ביום השנה ה-50 למלחמת יום הכיפורים, בדיוק לפני שנתיים, בתוך בליץ הכתבות והראיונות שהעניקו לוחמי 1973, ישב רס"ב (במיל') שי, בן 39 מירושלים, נשוי ואב לחמישה, ביניהם תינוק שזה אך נולד, ושתה בצמא כל פרט שנחשף.
"כשריונר", הוא אומר, "ברור שהמשיכה שלי היא לקרבות שריון, ואני זוכר שאני רואה את הסרטים האלה, את הלחימה ברמת הגולן, בעמק הבכא ובדרום, ושואל את עצמי מאיפה האנשים האלה קיבלו את הכוח, מאיפה הייתה להם גבורה לראות את האויב ולהסתער קדימה. ולא הייתה לי תשובה. את התשובה קיבלתי שבועיים אחר כך, ב-7 באוקטובר. כשאתה רואה שיש לך משימה, יודע שעם ישראל מאחוריך, ועכשיו אתה זה ששומר על המדינה ונלחם נגד האויבים המרים שלנו, יש לך אומץ לעשות הכל".
4 צפייה בגלריה
מפגש הדורות מימין לשמאל: לרום, שי, חגי כהן, יחזקאל ניר זילברשטיין, גדי אמיר, חיים גוטמן, אביחי, דביר
(צילום: יריב כץ)
חוויה דומה נוצרה בליבו של רס"ם (במיל') דביר בן ה-26 מהרצליה. "כמה ימים לפני 7 באוקטובר קבענו אצל אחותי לראות את הסרט 'גולדה'. ואני מילואימניק, אחרי חודש באיו"ש בקו חי"ר, ואין לי מושג אפילו איפה הטנקים של החטיבה. אני זוכר את עצמי יוצא מאחותי בבגדים נוחים, כפכפים, ואומר: 'בוא'נה, מטורף שככה נלחמו', ו'כל הכבוד להם, טוב שזה רק בסרטים', והלכתי הביתה לישון במזגן. כמה ימים אחר כך, באזעקות, קיבלתי עשרים טלפונים וטסתי לאן שהיה צריך. אותו דבר, ממש כמוהם".
מה הבנת אחרי 7 באוקטובר על הסיפור של ישראל וגולדה?
"שישראלים, לא משנה מתי זה יקרה – ביום כיפור, ב-7 באוקטובר או ב-2080, תמיד יזנקו להגן על המדינה שלהם, וכמו שזינקו ב-73', באותו רגע שאני הייתי צריך, זינקתי. לא צריך להסביר לי שנייה בטלפון שצריך להגן על המדינה שלי".
דביר ושי משרתים בחטיבת השריון הראל, חטיבה 10. קורותיה של החטיבה המיתולוגית, שמפקדה הראשון היה יצחק רבין, הולכים אחורה אל הפלמ"ח, וכמובן לכיבוש ירושלים במסגרת מלחמת העצמאות. לקראת יום השנה למלחמת יום כיפור ולמלחמת חרבות ברזל הפגיש "ידיעות אחרונות" את הלוחמים מ-73', אלו שעשו היסטוריה והעמידו את הטנקים בקילומטר ה-101 במצרים, עם לוחמי ההווה, שכותבים את ההיסטוריה בימים אלו ממש.
בימים כתיקונם שי, נהג טנק בגדוד 363, צוות מ"פ, הוא רב שמלמד בישיבת הסדר בירושלים. דביר, סטודנט לחינוך, משמש בתפקיד טען בגדוד 429, ולצידם יושבים רס"ן (במיל') אביחי (31), נשוי ואב לשני קטנטנים שגר בעלי, עובד בחברת הבנייה תדהר, ורס"ם (במיל') לרום (38) ממודיעין, גם הוא נשוי ואב לשניים, שעיסוקו באבטחת מידע – שניהם מגדוד 360. המפגש מתקיים בביתו של סא"ל (במיל') חיים גוטמן (75), פנסיונר מהוד-השרון, שבימים אלו מסיים תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל. בסדיר נמנה על גדוד 77, "עם הקבוצה של אביגדור קהלני, שהיה אצלנו הסמג"ד", הוא מספר בגאווה. "התגייסתי ב-69' ועזבתי את הגדוד ביוני 73'. הייתי במלחמה, אבל לא איתם. אחר כך שירתי במילואים, וחזרתי לצבא בשנת 80', כמג"ד ב-188". אחרי מספר שנים השתחרר ושימש במגוון תפקידים בכירים במגזר העסקי.
הקשר הפיקודי בין קהלני לגוטמן אינו נדיר. כל אחד מיושבי החדר היה בשרשרת הפיקוד עם האחר. תא"ל (במיל') חגי כהן (81) מכפר-סבא הוא הבכיר והמבוגר מכולם: "ביום כיפור הייתי מג"ד, כשחיים היה מ"פ". אחרי המלחמה המשיך בשירות והגיע להיות מפקד אוגדה. לאחר שחרורו בשנת 85' עשה קריירה שנייה בתחומים של ניהול חברות. אל"ם (במיל') גדי אמיר (75) מרחובות התחיל את מלחמת יום כיפור כסגנו של חיים. "כשהוא נפצע", צוחק גדי, "החלפתי אותו, ויש הטוענים כי זו הייתה התוכנית מלכתחילה". אחרי המלחמה פיתח קריירה צבאית בתחום הפסיכולוגיה והגיע להיות ראש מחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל. כיום הוא עדיין פעיל בתחום הייעוץ הארגוני הפרטי. "אני הייתי המדריך של גדי בקורס קציני שריון", חייב חיים להוסיף הערה, "וכבר אז ראינו שהוא לא לגמרי טנקיסט. הוא בקושי סיים את הקורס, בשטח הוא לא היה בדיוק, אבל הוא התאים לפסיכולוגיה. טוב שידעתי לזהות".
אביחי: "המשוריינים של 48' הם של אלו שחירפו נפשם כדי להביא אוכל ולפלס את הדרך לירושלים. המכוניות של הנובה הן סימן שנכשלנו, עדות למשהו לא טוב שקרה לנו. הגבורה שלנו היא פלוגת מילואים שנכנסת לקרבות פנים אל פנים בבארי"
הרביעי בחבורה שנפגשת כבר 40 שנה ברציפות ומקפידה, כך הם מדגישים, לא לדבר פוליטיקה, הוא סא"ל (במיל') יחזקאל ניר זילברשטיין (75) מיבנה, שהדריך אותם בקורס קציני שריון. הם אוהבים להתבדח שהוא עדיין עובד במשרה מלאה, כמנהל חברה בתחום התעשייה לבניין. כולם אבות לילדים בוגרים, רבים מהם כמובן לוחמים בשריון, וחלקם, כמו הבן של גדי, נמצאים עכשיו בשירות מילואים. "הבן שלי", אומר גדי בלא מעט גאווה, "הוא קצין ביחידה מסווגת". שניים מהם סבים גאים לחיילות שמתגייסות בימים אלו. "הנכדה הגדולה שלי מתגייסת", מספר יחזקאל, "מלאת התרגשות שהיא הולכת לתפקיד משמעותי. מה זה משמעותי? אל תשאלי אותי, משהו בחיל האוויר".
בזמן שאנחנו מדברים, נכנסת לבית נכדתו של חיים, חיילת בודדה שהוריה בשליחות בחו"ל. היא ויתרה על קריירה של כדורגלנית כדי להתגייס ליחידה מיוחדת ומשקיעה באימונים את רוב יומה, לשמחת סבא וסבתא.
למרות שכולם שייכים לחטיבת הראל, הם מרגישים את עצמם קשורים יותר בעבותות אל גדודי האם שלהם בשריון. המבוגרים עוד צברו שעות עם שמות ידועים מאוד "מפעם". "היום מפקדים נתפסים יותר אנושיים", אומר גדי. "המפקדים שלנו היו הרבה יותר רחוקים מאיתנו, אנחנו הסתכלנו עליהם בהערכה ואפילו בהערצה. הם גם דאגו שנראה פן מאוד מסוים שלהם, ולא את כל הפנים שלהם. הם גם הירשו לעצמם הרבה יותר דברים מהמפקדים של היום. שרון, גורודיש. היום מסתכלים על המפקדים בזכוכית מגדלת. אני עוד זוכר מח"ט שהיה לו חדר עם שטיח פרסי, ולאחר היה קרון פרטי".
על כישלון וגבורה
במלחמת יום כיפור הייתה חטיבת הראל מתוכננת להילחם בצפון, עם הטנקים החדשים – צנטוריון. "אבל הסדירים", משחזר יחזקאל, "לקחו את הטנקים שלנו, ולכן הורידו אותנו לדרום תחת המח"ט אברהם ברעם".
"מיום כיפור", מסמן יחזקאל רגע דרמטי, "אני זוכר שבשלב מסוים כל הכוחות היו על קו אחד, ועמדתי ואמרתי: 'אם עכשיו הם עוברים אותי, הם יגיעו לבאר-שבע, כי אין אף אחד מאחוריי'. זו הייתה הפעם היחידה שעברה לי מחשבה כזאת".
כשאביגדור קהלני חרץ את גורלה של המלחמה בחזית הצפון והפך לאגדה יחד עם גדוד 77, הרגשתם שפיספסתם את התהילה?
"התשובה היא לא", עונה חיים בנחרצות. "כשהיינו בגילם של החבר'ה האלה, זה לא עניין אותנו. מה שעניין היה להשתחרר ולברוח הביתה. צל"שים למשל, לא חילקו אצלנו בחטיבה. בגלל שהיינו חטיבת מילואים, העסק די התמסמס".
"עבורי הראל", אומר אביחי, בן הדור הצעיר, "זה המשוריינים בדרך לירושלים. או כשאתה נוסע לירושלים, ורואה שכתוב 'מחלף הראל', אתה אומר: 'זה שלי'".
האם שלדי המכוניות מהנובה שנמצאים במערום בתקומה, הם המשוריינים של 2023?
"לא", קובע אביחי. "המשוריינים של 48' הם של אלו שחירפו נפשם כדי להביא אוכל ולפלס את הדרך לירושלים. המכוניות של הנובה הן סימן שנכשלנו, עדות למשהו לא טוב שקרה לנו. אם את רוצה לדבר על גבורה, יש לנו צילום של הטנק שלנו בבארי. זו הגבורה שלנו – פלוגת מילואים שנכנסת לקרבות פנים אל פנים בבארי".
זה קרה ב-8 באוקטובר. "בשבת בצהריים הקפיצו אותנו", משחזר לרום, "הגענו לטנקים בימ"ח, ומתישהו בלילה יצאנו מצאלים לעוטף, לא יודעים לאן הולכים או מה קורה בדרך. החי"ר של הגדוד פותח לנו את הדרך, בהתחלה נזהרים לא לנסוע על הכביש, כן להרוס אותו, לא להרוס אותו, בסוף נוסעים, ועם אור ראשון אנחנו מגיעים ליער שוקדה ולעלומים, שם חברנו לגדוד 890 של הצנחנים".
"ב-7 באוקטובר", אומר אביחי, "לא היה לי זמן להתעסק במה קורה במדינה, או להבין יותר מדי. המג"ד אומר: 'חצות, מי שמוכן, מוכן'. כי בסוף גיוס של שריון זה גיוס אינטנסיבי, זה הרבה רק"ם, הרבה תקשוב, הרבה חימוש. כשאנחנו מבינים שהקיבוץ טוהר, אני מחכה למג"ד 890 שאומר לי: 'תן לי שני טנקים בלולים, שני טנקים בבארי', ותוך כדי, אני שומע: 'פינוי דחוף בבארי, פינוי מוסק, שלושה פצועים', מבין שבבארי יש עדיין לחימה, ומחליט לנסוע לשם, על הכביש הראשי, כמה שיותר מהר".
"ואז אנחנו מגיעים לבארי", ממשיך לרום, "ורואים שמפנים את אחרוני זקני הקיבוץ, עם המטפלים, אתה מבין שהגעת למה שראית או שמעת שקורה".
אביחי: "ואני אומר לעצמי: 'וואו'. ראיתי אנשים מבוגרים, מאחרוני הנצורים מהקיבוץ, אולי אפילו בגיל של שורדי שואה. זו טראומה, אבל באותה שנייה אתה מאוד משימתי. היינו ביומיים של לחימה בקרבות פנים אל פנים עם מחבלים, עם טנק בתוך בארי, ירינו על בתים, זכינו להרוג מחבלים".
מאותם ימים נשארו בהם הרבה סצנות סוריאליסטיות. "היינו צריכים לעשות חניון לילה בתוך בית בקיבוץ", מתאר אביחי, "אז באלפית שנייה ראשונה עולה לך בראש שלא נעים, אבל תוך שנייה אני דורס את הפרגולה, כי המבצעיות חשובה מהכל. אני זוכר שהיינו צריכים לאגף בית, אז בהתחלה: 'מה, דרך הדשא?' ואז: 'ברור, דרך הדשא ותירה גם פגזים'. אין לך מחשבה בכלל על הדברים האלה".
דביר: "אם ב–13:00 בצהריים אני בהרצליה וב22:00- בלילה למחרת בשדות בעוטף, רודף אחרי מחבלים, אז כן הייתה חתירה למגע. ואם עמדו כוחות מחוץ לבארי, זה לא שאנשים לא רצו להתאמץ. חיכו שתהיה פקודה מסודרת, ואתה עושה מה שהמפקד שלך אומר"
לדברי לרום ואביחי, מה שקרה באותם לילות, הוביל אחר כך את הלוחמים ליזום פגישה עם תושבי בארי. "חלק מהלוחמים הרגישו שהם צריכים לסגור מעגל", מסביר אביחי.
לרום: "במפגש הבנו פרופורציות, מתי הגענו על ציר הזמן של בארי. שעם כל זה שבאנו הכי מהר שיכולנו, עדיין הגענו בשלב יחסית מאוחר. ללוחמים היה קשה לעכל שזה התרחש בתוך קיבוץ בישראל. הפגישה הייתה עם כיתת הכוננות ובפעם אחרת עם שלומי נשיא, בחור שהיינו אצלו בבית. אני זוכר שהסתכלנו על המגנטים שעל המקרר ותהינו מה שלום המשפחה הזו. חודשים לא ידענו. לשמחתי, גילינו שהם בסדר".
"באותה הזדמנות", צוחק אביחי, "החזרנו להם מטען לנייד. התמקמנו אצלם בבית, התקלחנו, היו צלפים על הגג. ואז אתה נכנס לקודש הקודשים, חדר המיטות של ההורים, מחטט במגירות, חייב מטען כדי להיות בקשר עם המג"ד. בפגישה אחרי שנה החזרנו לשלומי מטען, אבל אחד חדש".
מעט מאוד פוליטיקה
אחד הזיכרונות המכוננים ממלחמת יום כיפור הן ההקלטות של הקשרים מהמעוזים הנצורים על תעלת סואץ. לוחמים התחננו שיצילו אותם ואיש לא הגיע. כשאתם, לוחמי 73', פתחתם טלוויזיה ב-7 באוקטובר ושמעתם את אנשי הקיבוצים מתחננים על נפשם ואיש לא בא, זה החזיר אתכם לטראומה?
"אני הרגשתי חוסר אונים", אומר גדי, "אבל לא ניתן להגיד שהצבא פישל בעניין הזה. הניסיון להשוות בין קונטקסט צבאי מסוים לקונטקסט צבאי אחר, זה לא נכון. אלה הקשרים אחרים לגמרי, אנחנו הלכנו להילחם נגד אויב. לא היה שום אזרח ישראלי בדרך, היה רק אויב. ואנחנו הלכנו לעשות מה שאימנו אותנו במשך שנים. השריון התאמן במשך שנים, אבל לא לסיטואציה של 7 באוקטובר".
חגי: "ההקלטות האלה, למי ששומע אותן פעם ראשונה, זה חוויה באמת לא פשוטה, גם של יום כיפור, גם של עכשיו, זה תמיד מעלה דברים. ההקלטות של עכשיו מזעזעות, הן מעוררות המון שאלות. כאיש צבא קשה לך מאוד לקבל את זה שהצבא שלך מובס".
דביר: "אם ב-13:00 בצהריים אני בהרצליה וב-22:00 בלילה למחרת בשדות בעוטף, רודף אחרי מחבלים, אז כן הייתה חתירה למגע. ואם עמדו כוחות מחוץ לבארי, זה לא שאנשים לא רצו להתאמץ. חיכו שתהיה פקודה מסודרת, ואתה עושה מה שהמפקד שלך אומר. עצרנו פעם אחת במיצג של הנובה, ואתה רואה את התמונות ואומר, זה הדלק שלי, זה מה שמניע אותי להמשיך קדימה ולא לוותר. כי ביומיים הראשונים נסענו על כביש 232 ואני תפסתי את הראש כאילו אני במלחמת עולם, כאילו רוסיה פלשו אלינו. ואני נוסע עם טנק ואפילו מאותת שמאלה. מטורף".
בעוד המדינה בוערת במחאות ובהפגנות – כבר עברנו את רף 700 הימים למלחמה ולהימצאות החטופים בעזה, ובינתיים המספר רק מאמיר, ללא אופק – הרי ששתי החבורות מנסות, ולא רק בעת המפגש, להקפיד על מעט מאוד פוליטיקה. "לרום איתי בצוות", אומר אביחי, "הדעות שלנו הן כרחוק מזרח ממערב, אבל יש לנו אהבת דוד ויהונתן. ותראי שגם לוחמי 73' וגם 23' כולם אומרים את זה. כשאתה נכנס לתוך טנק או לתוך לחימה, אתה מבין מה הערכים שלך ומה חשוב בחיים, והכל הופך להיות יותר ברור, יותר פשוט. בטנק מדברים פוליטיקה ממש בקטנה, וגם זה בשביל צחוקים".
אתה ושי חובשי כיפה. הוא בכלל רב, זו אחת מסוגיות הליבה של המחלוקת: גיוס חרדים.
"התלמידים שלי", מדגיש שי, "הם בישיבת הסדר, מתגייסים לצבא. אני מספר להם סיפורים מהמלחמה, דוחף אותם לשירות קרבי, ותומך בהם תוך כדי השירות".
ובכל זאת, כשאנשים רואים אותך עם הכיפה, לא במדים, הם בטח סגורים על זה שאתה משתמט.
"אספר לך סיפור כואב מאוד שהיה לי בבארי, שבוע אחרי 7 באוקטובר. עשינו שבת, והגיע אחד היבואנים של משקפיים לטנקיסטים. הוא מסתכל עליי: 'מה, אתה עם כיפה? מה, יש דתיים בצבא?' ואמרתי לעצמי: איפה הבן אדם חי? היום בפלוגה שלנו יש 50 אחוז דתיים, לפחות. הסדרניקים, דוסים. המג"ד דתי, הסמג"ד, המ"פ. ואמרתי לו: 'לא רק שאני דתי, אני רב, והנה תראה את הטען שלי, גם הוא רב'. והוא התרגש וחיבק אותנו. אחד הדברים הכי קשים לי בתור חייל, זה לצאת הביתה מעזה ולשמוע את כל הבלגן בתוך המדינה. זה מחליש אותי. אני עכשיו בא מעזה, וצריך גננת פה להפריד ביניכם?"
לוחמי 73', מה דעתכם על המחאה, מוטי אשכנזי ואחרים, מול היום?
חיים: "פעם המטרות היו ברורות, האופן והדרך היו ברורים, כל המחאה בעם לא הייתה על ימין ושמאל. נכון שבסופו של דבר זה יצא כלפי גולדה והממשלה, אבל היא הייתה רק על התהליכים, ההכנה, החשיבה והדרך של איך הדברים נעשו. היום למחאות יש אופי אחר לגמרי, עם משפחות חטופים וחללים. עכשיו זה פשוט 100 אחוז פוליטי, וזה לא על אותו מישור".
חגי: "המצבים שונים לגמרי, העובדה שיש לנו את העניין של החטופים והמשפחות, צובע הכל לגמרי אחרת. אבל אני חושב שבמהות אנחנו צריכים למצוא את הדרך לתת ביטוי למה שאנחנו כל כך מלמדים עליו. כל אחד מהם שנכנס לטנק ביום פקודה, יודע שמאחוריו עומדת מדינה, שאם יקרה משהו קשה היא תעמוד מאחוריו. חיים סיכן את עצמו בצורה מאוד משמעותית כדי לחלץ מישהו שנשאר בתוך טנק תקוע, והחשבונות האלו של פוליטיקה לא היו בכלל על הפרק. היינו מוכנים גם להיהרג כדי לחלץ אנשים".
שי: "שלום עושים מתוך כוח, לא מתוך חולשה, ושלום בא אחרי מלחמה שבה ניצחת, לא לפני. זה שאנחנו חיילים, לא אומר שאנחנו שונאים שלום. אנחנו לא רוצים להרוג אנשים, או נהנים כשאנשים סובלים. אבל אנחנו מבינים שזו המלחמה של עם ישראל"
מילואימניקים 23', האם אתם רואים מולכם אנשים מסכנים, שנשבר להם החלום פעמיים?
אביחי: "החלום לא נשבר. כשאתה הולך בדרך, לפעמים אתה נופל, וזה בסדר. כי אתה רואה מולך את ההר, את הפסגה. הבן שלי למד עכשיו לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר. הוא נפל כמה פעמים, והוא עדיין לא מבין, אבל זה חלק מהדרך, חלק מהתהליך. היום הוא כבר רוכב בלי גלגלי עזר ונוסע מהר, ואומר לי: 'אבא, אני נוסע בטיל'. אנחנו רואים את ההר".
האם אתה חושב שגם אתם תחוו עוד הפתעה?
שי: "אני מקווה שלא, וזה תלוי בנו. אם נילחם באויבים שלנו לפני שהם תוקפים, ואם לא נחיה על כל מיני קונספציות ודמיונות ופנטזיות כאלו ואחרות, אז לא נופתע. אבל אם נחשוב שאנחנו נמצאים באיים הקריביים, יכול להיות שנופתע שוב".
לוחמי 73', מה תגידו אם הנכדים יגידו: "לא רוצים להתגייס, אנחנו פציפיסטים, מאמינים בשלום", כמו שיש גם היום קולות כאלו?
חיים: "אם הנכד שלי יגיד שהוא פציפיסט, אראה את זה ככישלון שלי. האדם הוא תבנית מולדתו ובני משפחתו, והמקום שבו הוא גדל. כמו שאני גדלתי, בלי שאף אחד אמר לי: 'לך תילחם'. גדלתי בצל שני הורים ניצולי שואה, הם לא דיברו על להילחם, לא הוציאו מילה. אבל אני הבנתי לבד. אני רוצה לספר סיפור אישי. כשעבדתי בדור אלון הייתי האחראי על אספקת דלקים וגז לרשות הפלסטינית ולעזה, ויצא לי להיפגש עם מוחמד דחלאן ועם חוסיין א-שייח', השר לעניינים אזרחיים ולענייני ישראל ברשות. שניהם אנשים על הכיפאק, אכלנו במסעדה בעזה על המים. ואת יודעת מה דחלאן אומר לי, ככה בידידות? 'אנחנו ניקח לך את תל-אביב'. זה היה ב-2003. א-שייח' הזמין אותנו אליו הביתה, וילה חדשה ברמאללה. אנחנו מסתכלים מערבה, רואים את המגדלים של עזריאלי. וכטוב לבנו בכבש, הוא אומר לי: 'זה שלנו'. את מבינה באיזה עולם את חיה? זה עוד דבר שמחזק את השורשים שלי, להבין איך אני צריך להתנהג".
יחזקאל: "בנינו בית ביבנה, הרצפים ופועלי הבניין היו מעזה, והשכנה שלי התווכחה עם אחד מהם. והוא, צעיר בן 18, אומר לה: 'מה את מתווכחת, אנחנו בונים את הבית בשבילנו, אנחנו באים לגור פה'. אולי אם יהיו הסכמים עם סעודיה ואינדונזיה משהו יישבר בעניין של מלחמת הדתות פה. בינתיים לנצח נאכל חרב".
שי: "שלום עושים מתוך כוח, לא מתוך חולשה, ושלום בא אחרי מלחמה שבה ניצחת, לא לפני. זה שאנחנו חיילים, לא אומר שאנחנו שונאים שלום. אנחנו לא רוצים להרוג אנשים, או נהנים כשאנשים סובלים. אבל אנחנו מבינים שזו המלחמה של עם ישראל".
להתנתק מהטלגרם ומהטלוויזיה
במלחמת יום הכיפורים שכלה חטיבת הראל 35 לוחמים, ובמלחמת חרבות ברזל את המילואימניקים סרן יובל זילבר וסרן ליאור סיון ז"ל. בקרב אחר שקרה ב-22 באוקטובר נהרג סמל תמיר ברק ז"ל, לוחם צמ"ה מהנדסה קרבית. "אנחנו חילצנו אותו", מתאר דביר, "ביום קרב של 14-13 שעות עם המון אש. הוא היה חייל בסדיר, בן 19 שהכרנו לעשר דקות, שעשינו קפה יחד. אלו היו 14 השעות הכי קשות שהיו לי בחיים מבחינת אינטנסיביות של עבודה. היום אני בקשר עם המשפחה, וכך גיליתי שתמיר נהרג 50 שנה בדיוק אחרי שדוד שלו נהרג ביום כיפור. ושגם הוא אוהד הפועל תל-אביב בכדורגל, כמוני. הוא למד בבית הספר שלי בבית ברל שלוש שנים מתחתיי, ואפילו אמא שלי לימדה אותו, וכאילו כל העולמות התחברו. אני מגיע לאזכרה שלו, ופתאום מכיר את כולם".
לוחמי 73', איך אתם מסתכלים על התרבות הזאת של הווטסאפים, של ההותר לפרסום, דברים שלא היו אצלכם?
"היום", מתבדח אביחי, "אם אני במילואים ולא שולח בוקר טוב לאשתי, זו סיבה למריבה".
"לתקשורת היום יש יתרון גדול", אומר גדי, "כי העמימות המוחלטת שהייתה בזמנו, הכניסה אנשים לחרדות, תסכולים. הוריי השתגעו מדאגה. כל רחש קטן הקפיץ אותם. כשהבן שלי היה במלחמה הוא היה מתקשר מדי פעם, או מבקש מאחרים שיתקשרו אלינו. יום אחד מתקשרים לאשתי: 'מדבר הרס"פ של עומר' ואשתי כבר בהתקף לב, כי מה הוא רוצה להודיע? ואז הוא אומר: 'אני רוצה להודיע לכם שהרכב של עומר נהרס לחלוטין, ואנחנו מתנצלים'. השמועות בווטסאפ הן חיסרון מאוד משמעותי, אבל גם עם זה אפשר לחיות. כפסיכולוג אני עוסק בהתמודדות עם מצבי לחץ ומשבר, ואחד הדברים שאני מלמד זה להתנתק לחלוטין מהטלגרם ומשידורי הטלוויזיה. עודף המידע היום הוא כזה, שאדם רגיל לא יכול להכיל. חשיפה מוגברת לתקשורת אינה בריאה לנפש".
מה אתם חושבים על הדור שלהם, שיותר פתוח לדבר על פחדים וקושי נפשי?
גדי: "בעבר לא הייתה לגיטימציה ללקות במה שנקרא הלם קרב וגם המושג פוסט-טראומה לא היה. אני זוכר שכמ"פ ניגש אליי אחד המ"מים: 'יש תותחן שלי, שכל הזמן צועק עליי ומסרב פקודה וצריך להכניס אותו למאסר'. אמרתי לו: 'תקרא לבחור'. מולי עמד אדם חיוור, מגמגם, מזיע, שהיום אני יודע שאלו תסמונות של טראומה, או מה שנקרא הלם קרב. הוא אושפז מאוחר יותר. באינסטינקטים שלי, ואז לא הייתי איש מקצוע, אמרתי: 'הבחור הזה לא סתם מסרב פקודה או צועק, הוא במצב של התקף חרדה מאוד משמעותי, וזקוק למנוחה'. המדיניות בצבא הייתה הסתרה, כי האמינו שפרסום מקרים כאלו יכול להביא לתופעה המונית. לכן היה חשוב בצה"ל להעביר מסר שמי שלוקה בטראומות והלם קרב הם אנשים חלשים מהשוליים. בעקבות מלחמת יום כיפור, התחילו במחלקות בריאות הנפש ללמוד את הנושא לעומק. לקח שנים, אבל היחס של הצבא השתנה בעקבות המלחמה הזאת".
אז היום, כשאתה שומע על גל ההתאבדויות בקרב הלוחמים?
"בתחילת המלחמה פירסמתי ברשתות החברתיות שאני נותן עזרה ראשונה נפשית לחיילים. הגיעו אליי המוני חיילים, ובעיקר מילואימניקים, שדיברו על זה בפתיחות רבה מאוד, ועדיין היה קשה להם ללכת לטיפול, ואני הפניתי אותם לקב"נים בצבא. ממה שאני יודע היום, הפתיחות בצבא הרבה יותר גדולה. גם בחברה הישראלית. הם כבר יודעים משהו שלא ידענו בעבר, שככל שאתה מחכה המצב נעשה גרוע יותר, שבמקרים מסוימים צריך לקבל טיפול מקצועי מיידי".
דביר: "אני אספר שאישית, בעקבות פיצוצים שחוויתי, החלטתי לסגור את כל ההתראות בווטסאפ ובטלפון. אם אני שומע אופנוע בבית אני רועד, לא מתעורר עם שעון מעורר, רק כשבן אדם מעיר אותי. אחרת זה לא נעים, זה מכווץ".
חיים: "כשאתה לומד את ההיסטוריה של עם ישראל, אתה מבין שהיינו במצבים הרבה יותר גרועים, גם ביום כיפור. מה שקרה ב–7 באוקטובר חמור ברמה בלתי רגילה מבחינת הכשל. והכשל הרבה יותר עמוק מאשר צבאי או מדיני. בעיניי מדובר בכשל תרבותי"
יש בכם פחד שיקרה הנורא מכל?
"הפחד נמצא", אומר שי, "השאלה היא מה אתה עושה איתו. כשאתה נכנס לעזה, אתה יודע שיש סיכוי. ואני חושב שפה נכנסים האידיאלים, הערכים וההבנה שעכשיו אתה השליח של כל המדינה, ורוצה להילחם, להכניע את האויבים שלנו ולהציל את החטופים. זה נותן כוח גם מתוך הפחד, ומתוך הידיעה שאתה אולי הולך להיפגע".
אביחי: "כולנו מקריבים. גם אנחנו ובעיקר בנות זוגנו. אבל אני גאה שסיימתי עכשיו תואר ראשון, ושהציונים שלי יותר נמוכים בגלל מה שעשיתי בשנתיים האחרונות. גאה בדברים שאולי הפסדתי בקריירה, כי עשיתי את זה בשביל מטרה הרבה יותר גדולה בחיים, והיא הצלת נפשות. בכובע של המפקד, אגיד שגם למפקד יש לפעמים קשיים – יש לו בית, יש לו ילדים, יש לו את החיים האזרחיים. הכוח שאני שואב מהמפקדים שלי, מהצוות, מהלוחמים בפלוגה, הוא מטורף. אנחנו בסבב חמישי, אחרי כמעט 300 ימים, עם מעל 85 אחוז היענות חיובית להגעה לסבב, עם נהג בן 52 ולוחם בן 22, ממטולה ועד ירוחם. כשאתה רואה על מה הלוחמים והמפקדים מוותרים ולאן הם מגיעים, זה מה שמטיס אותי למעלה".
מדינת ישראל תהיה קיימת בעוד 50 שנה?
חיים: "כשאתה לומד את ההיסטוריה של עם ישראל, אתה מבין שהיינו במצבים הרבה יותר גרועים, גם ביום כיפור. מה שקרה ב-7 באוקטובר חמור ברמה בלתי רגילה מבחינת הכשל. והכשל הרבה יותר עמוק מאשר צבאי או מדיני. בעיניי מדובר בכשל תרבותי. אבל אני באופן אישי אופטימי. אם אני מסתכל רק על השנה האחרונה, מצבה של מדינת ישראל הרבה יותר טוב מזה שהיה לפני שנה. סינוואר, נסראללה, איראן.
"עם ישראל ידע בעבר לצאת ממצבים קשים יותר, ואני מקווה שהצעירים ייכנסו לכל הדבר הזה. יש מנהיגות, והיא תמצא את הדרך ובסוף תצא מזה, והיא תביא אותנו לאן שצריך. אני אגיד משהו שאולי הוא לא פופולרי: 7 באוקטובר היה נורא ואיום, אבל הוא גם העיר אותנו. בסופו של דבר הוא נקודת ציון וקו פרשת המים, שממנו והלאה אנחנו רק נתעצם, נתחזק ונהיה חסינים יותר. מכאן באה האופטימיות שלי".
שי: "כולנו פה אחרי 300 ימי מילואים וכולנו מלאים באנרגיות להמשיך ולסיים את המשימה. יש לנו עכשיו הזדמנות חד-פעמית, לסיים את המשימה הזאת, שהסיפור של עזה לא יחזור על עצמו. אני רוצה שיישובי העוטף יוכלו לשבת עם כוס קולה ומכנסיים קצרים ולהשקיף על עזה".
