כשישראל התחילה את המתקפה שלה נגד איראן ביוני היה פה בלבול עצום. אלו היו ימים גורליים, ימים של אימה, פחד ותקווה. הכל התפרק למשטר מול העיניים, הדברים הכי חשובים למורשת שלו הופצצו. המטוסים מישראל הבהירו לתושבים שלרשויות אין שום דרך להגן עליהם באמת.
צריך להבין מה היה פה באותם 12 ימים. פאניקה מוחלטת, אף אחד לא ידע מה באמת לעשות. צעירים עלו לקומות גבוהות או לגגות, אנשים התאספו במנהרות וחגגו – הכל כדי להתגבר על חוסר האונים.
הממשלה הבינה שזה זמן טוב לפורענות והוציאה קרוב ל-50 אלף שוטרים, חיילים ואנשי משמרות הצניעות לרחובות. אף אחד כבר לא פיקח עד כמה הנשים מתלבשות בצניעות, הם חיפשו מרגלים. הם הסתובבו בקטנועים ומכוניות, לבושים בבגדים אזרחיים, חמושים באלות, מוטות, אגרופנים – והרביצו לכל מי שחשדו שמפגין נגד המשטר.
כמעט כל הנשים, לפחות בטהרן, כבר לא עוטות כיסוי לראשן כשהן נוסעות במכוניות, רבות מהן כבר לא חובשות כיסוי ראש גם ברחוב. פעם היינו מקבלות הודעה טלפונית שמזהירה אותנו, או נעצרות ברחוב על ידי שוטרים. זה כבר לא קורה. אין להם זמן להתעסק עכשיו עם נשים בלי כיסוי ראש, הם מנסים להבין איך לישראל היה מודיעין כל כך עמוק בתוך איראן, זה משטר פרנואידי כרגע.
זה הרבה יותר מפחיד מההפגזות מהאוויר. כל מי שהוציא מצלמה וצילם או הקליט - נעצר. מאות יושבים עכשיו בכלא בחשד לריגול עבור ישראל, ועשרות כבר הוצאו להורג מאותה סיבה מאז המלחמה. ההפגזות לא הפחידו אותנו, ההפך, הן נטעו בנו תקווה. מה שראינו ברחובות הפחיד אותנו יותר, זו אלימות שעוד לא חווינו. זו אלימות שלא נגמרת אצל מי שנעצר, אלא מתרחבת לכל המשפחה שלו או שלה.
"המשטר מנסה בכוח למחוק כל זכר למלחמה. הוא עושה הכל כדי להשכיח את הבושה, את הכניעה ואת חוסר השליטה. המנהיגים מנסים בכל הכוח לבנות את הנרטיב של 'אנחנו נגד העולם'. נרטיב שתמיד עזר להם לגייס תמיכה"
בהתחלה של המתקפה הישראלית הבלבול העצום היה גם אצלנו, מתנגדי המשטר, כי אתה אמנם מתנגד לשלטון אבל אתה פטריוט וכואב לך הלב כשמפציצים את המדינה שלך. מצד אחד יש תמיכה ואהדה כלפי כל גורם שיכול לעזור בהפלת המשטר. ועדיין, מאוד קשה לתמוך או לגלות סימפטיה כלפי ישות שמפציצה את המדינה ואת הבית שלך.
אני אגיד את זה גם ככה – היינו יכולים לגלות הרבה יותר אהדה כלפי הצעדים שישראל נקטה פה, והצורה שבה היא חשפה את אוזלת היד של המשטר, אילולא מה שקורה בעזה. ועדיין, כולנו באופוזיציה יודעים – אפילו אם ישראל הייתה תוקפת במשך חודשים ומבצעת תקיפות הרבה יותר קיצוניות – היא לא הייתה מגיעה לכמות הנרצחים בידי המשטר.
כולנו יודעים נגד מי המלחמה האמיתית. אנחנו לא יכולים להיות בררנים וחייבים לקבל עזרה מכל אחד שמציע. אנשים לא מבינים כמה הוצאות להורג מתבצעות פה מאז 2022. לא הוצאות להורג פומביות, אלא כאלה שנערכות פה ברחובות, בלי משפט ובלי פיקוח. תארו חיים שבהם מי שאמור לשמור עליך הוא האויב הכי גדול שלך. שאתה מפחד לצאת החוצה, כדי לא לפגוש באנשי ביטחון. זאת מציאות לא נורמלית.
היו לנו הרבה שיחות בינינו במהלך המלחמה ואחריה. הבנו שיש לנו בעיה שלא הייתה לדור שלחם במשטר ונולד לפנינו. הם הכירו מציאות אחרת, היה להם למה להשוות, היה להם מודל של חופש וליברליות וחיים נורמליים בלי תקנות דת. לנו אין מודל כזה, זאת המציאות היחידה שאנחנו מכירים. אנחנו צריכים לדמיין את החזון שלנו לגבי העתיד של איראן.
אחד הדברים שמאוד עוזרים לנו עכשיו זה אלפי האנשים שחזרו לאיראן כשהתחילה המלחמה. גולים שברחו מהמדינה לכמה חודשים, או כמה שנים, והחליטו שהם חוזרים כדי להראות סולידריות. הם, וכמובן הרשתות החברתיות, עוזרים לנו לבנות את החזון שלנו לאיראן של אחרי שלטון כוהני הדת.
מפלס האופטימיות בשפל
בלילות הראשונים אחרי התקיפה הישראלית, כשצפו הידיעות על הרג הגנרלים, האופוזיציה הייתה באופוריה. אחרי זה הייתה המלחמה עצמה, ועכשיו צריך לחזור לחיים הרגילים. בשבילנו, זה אומר לחשוב איך אנחנו דואגים לעצמנו, איך אנחנו מייצרים אנרגיה כדי להפיל את המשטר בעצמנו. אנחנו אנשים מאוד חזקים, אבל גם מאוד עצובים. אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי שהילדים שלנו לא יצטרכו לחוות את מה שאנחנו חווינו וחווים כאזרחים, ואנחנו יודעים שהזמן מתקרב.
כל הלך הרוח באיראן היה חדש באותם ימים. הותקפנו בפעם הראשונה לאחר עשורים ואף אחד לא יודע מה תהיה התגובה של המשטר. גם אנחנו, באופוזיציה, היינו חייבים לשנות את המחשבה שלנו. במקום לחשוב על איך להפיל את המשטר, היינו צריכים לחשוב על איך אנחנו שורדים את הלילה.
יש פה משבר אמון גדול בין האזרחים למשטר. האזרחים מבינים פתאום שהכל היה מקרי, שמי שמת זה בגלל שהוא חי באותו בניין שבו גר גנרל בכיר מהצבא, שזה היה יכול להיות הגורל שלהם ולא של השכן שלהם. יש זעם קבור ומתישהו הוא חייב להתפרץ. כשזה יקרה – זה יהיה משהו גדול, כי מאז סוף המלחמה המשטר עסוק רק בלדכא אותנו.
האמונה שלנו בהפלת המשטר כרגע שווה לאפס. המשטר אולי איבד מהחשיבות שלו במרחב בגלל מה שקרה עם חיזבאללה וההתפרקות של משטר אסד בסוריה, אבל הוא שימר וחיזק את הכוח שלו כלפי פנים.
צריך לזכור שמלחמות, כמו זאת שהייתה לנו נגד עיראק, בונות מיתולוגיות באיראן. כשיש איחוד נגד אויב חיצוני אפשר לגייס הרבה אנשים לטובת המשטר מסיבות פטריוטיות. הרבה אנשים שנמצאים כיום בתפקידים בכירים באיראן הם בוגרי המלחמה משנות ה-80.
לצד תמונות ופוסטרים עם דיוקנאות של קרבות המלחמה, הנוכחית וזאת נגד עיראק, תלויים בטהרן וברחבי המדינה פוסטרים עם תמונות של משפחות שלמות שאוחזות ידיים. מעליהם הסלוגן "אף אחד לא עומד לצידנו, אנחנו חייבים לעמוד אחד לצד השני". אבל רוב האוכלוסייה כבר עייפה, היא לא מסוגלת יותר לשמוע הסברים ותעמולה. היא רוצה לא למות בגלל שמדען גרעין גר קומה מתחתיה. היא רוצה שהמזגן בדירה יעבוד כשבחוץ יש 40 ומשהו מעלות.
מפלס האופטימיות כאן בשפל. אנחנו תמיד נאחזים בתקווה, לא משנה כמה היא קלושה, כי זה בערך הדבר היחיד שנשאר לנו. יש את התקווה מבריטניה, גרמניה וצרפת, שאולי יטילו עוד סנקציות על איראן בגלל הפרות של הסכם הגרעין. אבל אם הדור שלי למד משהו בעשורים האחרונים, זה ממש לא לסמוך על גורמים חיצוניים למהפכה, בטח שלא על המערב. איכות החיים והדמוקרטיה באיראן לא בדיוק נמצאים גבוה בסדר העדיפויות שלהם.
עונש של מאה מלקות
אז מי יביא את המהפכה? זה קצת אירוני, אבל אנחנו סומכים יותר ויותר על המשטר הנוכחי שיעשה את זה.
היה פה קיץ גיהינום, עם טמפרטורות מאוד גבוהות וחוסרים עצומים במים ובחשמל. המים לא זרמו בברזים ובמשך הרבה שעות ביממה היו הפסקות חשמל, חלק מהן יזומות. המצב הזה מכריח אנשים לצאת מהבית, כי חם מדי ואין מזגנים, ויש התאספויות ברחובות ובכיכרות. במצב הזה, אנשים מתחילים לדבר על זה שהמדינה כבר לא מסוגלת לתת להם את הצרכים הבסיסיים שמדינה חייבת לתת לאזרח. זו כבר לא בקשה לחופש עיתונות או בחירות דמוקרטיות, זו דרישה למים וחשמל.
""כמעט כל הנשים, לפחות בטהרן, כבר לא עוטות כיסוי ראש כשהן נוסעות במכוניות, רבות מהן גם לא ברחוב. פעם היינו נעצרות על ידי שוטרים, אבל עכשיו אין להם זמן להתעסק עם נשים. הם מנסים להבין איך לישראל היה מודיעין כל כך עמוק בתוך איראן. זה משטר פרנואידי"
מההתאספויות הללו, מהדיבורים, מהייאוש נולדו גם התארגנויות שבהן תושבים הפגינו נגד המשטר. לא היה לזה מומנטום, אבל זו התחלה. זו גם הסיבה שבגללה למשטר חשוב לייצר מצג שלפיו תוכנית הגרעין לא נפגעה. הוא רוצה לשמר את העמימות שלה. עמימות שמעניקה למשטר כוח ברמה הבינלאומית וגם שומרת על הכוח שלו בתוך המדינה.
באופן לא מפתיע המחאה באה לידי ביטוי בקולנוע, שתמיד הצליח לייצר מחאה נגד המשטר, למרות כל הסיכויים. השנה זה בלט מאוד עם הזכייה של ג'פאר פאנאהי בדקל הזהב על הסרט "תאונה פשוטה" שמבקר את המשטר. זה שבכלל נתנו לו לנסוע לקאן היה הפתעה גדולה. אבל פאנאהי היה שותף גם לתסריט של סרט שמדבר על שלושה דורות של נשים רקדניות במשפחה אחת, והניסיון שלהן להשתחרר מהאלימות והדיכוי שמפעילים נגדן – גם מצד הגברים שבחייהן וגם מצד הנשים ברשויות המשטר שמשתפות פעולה נגדן. הסיומת של הסרט, שמראה את הנשים רוקדות עם כתוביות של שמות הנשים שנרצחו בגלל שהעזו להמרות את פי בעליהן, עשתה פה רושם מאוד חזק על המאבק הנשי.
במקביל עלתה באיראן הצגה מאוד-מאוד אנדרגראונדית, על שתי נשים לסביות עם בגדי גוף צמודים שמנהלות מערכת יחסים אינטימית ביניהן. אם היו תופסים את השחקניות, למרות שזאת רק הצגה, הן היו יכולות לקבל עונש של מאה מלקות. אבל למרות זאת הן המשיכו, לא היה אכפת להן או לבמאי. מה שמצחיק זה שהן העלו את ההצגה גם במדינות המערב, אבל שם הן כיסו את הפנים כדי שאף אחד לא יזהה אותן כשהן חוזרות לשדה התעופה בטהרן.
יש באוויר כל הזמן הרגשה, בעיקר מצד אמנים, של רצון לעשות פרובוקציות, לצבוע גבולות – ואז לפרוץ אותם.
חמינאי מחפש יורשים
איראן לא ניצחה. אפילו המנהיג העליון חמינאי יודע שהתושבים ראו שהוא לא הגיע להלוויות של הגנרלים בגלל שפחד מההפצצות, וכבר אי-אפשר לשקר לציבור בצורה כזאת. המסר הוא שאיראן שרדה, שהיא הותקפה על ידי הצבא החזק ביותר בעולם ולא היה שינוי במשטר. מבחינתם, זה ניצחון.
מבחינתם זה ניצחון שישראל לא יכולה לבדה לחסל את איראן ותוכנית הגרעין שלה. מבחינתם זה ניצחון שהם כבר חזרו להתעסק בגרעין ובהעשרת האורניום. אף אחד לא חי באשליה שאיראן תשתמש בפצצת אטום במתקפה צבאית. אפילו הפטריוטים הכי מיליטריסטים מבינים שהתקפה לא קונבנציונלית תביא להחרבה של איראן. כולם יודעים שאנחנו לא יכולים יותר להעשיר אורניום למטרות לא אזרחיות ולפתח פצצה בלי שאף אחד יידע מזה.
כי השיעור הכי חשוב ממלחמת 12 הימים הוא שבכל רגע נתון יושבים ומסתובבים באיראן עשרות סוכנים של המודיעין הישראלי. הם מגייסים פה מאות מקומיים ואף אחד לא ממש יודע על מקום הימצאם ומה הם עושים ומתכננים. זו הסיבה למעצרים ההמוניים ולהוצאות להורג של עשרות ומאות מואשמים בריגול. אין ממש חשד אמיתי או ראיות עובדתיות שאותם אנשים עסקו בריגול לטובת ישראל, זה עניין של הרתעה.
המשטר היום חייב לשאת ולתת על תוכנית הגרעין שלו בצורה שמאוד לא אופיינית לו, מעמדה של מגננה. המחשבה שככה יהיה יותר קל ללחוץ עליו לבצע ויתורים בתוכנית הגרעין היא ראייה נאיבית שלא מבינה את הלך הרוח של המשטר האיראני. התוצאות היותר-ריאליות הן התקרבות נוספת לרוסיה ולסין. או תסריט שבו למשטר אין מה להפסיד והוא מהמר על כל הקופה ומנסה לחסל את ישראל. זה תרחיש אפשרי אם הוא ירגיש שישראל מאיימת על המשטר או על חייו של חמינאי. איראן היא מדינה, לא ארגון כמו חיזבאללה, היא לא יכולה לעבור בשקט על פגיעה במנהיג שלה.
זה ידוע שחמינאי מכין את השטח ומחפש יורשים, למרות שלא מדברים על זה בפומבי כדי לא לפגוע בכבודו של המנהיג העליון. רוב הסיכויים שהבן שלו יקבל את המינוי. הוא אמנם לא נחשב לאיש דת מהמעלה הראשונה, אבל גם חמינאי עצמו לא היה כזה. המשטר באיראן יכול להיות מאוד פרגמטי בנושא הזה, כשמדובר במתמודד שיכול לשמור על הכוח.
יודעים שיהיה עוד סבב, רק לא יודעים מתי
ההרגשה הכללית בטהרן עכשיו היא פחד. פחד שקט, מלווה בכעס. המשטר מנסה בכוח למחוק כל זכר למלחמה. על קירות הרחוב יש תמונות וציורים של הקורבנות, לצד שהידים מהמלחמה הנוכחית וזו נגד עיראק. המשטר עושה את זה כדי לתת להם מעמד של קדושים שמתו למען המדינה, ובעיקר כדי שאנשים ישכחו שהם מתו כשישנו, לא בקרב, ושהמשטר הפקיר את הביטחון שלהם.
המשטר עושה הכל כדי להשכיח את הבושה, את הכניעה ואת חוסר השליטה. הטון שמגיע מהמנהיגים הוא עדיין אנטי-ישראלי, אנטי-אמריקאי ואנטי-מערבי, אבל הוא גם הרבה יותר לאומי והרבה פחות דתי. הם מנסים בכל הכוח לבנות את הנרטיב של אנחנו נגד העולם. זה נרטיב שתמיד עזר להם לבנות ולגייס תמיכה.
איך אנשים מאמינים לזה? אנחנו כבר 46 שנה מתאמנים בלשים את העיניים באדמה ולהתעלם מהמציאות, לדכא את הרגשות, להגיד שחור כשאנחנו רואים לבן. יש פה בתי קברות שהרשויות העניקו להם את השם "גן עדן".
טהרן של אחרי המלחמה היא עיר עצובה, אנחנו קוראים לזה פה "האבק של המוות". המלחמה הייתה פחות משבועיים, אבל פסיכולוגית זה יישאר עוד הרבה זמן. השווקים ריקים, גם המסעדות ובתי הקפה עדיין ריקים. אנחנו כבר מתגעגעים לפעמים לפקקים העצומים שהיו פה, לרעש, ללכלוך. עכשיו יש רק עצב גדול. הרבה אנשים שברחו מהעיר לא חזרו. מי שחזר או נשאר מפחד לבזבז את הכסף. יש הרבה פיטורים ויש רעב ועוני גדולים יותר, והרבה-הרבה חרדה. המשטר האיראני אולי מתגאה בזה שתוכנית הגרעין שלו לא ממש נפגעה, אבל עבורנו זה אומר שהישראלים מבינים שהם לא סיימו את העבודה.
מעל הכל מרחפת גם ציפייה. כולנו יודעים שיהיה עוד סבב, רק לא יודעים מתי. ממתינים.
הביא לדפוס: זאב אברהמי
