על המסך שבתוך הטנק, המקרין את המציאות הנעה שבחוץ, מראות אפוקליפטיים מתחלפים לאיטם. כמו בראינוע של 2025, שדי במראות השותקים כדי לצעוק. בחוץ דרג' תופאח שבצפון עזה. בחוץ ארץ חרבה באלף גוני ייאוש. בחוץ שברי ציוויליזציה מקופלים בערימות של בטון וברזל.
הטנק של גדוד 52, שאני בתוכו, מטפס ויורד בביטחון של פלדה על הערימות שפעם היו חנויות, בתים נמוכי קרקע, עמודי חשמל, רחובות רחבים. אתה עוצם עיניים לרגע, מנסה לדמיין ולא מצליח. גם במחוזות המחשבה הזמן לא חוזר פה לאחור. במקום הזה אין זמן בכלל.
מנוע הטנק רועם ומחרחר. האדמה תחתינו בוכה. קולות קשר נשמעים. וחםםם. אם בחוץ השמש משתוללת ללא ריבון, תחשבו מה בקופסת הברזל. אווירה של טאבון ואנחנו סמבוסק עם ביצה. הצינור שאמור לפלוט אוויר קר, זה שהטנקיסטים קוראים לו מזגן, בקושי מזיז.
אני מעיף מבט מסביב:
מימיני בצריח, מפקד הטנק. סגן מאור, חילוני, בן 21 מפתח-תקווה. רזה כזה עם מבט רציני, משימתי, אגלי זיעה נופלים ממנו. יש לו שתי אחיות, אוהב לשחק כדורגל ובמחשב. על הפאץ' שלו סמל החטיבה, 401.
ממש לפניו התותחן. רב"ט עומרי, בן 20, דרוזי מפקיעין, יושב בעמדת הירי. שני אחים, שנה בצבא. חייכן כזה, אוהב משחקי וידיאו וטיולים. אם עומרי יעצבן את המפקד, במהלך זריז מאור יוכל לדחוף עם הרגל את הכיסא ולמחוץ אותו קדימה. "סנדוויץ' תותחן" קוראים לתעלול. על הפאץ' של עומרי הדגל הדרוזי.
משמאל, בחלל טיפונת יותר נדיב, "סלון הטנק", הטען. סמל יהונתן, בן 22 מרמת-גן. משקפיים, פאות ארוכות שמגיעות למטה עד החזה, כיפה גדולה. חמש אחיות. אוהב מוזיקה. קודם למד בישיבה בבית-שאן. בין דתי לחרדי, אנחנו מסכמים על ההגדרה. על הפאץ' שלו בית המקדש.
מקדימה, בתא הנהג, הסוויטה של הטנק, סמל בניה, בן 23 מקיבוץ שומריה שבצפון הנגב. דתי-לאומי, שבעה אחים. בחור גדול, פנים עגולות, סקרניות. אוהב לפסל באבן ולצייר. במקור מעצמונה, שפונתה בהתנתקות. הוא היה אז בן שלוש. הזיכרון הראשון שלו הוא מהמאהל הזמני ליד נתיבות, לשם עברו, מהפשפשים שפגש שם. על הפאץ' דגל ישראל.
כל אחד מהרביעייה של צוות 3 מייצג חלק בפסיפס הישראלי המורכב. לכל אחד אידיאולוגיה אחרת, בית אחר, מחשבות, אמונות ומסורות אחרות. כל כך הרבה פערים. כל כך הרבה סיבות שדברים לא יעבדו. ובכל זאת הטנק נע עכשיו ביעילות בתוך האפוקליפסה.
אתה מביט דרך המסך על האדמה הזרה ולא יכול שלא לחשוב על הארץ שממנה באת, מדינה אהובה שמתקשה לסחוב בעליות, או סתם לנוע אל אופק משותף. מגדל בבל של מדינה עם הגה שאין לידו איש. וכולם יודעים, צועקים ומושכים, והלו, מי אתה בכלל? ויאללה, תחזור לאיפה שבאת.
אחחח, אם רק היינו יכולים להיות הטנק שפה. זה שכמעט לא מדברים בו פוליטיקה. ובקושי רבים. אולי רק על ענייני ריח נעליים. ומכבדים. מכבדים. ויש נהג ותותחן וטען ומפקד.
ותכף, ממש עוד 20 דקות, החבורה שפה תצא לתקיפה באחד האיתורים. כדי להצליח במשימה, הם יודעים, צריך קודם לאחוז חזק האחד בשני. חזק. זה כלל יסוד. במדינה שמעבר לגבול, להלן ישראל, להלן אנחנו, שכחו את זה.
קפסולת זמן של ישראליות
בכל פעם זו אותה תחושה. אתה צריך לחצות גבול, לקבל פודרה של חול דרכים בפנים, להרחיק לתוככי עזה, קצה האנושות והסבל, כדי לפגוש דווקא במקום הנורא הזה קפסולת זמן של ישראליות. הלוחמים שמעבר לגבול, אלה שחיים האחד בשני, ולא משנה מי השני, הם זן נכחד. שריד של ישראליות מהימים המפויסים, הנוסטלגיים, כשלא היינו מוכרחים לצאת צודקים וציניים. כשלא נתַנּו לכל מחלוקת להתפתח לשנאה ולא מיהרנו להתחלק לפי הגדרות שהוכתבו לנו.
בתוך הנוף הנדיר הזה, רביעיית השריונרים שפה הם החריגים שבחריגים. "הטנק הישראלי ביותר בצה"ל" קוראים לטנק של המפקד מאור, עומרי, יהונתן ובניה. זה שמשתייך לחטיבה 401, שמתמרנת בעזה מאז תחילת המלחמה.
אנחנו יושבים במעגל אינטימי על כמה שלדי ספות בבית מוחרב למחצה בדרג' תופאח. פעם זה היה סלון, ואפילו מפואר. שטיחים, מרצפות שיש גדולות, ריהוט מגולף. היום זה אוסף קירות שבורים, שידות מנותצות, ספרי קוראן וגרפיטי. "לאמא, מזל טוב, אוהב אותך", כתוב בגדול במדרגות.
הם טרוטי עיניים, אחרי לילה של אבטחת פעולות הריסה והשטחה, מעל פני הקרקע ומתחת.
אני מציץ דרך הסורגים אל שברי השכונה שמקור שמה, דרג' תופאח - “מדרגות התפוחים” - במספר הרב של עצי התפוח. אבל אני לא רואה אף עץ תפוח, לא רואה עצים בכלל. כלום לא צומח וכלום לא גר פה. ובכל זאת, תוואי הנשקף מעיניים, אני לומד עכשיו, הוא עניין סובייקטיבי. גם אם מדובר באדמה חסרת צל שאין עליה דבר שלם.
קחו למשל את בניה, נהג הטנק, שפונה כפעוט מגוש קטיף. עבורו עזה היא שיבה. "אנחנו פה עם טנקים ובאגרים, כאילו לא עזבנו את המקום הזה לרגע", הוא אומר. "כל מי שאמר 'עוד נשוב' – וואלה, זה קורה. אני לא נכנס עכשיו לשאלות של להתיישב, זה לא הדיון. פיזית, צה"ל כאן, אין יותר לחזור מזה".
מאור: "אנחנו צוות, תחת אותה משימה ועם רצון להצליח ולחזור הביתה בשלום. אבל סביבנו הרבה דעות שכל אחד יריב עליהן עד עמקי נשמתו. בסוף, צריך להבין שאנחנו קודם בני אדם"
מהעיניים של מאור, מפקד הטנק, זה שדה קרב וזהו. בלי סנטימנטים ובלי תוספות. "הגירוש פחות מעניין אותי, בסדר?" הוא אומר. "אני נטו נלחם כי קרה משהו שהשפיע על החברים שלי וכדי שזה לא יקרה שוב. כשאני חוזר הביתה, זה עם חיוך, כי סבא וסבתא שלי יכולים לישון בשקט".
ויש את התותחן, עומרי, שדרך הכוונת רואה את עזה, אבל חושב על סוריה, שבה נטבחו בני העדה שלו. "לא מזמן", בניה פותח, "עומרי היה בשבוע גימלים כי סיפר שנקע את הרגל. עכשיו, בואו נחשוב שנייה מה היה באותו זמן בסוריה".
כולם צוחקים, ואז מרצינים. עומרי מתאר איך גילה על זה. אחרי כמה ימי לחימה בלי קליטה, כשפתח נייד, קפץ לו אחד הסרטונים מדרום סוריה ובו דרוזי שזקנו מגולח. "אתה פה, נלחם עם האחים שלך, היהודים, ובא לך להילחם גם עם האחים שלך בסוריה", הוא מתאר בשקט. "אתה מרגיש שאתה לא גבר, כי אתה לא מגן עליהם".
מחוץ לחלון המציאות מאותתת, שלא נשכח חלילה איפה אנחנו. כל סוגי קולות הנפץ – פגזים, צרורות, עבודות קידוח, באגרים, טנקים ותנועה, ממש מעבר לקיר הפרוץ. דיזנגוף של כלים כבדים.
נכנסים ארבעה לטנק, אני אומר להם. חילוני, דרוזי, דתי-לאומי ואחד בין חרדי לדתי -
מה יוצא?
"אהבה", עומרי זורק באינסטינקט.
זה משהו שצריך להסביר.
"התגייסתי כדרוזי לבד. תרבות אחרת, בית אחר, שפה אחרת, ופתאום אתה לומד איך אנשים אחרים חיים. התפילות שלהם, הקידוש בשבת".
"זה ברמה שכשעושים הבדלה בטנק הוא ככה", בניה מדגים רחרוח באוויר של ברכת בשמים.
"אני יודע שאם הם מתפללים, אני לא יכול לדבר איתם", עומרי מוסיף. "ובשבת, אני דוך מבין אם הם רוצים אור או מזגן".
"הוא הגוי של שבת", הם צוחקים.
אני חוזר שוב על השאלה, על הארבעה שנכנסים לטנק. "שמע", יהונתן זורק תובנה. "יותר קשה להיות אחד בתחת של השני עם אנשים שדומים לך. דווקא זה שכולנו שונים מאפשר יותר ספייס ופחות משעמם. נראה לי שעם עוד שלושה דוסים בטנק הייתי מבקש לעבור צוות".
בניה: "לא שזה רע. לפני שהתגייסתי הייתי בישיבה עם עוד 400 דוסים
. אבל חלק מהכיף בצבא זה להיפתח ולפגוש את עם ישראל".
כור היתוך, אני נוקב בביטוי שבמוקד המחלוקת של גיוס החרדים. זה שפעם היה סמל לקוקטייל ישראליות, והיום בעיני חלק מהעם מבטא אובדן זהות. גם בניה לא מת על הצירוף. "בכור היתוך כל אחד מוותר על עצמו ונהיה משהו חדש", הוא אומר. "כאן, כל אחד נשאר הוא. עומרי נשאר דרוזי, אני לא רוצה לגייר אותו ואין לי אינטרס להחזיר את מאור בתשובה. אני לא רוצה לוותר על שום גורם מעם ישראל. עם ישראל זה עם של ויכוחים, של דיונים, רק ככה אנחנו יכולים להפרות האחד את השני".
זה לא שיש ויכוחים אידיאולוגיים סוערים במיוחד בטנק הזה. מאור המפקד לא אוהב בלגנים, אז הוא לא בקטע. גם עומרי לא אחד שיפתח כאן פרלמנטים. נשארו יהונתן ובניה, לא מזמן שניהם נסחפו להתכסחות של שעה וחצי סביב הרבנות הראשית. עומרי ומאור לא הבינו מה הם רוצים והורידו את הג'נטקסים, אוזניות קשר הפנים של הטנק.
בטנק הקודם שלו, שבו לחם עם צוות אחר, בניה נזכר, היו לא מעט סערות אידיאולוגיות. למשל, סביב העובדה שהוא משרת רק שנה וחצי. "לא נוח לכולם לבלוע את זה", הוא אומר. "יש דיונים על דת ומדינה, שמרנים מול פלורליזם, ימין ושמאל פוליטי-מדיני. אבל בסוף, איפה הוויכוח הזה קורה? בטנק בעזה. זאת נקודת המוצא לדיון. אנחנו אחד בתוך השני, נלחמים ביחד. אחרי זה אפשר להתווכח".
פליילסט לכל מצב רוח
הטנק הוא היקום שלהם. יקום די קלסטרופובי, האמת. ארבע נפשות נדחקות בו. אין פינות מסתור, או מקום להזדקף, או סתם למתוח רגליים, או למחשבות פרטיות מדי. מלבן זעיר, דחוס במכשור מסיבי – מערכות, מסכים, אמל"חים. ובין לבין לחמים, שקית עם חלבונים, מים וקרח בצידנית כחולה. איפשהו כאן יהונתן מחביא מגבונים, לקח להם תקופה לגלות את הסוד. בתוך הצפיפות הזאת אתה מחשב כל תנועת זרוע, שלא תפלוש חלילה למרחב שלידך.
מוזר, הם לא מתחברים לתחושה הקלסטרופובית, הם מרגישים פה דופלקס. "כשאתה כל כך הרבה זמן בטנק זה כבר לא נהיה כזה צפוף", אומר יהונתן. מאור מוסיף שבבית הזה כל אחד, בריבוע שלו, יודע לסדר את הסביבה כמו שהוא אוהב.
אני שואל מה עושים כשבתוך הלחימה אדם רוצה נשימה ומחשבה לעצמו. איפה מוצאים את זה בתוך הפלדה.
יהונתן שולף נייד ומציג את הפלייליסט המושחר שהרכיב, זה שמיועד למצב רוח עגום. "חיילים אלמונים", "רקפות בין הסלעים", "ירושלים של זהב", כאלה. שירים הם הדרך שלו להתמודד. זה ותה בטעמים. לכל מצב רוח גובש פלייליסט. בזמן מתקפה, למשל, הוא ישמיע בקשר של הטנק שירים מלאי קצב, שהחברים יתעוררו.
יהונתן: "זה עומס רגשי פסיכי. אתה רואה מלא משאיות וטנדרים, אומר 'זה מאה אחוז חמאס', ולא יכול לעשות אפצ'י. אבל כשאתה רואה את הסרטונים של ההורים פוגשים את התצפיתניות, אתה מבין את הסיטואציה. אתה גם נורא לא מסכים - וגם נורא שמח"
מאור מוצא רגע אינטימי לעצמו במכתבים מהבית. בשלבים קודמים של הלחימה, כשהיה מנותק מהמשפחה לתקופות ארוכות, היה לו נוהל כזה. הוא היה מתיישב בבוקר במסדרון האחורי של הטנק, כוך צר וצפוף, וקורא שוב ושוב את המילים שבאו ממרחק. "הייתי טיפה דומע עם עצמי, מוציא את העצבות החוצה וקם לבוקר חדש מוכן ללחימה. זה משהו ששמר עליי".
בניה אוהב לצאת בלילות כשאפשר אל האוויר הנקי ולשבת על הצריח. אצל עומרי זה להסתגר ולהסתכל על תמונות חללים מהעדה הדרוזית, את חלקם הכיר מקרוב. רס"ן ג'מאל עבאס, מ"פ בצנחנים שנפל בעזה, הוא קרוב משפחתו. "הרגעים האלה עוזרים לי להבין למה אני בעזה", הוא מסביר.
מדלגים במעבר חד לקולינריה. מי שמדמיין טנק עם מאכלי עדות - יום טשולנט, יום מנסף דרוזי, יום קוסקוס ובמיה עם רוטב בצד - הלך רחוק.
השף של הטנק זה יהונתן. לא כי יש לו טאץ' מישלן של גורדון רמזי, פשוט לטען יש יותר מרחב מאחרים, עניין של חצי מטר, אז האוכל עליו. פלוס הכינוי "האמא של הטנק".
פסטות, אורז מוכן, רוטב קנוי. לא אורז סיני, כי זה מעורר את הקיבה, הוא מפרט. לפעמים עלי גפן, בשביל עומרי. יהונתן יודע מי אוהב מה, "הם ספר פתוח בפניי".
עומרי, למשל, פחות בקטע של חריף. "הוא שורף אותי", עומרי קופץ, "אני אומר לו אל תשים, והוא שם". בניה, שתמיד רעב, אוהב סנדוויץ' עם קבנוס או טונה, רטבים ותפוצ'יפס. "זה עושה כזה קראנץ'", בניה מסביר את האפקט. "יהונתן יודע את המינון המדויק בין הטונה לבין התפוצ'יפס והרטבים".
והמפקד מאור, אני שואל. בלגן, הם עונים. "קשה בסנדוויצ'ים", יהונתן משיב. "אוהב רק את האוכל של אמא שלו", בניה מוסיף.
"אני לא אוהב להטריח", מאור מסביר. "אני מכין לעצמי אוכל כשהם ישנים או לא עושים כלום".
"פעם", נזכר יהונתן, "פירגנתי לו טורטייה עם נוטלה והוספתי עוגיות אוראו קטנות. אתה מצפה לתגובה – וכלום, כאילו הבאתי לו קבנוס".
ויש עוד נוהל של יהונתן, שנותן תחושה של בית. בלילה, כשחולצים נעליים לפני שהולכים לישון, הוא משפריץ דיאודורנט לגרביים של כולם, ללא הבדל. חילוני, דתי או דרוזי.
400 שקל בנעליים
שבוע אחרי. עכשיו אנחנו במדינה אחרת, ישראל, בטח שמעתם. ארבעת הטנקיסטים נמצאים בבסיס זיקים, רגע לפני שיוצאים הביתה לכמה ימי התאווררות. זה אומר שבבית של מאור הרבה סירים מבעבעים על הכיריים ואמא לא נושמת מהכנות. "הכל היא הכינה", הוא מספר. "הכל". זה אומר גם שמצב הרוח שלהם שוקולד חלב. לא כמו אז, כשהיו עפוצים בעזה.
הרבה קרה, מסתבר, מאז שנפגשנו. היה, למשל, פלסטיני שחדר למִגנן שלהם ונעצר. היה גם איזה נמ"ר של גבעתי שנפל לבור והביאו כלים כבדים, אפילו את הטנק שלהם, כדי לחלץ אותו.
ויש את עומרי, שירה במי שזוהה כמחבל. זה קרה כששהו בטנק בכוננות בשעות אחר הצהריים. עומרי זיהה דמות חשודה משקיפה מהגג במרחק של 1,800 מטר. "תנועה על גגות זאת נורה אדומה", מאור מסביר. "זה היה באזור שלא היו אמורים להיות בו אזרחים". עומרי ירה לקצה הגג, הבחין עדיין בתנועה, ירה שוב – וכבר לא הייתה. "בפעם הקודמת שנפגשנו אמרתי לך שאני הולך להשיג איקס, והשגתי. זה עסק משמעותי בשבילי", הוא לוקח נשימה מהסיגריה האלקטרונית ומפריח עשן.
עוד משהו קרה השבוע, את זה עומרי לא ממהר לפתוח. הוא חלץ נעליים אחרי שבוע. הקולות מתערבבים כשהם מתארים את הדרמה והריחות שחנקו את הטנק, לא בדיוק שאנל מדמואזל. "התהפכתי לשמאל בתא הנהג", מתאר בניה. אחריו יהונתן משחזר איך השפריץ לו דאודורנט לרגליים.
חוזרים להיות רציניים. אני שואל על רגעים של דפיקות לב מימי הלחימה, רגעים שיישארו אותם.
עומרי חוזר אל תקרית קשה מיולי שעבר, נפילתם של לוחמי השריון סמ"ר שהם מנחם ז"ל, סמל שלמה יקיר שרם ז"ל וסמל יולי פקטור ז"ל.
זה התחיל בדיווח על פיצוץ בטנק של הגדוד. הם הוזעקו בבהילות, זינקו לטנק ודהרו כדי לבודד את האזור. בזמן שחיכו בתוכו בדריכות היה בלבול בקשר. לא ברור אם יש באזור מחבלים, נ"טים, שמועות על לוחם נעדר, על מצלמות של חמאס. דיסאינפורמציה שלמה. "הלב קופץ, ואתה חייב להיות עכשיו ממש מרוכז", מתאר עומרי.
והם שעות בטנק, מתוחים, לא רואים הרבה, עוקבים אחרי הקשר. ייקח זמן עד שיתברר שהפיצוץ אירע בשל תקלה. באותם רגעים הם בעיקר חרדים איזה טנק נפגע ומי מחבריהם היה בו. "אתה יודע שהיה אירוע, חצי פלוגה הייתה איתך בהכשרה ואת החצי השני אתה כבר מכיר", משתף יהונתן. "ואתה מחכה שם, אוכל פלפּה".
"זה מפחיד", בניה מוסיף. "רק באזור 12 בלילה, כשפתחנו את הטלפונים, התחלנו לקבל את השמות".
הם ממשיכים לספר על עוד רגעי לחימה שיישארו איתם. בניה נזכר בימי העסקה הקודמת, כשהמתינו לשחרור התצפיתניות. הם היו הטנק שבקצה, זה שמסמן את קו הנסיגה, בכוננות למקרה שמשהו ישתבש.
"הושפענו באופן ישיר מהקבינט, מהאמריקאים", משחזר בניה. "התעדכנו מהטלגרם שלא שיחררו את ארבל יהוד, ואנחנו אומרים למפקדים 'שומעים, אנחנו לא יוצאים מנצרים'. ובאמת יורדת פקודה שנשארים. ואז, בסוף יוצאים".
"זה עומס רגשי פסיכי, אתה מבין?" יהונתן נזכר שחזר אז לעשן. "היינו איזה 300 מטר משם. אתה רואה מלא משאיות וטנדרים, אומר 'זה מאה אחוז חמאס', אבל לא יכול לעשות אפצ'י. ואז, כשאתה רואה את הסרטונים של ההורים פוגשים את התצפיתניות, אתה מבין את הסיטואציה. אתה גם נורא לא מסכים - וגם נורא שמח".
בניה: "אתה קולט אותן עוברות מולנו ברכבים של הצלב האדום, עושות שלום כזה. מרגש".
בניה: "אני בצבא שהערך העליון שלו זה להגן על המדינה. אבל מבחינתי, ערך חשוב באותה מידה זה לפגוש את עם ישראל, ליצור חברות אמיתית עם אנשים שהם לא כמוני. חברות על מלא. כי אם אנחנו חברים באמת, הכל קטן עלינו"
יהונתן נזכר באירוע נוסף, בג'באליה, לפני יותר מחצי שנה. שעת ערב, חורף, הם נעים בחזרה מפעילות על ציר די רחב, וכבר מדמיינים תנומת לילה. פתאום – זירת מטענים. אחד הטנקים לידם מתחיל לבעור, יש עשן ואין מענה ממנו בקשר. "אנחנו קופצים, רצים, מגיע לי בוץ עד לפה, אחי", יהונתן מצביע מעל לברך. "כולך בלחץ, עוזרים להם להתפנות לנמ"ר. בסוף היו להם כוויות קלות".
והיה גם שג'עייה באפריל. לוחמי ימ"ס, יחידת המסתערבים של משמר הגבול, נקלעו להיתקלות והשריונרים הוזעקו לחלץ אותם. רחוב צפוף, בנייני רכבת ישנים ופתאום אש חזקה. נ"טים עפים לעברם. יהונתן מספיק לראות במצלמות טיל אחד שפוגע בימין הטנק. "מאוד מבלבל", הוא מתאר. "מסתכלים אחד על השני, אפילו לא מדברים".
לילה שלם נמשכה הלחימה, כשבין לבין מתברר המחיר. לוחם הימ"ס סמ"ש נטע יצחק כהנא וקצין השריון סרן עידו וולוך נפלו. "פתאום יש שתיקה בקשר, ואתה מבין".
מאור מספר על שמונה נ"טים שפגעו בטנקים שבהם לחם במלחמה, אבל לא חדרו. אחד פגע בין התובה לצריח, הוא נזכר, אחד במנוע מקדימה, אחד בסל צריח שנשרף. "אתה מרגיש סוג של בום בינוני עד חזק כשזה פוגע".
שמונה נ"טים זאת כמות מעוררת מחשבה. כזו שאי-אפשר להקל בה ראש.
"תשמע, אני כן מאמין בהשגחה מלמעלה", מאור אומר. "אני יודע שההורים והאחיות שלי מתפללים עליי בכל יום. אם זה עוזר? אני לא יודע".
אה, ויש עוד משהו, אם כבר השגחה. מאור מציג את הנעליים הצבאיות שלו, סודות של שמירה מסתתרים שם. ההורים ריתכו לו מתחת לכל סוליה 200 שקל. תכף, כשיחזור הביתה, יפרקו את השטרות, יתרמו לצדקה, וכשיחזור לצבא שוב ישימו 200. מה שהופך אותו לשליח מצווה.
"יש לך 400 שקל בנעליים?" יהונתן משנה צבעים.
"זה רעיון יפה", אומר בניה. "למרות שמה יותר שליח מצווה ממה שאתה עושה פה? אבל אם זה היה מרגיע את אמא שלי, גם אני הייתי שם, ברור".
מאור: "אמא עומדת מול הדלת. אם אני לא שָׂם, היא לא נותנת לי לצאת".
כל יציאה הביתה עולה לכם הרבה, אני מעיר למאור. "בגלל זה אין לנו הרבה יציאות", בניה צוחק.
לזכר הנופלים
יהונתן מבקש שניקח הפסקה של חמש דקות, כדי לקחת נשימה רגע לצורך עניין חשוב, ונתכנס שוב. אז נושמים.
כשמתכנסים הוא מקריא שמות: סרן עדן פרוביזור ז"ל, סמ"ר איתי סעדון ז"ל, רס"ן גיא נזרי ז"ל, סמל אלישי יונג ז"ל, סמ"ר אופיר ברקוביץ' ז"ל. שמות נופלי הפלוגה שלהם מאז 7 באוקטובר.
"לא הכרנו את כולם באופן אישי, אבל אנחנו נלחמים לאור הסיפורים ולאור הגבורה שלהם", יהונתן אומר.
"חשוב שיידעו שזה עובר מדור לדור", בניה מוסיף.
תסתמו ותהיו חברים
זה תמיד אותו הדבר בעזה. "מה אומר?" ייגש אליך חייל עם חיוך מאובק ומבט של שמירת לילה, יושיט יד לשלום ואז יצית סיגריה ויבהה בך דקה. יש לו משהו לומר, אתה תדע. הוא יכול להיות גולנצ'יק או צנחן, קיבוצניק או מתנחל. זה לא משנה.
ואז, אחרי שיגיד “אנחנו פה כדי שאתם תוכלו לשבת איפשהו ולשתות קפה”, זה מה שהם אומרים תמיד, הוא יבקש: רק בבקשה תסתמו את הפה שם בחוץ. כבר אי-אפשר לשמוע את המריבות האלה שלכם. זו תהיה בקשה שתציב מראה עצובה מול הבולען שנשאבנו אליו כולנו. ולא יהיה לך מה להגיד לו. לא יהיה לך מה להגיד.
עכשיו אני שותק מול בניה. זה קורה כשהוא מספר על רגע אחרי פעילות שבו פתח את הנייד, ממש לאחרונה, וקלט ויכוחים מפה ומשם. כן לכבוש, לא לכבוש. כן מדשדשים, לא מדשדשים. כן ולא, לא וכן, סערות מעבר לגבול. "ואני אומר לעצמי ראבק, אני כבר שמונה חודשים משתין בבקבוק, תרגיעו! גם אם אתם צודקים, גם אם אנחנו לא עושים כלום, תרגיעו. זה שיגע אותי, באמת".
איך עושים, אני שואל אותו, כלומר את כל הארבעה של צוות 3, שעם ישראל יהיה כמו הטנק שלכם?
"נושא מעייף", מאור המפקד נאנח ואז מוסיף שאין לו תשובה שתשמח את העם. "אנחנו צוות, תחת אותה משימה ועם רצון להצליח ולחזור הביתה בשלום. אבל סביבנו הרבה דעות, שכל אחד יריב עליהן עד עמקי נשמתו. בסוף, צריך להבין שאנחנו קודם בני אדם".
"אני בצבא שהערך העליון שלו זה להגן על המדינה", אומר בניה. "אבל מבחינתי, ערך חשוב באותה מידה זה לפגוש את עם ישראל, ליצור חברות אמיתית עם אנשים שהם לא כמוני. חברות על מלא, גם כשיוצאים הביתה, להיפגש, לטייל, מנגלים. כי אם אנחנו חברים באמת - הכל קטן עלינו".
"אז אם אתה רוצה מסר לעם", הוא מוסיף, "זה קחו לכם שכן, מישהו מהעבודה, מישהו שפגשתם – חרדי, חילוני, לא משנה – ותהיו חברים. זה מפתח בך קשר למגזר שלם שהוא לא אתה. בעיניי, זה לקחת את מה שבטנק שלנו ולהוציא לעם ישראל. זה יביא את הפתרון".
"כל מילה", עומרי מסכים. "ימין, שמאל – תשכחו מזה, תהיו מגובשים".
"נגיד אתה בטנק עם מישהו שאין לך כוח אליו", מוסיף יהונתן. "כל דבר שהוא יעשה יעצבן אותך. 'מה שמת את זה פה? מה נכנסת לשם?! אל תעשה ככה'. כשאנשים מפסיקים להיות חברים, כל דבר שהשני יעשה יעצבן אותם. אצלנו, למרות שאנחנו שונים, אנחנו מסתדרים כי אנחנו חברים. זה הקטע".
אני מבין שאתה ממשיל לעם ישראל, אני אומר. אתה ממשיל, יהונתן משיב.
