גם היום, רגע לפני פרישתו לגמלאות, שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון אינו מתחרט על כך שהתמודד על כהונת נשיא העליון. לו היה הדבר אפשרי, היה עושה זאת שוב. כשהגיש לפני שנתיים את מועמדותו, בניגוד לעקרון הסניוריטי ולעמדת שופטי העליון המלוכדים סביב יצחק עמית, עורר צעדו תדהמה וזעם. "סוס טרויאני", היו מי שכינו אותו. גם בגלל העיתוי – בעיצומו של קרב האיתנים בין נשיאת העליון דאז אסתר חיות ואחריה מ"מ הנשיא עוזי פוגלמן לבין שר המשפטים יריב לוין סביב המהפכה המשפטית שנועדה לצמצם את סמכויות העליון ועצמאותו. רוב-רובם של שופטי העליון כעסו על כך שאחד מתוכם שובר את השורה, מערער על השיטה כאשר המערכת כל כך מאוימת.
אלרון, מצידו, כעס על מי שטען שבצעדו זה רקח מזימה ועשה יד אחת עם ה"יריב" לוין, ובכך טבל עמוק בפוליטיקה. הוא הכחיש כל קשר עם השר. ואמנם, מתברר שהפעם הראשונה שבה פגש את לוין הייתה לפני חודשיים בלבד, בטקס הפרידה מנשיאת בית המשפט הארצי לעבודה, ורדה וירט לבנה. השר והשופט נתקלו זה בזה במקרה, במעבר חציה בדרכם לטקס, לחצו ידים להיכרות והריצו דאחקות על הקִרבה שייחסו להם. "מי היה מאמין שזו הפעם הראשונה שבה אנחנו נפגשים", אמר לו לוין.
אלרון, שיתלה בסוף ספטמבר את גלימת השופט אחרי 32 שנה, מתוכן שמונה שנים בעליון, סבור גם היום שאילו נבחר לנשיאות, הוא היה מנהל את המערכת טוב יותר מאשר עמית, שם קץ לסחבת במתן פסקי דין, משפר את אופן בחירת השופטים ויוצא חוצץ כנגד התנהלותם של חלק מהשופטים, שלדעתו הם חסרי מודעות עצמית ולכן פוגעים בשירות לציבור. ובעיקר, היה ממתן את ההתנגשות בין מערכת המשפט לפוליטיקאים. צריך לומר: המערכת אכן זקוקה לניעור רציני, אבל לא בטוח שהשופט אלרון הוא זה שהיה מביא את הבשורה.
אלרון נוהג לדחות את טענות מבקריו כי הגיש את מועמדותו מתוך התרסה, שלא לומר נקמה, כלפי עמית, שהעדיף שמונה שנים קודם לכן את קידומו לעליון של חברו השופט המחוזי מחיפה, רון סוקול, על פני אלרון. כבר עם בחירתו לעליון, טוען אלרון, אמר לחבריו שהוא מתנגד לעקרון הסניוריטי. הוא סבור שאם מקום עבודה היה בוחר במועמד לקידום על פי עקרון הסניורי ולא על סמך כישורים, והקייס היה מגיע לבית המשפט, "הוא לא היה עובר את הדלת".
לו היה נבחר לנשיא העליון, אלרון היה מכהן שמונה חודשים בלבד בתפקיד בטרם צאתו לגמלאות בגיל 70. אפשר להניח שלוין אימץ אותו לחיקו רק, או בעיקר, כדי לסכל את בחירתו של עמית ולערער את עקרון הסניוריטי, ועל הדרך גם לזכות לנקודות אצל הבייס הליכודי.
עם קצת עזרה מאפי נוה
נסיבות חייו של אלרון מגלמות את ההשתלבות הקשה, העיקשת והכאובה של בני עדות המזרח ושל מי שלא קרוב לצלחת בצמרת מערכת המשפט. אין עוררין על כך שהגיע לכהונה הרמה בזכות ולא בחסד, אבל בחוויה שלו הוא נאלץ לנהל מאבק מתמיד על קידומו, שלא היה טבעי במערכת הסגורה, הבלתי מפרגנת והקליקאית לעיתים. הוא הרגיש שמכיוון שגדל במעברת עולים, למשפחה קשת יום, לא למד בפקולטאות בירושלים או בתל-אביב – בתי הגידול הטבעיים של צמרת המשפט, לא שירת ביחידה 8200 או נתמך על ידי משרד עורכי דין מ"הצמרת", דרכו במערכת לא הייתה סלולה ולא סוגה בשושנים.
כשעמית נבחר, אלרון בירך אותו בחמיצות. יחסם היה קולגיאלי אך מנוכר. כשפורסמו ידיעות על מתיחות ביניהם, דחה עמית את הצעתו של אלרון לצאת לתקשורת ולהכחיש שיש ביניהם דם רע
אלרון נולד ב-1955 במעברת מחנה דוד שבחיפה, הצעיר מבין תשעת ילדיהם של צדיקה ועובדיה אלפריח ז"ל, שעלו לישראל ממוסול שבעיראק ארבעה שנים קודם לכן. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת סגן ואת השכלתו המשפטית רכש בלונדון, בעודו עובד שם במסגרות ביטחוניות. את התמחותו עשה במשרד החיפאי היוקרתי סלומון ליפשיץ ושות', ולאחר מכן בפרקליטות מחוז חיפה. במארס 1994 התמנה לשופט בבית משפט השלום בחיפה. ביולי 2003 מונה לשופט בבית המשפט המחוזי ומקץ עשר שנים הפך לנשיאו. בשנת 2010 החל לכהן כשופט במילואים בדרגת סא"ל בבית הדין הצבאי לערעורים.
כשהבין ששופטי העליון אינם רוצים לקבלו לשורותיהם, הוא חבר למוקדי כוח פוליטיים בוועדה לבחירת שופטים. הוא עצמו אינו מסתיר שכך עשה. ואמנם, אלרון נבחר בזכות התעקשותם של חברי הוועדה הפוליטיקאים – השר דאז משה כחלון ושרת המשפטים איילת שקד, ושני נציגי לשכת עורכי הדין בניצוחו של ראש הלשכה הכל יכול באותה עת, אפי נוה. נוה אף אמר אז בראיון עיתונאי: "הבהרתי לעליון שאם אלרון לא יתמנה, איש לא יתמנה". והוא אכן מונה. הלקח של אלרון: השיטה הקיימת של בחירת השופטים (החוק השתנה ביוזמת השר לוין והוא ייכנס לתוקף בכנסת הבאה) היא טובה יחסית, אבל אינה מושלמת. שופטים טובים שאינם מקושרים בתוך המערכת יתקשו להתקדם. מבחינתו, העובדה שצמח בחיפה "הרחוקה", שלא היה מחובר לקליקה המשפטית המאפשרת נגישות לעליון ושלא הכירו בהישגיו המשפטיים הבולטים, להבנתו, קידומו היה חסום והוא נאלץ למצוא תמיכה "בחוץ".
בסופו של דבר אלרון השתלב בעליון, ומסיים כעת מה שהוא מכנה "שליחות למען הציבור בסיפוק ובגאווה", אבל הוא מעולם לא הרגיש לגמרי "אחד משלנו". גם בשל רגשות קיפוח שלא הרפו ממנו, חלקם מוצדקים וחלקם פרי מרירות שנצברה במהלך הטיפוס העיקש שלו.
גורמים שהיו מעורבים במינויו לעליון התרשמו שגם נימות גזעניות השתרבבו למרוץ, אך בהפוך על הפוך הן סייעו להכנסת "שופט מזרחי" לעליון. אירוע כזה נחשף מעל דפים אלה ב-2016. השופט המחוזי דאז רון סוקול נכנס ללשכתו של הנשיא אלרון בחיפה והביט בתמונה שתיעדה קבוצת מכובדים עוטי גלביות, לראשיהם תרבושים ומצנפות. הוא שאל את אלרון, בהומור: "מה זה? התחלת לתלות תמונות של דאעש בלשכה?" אלרון הנדהם השיב לו: "זו תמונה המציגה את ראשי הקהילה היהודית במוסול ב-1930. בין היושבים רואים את סבי ודודי המנוחים".
הסיפור הזה הגיע במהירות לידיעת חברי הוועדה לבחירת שופטים ובהם השר כחלון, הח"כים נורית קורן (הליכוד) ורוברט אילטוב (ישראל ביתנו) ושני נציגי הלשכה, עורכי הדין אילנה סקר וחאלד זועבי. הם תבעו, לא רק בשל מוצאו המזרחי, אבל גם, להכליל את שמו של אלרון כמועמד ריאלי לבית המשפט העליון. וכך היה.
בכך לא הסתיימה הסאגה. באותם ימים הודלף שאחד השופטים הבכירים אמר בישיבה פנימית שאלרון אינו מתאים כיוון ש"לא קורץ" מהחומר ממנו עשויים שופטי העליון. האמירה הפוגענית הזו רק העצימה את המוטיבציה של תומכי אלרון בלשכת עורכי הדין ובימין הפוליטי. אלרון נבחר.
כשהתייצב לעבודה, בסוף אוקטובר 2017, פנתה אליו הנשיאה דאז אסתר חיות, שהחלה את כהונתה כמה ימים קודם לכן. היא אמרה לו בפשטות כי זה אינו סוד שהוא לא היה השופט המועדף לקידום, אך הוסיפה: "ברוך הבא. כל מה שהיה נמחק". הוא השיב לה: "אכן, באתי לעבוד".
לקראת פרישתה של חיות בקיץ 2023, בעוד לוין כופר בנוהג של בחירת הנשיא על פי הוותק ("סניוריטי"), הציג אלרון באורח חסר תקדים את מועמדותו לנשיאות בית המשפט העליון מול השופט עמית. לבסוף, ב-26 בינואר 2025, בחרה הוועדה בעמית. נציגי הקואליציה בוועדה, השר לוין, השרה אורית סטרוק וח"כ יצחק קרויזר, החרימו את ההצבעה.
אלרון סבור שבמלחמה אין לבית המשפט לגיטימציה להחליף את שיקול דעתם של מפקדי הצבא. למרות זאת קבע כי עקרונות דמוקרטיים אינם נמוגים כאשר המילים "ביטחון המדינה" נשמעות בבית המשפט
כשעמית נבחר, אלרון בירך אותו בחמיצות, אבל המשיך להתנהל כרגיל. יחסם היה קולגיאלי אך מנוכר. כשפורסמו ידיעות על מתיחות ביניהם, דחה עמית את הצעתו של אלרון לצאת לתקשורת ולהכחיש שיש ביניהם דם רע.
לצמצם את זכות העמידה
אלרון מותיר אחריו מורשת של ריסון שיפוטי בנושאים חוקתיים. הוא הסתייג ואף הביע חרדה מהתערבות בג"ץ ביחסי הגומלין שבין הממשלה והכנסת לבין מערכת המשפט, ובפסיקותיו העניק לגופי המדינה שיקול דעת נרחב להפעיל את סמכויותיהם, אך בתנאי שיממשו את חובתם לשמור על זכויותיהן של כלל קבוצות האוכלוסייה. הוא היה אקטיביסט כאשר הנפגעות מהחלטת הרשות היו האוכלוסיות החלשות.
בהרצאה שנשא בכנס לשכת עורכי הדין במאי השנה שכותרתה "בין הקצוות – האם קיימת דרך אמצע במשפט החוקתי בישראל?" מתח אלרון ביקורת נוקבת על העליון בעודו מכהן. "אנו עדים למגמת הרחבת סמכות בית המשפט העליון והתערבות גוברת מצידו בביקורת חוקתית ואפילו על-חוקתית", אמר. "הרחבה זו, אשר התנגדתי לה בעקביות, מציבה אתגר של ממש אל מול עקרון הפרדת הרשויות, מעיבה על היחסים שבין הרשות השופטת ליתר הרשויות וגוררת 'שיח קצוות' שבו בית המשפט הפך, שלא בטובתו, לזירת מאבק ציבורית, גם בהיבטים שאינם משפטיים".
הוא מתנגד בתוקף לנוהג שהשתרש, שכאשר מתקבל בכנסת חוק שנוי במחלוקת פוליטית וציבורית, מוגשות "על אוטומט" עתירות המבקשות, כדבריו באותה הרצאה, "כי ימחק בפסק דינו את חקיקת הכנסת. באופן זה, עתירות אלו מבקשות להביא את בית המשפט אל תוך המגרש הפוליטי... על כן, אף אני הבעתי את עמדתי לא אחת כי אם נגזר על בית המשפט להתערב בחקיקת יסוד, הרי שיש להותיר זאת למקרים חריגים וקיצוניים בלבד, שבהם הדבר עלול לפגוע בזכויות היסוד של הפרט, וכמוצא אחרון בלבד".
במהלך ההרצאה קבע אלרון כי יש להרחיב, לאו דווקא בחקיקה, את העילות שלפיהן ידחה בג"ץ על הסף הגשת עתירות, וכך לצמצם את "זכות העמידה" בעתירות שמכניסות את העליון לשדה הפוליטי. הוא מתח ביקורת נוקבת על העליון ש"לאורך ולרוחב עמודים רבים... הרחיב ושב והרחיב את סמכותו על בסיס דוקטרינות שנויות במחלוקת פרי פסיקתו, וכל זאת גם במקרים שבהם לא הייתה להכרעתו משמעות אופרטיבית כלשהי".
לדעתו, ביטול חוק יסוד על ידי בג"ץ צריך להיות רק במקרה קיצוני. "מכל בחינה שהיא, עדיף בית משפט מתון ושקול מאשר בית משפט שש אלי קרב, בית משפט השם עצמו במוקד השיח הציבורי ומוכתם כמוטה, שנוטל צד בוויכוח ציבורי/פוליטי אשר מן הראוי כי ירחיק עצמו ממנו".
5 צפייה בגלריה
אלרון (שלישי משמאל) עם עמיתיו לעליון. תחסר לו דמות המופת שלו — הנשיא המנוח מאיר שמגר | צילום: שלו שלום
אלרון נמנה עם שופטי דעת המיעוט בהחלטת בג"ץ בעניין ביטול עילת הסבירות. לדבריו, "בספרות המשפטית נמתחה ביקורת עקבית על כך שבית המשפט עושה בעילה זו שימוש מופרז. הלכה למעשה, המקרים שבהם עילת הסבירות לבדה חורצת את גורל תיק כזה או אחר הם נדירים, אולי אפילו נדירים מאוד".
את השחיקה באמון הציבור בבית המשפט העליון הוא תולה גם בהתנהלותו של מוסד זה. "בכל תפקידי תמיד ראיתי לנגד עיניי את החשיבות המכרעת של אמון הציבור במערכת המשפט ואני שב ומציין כי ללא אמון – אין מערכת המשפט יכולה לתפקד. מבחינה זו, כניסת בית המשפט העליון לסוגיות אשר בליבת המחלוקת הציבורית, שלא לצורך, נושאת עימה מחיר של ממש".
עורך הדין של משפחת צעירה שנהרגה ציין את חיבתה לשירי פיירוז. "כדובר ערבית", כתב אלרון, "לא יכולתי שלא להיזכר בשירה האַלְמוֹתִי של זמרת זו, 'חָבֵּיתק' — 'אהבתיך', ולחוש את כאבם של הורי המנוחה"
על "המחיר" עמד בבג"ץ "שפיר" ("פשרת האוזר-הנדל"), שביקש לבטל חוק יסוד שמכוחו ניתנה לממשלה ארכה להעברת התקציב באמצעות תיקון בחוק יסוד. בדעת המיעוט שלו ציין אלרון: "בחינת מניעיהם של חברי הכנסת לחוקק דבר חוק – ובכלל זה חוק יסוד – מחייבת את בית המשפט להיכנס לעומק 'המגרש הפוליטי' ולנבכי הפשרות שנרקחו בין חברי הכנסת, ולהכריע אם אלו ראויות בעיניו. יש שיאמרו כי בראייה ארוכת טווח, גישה מעין זו המבקשת להעניק לבית המשפט עוד ועוד סמכויות, כאשר הגבולות לכוחו הולכים ומטשטשים, תביא לפגיעה באמון הציבור בו – ולבסוף גם להחרפת השחיקה בציות להכרעותיו... שעה שנסדקת תדמיתו של בית המשפט, כך שיש התופסים את שופטיו ככאלו המוטים פוליטית ופוסקים מסיבות שאינן משפטיות, קשה להשיב את המצב לקדמותו". אף שהוא מטיל את האחריות על שופטי העליון, אלרון אינו מוכן לסבול מצב שבו הממשלה, או כל גוף אחר במדינה, לא יציית לפסיקות בג"ץ.
שמרנותו של אלרון באה לידי ביטוי גם בהתנגדותו הנחרצת לשידורים הישירים מדיוני בג"ץ בנושאי ליבה. לדעתו, השידורים הללו מלבים את השיח המפלג והאלים בחברה הישראלית במקום להנגיש לציבור את עשיית המשפט והצדק. ההתפרעויות בדיוני בג"ץ פיטורי ראש השב"כ המחישו זאת. אלרון חשב תמיד שכאשר השופט "יורד לזירה", בית המשפט מפסיד. ככל שהשופט מרוחק יותר, כך נשמרת ארשת המכובדות של בית המשפט. בשידור ישיר קשה לנהל דיון ענייני, ממוקד ותמציתי. עורכי הדין הטוענים מאדירים את עצמם לנוכח המצלמות תוך החרפת השיח. גם הריחוק המתבקש בין הצדדים והקהל לבין השופט נשבר.
אגב בג"ץ הדחת ראש השב"כ. אלרון לא הסתיר את דעתו שפסיקה בנושא כה חשוב הייתה צריכה להינתן בהרכב מורחב – ולא של שלושה שופטים. כך גם לגבי הבג"ץ שביטל את החלטת הממשלה לשנות את דרכי בחירת נציב שירות המדינה, ושהרכבו הורחב בינתיים.
מול כרישי הפשע
בשלוש הערכאות שבהן כיהן היה אלרון סוס עבודה – מבוקר עד ליל, בימי שישי ואפילו בחופשות. לא היו לו פיגורים. הוא לקח ללב כל תיק שעסק בנושאים חברתיים. לא פעם נדדה שנתו בלילה, מקווה ומתפלל על יצועו שקיבל את ההחלטה הנכונה והצודקת כלפי הקורבן באשר הוא. התיקים המועדפים עליו לא היו החוקתיים, שמסעירים את הציבור ואת הפוליטיקאים. הוא ראה בעצמו את נציגו של האדם הקטן בבתי המשפט.
אלרון נחשב לפליליסט הבולט של בית המשפט העליון. הוא כתב כ-300 פסקי דין בעבירות רצח, מבלי שספג אפילו איום אחד, כמו כמה מעמיתיו. ב"מגה תיק" 512, שעסק בערעורם של 18 נאשמים כבדים, כרישי הפשע המאורגן, קיבל ההרכב בראשות אלרון פסק דין בתוך שבעה חודשים, זמן שיא מבחינת יעילות (ערעורם של הנאשמים נדחה).
השופט אלרון ראה חובה עליונה לשמור על תקינות ההליך המשפטי ולהגן על זכויותיהם של חשודים ונאשמים. הוא שב והבהיר שכאשר רשויות החקירה חורגות מסמכויותיהן, בתי המשפט לא יגבו אותן. בפסק דין שניתן בהרכב מורחב של תשעה שופטים בעניין החרמת הטלפונים הסלולריים של יונתן אוריך היה אלרון היחיד שסבר כי דיון בבקשת צו חיפוש בטלפון חכם חייב להיערך בנוכחות הנחקר, אלא אם מתקיים יסוד סביר לחשש שהדבר יביא לסיכול החיפוש או לשיבוש החקירה.
כסנגור פרטי, בראשית דרכו המשפטית, הקפיד אלרון לבקר את לקוחותיו בבתי המעצר ובבתי הכלא מתוך דאגה לזכויותיהם כעצורים או כאסירים. הוא רגיש במיוחד לפגיעה הכרוכה בעצם השהייה במתקנים אלה, ולו גם ללילה אחד. "בלשון המעטה – תא המעצר אינו מקום נעים לשהייה. שלילת החירות, הרחקת האדם ממשפחתו, מביתו ומחייו – קשה היא עד מאוד. מכאן – שלא בקלות יורה השופט על שלילת חירותו של אדם, גם אם לשעות או ימים ספורים", אמר בהרצאה. לא פעם הביע ביקורת על התמשכותם של הליכים פליליים בבתי המשפט בעוד הנאשם מצוי במעצר, וקרא לבתי המשפט להאיץ את הדיונים ולהביא לסיום ההליכים.
אלרון נחשב לפליליסט הבולט של העליון. הוא כתב כ–300 פסקי דין בעבירות רצח, מבלי שספג אפילו איום אחד. בערעורם של 18 הנאשמים בתיק 512 הכריע ההרכב בראשותו בזמן שיא של שבעה חודשים
מדיניות הענישה שלו הייתה מחמירה במספר תחומים: עבירות אלימות במשפחה, ובפרט אלימות של גברים כלפי נשים, עבירות נשק ועבירות מין. הוא לקח ללב את סיפוריהם של הנפגעים, בעיקר חסרי הישע. "ההליך המשפטי כרוך, מעצם טיבו, בריחוק מסוים בין השופט היושב בדין לבין הבאים בשעריו של בית המשפט", ציין אלרון. "אין פירוש הדבר כי דבריהם של הצדדים להליך, ובמיוחד אלו של נפגעי עבירה, חולפים ליד אוזנו של השופט כלא היו. ההפך הוא הנכון: דברים אלו חודרים עמוקות לליבו של השופט".
כך למשל, בתיק מסוים נדחה ערעורו של מי שרצח את אשתו זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר שריצה בגין עבירת אלימות שביצע כלפיה. השופט אלרון הביע את הקושי בעונש המאסר הקצר יחסית שהוטל בגין עבירת האלימות. לדעתו, המקרה מדגיש את הצורך בעונשי מאסר מוחשיים ומרתיעים בעבירות אלימות במשפחה.
באופן דומה הביע את מורת רוחו מניצול מצבם של חסרי ישע, בפרט לצרכים מיניים. בבואו לדון בעונשו של מנהל מפעל המעסיק אנשים עם מוגבלויות, אשר ניצל את תפקידו כדי לקיים קשרים מיניים עם עובדת במפעל, ציין כי "מוטלת על החברה הישראלית החובה והזכות לפעול לשילוב בעלי צרכים מיוחדים בכלל תחומי החיים, ובכלל זה במסגרות תעסוקה, מבלי חשש לביטחונם האישי וניצול מוגבלותם באשר היא. בענייננו, במקום לשמש כמדריך המקשר בין עובדיו לחברה בכללותה, ומאפשר להם לעבוד ולחיות את חייהם ככל בני האדם, המבקש ניצל את מוגבלותה של המתלוננת, תוך שהוא מתעלם מאנושיותה, ומשתמש בה ככלי להגשמת גחמותיו המיניות".
במקרה אחר, שעסק בהתעללות בחסר ישע בבית אבות, קבע דברים דומים, תוך שהחמיר בעונשו של מטפל סיעודי שהתעלל באחד ממטופליו. "החברה המודרנית, המעלה על נס את הטיפול באוכלוסיות החלשות והמוחלשות בקרבה, חייבת להשמיע מתוכה מסר בלתי מתפשר: מי שמנצל את כוחו ושליטתו על חסר הישע, עונשו יהיה חמור בהתאם".
השופט אלרון מרבה להתייחס בפסיקותיו לנזק שנגרם לקורבן העבירה ולבני משפחתו. פעמים רבות כוללים פסקי דינו פנייה המכוונת ישירות אליהם. כך למשל, בתיק "חביבאללה" עתרה משפחתה של קורבן העבירה – נערה שנפגעה מרכב בעודה חוצה במעבר חציה – על כך שלא יוחסה לנהג הרכב עבירה של המתה בקלות דעת, אלא עבירה שחומרתה פחותה. השופט אלרון דחה את העתירה, אך ציין: "בטרם סיום, הערה אישית – בא-כוחם של העותרים, הוריה של עורוב ז"ל, עו"ד מסאלחה, ביטא בדיון לפנינו בהתרגשות רבה את כאבם הרב על אובדנם הכבד. בין היתר ציין את כישרונותיה ומעלותיה של עורוב בתחום השירה ואת חיבתה לשירי הזמרת פיירוז אשר הייתה נותנת את קולה בשיריה. כדובר השפה הערבית, לא יכולתי שלא להיזכר בשירה האַלְמוֹתִי של זמרת זו –'חָבֵּיתק' - 'אהבתיך', ולחוש את כאבם של הורי המנוחה, אשר למרבה הצער לא תזכה לשיר שיר זה לאהובה. יהי זכרה ברוך!"
בשנת 2019 התקבל בכנסת תיקון לחוק העונשין, שבמסגרתו נערכה רפורמה מקיפה ב"עבירות ההמתה". הרפורמה שינתה באופן מהותי את מדרג העבירות הללו וקבעה חמש דרגות: רצח בנסיבות מחמירות, רצח, המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, המתה בקלות דעת וגרימת מוות ברשלנות. פסיקותיו הרבות של אלרון מאז עיצבו את פרשנות בית המשפט העליון להוראות הרפורמה. הוא הדגיש בפסיקותיו את הזהירות הנדרשת בפרשנותו של החוק על מנת שלא לשוב למצב הדברים שקדם לו, כאשר עבירת הרצח בכוונה תחילה הורחבה יתר על המידה. במספר פסקי דין תקדימיים התווה את גבולות הנסיבות המחמירות שבעבירה של רצח בנסיבות מחמירות.
בימים אלה משלים אלרון כתיבת ספר על "עבירות המתה". חברו הקרוב בעליון, השופט אלכס שטיין, כתב בהקדמתו: "השופט אלרון הוא אמן החיבור של עובדות החיים, על כל גווניהן, על המושגים הכלליים של המשפט הפלילי אשר קובעים את האחריות והעונשים השונים בגין העבירות ובשל מעשי המתה בפרט".
ביטחוניסט, לא בכל מחיר
אלרון נתפס כשופט "ביטחוניסט", המייחס ערך רב לעמדותיהם של גורמי הביטחון בסוגיות ביטחוניות מובהקות. כך למשל קבע שאין להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין פלילי חוקרי שב"כ בעקבות טענות לעינויים במהלך חקירה של פלסטיני. בפסק הדין נקבע כי "האמצעים המיוחדים", שהשב"כ הודה בנקיטתם, נדרשו לצורך סיכולה המיידי של "סכנה מוחשית של פגיעה בחיי אדם", ועל כן השימוש שעשו חוקריו באמצעים אלה חוסה תחת "הגנת הצורך".
אלרון גם נמנה עם שופטי בית המשפט העליון הסבורים כי יש לאפשר הריסת בתי מחבלים כאמצעי הרתעתי, במקרים שבהם עמדת גורמי הביטחון מצביעה על יעילות הצעד ועל הצורך במימושו.
ככלל הוא סבור שבעת מלחמה אין לבית המשפט כלים, רצון או לגיטימציה להחליף את שיקול דעתם של מפקדי הצבא. "לא ניתן לכפות את כללי המשפט האזרחי על לחימה, ואין זה תפקידו של בית המשפט לקבוע עבור המפקדים כיצד לנהל את הקרב. על בית המשפט לנהוג בריסון שיפוטי, תוך הבנה שמאפיין יסודי של מלחמה הוא חוסר ודאות".
למרות זאת קבע אלרון כי עקרונות דמוקרטיים אינם נמוגים כאשר המילים "ביטחון המדינה" נשמעות באולם בית המשפט. "נהפוך הוא: ביקורת שיפוטית דקדקנית סביב פגיעה בזכויות אזרח, הקפדה מרבית על זכויות חשודים ונאשמים, ועקרונות כגון פומביות הדיון, באים לידי ביטוי גם בעיתות משבר ומלחמה".
בטקס הפרידה החגיגי מבית המשפט העליון יישב אלרון בחיק משפחתו, לצד שופטים שפירגנו לו מתחילת הדרך. תחסר לו מאד דמות המופת שלו – הנשיא המיתולוגי מאיר שמגר המנוח. בשלושת החודשים שאחרי פרישתו הוא יישב בלשכתו בעליון כדי לסיים כתיבת תיקים. הוא ירגיש שעשה זאת. בן העולים העניים שטיפס במעלה הסולם, חדר לאליטה היוקרתית ביותר. מה שהיה צריך ללכת באופן טבעי, הלך קשה. אבל הוא הגיע ועכשיו הוא פורש – בשר מבשרה של המערכת.
בינתיים אין לו תוכניות, אבל ברור לו שישתלב בעשייה ציבורית וממלכתית. השסע החברתי מדיר שינה מעיניו, והוא סבור שיש מה לעשות כדי לאחות אותו. שר בכיר אומר: "אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית או ציבורית בהסכמה לחקר אירועי 7 באוקטובר, אין ספק שאלרון יימנה עם חבריה". ומי יודע, אולי אפילו נראה אותו על כס יושב ראש הוועדה.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
