הטיסה שלו הוא בחר ללבוש חולצה לבנה, שעליה הודפס שמה של שכבת י"ב בשנת 2023 מאחד מבתי הספר בעוטף עזה שאיבד יותר מעשרה מתלמידיו במתקפת הפתע ב-7 באוקטובר. נווט הקרב ע' (42) היה בדרך למטוס, לתקיפה באיראן במבצע עם כלביא, כשלגופו החולצה שקיבל מתלמידיו. במחשבות היה מכוון מטרה, ממוקד במשימה, אבל הלב נשאר על הקרקע, עם התלמידים שלו שעדיין מתאוששים מהטראומה הקשה וכואבים את הירצחם של חבריהם. “למה זה היה חשוב לי?” משתף ע’, “כדי שיום אחד אוכל לספר להם שהם אלופים. מבחינתי זה גם היה חיבור של שתי הזכויות הכי גדולות שלי בחיים”.
הוא מצד אחד נווט קרב במילואים שראה מלמעלה את כל המדינות במזה"ת ואת איראן רק לאחרונה, אבל מצד שני - איש חינוך בכיר באחת הרשויות המקומיות בעוטף עזה, שיישוביה היו במוקד טבח 7 באוקטובר ונמצאת בתקופה זו בהליך שיקום ארוך ומורכב. בכל מצב חירום בשנתיים האחרונות נדרש ע' לאותה דילמה: חינוך או טייסת? מבחינתו, סדר העדיפויות ברור. אבל מה קורה כשימים ספורים לפני סיום שנת הלימודים, הדמות הבכירה במערכת החינוך נעלמת למשך שבועיים לטובת גיחות אוויריות והטלת פצצות באיראן? ע' תמיד מוצא את החיבור בין עולמות התעופה הגבוהים לבין עולמות החינוך שעל פני הקרקע.
"החוויה שהייתה מאוד חזקה ב-7.10 מומחשת מדי יום. מי שבונה את מערכת החינוך הם לא גיבורים ולא מנהלי חינוך כאלה ואחרים. זה הצירוף של האנשים. למורה יש משמעות לא פחותה משל מנהל או מנהלת, כמו שלמְחַמֵש המטוס משמעות לא פחותה מזו של מוביל הרביעייה שעכשיו משחרר את החימוש מעל איראן. החוויה הכי חזקה שלי בשנתיים האחרונות, היא שמי שעושה את המציאות ומי שמביא תקווה זה האנשים, אלה החיבורים ביניהם. לא הצהרות כאלה ואחרות ולא סיסמאות כאלה ואחרות. זה נכון באיראן, וזה נכון בכיתה באותה מידה", אומר ע'.
× × ×
ע’ נולד וגדל באחד היישובים בעוטף עזה, אך כיום מתגורר יחד עם אישתו וארבעת ילדיו באזור הנגב. ב-7 באוקטובר איבד מורה, חברים ומכרים רבים, בת כיתתו נחטפה לעזה ושוחררה. על מותם של חלקם למד רק כעבור זמן ממושך, “הייתי בכאוס ובעומס”, הוא מודה. הוא התגייס לקורס טיס בשנת 2002 ושובץ כנווט קרב. כיום הוא משרת בטייסת 201 האגדית, המוכרת יותר בכינוי "האחת". "חלמתי להיות טייס מסוקים, כמו הרבה ילדים", הוא נזכר. "חיכיתי לזה כל חיי. עשיתי את הכי טוב שלי בקורס, אבל בסוף שמים אותנו איפה שאנחנו מתאימים והייתי מאוד שמח וגאה.
"השתתפתי בכל המבצעים ברצועת עזה", הוא מוסיף. "בעזה אין מקום לטעויות, בגלל הרגישות המטורפת לחיי אדם, וזה מה שמייחד אותה משאר הזירות. יש לנו כל כך הרבה עוצמה בידיים שאין לנו מקום לטעויות. הגעתי לכל המקומות שנדרשתי והייתה לי הזכות לטוס מעל כל מדינה במזרח התיכון, כמו החברים שלי בטייסת". על המבצעים שבהם השתתף הוא פחות מעדיף לדבר. "אני מאוד גאה להשתתף במבצעים, אבל אם יצאה מהמטוס שלי פצצה על יעד כזה או אחר, זה פחות חשוב".
אחרי שהשתחרר מהצבא הוא הלך ללמוד חינוך, תחום שלדבריו היה תמיד בנפשו. חודש לפני 7 באוקטובר, עם פתיחת שנת הלימודים 2023, נבחר לתפקיד בכיר במערכת החינוך של רשות מקומית בעוטף עזה; רשות שבתוך חודש בלבד תמצא את עצמה במוקד הפלישה האכזרית של חמאס. מאות תושבים, כולל תלמידים ואנשי צוות חינוכיים במוסדות החינוך שבאחריותו, נרצחו ונחטפו באותה השבת.
ע', שאמנם לא גר באזור אבל גם לא רחוק משם, מודה גם ממרחק הזמן שבשעות הראשונות לא הבין את סדר הגודל של האירוע. "הייתי על הווטסאפים וקיבלתי עדכונים מכיתות הכוננות וצוותי החירום של המועצה. באופן אינסטינקטיבי האירוע משך אותי לרוץ לטייסת, כל החברים שלי היו בשלב הזה ב-150 קמ"ש בדרך לטייסת, אבל הראש והלב משכו אותי למקום אחר. כתבתי למפקד הטייסת 'המלחמה שלי במקום אחר', ושאם המלחמה מגיעה לסדרי גודל אחרים - שיקראו לי. מאז אני ברשות, עם כל הלב והנשמה.
"ישבתי בממ"ד בבית וכתבתי יומן מלחמה טכני - לאיזה יישוב הגיעו, כמה חדירות, כמה נרצחים. כתבתי רשימה של מנהלי המוסדות, עם מי הצלחתי לדבר ועם מי לא. אני זוכר שיחה עם מנהלת החינוך המיוחד, שגרה באחד מהיישובים שחדרו אליהם מחבלים. היא דיברה בשקט, לפעמים המחבלים היו בתוך הבית ולפעמים לא. היא סיפרה שיש יריות ושהבת שלה יצאה להילחם עם כיתת הכוננות. דיברתי עם מי שהייתה לפניי בתפקיד, והיא סיפרה שהבן שלה יצא להילחם ומאז נותק עימו הקשר, בדיעבד התברר שהוא נרצח ונחטף. היה שלב שנפרדתי בלב ממנהלת המעונות שלי, כי היא לא ענתה וכבר חשבתי שקרה לה הגרוע מכל. אני זוכר שבאחד היישובים כתבו בווטסאפ 'נפתחה טיילת, כולם הולכים לעזה'".
"אנחנו מגדלים רקפות על קצה של לוע הר געש. זה כמעט אבסורד, אבל זה מה שקורה. אתה מגדל פרחים, אתה מגדל ילדים שמאמינים בחיים ובבני אדם, באזור הגיאוגרפי הכי אכזרי שיש, במפגש בין תרבויות"
איך התמודדת עם האירוע הביטחוני בפעם הראשונה כאיש חינוך?
"בחינוך ובטיס החיים שלנו חצויים. אנחנו בדואליות כל הזמן. כשהיינו בקורס טיס עולם הביטחון היה 100 אחוז מהמהות שלנו, אבל עכשיו צריך גם לעבוד, וזה קורע. במציאות המלחמתית שבה אנחנו עובדים כבר כל כך הרבה זמן, יש לנו את הזכות והחובה. לטוס במטוס קרב, להטיל פצצות ולעזור לחיילים למטה זו זכות אדירה, אבל לבנות מערכת חינוך ולהחזיר תקווה לילדים זו זכות הרבה יותר גדולה. הייתה לי הזכות ‘לעובדה ולשומרה’, כמו שכתוב בספר בראשית, להחזיק גם את החרב וגם את הספר".
ובתוך כל זה, גם בימים הראשונים של המלחמה אתה מנסה להחזיק סוג של מסגרת חינוכית.
"בשעות הראשונות אתה עסוק בלברר מי איתך, מנסה להבין מה קורה. אתה מבין שיש פלישה ושצריך לבלום אותה. ב-6:30 חיל האוויר הבין שיש מלחמה, אבל לא פלישה. בסוף הבנו שזה הכי נורא שיש, תדמיין הכי גרוע - אז עוד יותר מזה. בסוף נדרשתי לבנות מערכת בזמן שנשטפנו בכאוס. הבנתי שיש לי רק אנשים, בלי שום דבר מעבר, זה הרגיש כמו ספינה טובעת ואנשים שנאחזים האחד בשני. הסגנית שלי, למשל, במשך שלושה שבועות הייתה במאות לוויות. הייתי צריך לתפוס את האנשים ולהרכיב את המערכת מההתחלה.
"הרמנו את הראש רק חצי שנה אחרי האירוע, ברגע שעברנו למציאות אחרת. במונחים צבאיים, עברנו מלחמה בתוך הכאוס האדיר ולכולם היה ברור שאנחנו צריכים לתת 200 אחוז במשימה הזאת. למרות הכאוס והכאב, הייתה תחושה של תקווה".
איך עושים את זה, איך בונים מחדש את המערכת?
"ידעתי שאני לא יודע כלום, ולכולם היה קושי להיפרד מהרגלים קודמים. היתרון שלי היה שאין פה מרחב ואין הוראות הפעלה. אצלנו ברשות הבנתי שמי שיבנה את הכל מחדש אלו רק הצוותים המקומיים. קיבלנו עזרה עצומה, אבל היה לנו ברור שרק המורים והמנהלים יבנו את הכל מחדש. אבל עוד לפני כן, הצעד הראשוני היה להבין מה קורה, ורק אז להבין מה יקרה מכאן ואילך. בתקופה הראשונה היו המון שיחות עם תושבים, עברנו בין המלונות וניסינו להבין מה קורה. היה בהתחלה הלם, אחר כך זעם. אני זוכר שיחות קשות שלי עם מנהלים שאיבדו את התלמידים שלהם.
"יש אצלנו ברשות כמה זרמי חינוך - ממלכתי, ממלכתי-דתי וחינוך חרדי. כינסנו את המנהלים מכל הזרמים למקום אחד ופשוט דיברנו. זה היה כמו סוכת אבלים אחת ענקית. החיבור בין שלושת הזרמים בכינוס הזה היה זרע שזרענו שברור לי שתהיה לו משמעות בהמשך. כי בסוף אנחנו בשותפות גורל, כולנו על הקו, כולם יצאו להילחם".
× × ×
לאורך רוב המלחמה ע' התעדכן מרחוק בנעשה בטייסת, ומדי פעם יצא לגיחות קצרות. השיבה לפעילות מבצעית מלאה הייתה פחות או יותר אחרי מבצע הביפרים בלבנון. אבל למרות שע' לא היה על מדים כל המלחמה, הוא עדיין נדרש להתמודד עם השאלה הקשה ביותר - איפה היו צה"ל וחיל האוויר ב-7 באוקטובר?
"התושבים, וגם אני בתוכם, כועסים על הרבה דברים", הוא אומר. "ב-7 באוקטובר חיל האוויר היה איפה שהוא צריך להיות. כשאני מדבר עם חברים שלי מהטייסת הם מתייסרים על כך שיצאו מהבית ב-140 או 150 קמ"ש. הם הגיעו במהירות שיא מכל רחבי הארץ והעולם, רק כדי לעלות למטוס ולעשות מה שצריך. אני חושב שחיל האוויר כשל איפה שכל המדינה כשלה: לא הצלחנו להגן על תושבינו, נכשלנו במשימה מספר אחת בחוזה שבין האזרחים למדינה. אני רואה את זה מאז על הפנים של החברים בטייסת. 7 באוקטובר לא יוצא מהראש. אנשים עושים לילות כימים גם מתוך חשבון נפש וגם מתוך דרייב פנימי לנסות לתקן".
היחסים בין תושבי העוטף לכוחות הביטחון עדיין בשיקום, אומר ע', אבל כשהוא מסתכל על בני הנוער במועצה הוא אופטימי. "הדואליות נמצאת כל הזמן, התושבים שלנו הם הצבא. יצא לנו לעסוק לא מעט בנושא, בוגרי התיכון שלנו יוצאים לעולם הגדול עוד מעט וממש חששנו מזה. שאלנו את עצמנו, איפה הילדים שלנו אחרי 7 באוקטובר? איפה השייכות שלהם, איך הם תופסים את מקומם אחרי אותה שבת? והנה, הם מתגייסים, יוצאים לשנת שירות, עושים דברים משמעותיים. הם ענו על זה עוד לפני שהספקנו לשאול. זה דור של תקווה".
בלילה שבין 12 ל-13 ביוני 2025 פתח צה"ל במבצע עם כלביא וחיל האוויר תקף באיראן. מי שהייתה בחוד המבצע היא טייסת "האחת", שבה משרת ע'. "אני זוכר את חדר התדריכים אחרי התקיפה הראשונה. כל הטייסת התכנסה. היית מצפה לסיפורים, שמפניות וצחוקים, אבל שום דבר. עושים תחקיר מקצועי. הייתה איזו ספק-טעות כלשהי, ועמדו עליה במשך חצי שעה. נכון, היו בסוף גם חיוכים של אחלה ו'שהחיינו', אבל אנשים היו ברצינות ובכובד ראש. יכול להיות שזה גם בגלל שהאנשים עדיין ב-7 באוקטובר, עדיין אין מקום לשמוח כל עוד יש חטופים. אי-אפשר לחזור הביתה ולהגיד 'ניצחנו'".
עבור ע', המילואים הגיעו בתקופה עמוסה ביותר – לקראת מסיבות הסיום בבתי הספר. "אנחנו מבינים שמסיבות הסיום יתבטלו או יידחו. התקשרתי לשתי הסגניות שלי, אמרתי להן שזה מצב חירום, אבל לא בעוטף. סוף-סוף אנחנו יכולים לנהל חירום נורמלי. אמרתי להן 'שיהיה לכן בהצלחה, אהיה בקשר איתכן, אבל הניהול שלכן'. הרשות שלנו ואגף החינוך יודעים לטפל בחירום, וזה איפשר לי להתפנות לעסוק במשימה המאוד חשובה באיראן".
על מה חושבים בשמי טהרן?
"כשאתה במטוס אתה מאוד מרוכז, מאוד מדויק, מנקה את כל המחשבות האחרות. אבל בכל פעם שהראש טיפה מתנקה, יש מחשבות על מי שעדיין בעזה. כשאתה חוצה את הקו אתה מתמקד רק בלעשות את המשימה, וכשאתה חוזר הביתה אתה אומר קרה משהו בלתי ייאמן - אבל החטופים עדיין שם".
3 צפייה בגלריה
מטוסים בדרך לתקיפה באיראן. ”כשאתה במטוס אתה מנקה את כל המחשבות האחרות” | צילום: דובר צה"ל
הייתה איזו תחושה של סגירת מעגל?
"בעולם הצבאי כן. 20 שנה אני בחיל, אבל אנשים שהגיעו לפניי עובדים על המשימה הזאת כבר יותר שנים. והנה, כל התוכניות יצאו לפועל וכל אחד חזר בתחושה שבאמת עשה את המשימות על הצד הטוב ביותר. אני לא יכול להגיד שיש סגירת מעגל בעולם האזרחי והחינוכי. יש את הביטוי 'היום שאחרי', ביטוי מאוס שרדף אותנו במשך כל הסבבים שקדמו ל-7 באוקטובר. אני מחבר אותו ל'סגירת מעגל'. אנחנו יודעים שאצלנו לא יהיה היום שאחרי, אנחנו בתוך זה עד שזה ייגמר. כמובן שכשהחטופים יחזרו נהיה במקום טוב יותר, אבל לא תהיה סגירת מעגל, כי אין לנו את הפריבילגיה להתייחס למה שקרה כמשהו שייסגר. יש לנו אנשים, צוותים, מנהלים ותלמידים שמסתובבים עם חור שלא ייסגר, והם מתמודדים איתו כל יום".
העבודה באיראן לא הסתיימה.
“כל עוד אני חייל אני עושה את המשימות שמוטלות עליי. גם אני וגם חבריי, אם נידרש להגיע למקום כזה או אחר - נעשה את זה בצורה הכי מקצועית שיש, גם במחירים אישיים כבדים. אני יכול להגיד על חבריי בטייסת, יש מחירים מאוד לא פשוטים בקרב המשפחות, אבל זה ברור וחד-משמעי שאת המשימות שמקבלים צריך לעשות”.
על הרקע הזה, אי -אפשר שלא להזכיר את הקריאות לאי-התייצבות שטילטלו את חיל האוויר לפני המלחמה.
“ב-7.10 כולם באו, מכל העולם, ושמו את עצמם בדיוק איפה שצריך. הסיפור שלנו זה חיבור בין אנשים. כל אחד נותן את המקסימום שלו עבור המדינה והחברה שבהן הוא נמצא. ברור לי שיש לזה הרבה מאוד תצורות - צוות אוויר זו תצורה אחת, מורה ומחנך זו תצורה אחרת. החשוב הוא שמלבד עצמך תראה גם את הקהילה שלך, את החברה שלך, את המדינה שלך. לסרבנות אני קורא בשם אחר - זה להפנות גב לחובתי. יש לנו הרבה חובות בחברה שלנו, ותפקידנו כאנשי חינוך זה לחנך את הדור הבא, שיכיר גם בחובות שלו וגם בזכויות. אבל אנחנו לא רק אנשים של חובות וזכויות, אנחנו אנשים שצריכים לשמר תקווה ולבנות חברה טובה יותר”.
× × ×
המשבר הארצי בתחום החינוך לא פסח גם על יישובי עוטף עזה, שחווים אותו בצורה מוגברת בזמן מאמצי השיקום. אין מספיק כוח אדם בהוראה, אין מדריכים ולא מטפלי חוסן. הרשויות בעוטף משוועות לאנשי חינוך, ואין בנמצא. "יש לנו אנשי חינוך ותיקים יותר, חלקם ותיקים פחות, שמאמינים ומתמידים בשליחות החינוכית שלהם. יש עמוד שדרה מאוד חזק של מערכת החינוך. עם זאת, בתוך עמנו אנחנו חיים ויש מצוקת מורים בכל רחבי המדינה".
"אצלנו לא יהיה היום שאחרי, אנחנו בתוך זה עד שזה ייגמר. כמובן שכשהחטופים יחזרו נהיה במקום טוב יותר. אבל לא תהיה סגירת מעגל, כי אין לנו את הפריבילגיה להתייחס למה שקרה כמשהו שייסגר"
ע' מאמין שהעובדה שעוטף עזה משתקם מאז 7 באוקטובר דווקא תסייע להביא אנשי חינוך לאזור. "השליחות החינוכית מספר אחת של מדינת ישראל נמצאת כרגע בעוטף. האתגר פה זה לא רק ללמד תנ"ך או מתמטיקה - אני בעצמי מורה לתנ"ך - זה להגיע למקום שהאנושיות הייתה בו תחת מתקפה. כלומר, המורה רואה את האויב בעיניים מעבר לגדר וצריך לשמר אנושיות והישגים לימודיים. זה אתגר, ואני שמח להגיד שזה מושך אנשים. הצלחנו לפתוח כיתות עם פחות מ-25 ילדים, וזה הישג אדיר".
מערכת חינוך טובה זה מה שיגרום לאנשים לחזור הביתה?
"אנחנו לא דחפנו אף אחד לחזור הביתה, אנחנו איפשרנו ותמכנו. כל תלמיד וכל משפחה שרצתה להמשיך ללמוד בבתי ספר ברחבי המדינה – אנחנו פתחנו מענים. גם בשנה הבאה אנחנו מאפשרים בחירה, ואני חושב שזה הישג מאוד גדול. בכלל, העיקרון של בחירה בחינוך הוא מאוד חשוב, אבל בהתמודדות עם החזרה הביתה, המטרה שלנו זה לאפשר לאנשים לקבל לבד את ההחלטות שלהם".
לתפיסתך, המדינה מבינה את המשבר הגדול שעובר על העוטף?
"כשאנחנו מנסים להסביר במשפט אחד לאנשים מבחוץ מה אנחנו עושים, המשפט שבדרך כלל אני אומר זה שאצלנו מגדלים רקפות על קצה של לוע הר געש. זה כמעט אבסורד, אבל זה מה שקורה. אתה מגדל פרחים, אתה מגדל ילדים שמאמינים בחיים ובבני אדם, באזור הגיאוגרפי הכי אכזרי שיש, במפגש בין תרבויות. האם משרד החינוך רואה את זה? יש לנו שותפויות מאוד טובות עם המשרד, השר והמנכ"ל, אבל נכון גם שנדע לתת הערות האחד לשני במערכת. תפקידנו להעיר, ותפקיד המדינה לשמוע שאירוע כזה לא נסגר בחמש שנים או בתקציב שיורד בכל שנה ב-15 אחוז. כדי לשקם את המקום הזה צריך כסף.
"אנחנו, כמערכת חינוך, נדרשים אחרי 7 באוקטובר למשימה יותר מורכבת וליותר אחריות ממה שציפו מאיתנו קודם. אני לא חושב שיתווכחו איתי שהחברה שלנו במקום קשה ושבור. נכון, היא חזקה מאוד ועשתה דברים מאוד מרשימים כחברה, אבל אנחנו, כמערכת חינוך של אחרי 7 באוקטובר, נדרשים לחשוב מחדש מה תפקידנו בשיקום מדינת ישראל, ואני לא חושב שהשאלה הזאת מספיק מהדהדת בכל המסדרונות והחדרים של העוסקים בחינוך".
מה היית מצפה שיקרה?
"הייתי מצפה שמערכת החינוך תסתכל על השסעים בחברה, על החולשה החברתית שהייתה לנו לפני אותה שבת, ותבין שזה תפקידה להתמודד איתם. תפקידה של מערכת החינוך זה לשמר תקווה, ללמד ילדים אהבה. שמעת פעם על מערכת חינוך שמלמדת אהבה? כנראה שלא, כי למה ללמד אהבה כשצריך להגיש לבגרויות? זה חשוב, אבל ללמד אהבה חשוב יותר. כי כשמעבר לגדר יש סדיסטים, שהדבר העיקרי שהם מנסים זה להפוך אותנו להיות דומים להם, עלינו ללמד ילדים שצריך לאהוב בני אדם. זה התפקיד של מערכת החינוך.
"האם אנחנו ניגשים לזה בצורה הנכונה? האם אנחנו נותנים מספיק משאבים כדי לאפשר למורים שלנו לעסוק בזה? אם יש לך 40 ילדים ומורה אחד בכיתה, איך תלמד אהבה? איזו אהבה תלמד אותו, כשאתה צריך ללמד אותו לשמוע את המורה מקצה הכיתה? אם אנחנו רוצים לנצח, אם אנחנו רוצים להוביל - צריך קודם כל ללמד אהבה".
